שולחן ערוך, אבן העזר קנ״ה: עד איזה זמן הקטנה ממאנת ויתר דיני מיאון ובו כב סעיפים: – עם 11 מפרשים

עד איזה זמן הקטנה ממאנת ויתר דיני מיאון ובו כב סעיפים:
קטנה שאין לה אב או שיש לה אב והשיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה כשהיא קטנה שהיא כיתומה בחיי האב שהרי אין לו עוד רשות בה והשיאוה לדעתה כיון שאין קידושין אלא מדרבנן אם אינה חפצה בבעלה אינה צריכה ממנו גט אלא יוצאת ממנו במיאון אבל אם השיאוה שלא לדעתה או אפי' לדעתה ואינה יודעת לשמור קדושיה אפי' מיאון אינה צריכה: הגה ולכתחילה יש לב"ד ליזהר שלא להשיא יתומה קטנה במקום שנראה להם שיבא לידי מיאון ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות (הגהות מיי' פרק י"א בשם ר"י):

איזו היא קטנה שצריכה למאן מבת שש שנים עד בת עשר בודקין אותה לפי יופי דעתה אם יודעת לשמור קדושיה ושהם קדושין לא שתשמור אותה כדרך שמשמרת האגוז והתמרה וכיוצא בזה ה"ז צריכה מיאון ואם אינה יודעת לשמור קדושיה אינה צריכה למאן אלא הולכת לבית אמה כאלו לא נתקדשה מעולם ופחותה מבת שש אפילו היא נבונת לחש ביותר ויודעת לשמור אינה צריכה מיאון ויתירה על בת עשר אפילו סכלה ביותר צריכה מיאון: הגה וי"א דכל זה כשנשאת לדעת אחיה ואמיה אבל אם נשאת שלא לדעתן אינה צריכה למאן (הגהות אלפסי פרק ב"ש) וי"א דאם הגיעה לפעוטות צריכה למאן (ב"י בשם הריטב"א):

המיאון הוא שתאמר אי אפשי בפלוני בעלי או אי איפשי בקדושין שקדשוני אמי ואחי ואפילו לא אמרה דבר אלא הלכה ונתקדשה לאחר כשהיא קטנה אף על פי שהיתה נשואה קדושיה הם הם מיאוניה:

ממאנת בין מן האירוסין בין מן הנשואין אפי' שלא בפני הבעל ושלא בפני ב"ד רק שיהיה בפני שנים שיעידו על הדבר ויש מי שאומר דלכתחילה בעינן ג':

כשם שממאנת בבעל כך ממאנת ביבם אם לא מיאנה בבעל.

מיאנה בבעל ונשאת לאחר ממאנת בו וכן בשלישי וברביעי אפי' כמה פעמים כל זמן שהיא קטנה:

השנים שמיאנה בפניהם כותבים לה גט מיאון וחותמין בו ונותנים לה ואינו כגט גירושין להיות נתינתו מגרש לפיכך אינו צריך כתיבה לשמה ולא מסירה ולא דבר ממשפטי גט הגירושין ואין כותבים בו טופס הגט לפי שאינו אלא כמעשה ב"ד:

אלו שממאנת בפניהם צריך שיכירו אותה ואת בעלה לפיכך כל מי שיראה שמיאנה בפני שנים יכול לכתוב לה גט מיאון אע"פ שאינה מכירה שודאי הכירוה אותם שמיאנה בפניהם (ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אפי' שאינם מכירים הבעל רק האשה סגי) (כ"כ הב"י):

אותם שממאנת בפניהם צריך שיתברר להם שהיא קטנה:

קטנה הממאנת אין לה כתובה מנה ומאתים אבל יש לה תוס' וכל זמן שלא מיאנה בעלה זכאי במעשה ידיה ובמציאתה וחייב במזונותיה ופדיונה כל זמן שהיא תחתיו אבל אם הלך למדינת הים ולותה ואכלה או לצורך פדיונה ועמדה ומיאנה אינו חייב לשלם אע"פ שאכל פירותיה ואפי' הם בעין עדיין שליקטן ומונחין ברשותו אינו מחזירן ונכסים של צאן ברזל ושל מלוג אם הם בעין נוטלתן ומה שאבד מהם מנכסי צאן ברזל חייב לשלם ומנכסי מלוג פטור והוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וכשרה לכהונה ואינה צריכה להמתין ג' חדשים מלהנשא ואם נשאת לאחר וגירשה או מת מותרת לחזור לראשון ולא עוד אלא אפילו גירשה הראשון והחזירה ומיאנה בו ונשאת לאחר אחר שמיאנה בו וגירשה האחר מותרת לחזור לראשון שכל היוצאת במיאון אף על פי שקדמו גט הרי זו כמי שלא נתגרשה ממנו בגט מעולם ומותרת לחזור לו אבל המגרש את הקטנה בגט יש לה כתובה ואסור בקרובותיה ואסורה בקרוביו ואסורה לכהונה וצריכה להמתין שלשה חדשים ואם נשאת לאחר ומיאנה בו אסורה לחזור לראשון מפני שיצאה ממנו בגט אע"פ שיצאה מן האחרון במיאון וא"צ לומר אם גירשה האחרון או מת וכן אסורה לאבי הראשון ולבנו ולאחיו כשאר הגרושות אע"פ שיצאה מן האחרון במיאון ואם מיאנה בראשון והחזירה וגירשה ונשאת לאחר ונתאלמנה או נתגרשה או מיאנה בו אסורה לחזור לראשון ולקרוביו שכל שיצאת ממנו במיאון לבסוף דינה כממאנת וכל שיצאת ממנו בגט לבסוף דינה כמגורשת:

הממאנת ביבם אסורה באביו מפני שנראית ככלתו בעת שמת בנו ונפלה ליבום אבל לשאר קרובים מותרת ויש אוסרים גם בשאר קרובים (ודוקא בקרובי המת אבל בקרובי היבם שמיאנה בו מותרת) כ"כ הב"י) ומ"מ אם מיאנה באחד מהיבמי' מותרת לשאר אחין:

עד מתי הקטנה ממאנת עד שתביא ב' שערות אחר י"ב שנה או עד שתלד (ומשעת הריון הוי כגדולה) (א"ז) וכל זמן שלא הביאה ב' שערות ולא ילדה חשובה כקטנה אפילו נולדו לה סימני איילונית אבל אם היא בת עשרים ונולדו בה סימני איילונית חשובה כגדולה (למפרע מזמן שהיתה בת י"ב אע"ג שהביאה אח"כ שתי שערות) (בח"ה סי' רלה) ואינה יכולה למאן ובת י"ט שנה ושלשים יום דינה כבת ך' דל' יום בשנה חשובה שנה ויש מי שאומר שאינה חשובה בת ך' שנה עד שתהיה בת ך' שנה פחות ל' יום:

אם היא בת ך' ולא נולדו בה סימני איילונית ולא הביאה ב' שערות חשובה כקטנה עד שתביא ב' שערות או שתגיע לרוב שנותיה שהם ל"ה שנה ויום א' שאז הרי היא איילונית אע"פ שלא נראו בה סימני איילונית וחשובה כגדולה ואינה יכולה למאן (וע"ל סי' קע"ב סימני איילונית מה הם):

אין שתי שערות סימן גדלות אלא א"כ באו מי"ב שנה ואילך אבל אם באו קודם לכן אפי' תוך שנת י"ב חשיבי כשומא ואינה נחשבת גדולה על ידם אא"כ הביאה אחרות אחר י"ב שנה (וי"א שאם הביאה שערות ביום אחרון של שנת י"ב חשובה גדולה) טור בשם ר"ת וכ"כ הרא"ש ומיהו כשמוצאים לה שערות אחר הזמן מחזיקין אותה כגדולה אפי' לחליצה ולא חיישינן שמא באו קודם הזמן וי"א שאם נראו בה ב' שערות קודם י"ב שנה ועודה עליה אחר י"ב שנה אע"פ שלא הביאה שערות אחר י"ב שנה חשובה כגדולה למיאון ואעפ"כ חשובה כקטנה לחליצה (ספק אם הגיעה לי"ב שנים או לא אזלינן לחומרא (בתשובת רשב"א אלף רי"ו):

כשבודקין אותה בודקין ע"י נשים כשרות ונאמנות ואפילו אשה אחת בודקה ושומעין לה אם הביאה ואם לא הביאה ואפילו היא קרובה (וע"ל סי' קס"ט אם נשים נאמנות על שנותיה):

ב' שערות צריך שיהיה בעיקרן גומות ואפי' שתיהן בגומא א' הרי אלו סימן נמצאו שתי גומות זו בצד זו ואין בהן שיער הרי אלו סימן חזקה אין גומא בלא שיער ושערות היו בהם ונשרו:

ב' שערות צריכות שיהיו במקום הערוה ובית הערוה כולו מקום סימנים בין למעלה בין למטה בין על איברי הזרע עצמן ויש מי שאומר שאפילו אחת בגבה ואחת בכריסה או אחת בקשרי אצבעותיה של יד ואחת בקשרי אצבעותיה של רגל חשובה גדולה למיאון אבל לא לחליצה:

שיעור אורך הב' שערות משיצמחו ויהיו ראוים להנטל בפי הזוג (פי' מספריים) או לקרוץ בצפורן חשובה גדולה למיאון אבל אינה חשובה גדולה לחליצה עד שיהיה בהן כדי לכוף ראשן לעיקרן (וע"ל בפי' סדר החליצה סי' כ"ז):

בד"א שיכולה למאן אחר י"ב שנה כשבדקו אותה ולא הביאה ב' שערות אבל סתמא משיש לה י"ב שנה אינה יכולה למאן חזקה שהביאה שתי שערות ומכל מקום לא תחלוץ עד שיבדקו אותה וימצאו שתי שערות:

בד"א שיכולה למאן כשבודקים אותה ולא הביאה כשלא בעיל אחר היות לה י"ב שנה ויום אחד אבל אם בא עליה אח"כ אינה יכולה למאן שאע"פ שאין מוצאים לה סימנין חוששין שמא נשרו שהוא ספק דאורייתא שאם היה ידוע שהיו לה שתי שערות קודם שבא עליה הוי קדושין גמורים שודאי בעיל לשם קדושין ואם קדשה אחר לא היתה צריכה ממנו גט וכיון שהוא ספק דאורייתא חיישינן שמא הביאה סימנין קודם שבעיל וצריכה גט מספק ואם מיאנה בו אחר שנבעלה ונבדקה ולא נמצאו לה שערות ונתקדשה לאחר צריכה ממנו גט מספק ואסורה לחזור לו ואם נשאת תצא מזה ומזה והולד ספק ממזר משניהם:

הביאה ב' שערות אחד י"ב שנה ולא בעיל אח"כ הוי ספק קדושין ואם בא להוציאה צריכה גט מדרבנן ואם לא גירשה ועמדה ונתקדשה לאחר צריכה גט משניהם ואם ירצו מגרש ראשון ונושא שני אבל אם גירש שני לא יקיים ראשון שמא יאמרו החזיר גרושתו אחר שנתארסה ואם בא עליה שני קודם שגירש ראשון תצא מזה ומזה ואין הולד מן השני ממזר ואם בא עליה ראשון קודם (גרושי) שני הולד ממזר:

י"א דהאידנא יש להחמיר שלא תמאן אחר י"ב שנה אע"פ שנבדקה ולא נמצאו לה שתי שערות וגם לא בעיל אחר י"ב שנה: הגה ולכולי עלמא אם היא פחותה מבת יב"ש ממאנת אפי' בזמן הזה וכן עשה מהר"ר יעקב פולק ז"ל מעשה בימיו ודלא כיש מחמירין ואמרו שאין בת ממאנת בזמן הזה כלל (מהר"ם מרזבורק ור"י מינץ סי' י"ג):

משנה יבמות דף קז ע"א

מבואר במשנה שם דף קנו ע"א וכתובות דף מ"ג ע"ב

שם במשנה

שם וכר' חנינא בן אנטיגנוס

ל' הרמב"ם שם ממימרא דרבא ג' מד"ו בקטן וכו' גיטין דף סה ע"א

ברייתא שם דף סד ע"ב וכדמפרש לה שם רב הונא בר מנוח

ברייתא שם ד' קח ע"א

משנה שם ד' ק"ז ע"א

כר' יוסי בר יהודה ור"א בר שמעון בברייתא שם ע"ב דפסק רב נחמן הלכה כאותו הזוג וכ"פ הרי"ף והרא"ש שם והרמב"ם שם וה"ה בשם רש"י

טור בשם ר"ח ובעל העיטור

במשנה וכב"ה

שם במשנה וכב"ה

רמב"ם שם ממימרא דר' יהודה ואמרי לה במתניתא שם סוף ע"ב

ברמב"ם איתא שמא יראת הגט גירושין וכן הוא שם בגמ' ריש דף פ"ח וכתב ה"ה ופי' דילמא אתי לאחלופי בגיט' ויבואו לאסור ותו' פירשו טעם אחר

שם וכרבא שם דף קו ע"ב

בשם הר"ן לדעת הרמב"ם

שם דף לט ע"ב

ל' הטור ממשנ' וגמר' כתובות דף ק קא

ברייתא שם ד' קז ע"ב לענין מזונות וכתב הרא"ש דה"ה לענין פדיונ'

כ"כ התו' שם דף קא ע"א והרא"ש שם

טור (ולי צ"ע שהוא פסק נגד מסקנת הגמ' פשוט משמיה דרב פפא שם וכ"פ הרמב"ם בפנ"ד מה"א דין ח')

כ"כ הב"י ממשנה ואם מתו מתו לה שם

משנה שם

מימרא דשמואל יבמות ד' לח ע"ב וכתובות דף ק ע"ב

משנה יבמות ד' קח ע"א

שם

כשמואל כתובות ד"ק ע"ב הסכמת הפוסקים

כרב שם

שם

שם במשנה

משנה יבמות דף קז ע"א וכב"ה וכעולא שם ע"ב

תני רמי בר יחזקאל שם

ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א

בשם ב"י והריטב"א

כשמואל דאמר מיאנ' בזה מותרת לזה שם וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם וכ"כ הרמב"ם בפי"א מה"ג

משנה נדה דף כב ע"א

ממשנ' ריש יבמות וכדאמר רב ספרא שם דף יב ע"א וכדעת רש"י והרמב"ם וכ"כ הטור

וכ"כ התוס' ופי' אז שתלד הוי גדולה משעת הריון וכ"כ ה"ה בשם הרבה מהמפרשים ושכ"נ דעת הראב"ד ממ"ש בפי"ט וכ"נ מהסוגיא שם

ממשנה נדה דף מו ע"ב

כדמפרש לה רב שמואל וכו' שם

ברייתא שם וכפי' הטור וה"ה בשם המפרשי'

רמב"ם בס"ב מה"א כפי פירושו

משנה גמרא שם

כדתני ר"ח

כדאסיק רבא הלכתא דמ"ח ע"ב

פשוט שם בגמ' דמ"ח ע"א

טור ברמב"ם ממשמעות הגמ' דלעיל

כפירש"י שם וכתבו תו' שם שהדין עמו

בריי' דף מ"ח ע"ב וכר"א

מרד' פ' מצות חליצה בשם ספר אבי"ה בשם ר"ת ושכ"פ ראבי"ה

מימרא דר"ח כו' דכ"ב ע"א

מימר' דר"א כו' לא לשתמיט גומו' כו' שם

מימרא דר"מ שם

רמב"ם שם ולרבנן אמרינן ר' אשי כו' (שם ע"ב) ופי' רבינו שמקום א' הוא בית הערוה ה"ה שם

טור בשם ר"י ושכ"כ הרא"ש כר"ש ב"י שם בבריית' וכתבו התו' שם בשם ר"ת משהגיע לכלל שנותיה לא תמאן בזה"ז דאין לנו בקיאים בבדיק' לבדוק כל גופה וכמ"ש המחבר בסתם

משנה שם וכר"ע

מסקנת הגמרא שם הלכ' כדברי כולן להחמיר וכפרש"י שם וכ"כ הרא"ש שם והטור

ל' הטור מימרא דרבא קטנה כל יב"ש כו' וכדמוקי לה התם דלחליצ' בעי בדיקה שם דמ"ז ע"א וכ"כ הרמב"ם שם בפ' י"א מה"ג

פלוג' דרב ושמואל ביבמות דף קט וח"י וכמ"ש הרי"ף שם כיון דלא איפסקא הלכתא בהדיא עבדי' בה לחומרא

כמימרא דר"ד מנהרדע' הלכתא חוששין כו' נדה דף מ"ז ע"א

כמימרא דרב שם ביבמות דלא אמרי' כל הבועל ע"ד קידושין הראשונים בעיל

והטעם בכל זה דהוי ספק א"א דאורייתא

לשון הטור ומבואר בדברי הרי"ף שם ביבמות מסוגיא דנדה שם וכ"כ הרמב"ם שם בפי"ח וש"פ

מפני שדומה לאשה ששמעה שמת בעלה ואח"כ בא בעלה

טור בשם סה"ת מדברי התוס'

קטנה כו' כ' ב"ש ע' בטור סי' מ"ג ושם כתבתי ס"ק ה' בשם רש"י אף אחר שנעשה כיתומה בחיי אב לא גרע מיהא כח האב מכח אמה ואחיה. ושם ל"מ מזה דבר והכא ס"ק ה' מביא בשם רש"י פ' התקבל דיתומה בחיי אב מתקדשת על ידה למיאן וכך מבואר שם להדיא א"כ ל"צ לא כח האב ולא כח האם ולע"ד י"ל טעם משום דכל דתקנו כעין דאורייתא תקנו ולהכי יתומה ממש שאלו היה האב קיים היא ברשותו ה"נ כשמת שוי' רבנן לאמה ואחיה במקומו משא"כ יתומה בחיי האב דנפקה לגמרי מרשות אביה אף הקדו' דרבנן הם בידה לבד אמנם למשמעות הטור דאף יתומה בחיי האב צריכה להיות מדעת אמה ואחיה מסתביר כדכ' הב"ש דלא גרע מיהא כח האב אבל ל"מ והדברים בשם אומרן:

רק שיהי' בפני שנים זה דעת הרמ' וכתב הה"מ ויש מי שכתב דלכתחילה בעינן שלשה ואין כך דעת רש"י ז"ל ורבינו ועיקר. ואיכא למידק באיזה מקום נזכר זה ברש"י כי על מכשירן בשנים לא פירש כלום ואולי סתמא כפירושו מדלא פי' דוקא דיעבד תו י"ל דהה"מ סובר כהריטב"א שבנ"י דס"ל דלר"ח דדייק מכשירים דיעבד הא בחד דיעבד נמי לא וסובר טעמו דדייק הכי משום דלא"ה מה אירי' דנקטו שנים לדיעבד ואינו מספיק בתי' התו' דלאו דוקא שנים וה"ה אחד אלא שצריך לעדות שמיאנה דבשלמא אם דינא דלכתחילה אשמעינן שפיר משמיענו דלכתחילה ראוי שנים אופן המועיל לעדות אבל אם רק דיעבד היה לו למשמיענו חדוש יותר דאף בחד דיעבד הוי מיאן להכי משמע לו דבדיעבד נמי דוקא שנים וא"כ מדרש"י ז"ל פירש גבי יתר ע"כ דאמר ר"י דאפילו לפני חנווני לחוד הוי מיאן נשמע דפירש מכשירים בשנים לכתחי' וכן מבואר בח"ר אך א"כ צ"ע לאיזה ענין התועלת לפני חד דמהני הא ודאי דעדות בעינן. וא"כ אלו מתה הא ודאי עדות חד אינו מפקיע ירושת הבעל וכן אלו גדלה ושוב רצתה להנשא לאחר בעדות חד פשיטא דא"נ וא"כ מה הרבותא דיתר ע"כ בחנוני שפירש"י דליכא אלא חנוני וא"ל הפעולה לחומרא שאם הבעל כהן אינה אוכלת בתרומה אם היא מודה ואם מתה אינו מטמא לה דל' דהוה מיאן משמע אף לקולה וע"כ הנ"ל בשהי' עוד אחר אחורי הדלת ששמע במיאונה שעשתה לפני החנווני והרבותא אף שהיא לא ידעה אלא מחד ובקדום כה"ג לא מהני קמ"ל דבזה מהני נשמע לפ"ז לשטת הריטב"א הנ"ל אף באופן זה לא הו' מיאן לר"ח עד דאמרה דבריה לפני ב' ולע"ד משמע הה"מ מסכים להריבט"א וא"כ מה שכ' הב"ש כלומר חד נמי סגי אינו אלא לשטה זו ולא לשטת היש מי שאמר שבש"ע שהיא דעת ר"ח. אמנם בתשו' ש"א סי' קי"ב מדקדק מתו' דלא כהריטב"א אלא דאף ר"ח מודה דבדיעבד אין חילוק בין אחד לשנים ולהכי מניח דברי הה"מ בצ"ע היכן מצא דבריו ברש"י ולענ"ד כדכתבתי ואף דקדוקו מתו' אין מוכרח כ"כ. תו התמיה על הריטב"א מדברי ר"י מינץ בשם רבינו שמחה שכתב ומסתברא דאפילו בינה לבינו מהני כי מודה וראיה מירושלמי מעשה בתינוקת שירדה לכבס בנהר אומרין לה הא ארוסך עבר אמרה תלך אמה ותנשא לו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין לך מיאן גדול מזה משמע שלא מיאנה אלא בפני נשים על גבי נהר שעומדים לכביסה מסתמא אין אנשים מצוים שם שצריכים להעצים עיניהם עכ"ל ומזה הוכיח דה"ה בפני חד דהא מאה נשים כחד דמי משמעות דבריו שבעובדא דירושלמי לא הי' הודאת הארוס בהמיאן אלא ע"פ הנשים לחוד אמרו אין לך מיאן גדול מזה. וזה ודאי ליתא דהא עכ"פ עדות בעינן כמבואר בח"ר וכן מסיים בעצמו שם אלא דברי רבינו שמחה על שטת התו' בנוים שכתבו ה"ה בחד ומביא ראיה מהירושלמי דה"ה בינו לבינה ע"י הודאתו שמועיל אף לקולה הואיל ובידו לגרשה וע' סי' קנ"ב וס"ס קס"ט ובח"ר משמע שמדמה מיאון לחליצה בנדון זה וצ"ע. ולהריטב"א אין קושי' מהירושלמי די"ל שלא עבר הארוס לחוד אלא עם ב' אנשי' כדמסתביר כדי שלא יתיחד עם הנשים ע"ג הנהר והרי"מ עצמו כתב ול' הירושלמי מוכח קצת. ומה שכ' תו הש"א להריטב"א אין טעם לדברי ר"ח כי אחרי שא"צ ב"ד מה לי שנים מה לי חד לע"ד איפכא מסתברא לולא שאפשר התו' סמכו על פירש"י דחנוני מן הסברה י"ל דכל תקנו כע"ד תקנו ואין דבר שבערוה פחות משנים. ולע"ד לחומרא עכ"פ יש לחוש לשטת הריטב"א כי יותר מזה ראיתי בש"ג בשם סמ"ג בשם ה"ג דלעולם אינו כשר עד שיהיו שלשה ואפשר דסמך על מסקנת הסוגיא דמס' ב"ב בתר בי דינא לא דייקו וכקושית הב"ש ס"ק י"א ונהי דכל הפוסקים מכשירים בשנים מ"מ בחד מצורף דעת ה"ג וראוי לחוש להם:

אלו שממאנת בפניהם כו' שמיאנה בפני שנים ע' ב"ש והיא קושי' עצומה על החולקים על ר"ח אבל לשטתו יש לדחוק אחרי שהוצרכו רבנן לתקן אין ממאנין אא"כ מכירן מהחשש שעל הרוב ממאנת בפני שלשה לדין לכתחיל' וב"ד בתר ב"ד ל"ד שוב אפי' בשמיאנה בפני שנים מותרי' הרואי' ליתן כתוב' ואי משום דשנים אפשר דלית בהו אפי' חד דגמר ולא ידעו שאין ממאנין אא"כ מכירן לא חשו על לא שכיח דדיעבד וע' נמי בבד"ה. וראיתי בתו' ש"א כ' והרמ' כתב דאף בשנים צריכי' שיכירו כו' צרכינן לומר דהואיל ואנן קי"ל דהלכה כאותו זוג דמכשירים בשנים וא"כ גם השנים קרוים ב"ד לענין מיאן הואיל והמעשה נגמר על ידיה' וכמ"ש בגיטין בסוגי' דבטלו מבוטל וכו' ומפרש בריב"ש סימן רל"ב הטעם דלתרי נמי ב"ד קרי' לי' כלומר בענין כזה שא"צ משא ומתן אפילו לשנים קרי' לי' ב"ד כו' וא"כ ה"ה בנ"ד גבי מיאן וכו' ע"ש וא"כ הי' אפשר לדחוק מפני שבכגון זה שהם גומרים הדבר ונעשים ב"ד אף הם בחזקת אין ממאנין אא"כ מכירי' וגם שייך בהו ב"ד בתר ב"ד ל"ד ולהכי מותרים ליכתוב הרואין אך א"כ שיהא דין ב"ד עליהם היו צריכין לכל הפחות נועדים יחד ולא בעדות מיוחדת וע"ש בריב"ש ובסימן קמ"א בהג"ה וכ"ז אין במשמע הרמ' ומכ"ש שטת התו' ותו דמשמע דהמכשירי' בשנים חולקים על הברייתא ומפרשים דברי ב"ה שאמרו שלא בב"ד היינו בשנים הרי שלהדי' אמרו שלא בב"ד ותו יותר קשה לפסק הב"י שבסעיף ט' דצריך נמי שיתברר להם שהיא קטנה א"כ אין לו מ"ומ יותר מזה שצריכי' בקיאי' בדיקות השערות וצ"ע:

אותן וכו' צריך היינו לכתחילה כשתבא שיזדקקו להמיאן צריכי' מקודם לידע כל הראוי למיאן אבל בדיעבד כי אמרה לפני שנים אי אפשי ודאי דהוי מיאן אף כי אלו השנים אין מכירים כלל אלא הולכים לב"ד ומעידי' מה ששמעו והב"ד חוקרים על הכל ואם היא ראוים למיאן כותבין ומתירן ומה שכתב הב"י ואפילו להעד שתמאן בפניהם אינם רשאים ואפילו לא יכתבו לה היינו שלכתחילה לא יזדקקו להמיאן אף על תנאי שלא ליכתוב השטר כ"א להעיד בבית דין אבל בדיעבד הדין כנ"ל וש"א והוא פשוט:

קטנה הממאנת כו' וע' סי' נ' אם צריכה להחזיר כסף הקדו' ד"מ:

עד מתי וכו' או עד שתלד ע' ב"ש ול"ד יש סתירה בדברי עצמו תחילה כ' לפ"ז אפילו אם ילדה אחר י"ב שנים ולא הביאה סימנים אינה אלא ספק שמא נשרו א"כ לענין חליצה לאו גדולה וזה דלא כהתשו' מ"ב סי' י' שכ' וכן אם יש עדים על הבנים אע"ג דאין לה סימנים חולצת דבנים לא גריעו מסימנים דע"כ לא פליג ר"ז אלא בקטנה אבל בגדולה מודה דבנים כסמנים דלא מוקמינן פלוגתייהו רחוקה דר"ס סבור אפילו בקטנה בנים כסימנים ור"ז אפילי בגדולה לית לי' בנים כסימנים הרי דלא כדבריו ובתר הכי מיד כ' ולענין חליצה אם ילדה בעת קטנותה אפ' בעת גדולתה לא הביא' סימנים אין חולצת דאינו אלא ספק שמא נשרו לר"ז ואין מהני אלא למיאן הרי כ' דברים אלו להפוסקים כר"ז ומ"מ דייק ליכתוב אם ילדה בעת קטנותה משמע ברור הא אם ילדה בעת גדלותה דהיינו נתעברה אחר י"ב אפילו לא הביאה סימנים חולצת וזה כהמ"ב. והנה המ"ב משיג על סדר החליצה דמ"פ שכ' ישאל על סימנים ושנים בנים הרי הם כסימנים ושנים וכ' שהרב הזה לא ע' היטב ומביא ל' הג"מ דפ' החולץ אמר ר"י אם יש עדים שהי' לה בנים א"צ לשאל אחר סימנים אפי' היא ילדה דאין בנים סימנים ואפי' לא הביאה אין לחוש דלאו איילונית היא ופירשו וכ' הרי שכ' שא"צ לשאל אחר סימנים ומשמע דאחר השנים צריך לשאל ועוד מדיהיב טעמא משום דאין בנים בלא סימנים וזה כר"ז דאלו כר"ס הוה לי' למיהב טעמא דבנים כסימנים ועדיפו מסימנים ועוד ואפי' לא הביאה אין לחוש דלאו איילונית היא והוה ליה למימר אין לחוש דלאו קטנה לאו איילונית הוא א"ו בגדולה בשנים הוא דמכשרו ולא בקטנה ומה שכ' אפי' היא ילדה וכו' ההיא ילדה לאו קטנה היא דא"כ הוה ליה למימר קטנה בהדי' כמו שפירש"י והרא"ש בדברי ר"ס א"ו לאו בקטנה מיירי אלא בילדה בקומה ובתואר פניה והכי קאמר אפי' היא ילדה בקומה והיה לן למימר שמסתמא עדיין לא הביאה עכ"ל. וע"פ דברים אלו מוכרח לבא לדינו הנ"ל דאף לר"ז אם היא גדולה בשנים והיו לה בנים אפי' לא הביאה סימנים חולצת שהרי פ' דברי ההגהות מיי' לר"ז ומ"מ פסקו דאפי' לא הביאה סימנים חולצת. והב"ש סי' קס"ט ס"ק י"א כ' לר"ס בנים כסימנים אפי' הולידה בקטנותה הרי הם כסמנים אחר י"ב כן ס"ל להג"מ זה ודלא כתשו' מ"ב סי' י' וע"ש ולדבריו שם יכול לומ' פה דבריו הראשונים דלר"ז אפי' ילדה אחר י"ב ולא הביאה סימנים וכו' אם כן לענין חליצה לאו גדולה כי אין הכרע לסברת מ"ב מן ההגהות שהם פסקו כר"ס אבל תמהני הא דברי המ"ב מוכרחים דא"א לפרשו כי אם לדעתיה דר"ז כדכ' אך מ"מ אך לפי' המ"ב עדיין ק' הל' שמסיימו דלאו איילונית היא דמה ענין איילונית להכא והוה לי' ליכתוב ואפילו לא הביאה הרי גדולה בשנים היא ואז הבנים כסמנים ותו זר בעיני שהוציאו סברתם דר"ז מודה שלגדולה בשנים הבנים כסמנים מכח דבריו שכתב דאין לעשות פלוגתא רחוקה כי מה רחוק הוא זה אחרי שמ"מ לר"ס אין במציאות קטנה שתוליד ולהכי הבנים הן סימן גדלות כשערות אחר י"ב ולר"ז יש במציאות קטנה שתלד א"כ מה לי תוך ומה לי אחר י"ב. להכי נלע"ד דהיינו טעמא דההגהו' דס"ל דר"ז דאמר אין בנים בלי סימנים ודאי מורה דחזקה גמורה היא כמעט באין ספק עד דלהכי תמהו התו' מה מקשה ולבדוק ונהי דמוכרח דאין דעתו בודאי גמור דא"כ מה בינו לבין ר"ס מ"מ ודאי חזקה גמורה היא ואלומה מחזקה דרבא דהיינו שנים דאינה חזקה לחליצה וחזקת בנים לסימנים אף לחליצה והנ"מ בינו לר"ס אינה אלא תוך י"ב שאז מועטא דמועטא נמי דנתגדלה עד דמשום כן אמרו תוך הזמן כלפני הזמן אך לר"ס ולר"ז כמבואר בח"ר ולהכי נמי הבנים אינם מחזוקים בודאי גדולה ולומר הסימנים נשרו כי כמו שמעוט אין מצוי הוא לילד בקטנות כן נמי מיעוט שאינו מצוי שתתגדל ותביא סימנים בזמן זה משא"כ אחר י"ב שנתוסיף איפכא חזקה דרבא ודאי חזקה בריאה היא דאין בנים בלי סימנים אף לחליצה ואף כי בדקינן ולא הביאה אמרינן נשרו או שיש לה גומו' ולא בקיאנן. ומעתה נאמר דס"ל נמי לא זהו בלבד שהיא ידועה גדולה בשנים אלא אפילו אין ידועה נמי בשנים הוי חזקה זו אלומה כחזקה דשערות ארוכים שמבואר סימן קס"ט סעיף י"א חזקה שבאו לכלל שנים כן בנים חזקה שבאה לכלל שנים והביאה שערות ואין בין ר"ז לר"ס אלא בידוע תוך י"ב נתעברה אז אינה ראוי' לחליצה אף אחר י"ב ודאי ובזה מדוקדקי' הדברים אמר ר"י שאם יש עדות שהיו לה בנים א"צ לשאל אחר סימנים (ול"ד אלא ה"ה אחר שנים אלא שדבר בהוה כי זה כמעט אין במציאות שתלד תוך י"ב וכדאמר רבה בר ליואי תוך זמן זה היא מתה ועוברה מת דהיינו לר"ז אע"פי שפעמים חיה כיון דל"ש כמבואר בתו') אפילו היא ילדה דאין בנים בלי סימנים כר"ז ואפילו נבדקה ולא הביאה חזקה שהביאה ונשרו דהא חזינן דלאו איילונית היא ומה"ת היתה מביאה סימנים ולהכי דייק אפילו היא ילדה ולא כ' אפילו היא קטנה דודאי אלו ידוע קטנה בשנים אינה חולצת וכר"ז ובזה צדקו דברי מ"פ ודברי הרמ"א סי' קס"ט בלי פקפק וכן נלע"ד ומה שכ' המ"ב להשיג ולא מיבעי' להרמ' דבהדי' כ' בפ"ב מה"א דבנים הן כסימנים ממש ולא מהני אלא לאחר י"ב ולדידי' פשיטא דאינן אלא כשערות וצריך שאלה גם על השנים א"י מנ"ל דנהי דה"המ הוכיח מדעתו דלא כהרשב"א אלא דס"ל דאפשר דתתעבר ותלד ותחי' בקטנו' וגורס שמא תתעבר ושמא תמות וס"ל דסוגי' דיבמות אזלה למ"ד תוך זמן כלאחר זמן ומדאנן קי"ל כלפני זמן ה"ה הבנים לפני זמן אינם סימן גדלות עכ"ז י"ל דאיני ממעט אלא בידוע הולידה תוך י"ב אבל בספק השנים י"ל דמודה דעדיפו בנים דסימנים אפשר דשומא נינהו משא"כ בנים והוו כשערות ארוכי' שמכחם חזקה דיש לה שנים וגדולה מזה רצה הר"י לומר במס' קדושין דף ס"ג דשערות פשוטי' נמי ראי' על ספק השנים בד"ה בני זה. וע' סי' קס"ט בסדר החליצה ס"ק ך"ח ומשמע שאף הב"י ז"ל פירש הגהות הנ"ל לר"ס ובזה לע"ד צודק המ"ב ומה שכתב שם הב"ש להנ"ל ליתא כי הר"י שמביא הב"י הכא נמי אינו איירי אלא מבנים תוך י"ב בידוע כדמבואר בקיצור פסקי הרא"ש ב"ק דיבמות שכ' קטנה שילדה מספקינן אם הביאה שערות אם לאו הרי דייק קטנה דהיינו בידוע קטנה בשנים ומספקינן אף אחר שגדלה בשערו'.

ומה שכתב הכא הב"ש תחילת דבור זה משמע אפילו ליכא ספק דאורייתא היינו שלא בעל אחר שגדלה מ"מ בבנים חיישינן שמא נשרו וכן כפל סוף דין זה לע"ד אין מוכרח כי נראה סברתו כל קודם י"ב מדלא מסיק אדעתי' לגדלו' אינו בועל לשם קדו' וכדמדייק סס"ק ל' מלשון הרמ' ואין הדיוק מוכרח וי"ל כל בעילותיו מוחזקין לשם קדו' לכאשר ימצאו מקו' האפשרי וא"כ כיון דמ"מ בין לר"ס ובין לר"ז מחזקינן אותה אף משע' העיבור בספק גדולה כבר בעל אותה לאחר שנתגדלה באמת והוא ספק תורה:

הג"ה למפרע זה מהרמ"ה הביאו הריב"ש סי' תס"ח והטור ח"מ סי' רל"ה וכן פסק הש"ע שם דאף מכירתו למפרע קיימת ונראה שפוסק כרב דפליג עם שמואל ביבמות דף פ' דאיתמר אכל חלב מבן י"ג עד בן ח"י ונולד בו סימני סריס ולאחר מכאן הביא שני שערות רב אמר נעשה סריס למפרע ושמואל אמר קטן הי' באותה שעה הרי דלרב עונשין ש"מ דהוא ודאי גדול למפרע וה"ה מכירתו קיימת אף בקרקע שהוא המוחזק וכן ציין בעל מסורת הש"ס עלי' דרב להג"ה זו וא"כ ה"ה אם קידש אשה באותה שעה מקודשת ודאי וכן היא שקיבלה קדו' הרי היא איילונית למפרע ומקטנותה יצתה לבגר והיא מקודשת ודאי ואפילו יש לה אב וכן פסק היש"ש פרק הערל סי' ל"ח וחולק על הרמ' שהוציא מלשונו פ"ב מה"א דעד ך' שנה הוא קטן וכן היא עד בת ך' הוי קטנה ממש וכ' ותימ' גדולה למה פסק כשמואל נגד רב באיסורי והוציא נמי דפוסק כשמואל מדכתב ד"ז בהלכות מיאן דמשמע שיכולה אף למאן קודם ך' והאחרונים פה טרחו לקיים פסק הטור שמבאר להדי' שיכולה למאן עד ך' ואפילו נראו בה סימני איילונית כדי ליישבו אם פסק זה של הרמ"ה שהיא גדולה למפרע וכל דבריהם דחוקים כי מה ענין ספק דרבנן להקל בדבר העומד להתברר ממילא ולפעמים בזמן קצר אם ממאנת והיא בת י"ט וכבר יש לה סימני איילונית והיום תנשא ואח"כ הגדיל ותהי' בת עשרים בלא שערות ותהא גדולה למפרע האין זילותא דבי דינא יותר מזה ואפילו ספק דאפשר בבדיקה וע' במ"י כללי הספיקות סעיף ל"ה ולו כדבריהם כן הוא אכתי קשה ממה דפסק הטור סי' קע"ז בהשיגו על הרמ' שפסק איילונית אין לה קנס' כתב ולא נהירא שהרי הוא פסק כרבנן שקטנה יש לה קנס והאיילונית דינה כקטנה עד שתהי' בת ך' ומשם ואילך דינה כבוגרת שמקטנותה יוצאה לבגר. והיש"ש ע"פ פסקו כרב אף לענין ממון כ' וא"כ היכא שיש לה סימני איילונית אף קודם ך' אין לה קנס אם לא שהביאה סימנים לאחר שנבעלה קודם ך' דאין לו מילתא למפרע דקטנה הואי וכו' ע"ש הרי להדי' שהטור פוסק דלא כהרמ"ה אלא כשמואל והאמת כי צ"ע ליישבו עם פסקו בח"מ אבל הכא נראה דנמי פו' כשמואל וא"צ לדחוק האחרונים. וכן הראב"ד בהשיגו על הרמ' בדין האיילונית כותב להדי' שהאיילונית לדברי חכמים יש לה קנס עד שתהי' בת ך' שמקטנותה יצאה לבגר הרי נמי ע"כ שפוסק כשמואל ותימ' על היש"ש שתמה על הרמ' ולא ע' שהראב"ד והטור נמי סברו הכי ותמיהתו מדהלכתא כרב באיסורי לע"ד אי מש"ה ל"ק דאף דנ"מ לאיסור יש נמי נ"מ לממון ועיקר פלוגתייהו לענין עונשין ומאן ימר דעונשין בכלל איסורא לענין זה ותו דמהרי"ק שורש קס"ה כתב והביאו הת"יט פ"ו דכלים משנה ב' דהנהו כללים דהלכה כמר או כמר לא נאמרו על הדינן הבלתי נהוגים. אלא דזה צ"ע מאין הוציאו ליפסוק לחלוטין כשמואל דודאי קטנה היא אף להוצאות ממון דקנס ויש נ"מ לענין קדושין ביש לה אב דאינה מקודשת. ותו קשה מאוד דלפ"ז לשמואל עד ך' אף כי הי' לה סימני איילונות ולבסוף לא הביאה שערות בתר ך' היא קטנה ברור א"כ הרי בהחולץ הנ"ל איתא מתקיף לי' ר"י לרב איילונית לר"מ יהא לה קנס וכתבו התו' לשמואל ניחא כיון שימי קטנות נמשכים עד ח"י א"כ אין כאן נערות דימי נערות הם בו' חדשים הסמוכים לשנים עשר כשפוסקין אז ימי קטנות אבל לרב יהא לה קנס שפוסקין בזאת ימי קטנות כמו בשאר נשים ויש לתמוה דהא קי"ל דימי הנערות מתחילים ששה חדשים הסמוכים לבגרות ולא הסמוכים לי"ב דוקא כמבואר בהרמ' ה"א הנ"ל הלכה ג' כ' וכשתביא שני שערות אפילו בשנת ך' תהי' נערה ששה חדשים ואח"כ תקרא בוגרות וזה מוסכם מכל הפוסקים וכן מבואר בברייתא ריש א"נ קטנה מבת יו' אחד ועד שתביא שני שערות יש לה מכר וכיון שנמכרת אחר י"ב עד הבאת שערות ש"מ דאינה נערה אלא משערות ואילך ומדקאמר ומשתביא שערות עד שתבגר יש לה קנס ש"מ דאפילו הביאה שערות רחוק מי"ב נמי נערה היא ולא דוקא כשהם סמוכים לי"ב (וע' ירושלמי סוף פ' האשה שהלך בעלה ולשונו תמוה ביותר כתב פשיטא הדא מילתא פחות מבן ך' שהביא שני שערות למפרע הוא נעשה איש ופירש המפרש לענין אם אכל חלב מבן י"ג ואילך דמביא קרבן או לענין קדושין וזה לא ס"ד בתלמודן כמבואר בכה"פ ובברייתא הנ"ל) וא"כ כיון שר"י היה סבור שהנערות בגדולות תלוי ואף בלא שערות והקש' דאיילונית לר"מ תקרא נערה מיום שנעשה גדולה אלא דאביי הוא דחדש לו דהנערות דווקא בשערות תלוי ולא בגדולות לחוד הא בנעשה גדולה בלא שערות דומיא דאיילונית אין לה נערות אלא מקטנותה יצתה לבגר א"כ פשיטא דהקושי' לשמואל כמו לרב דאחר י"ח שנעשית גדולה לשמואל מאז תהי' נערה ו' חדשים ויהי' לה קנס כאשה פשוטה שנעשית נערה מהבאת שערות אחר י"ח. ואין בידי לפרש דברי התו' אלא באופן זה אף שהוא דחוק בלשונם דהיינו שסברו דשמואל לא בודאי מחזיק בקטן למפרע אלא מספק אמר קטן הי' כלומר דא"א להעניש דילמא אף אלו לא הי' סריס לא הי' מביא שערות והכי מסתביר כי מה"ת להליחטו בקטן דלמא אלו לא הי' סריס הי' מביא שערות בשלמא רב י"ל דמחזיקו בגדול ע"פ החזקה דרבא דאמר קטנה שבאה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים כדכתב רש"י ז"ל וחשבינן לי' בת עונשין מי"ב ואילך שהיתה ראוי' להביא וכו' אבל להחזיקו בקטן ודאי אין טעם דהא חזינן למפרע מניעת הסימני' הי' מדהי' סריס וא"כ שפיר כתבו לשמואל ניחא כיון שימי קטנות נמשכים עד י"ח ר"ל מספיקא א"כ אין כאן נערות דימי נערות הם בששה חדשים הסמוכים בבירר לימי קטנות כמו במביאה סימני' תחלת שנת י"ג הסמוכים לי"ב שהיא קטנה ברורה ובאמת ה"ה אם מביאה בתר הכי סימנים עכ"פ מבורר דעד עכשיו קטנה ברורה היתה מדלא הביאה סימנים עד הנה. משא"כ לשמואל אף דעכשיו נתברר דגדולה היא מ"מ אפשר שהיתה גדולה מקודם ועברו כבר ימי נעוריה שהיו סמוכי' לימי קטנותה. ולדע' הראב"ד והטור הנ"ל דמשמע דמחזיקים אותה בקטנה ברורה עד ך' שהרי כתבו שמקטנותה יצתה לבגר הרי שדברו מאיילונות ודאי ואפ"ה פוסקים לה קנס בשנים הקודמים לרבנן דיש קנס לקטנה ודאי צ"ע ליישב מה נתלה קושי' ר"י בפלוגתא דר"וש ואולי י"ל ע"צ הדוחק שהם הבינו מל' שמואל מדלא אמר שמא קטן היה דמחזיקו בקטן ברור וכבר כתבתי דמן הסברה אין טעם וע"כ דהלכה למ"מ הכי גמר כדכ' הרא"ש בתשו' כלל מ"ו ושאלת מאין לנו דבן י"ג ויום אחד הוה בר עונשין דע כי הלכה למשה מסיני הוא בכלל שעורן וכן סריס שהוא קטן עד ך' שנה הוא ואז גדול הוא אם נלדו בו סימני סריס ואם לא נלדו בו סימני סריס הוא קטן עד ל"ו שנה כל אלו הל"מ הן. ומשמע מני' דתופס כשמואל דאליבי' מוכרחי' דבריו דאי לאו דהלכה מנ"ל דסרי' אחר ך' הוא גדול דילמא עדיין קטן הוא. וא"כ אפשר לשמואל ל"ק לי' דתיהוי בוגרות מי"ח ואילך כי ידע לשמואל אפשר לשנוי כמו דגמר בהל"מ שלמפרע קטן הוא כן נמי גמר דאין לה נערות אלא מקטנותה יצתה לבגר אבל לרב דמה דאמר גדול למפרע היינו מסבר' דמחזקינן בגדול בימים שהי' ראוי לסימנים אלו לא הי' סריס ע"פ החזקה דרבא שפיר סבר דממילא ה"ה דהיא נערה למפרע כסבר דהנערות אינה נתלה בשערות ואביי שני לי' דמ"מ אף לרב מקטנותה וכו' ע"פ הלמ"מ אמנם בדעת הרמ' שנמי סובר היש"ש דאינו פוסק כרב והכי נראה מדאינו מעתיק שעונשין למפרע. אך הלשון שמעתיק היש"ש בשמו וכן היא עד בת ך' הוי קטנה ממש תיבת ממש לא מצאתי ואף לשונו בה' מיאן שכ' שיכולה למאן עד שתהא נערה דהיינו כל י"ב שנה ויום אחד והביאה שערות או עד שתודע שהיא איילונית פי' היש"ש אינו ר"ל סימני איילונית לחוד שהרי כבר כ' בה"א שאפילו נראו בה סימני איילונית עדיין היא קטנה עד בת ך' אלא ר"ל עד שיוודע שהיא איילונית ממש דהיינו בתר ך' אפילו לא הביאה סימנים. בזה יש קצת לספיק ואלו נאמר דאף הרמ' הבין דברי שמואל כדכתבתי שאינו אלא ספק קטן שפיר לשונו שכ' או עד שתוודע שהיא איילונית אף שפוס' כשמואל כי מיד שנולדו בה סימני איילונית מוכרחים להמתין במיאונה שלא תנשא על ידו. ואם לא תביא שערות נמצא שהיא בספק גדולה למפרע ומיאונה לאו כלום והי' אפשר נמי לדחוק קצת וליישבו מהשגות הראב"ד והטור דלהכי פסק איילונית אין לה קנס כי לפ"ז בין לשמואל ובין לרב לא מתפרשה הברייתא דקתני איילונית יש לה קנס לאחר י"ב אלא קודם י"ב בעודה קטנה בוודאי הא מיד לאחר י"ב ויום אחד ויש לה סימני איילונית שוב אין לה קנס מספק שמא גדולה היא ומקטנותה יצתה לבגר זולת בשנתברר שהיתה בשעת ביאה קטנה ולא איילונית ע"י שהביאה שערות קודם עשרים ואז אינה מכונה בשם איילונית באמת וזה כבר השמיענו במה דפסק קטנה יש לה קנס ואף דהברייתא תנא איילונית יש לה קנס לאפוקי ממה דס"ד דאף קטנה איילונית ל"ל כדכ' היש"ש סמך בזה במה שסתם בקטנה ולא חילק ולא בא להשמיענו אלא לאפוקי מדעת הראב"ד דלשמואל אף איילונית בתר י"ב נמי יש לה קנס מפני שהיתה קטנה ודאי עד ך' להכי שינה וכתב איילונית אין לה קנס (ואי בעינא לנטות קצת מדרך הפשוט אמינא דאפשר אף הראב"ד הבין בדעת שמואל אך בספק כדמוכח לע"ד ברור מאתקפתה דר"י ואף כי אפשר אינו המכוון בתוספת כי באמת גם בעיני יפלא לשונם לפירושי. ומה דכ' דיש לה קנס עד עשרים היינו משום דמעיקר דין גמרא אין אנו דנין דיני קנסות ומה דאיתא בשמו בטור סי' קע"ז דמנדין עד שיפייס אינו אלא מתקנות הגאונים כמבואר שם ובח"מ סי' א'. ומדין גמרא אין שום דין אלא אם תפס לה מפקינן מיני' וכשתפס אף מן הספק נמי לא מפקינן ואף דבפ"ח מה' עבדים הלכה ד' משיג על הרמ' וכ' אין בקנסות תפיסה מועלת י"ל היינו דוקא בספק קנס שקנסו חכמים ולא בספק קנס המבואר בתורה וע"ש בכ"מ ולח"מ) וניחא נמי מה דפוסק כשמואל ולא כרב מדהוא לחומרא עכ"פ יראה לע"ד שדין דהכא למפרע שהוא דברי הרמ"ה בח"מ לאו דברי הכל הוא אלא במחלוקת שנוי כי הרמ' והראב"ד וטור בא"ע ודאי לא פסקו כרב ודן משמעות הרא"ש בתשו' הנ"ל וכן אתא בהש"ג סוגי' הנ"ל שכ' וכיון שנתברר שהוא סריס נידן כגדול למפרע מי"ג ואילך כמבואר בק"ה. ולפי שטת מז"ה הרי הוא כקטן למפרע עד שיתבאר שהוא סריס. ולהכי לענין קדו' הנ"ל ודאי יש להחזיקו בספק למפרע לכל החומר דלא כהיש"ש ולענין מיאן דהכא. ודין דח"מ נמי צ"ע למעשה ודוק:

הגה א' וי"א שאם הביאה וכו' ע' חדושי רמ"בן כ' ופירש לאחר הפרק בכל השמועה היינו זמן נעורים ותוכו היינו שנת י"ב שהוא עונת נדרים וכך פי' רש"י וכל הגאונים ומי שחולק בזה אין שומעין לו וע"ש. והמ"ל פ"ד מה"א רוצה להסכים פירש"י ביבמות עם פי' ר"ת זה ול"ד כי רש"י פי' בהדי' כדכ' הרמ"בן בשמו בתחלת הסוגי' לפני הפרק קודם עונת נדרים. והברור לע"ד שאף הרמ"א הביא דעה זו אלא לחוש לו לחומרא שלא תמאן אבל בודאי לא שתחלץ וא"כ א"י למה כ' הב"ש סס"ק ך"ג וביום אחרון של י"ב אינו נאמנות לומר דיש לה שערות כדי לחלץ דמשמע הא ע"י עדים חולצת אלא בודאי גרע דלחומרא חייבינן לחוש לשטת הרמב"ן ואם לא הביאה אחרות אח"כ נחשבים אלו לשומא כתוך הזמן ממש ולזה אף נשים נאמנות. וי"א שאם נראו בה וכו' עב"ש. ונלע"ד להליץ בעד רבינו שס"ל אחרי שלהטור אין לו ראיה מפורשת לד"ז מדברי הרא"ש שבפ' יוצא דופן שהרי כ' דבריו לחומר שלא תחלץ אם לא מפני שדבריו נעתקים מדברי הגמרא פ' בא סימן בשלמא וכו' ומה שא"כ לפירש"י ותוספ' שהבשלמא בל"ז ע"כ לא קאי אלא לחומר שלא תחלץ שוב ממילא י"ל הא לקולה למיאן אף אם נבדקה ע"י אנשים ונמצאו קודם י"ב אין מועיל לקולה שתמאן לאחר י"ב כל זמן שלא נמצאו אחרים ואפילו לא בעל. אמנם בחדושי רמב"ן מבואר אף דנמי מפרש הבשלמא אך לחליצ' מ"מ פשיטא לו דבלא בעל אפילו נשים נאמנת דז"ל בשלמא לפני הפרק בעי' בדיק' דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו וכו' פי' שומא נינהו וקטנה היא ולא תחלץ ואילו לומר קטנה היא שתמאן אינה נאמנת מ"ט כיון דקידש תוך הזמן ובעל אחר זמן ה"ל ספיקא דאורייתא אפילו היו שם מאה עדים ששערות הללו שומא חוששין שמא הביאה לאחר זמן ונשרו ולעולם אין ממאנת הרי להדי' הא לא בעל דלא חיישינן נשרו והוא ספק דרבנן אף נשים נאמנת ע"י זה שמעידי' אלו באו קודם י"ב ושומא הן וע' לקמן:

הג"ה ב' ספק וכו' מסדור הג"ה זו הכא דאיירי תחלת סעיף זה דאין שערות סימן גדלות אא"כ באו מי"ב ואילך משמע דקמ"ל דאם באו וספק בשנים שאינה ממאנת ובבעל דיש ספק תורה אין שום חדוש אלא אפילו לא בעל וא"כ אין מקור הג"ה זו כדרשום אלא מהרמב"ן שבב"י בשם הה"מ כדכ' הב"ש והטעם להחמיר בס"ד זה יותר מספק נשרו דלא חיישי' בלא בעל כ' הב"ש בשלמא בספק נשרו מאחר דליכא שערות יותר מסתביר דלא היו והסברא מסייע לקולה משא"כ בספק אם היא בת י"ב ליכא סברה לסייע. ולפ"ר לדבריו תו שכ' על דין תשובת הרשב"א שמחמיר בבעל אף בתרתי לטיבות' אין שערות וספק בשנים דלא תקרי ס"ס משום דהוי הכל ספק אחד אם היא גדולה או קטנה א"כ י"ל לדידן דלא מחזיקנן עצמינו בבקיאי' בבדיקות שערות כבסוף הסימן א"כ מה שאין שערות אין בזה סברא להקל די"ל באמת יש לה ראוי להחמיר אף בתרתי לטיבותא דלא תמאן אלא בברור תוך י"ב הא בספק אינו אלא ספק אחד דרבנן אם קטנה או גדולה ולא תמאן ואף שבהרשב"א מבואר שאינו מחמיר אלא בבעל היינו משום דאינו מזכיר חומרא זו דאנן לא בקאינן ואפי' ודאי אחר י"ב נמי מתיר אם נבדקה ול"ל אבל לדידן יש מקום להחמיר אבל מסדור הג"ה זו נראה דאף לדידן אין להחמיר בלא בעל אלא ביש שערות הא בלית שערות אין להחמיר אלא בידוע אחר י"ב ולא בספק והוא ברור כי באמת תי' הב"ש דלא הוי ס"ס צ"ע דהא ספק אחד מתיר משני דשמא היא קטנה בשנים ואין נדריה קיימים בלא בדיקה דלשם מי נדרה ואת"ל שהיא גדולה בשנים ונדריה קיימי' אכתי דילמא קטנה היא מחמת סימנים וע' בש"ך י"ד סי' ק"י ובמ"י כללי ס"ס וא"ח סי' קס"ז סעיף ב' בהג"ה ובמ"י שם. להכי נראה שלא החמיר הרשב"א אלא בספק תורה אבל בדרבנן חשוב ס"ס וע' תשו' ש"א סימן קי"ב ותו דמה שכ' הב"ש לחלק בין יש שערות והספק בשנים לגדולה בשנים וספק נשרו מפני שבספק נשרו הסברה מסייע לקולה אינו מוכרח כלל כי י"ל איפכא דבספק שנים יש להחמיר מפני שהשערות מורים על השנים וגדולה מזה רצה הר"י ז"ל לומר במס' קדו' דף ס"ג דהשערות יהיו סי' גדלות אף בספק שנים אפילו לעונשים אלא דלא קי"ל הכי אלא כהרמב"ן הל"ל דאינה אלא ספק משא"כ בגדולה בשנים ואין לה שערות מפני הספק דרבנן לחוד שרי' למאן ואפילו בספק שקול כדקי"ל בכל ס"ד. ואין להחמיר מדהוי ס"ד דאחזיק לאיסור דיש חזקה כנגדה העמיד קטנה על חזקתה ועדיין קטנה היא לכן הברור דאין להחמיר בלא בעל אלא או בשערות או בשנים ידועים ובבעל ע"פ הרשב"א אף בתרתי לטיבותא אין שערות וספק בשנים ועם זה מסיים ויש להתישב בדבר. וע' מ"ל פ"ב מה"א דחק לפרש דברי הרמב"ן באין צורך לע"ד כי חדוש גדול משמיענו דאינה נחשבת ודאי גדולה לאפוקי מדעת ר"י הנ"ל וגם לענין בלא בעל יש חדוש די ודבריו פשוטים וק"ל. וע' בתוס' ריש פ' בא סימן בד"ה בא סימן כתבו וי"ל וכו' לענין עונשין וקדושין ומילי טובא וכו' וא"כ וכו' וע' פירושם במור"ם לובלין ז"ל (והיותר נראה לפירושו צ"ל וא"כ) ומסיימו וצריכה גט לקדושין וגם אסור באחותה ויש לתמוה הא ע"כ איירי בגדולה בשנים דאל"ה אף כל הסימנים אינם מועילים וא"כ מה איריא דמשום הסימן דלמעלה הוא דצריכה גט הא אפילו הוא נמי ליתא ואפילו נבדק' ול"ל שערות אכתי צריכה גט כמו בבעל לאחר זמן דמפני שהוא ספק תורה חיישינן לנשרו. ואם לר"מ יהא מוכרח דלא חיישינן לנשרו זולת ע"פ סימן בוחל מנ"ל דרבנן פליגו עלי' בזה. ואלו נאמר דהתו' לא אזלו בשטת תשו' הרשב"א הנ"ל יש לדחוק דאיירי במסופקת בשנים ודאי חשבינן לס"ס ולא חיישינן לנשרו משא"כ ע"י בוחל מחמרינן וצ"ע:

כשבודקין כו' ואם לא הביאה ול' הרמ' פ"ב מה"א ה"ך הכי כשבודקין הבת בין בתוך הזמן בין קודם הזמן בין לאחר הזמן בודקין ע"פ נשים ושומעין לה אם הביאה ואם לא הביאה ופירושו פשוט שפוסק כת"ק דכללא כייל כל הנבדקות וכו' והיינו דלא כר"י דאלו לר"י דסובר תוך זמן כלאחר זמן אינה נבדקת תוך זמן ע"פ נשים לחליצה ודלא כר"ש ללישנא דא"א דלא ס"ל חזקה דרבא ואחר זמן אינה נבדקת אלא ע"י אנשים אלא כת"ק דס"ל חזקה דרבא וא"כ כל הנבדקות כלל גמור דאלו לאחר זמן לחליצה שפיר דמסייע החזקה ולמיאן בבעל אינה נבדקת כלל מדאמר רבא א"צ בדיקה כי אינה מועלת ובלא בעל אז ליכא ספק תורה ונבדקת ע"י נשים כמבואר בד"מ בשם המרדכי ומור"ם שבתשובת מיימין ה"א סי י"ד ויליף בק"ו אם לא חיישינן לנשרו בלא בעל מכ"ש דנשי' נאמנות דהמנוה רבנן בדרבנן ובתוך זמן ולפני זמן למה יש נ"מ בבדיקתן אי לחליצה אם אומרת לא הביאה נאמנת שהרי אפילו לא נבדקה כלל ומשתכחו אחר זמן לא חיישינן שמא בא קודם זמן ומה"ת דלא ליהמני ומכ"ש כי אומרת הביאה ושומא הן דנאמנות לחומרא שלא תחלץ אחר זמן עד דתביא אחרות ולמיאן נמי כי אמרו הביאה נאמנות אף לקולה שאם לא הביאה אחרות שתמאן דהיינו בלא בעל דאלו בבעל אחר זמן בל"ז אין במציאות בדיקה כדרבא ובלא בעל אין ספק תורה ונשים נאמנות כנ"ל ומכ"ש כי אמרו לא הביאה דנאמנו' דלא תמאן אלו נמצא לה סימנים אחר זמן ובזה אפי' לא אמרו מידי נמי הכי דינא כל שנמצא לה סימנים אחר י"ב דלא תמאן אפילו לא נבעלה לכן סתם וכ' דבכל אופן דשייך בדיקה נאמנות וכ' הה"מ שכן מתבאר מההלכות והרמב"ן וכן הוא באמת פ' ב"ש והרא"ש פ' בא סימן העתיקו שמסיק בהדי' הילכך כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים בין לחליצה בין למיאונן דסמכינן אדרבא וע"כ ר"ל מדסמכינן אדרבא שפיר דנאמנו' לחליצה אחר זמן לומר איתניהו אף דהוא ספק תורה מסייע חזקה דרבא ולמיאונן מדסמכינן אדרבא אין במציאות בדיקה למיאן בבעל אלא בלא בעל ואז אינו אלא ספק דרבנן ונאמנת בין לאחר זמן לומר לא הביאה ובין קודם זמן לומר הביאה כהת"ק שאמר כל הנבדקות דהיינו ביש נ"מ בהבדיקה היא ע"פ נשים כמו ע"פ אנשים וכן כתוב המרדכי פ' מ"ח תוך הג"ה שכתב כדמשמע בר"פ ב"ס דנאמנת אשה להחמיר ולא להקל ומיהו בשלא בעל סמכינן עלייהו וכן דייק הב"ש מפי"רשי בס"ק ך"ט וטעמייהו דכולהו רבוותא דמשמע להו דכל הפלוגתא בנאמנות הנשים אך בספק תורה שאז אין משיאן ספיקות ע"פ נשים אבל בדרבנן סמכינן עלייהו כדדן המר"מ הנ"ל בק"ו אמנם בהגהות מיי' פי"א מה"ג מבואר בשם הר"ר אלחנן דהא דאמרינן בפ' ב"ש דלאחר הפרק נשים בודקת היינו להחזיקה בגדולה אבל להחזיקה בקטנה להקל אינם נאמנות דכיון שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים והיינו ע"כ בלא בעל דאלו בבעל אפילו אנשים אין פועלים בבדיקתן קולה והמציא טעם אף שס"ד הוא מ"מ מדהוא נגד החזקה אינם נאמנות (ואפשר לפ"ז דמ"מ מודה דלפני זמן נאמנות לומר הביאה כדי שתמאן לאחר זמן אם נבדקת ע"י אנשים ולא הביאה אחרות ולא בעל דהא בזה אינם מעידות נגד חזקה ונשאר הסברה דבדרבנן מהימני אבל דעת יחיד הוא ול"מ לו חבר. ובזה אני תמה על תשו' מ"ל ז"ל בסי' קל"ט ובפרט מה שכ' ולא ידעתי למה הוצרך ליכתוב זה בשם ר"א דהא מבואר הוא בהדי' מתוך הסוגי' ואדרבא להדי' הרי"ף ורמ' ורמ"בן והרא"ש ומרד' דלא כותי' אף גם א"י לפרש דברי הב"ש ס"ק ך"ג שעשה פלוגתא בין הרמ' להרי"ף וכ' וכללא הוא וכו' וא"י מה כללא ומה פרטא דאיתא. ובס"ק ך"ט דחק בהתו' להשוותם עם מה שהוציא מפרש"י ובס"ק ך"ג הוציא מהסמ"ג בשם התו' דאינן נאמנות לקולה והם לע"ד דברים סותרים. וכנראה דעתו לחלק בין שנאמנות לכ"ע אחר זמן לומר קטנה היא שתמאן בלא בעל ובין קודם זמן ותוך זמן שאינן נאמנות להקל לומר הביאה ושומא נינהו לענין שתמאן אחר זמן אם נבדקת ע"י אנשים ולא בעל וא"י אנה מצא לחלק בזה וכבר כתבתי שאף לדעת הר"א איפכא נראה ומ"ש וכ"כ הטור הברור שמן הטור אין שום ראיה כי מפני שסמך על מה שמביא בתר הכי בשם ספר התרומה דאפילו בלא בעל אין מיאן לדידן בתר י"ב לכן לא העמיד פעולת הנשים לבדיקה אלא לחליצה אבל בלי ספק אינו חולק על אביו ז"ל ואף דאין נ"מ לדידן הארכתי מפני שראיתי הלח"מ ומ"ל הנ"ל והב"ש במח"כ נבוכו פה כתבתי הנלע"ד. ודע שכל מה שהאריך התשו' מ"ל ז"ל הנ"ל בענין זה לא הוצרך בנידן דידי' שהיו הקדו' בתר י"ב ופשיטא שלא מהני שום בדיקה מדין גמ' אפי' ע"פ אנשים דהיינו ממש בעל לאחר זמן דחיישינן לנשרו ולשטת הרמ' שא"א שתבגר תוך ששה חדשים דנערות פשיטא שמ"מ לא היו בקדו' אלו ממש אלא שהחליט כרש"י שאפשר שתבגר תוך ששה חדשים ע"י סימנים והחליט נמי דנשים א"נ בבדיקות סימני בגרות ע"ש סימ' ק"מ אף שהשואל הוציא משמעות מרש"י שהיא בחזקת נערה וגם היא בחזקת פנוי' מ"מ לא רצה לדמותם לנאמנות לומר הביאה ותחלץ ומחלק שם ולדבריו יקשה קצת לשון דת"ק כל הנבדקים כו' דהא יש מציאות בדיקה דבוגרת כנדון דידי' שאנשים נאמנים ולא נשים ומשמע או כדעת הרמ' או כדעת השואל שאף בזו נשים נאמנות אלא שבל"ז מסיק לנכון שאין אנו בקיאים בבדיקות סימני בוגרת ע"ש ודוק:

בד"א כו' עיין ב"ש ועל השנים ליכא מאן דפליג ואפי' הר"א הנ"ל שהבאתי מודה וכנ"ל ומה שכתוב ומתו' אין ראיה איך ס"ד וכו' ודחק בשני דרכים והדרך השני אינו כמבואר לעיל בשם הרמ"בן ודרך הראשון דחוק. ולע"ד הפשוט שלא מוכח מתו' מידי דלא ככה"פ שהרי אף עתה שמפרשים הבשלמא לפני הפרק בעי בדיקה דאי משתכחי לאחר פר' שומא נינהו שלא תחלוץ אכתי ק' הא כמו שמקשה על אחר פרק למה לי בדיקה מדס"ד חזקה דרבא מועלת דשרי' לחליצה בלא בדיקה כן נמי ק' מה בכך שנאמנות שבאו לפני הפרק ואלו שומא הא מ"מ שרי' אחר פרק בלא בדיקה ואטו מפני שהביאה אף קודם פרק גרע א"ו הל' דאי משתכחי לאחר פרק לא ממש דוקא אלא משום דאוקימתא זו נשאר במסקנה דלחליצה צריכה בדיקה נקיט ל' זה אבל השקלא וטרי' כונתו דבשלמא לפני פרק בעי בדיקה דאי משתכחי תוך פרק שומא נינהו ואלו לא משתכחי קודם פרק היו לר"י כלאחר זמן ובדיקה בעי וא"כ אפשר לפ' נמי באופן זה שתמאן דהא תוך זמן לא חיישינן לנשרו לר"י דהא לא שייך חזקה דרבא ומוכרחים התו' לומר דמ"מ זה לא אפשר מדקתני ואין הנשים נאמנות לומר קטנה היא שתמאן ולעולם איירי נמי בבעל דלא כשטת הר"א הנ"ל והרמב"ן ז"ל הנ"ל נקט דבריו לפרש בהמסקנה דנשאר אוקימתות הבשלמא הזה כמשמעו דאי משתכחי אחר פ' שומא נינהו ואך לחליצה הא למיאן לא משום הפשוט דאז אף בלא הנהו שערות א"א שתמאן וכדהקשה הב"ש ודוק:

ואם מיאנה בו אחר שנבעלה ונבדקה וכו' צ"ג ע' ב"ש כ' ולכאורה תמוה וכו' ור"ל למה צ"ג ניבדקה אחר קדושי שניים ואם לא ימצאו לה תצא בלא גט בממ"נ ותי' דאין מועיל משום דיש חשש שמא לא הביאה עד קודם קדושי שני ונשרו ולפ"ז ק' מה אירי' שנבדקה ולא נמצא לה טרם שנתקדשה הא אפי' לא נבדקה עד אחר שנתקדשה ולא הביאה מ"מ צ"ג משניהם שמא תחת הראשון נשרו ושמא לא הביאה עד תחת השני ונשרו ומכ"ש כי הביאה דיש לחוש שמא כבר תחת הראשון או שמא תחת השני אבל לע"ד זה תליא במחלוקת הרמב"ן והרא"ש שבב"י סי' מ"ג דהרא"ש בתשו' כלל מ"ג סובר דכל שבאו בשני' ונבדק בשערות אהני החזקה דאמרי' ודאי באו משהגיעו לב' למפרע זולת בנבדק ולא נמצאו אז לא אמרינן ודאי נשרו ויש ספק והרי דודאי חייש למשמעות הרמב"ן פ' מ"ש דף קצ"ד שדחק לפרש מת מיד כדי לדחות ראיות הרא"ש וס"ל דאף בשערות יש לחוש השתא הוא דאתו וא"כ לשטת הרי"ד צדקו דברי הב"ש אבל לשטת הרא"ש אכתי ק' מה בכך שנבדקה פעם ולא נמצאו ואח"כ נתקדשה אם נבדקה תו אחר הקדו' ולא נמצאו מ"מ נימא ממ"נ ואי משום דדילמא הביאה אחר בעילת הראשון קודם קדושי שני זה תינח אלו עדיין נמצא לה שערות אז שפיר דצ"ג משני ולא אפשר לומר כחזקה דרבא ובודאי נשרו דזה לא אמרינן אלא הוי ספק וצ"ג גם משני אבל אם גם עתה לא נמצאו ואם יש מקום להצריכה גט ע"כ לומר נשרו ומה לי לומר באו בתר חזקה דרבא ונשרו נימא ממ"נ או דלא נשרו כלל וא"צ גט משניהם ואם נשרו נימא כחזקה דרבא ובא מיד בתר י"ב ונשרו וא"צ גט משני לכן היה נלע"ד דאיירי בפשוט שנתקדשה לאחר בתר שהביאה ודאי סימנים ושפיר דייק ליכתוב לפי זה שנבדקה ולא נמצאו דאז היא מקודשת בספק לשניהם הא אלו לא נבדקה עד אחר קדו' שני אז בין נמצא סימנים בין לא נמצאו א"צ גט אלא מהראשון וזה לשטת הרא"ש שהטור פוסק כותי' בח"מ ריש סימן ל"ה וצ"ע:

הביאה כו' הוי ספק קדו' וצ"ג מדרבנן הב"ש דוחה הב"ח ע"פ פי' הנ"י וע' ח"ר מה שמוכרח לדחוק בל' הרי"ף ונראה מסקנתו דעל קדושי תורה ליכא ספק דטעמא דר"ג ודאי הוא כדפי' רב משום דאין זיקה אלא דיש קצת ספק מה דמשמע מהבריי' ול' רב דאמר קדושיה תלוין אי בעל אין אי לא בעל לא דמשמע בלא בעל אף קדו' דרבנן אינם וזה פשוט דק"ד יש מסוגיא דנדה וכן מבואר בש"ג. וכן נמי משמע מדלא הביא הרי"ף כלל תחילת האיבעיא אליבא דר"ג וברמ' לא נזכר כלל ספק כ"א ק"ד. ולפי הנ"י דהספק הוא בקדושי תורה אכתי לתי' הב"ש אינו מיושב דאם כפשט מדר"ז שהם אך דרבנן למה קרו להו ספק אבל ע' פר"ח י"ד כללי ס"ס כלל א' ד"ה וא"ת שם כ' דכל ספק קדו' ד"ת שרי' דמוקמי' בחזקת פנוי' ואפי' בספיק' דדינא דהוי כמו ספק חיסרון חכמה מ"מ לא חיישי' כ"א מדרבנן לדבריו לק"מ. ומה שמסיים הב"ש ובכ"ז איירי בידוע בודאי לא בעל וכו' אע"ג דליכא ע"י הן הן דברי הרא"ה וע' ריש סי' קמ"ט והריב"ש חולק כמבואר בב"י וא"כ עכ"פ לקול' דהיינו בבעל אחר שנתגדל' ודאי דמבואר סעי' ך' שאם פשט' ידה א"צ גט משני לזה ודאי צריך ע"י כדע' הריב"ש ולמעשה. אף לחומרא עדיין צ"ע. ואם לא גרשה ועמדה ונתקדשה לאחר צ"ג משניהם בהטור איתא הכא ואם חטפה אחר דרך אונס וקדשה בביאה אינה צ"ג משני ומותרת לחזור להראשון (וע' סי' מ"ד הבאתי דברי המ"ל בשם גדול אחד שמביא מזה ראיה שאם זינת' בתר ק"ד מותרת לבעל' וא"י מה ראיה דהא בדרך אונס נבעלה) והשמיט הב"י משום דכה"פ נמי השמטוהו ולע"ד נמי צ"ע דבד"ז שחטפ' דרך אונס מה אירי' שהיתה מקודשת ות"ל אפי' פנויה קיי"ל בסימן מ"ב דאינה מקודשת. גם א"י למה ענין הקפיד על קדושי ביאה וע' חדושי רמ"בן ורש"בא לפי' הראשון של הרמב"ן באמת אין חדוש בדין זה הכא ולפי' השני משמע לרב אשי בכל קדושי שבתר שנתגדלה אף שלא בעל מדצריכה גט מהראשון השני מקרי חוטף ואין צריכה גט ממנו ומותרת להראשון וע"ד זה פירש הרשב"א אלא שהתנה נמי שהשני (שבשה) עד שנתרצית להתקדש לו שלזה קוראים חוטף והקרוב מפני שא"א לעמוד על כונת תי' ר"א ואפשר לפרשו ע"ד תי' הרמב"ן הראשון שאין בו נ"מ לדינא הכא אפקוהו הפוסקים מההלכה. לא יקיים הראשון ע' סי' י' בח"מ ס"ק ב' וב"ש ס"ק ד' ובמה שכתבתי שם ומה שכ' הב"ש הכא ול"ד לסי' קמ"ו ע"ש כי לע"ד בלא דבריו אינו דומה מי שצריכה גט משני לאין צריכ' וכנ"ל בשם הטור בחוטף מדא"צ גט משני מותרת להא':

י"א האידנא כו' אחר י"ב ע' ב"ש מסיים מיהו יש לחלק והוא פשוט ומבואר דאם לא בקאינן לבדוק קיימא חזקה דרבא ועוד דהוו שני ספיקו' לחומרא דילמא יש לה ואת"ל ל"ל שמא נשרו וע' מ"ל פ"ח מה' שאר אבות הטומאה ובהגהות רמ"א א"ח סי' ת"ד סעיף ב':

והשיאו'. כתב הנ"י בשם הרמב"ן וכמה פוסקים דווקא אם השיא' צריכה מיאון אבל נתקדשה ע"י אמה ואחי' מדעת' והיא לא קבלה הקדושי' א"צ מיאון שלא מצינו שליחות לקטן וכן דייק מהרש"ל מסמ"ג עיין בטור סי' מ"ג ועיין בדרישה שם ושם כתבתי בס"ק ה' בשם רש"י והר"ן אף אחר שנעשה כיתומה בחיי האב לא גרע מיהא כח האב מכח אמה ואחי' ועיין במגיד שכתב בשם ירושלמי מדעת' היינו עבדינן לה גננא ומלבושין ומדכרי לה גבר שלא מדעתה דלא מדכרן לה גבר:

אפי' מיאון אין צריכה. כתב הנ"י בשם ר"ח דפנויה היא אפי' גדלה תחתיו ולא בעיל אותה אין צריכה מיאון ומותרת לאחר ורשב"א כתב דאסורה לאחר אלא אם מתה אין יורשה ואין מזכה במציאתה משא"כ אם השיאוה לדעתה כל זמן שלא מיאנה זוכה בכל הדברים שבעל זוכה כמ"ש בסעיף י':

מבת שש שנים וכו'. היינו לפי גירסת הרי"ף והרמב"ם פ' התקבל הפעוטות מקחן מקח וכנגדן קטנה מתקדשת למיאון ובפ' ב"ש אר"ח כל שיכולה לשמור קדושיה צריכה מיאון ופירש רמב"ם דר"ח קאי על פעוטות היינו מבת ו' ועד בת י' כ"א לפי חורפיה והיינו חורפיה שיודעת לשמור קידושין, אבל פחות מבת ו' בזה לא דיבר ר"ח ואפי' יודעת לשמור קידושין א"צ מיאון, ולענין גט אפי' פחות מו' מקבלת הגט היינו צרור וזרקתו מתגרשת בקדושי אביה לפי גירסת הרמב"ם והטעם מבואר בר"ן פ' התקבל קידושין שהם כסף וצריכה שמירה מ"ה לענין קידושין צריכה להיות עכ"פ שיעור פעוטות ומ"ש בכ"מ פ"ד מה"א לרמב"ם אף פחות מו' ויודעת לשמור קידושין צריכה מיאון, תמוה בעיני דהא כתב פי"א מה"ג להדיא אפי' אם יודעת לשמור קידושין א"צ מיאון כמ"ש המחבר כאן לשונו מיהו לדעת הרמ"ך שהביא הכ"מ פ"ד מה"א ס"ל אף פחות מו' כל שיודעת לשמור קידושיה צריכה מיאון וס"ל כל חד שיעור בפני עצמה הפעוטות מסתמא צריכה מיאון, ואם יודעת לשמור קידושי' אפי' פחות מו' צריכה מיאון וכן לגירסת רש"י ותוס' והרא"ש שם צרור וזרקתו שיעור למיאון והיינו מ"ש ר"ח אם יודעת לשמור קידושי' והיא פחות מו' כמ"ש הר"ן פ' המקבל במיאון שהוא קידושין דרבנן א"צ שיעור פעוטות ולעיל סימן קמ"א הביא המחבר דעתם לפי גירסתם ממילא במיאון אפילו פחותה מו' צריכה מיאון וכאן השמיט דעתם אפשר דס"ל כיון שהיא רק קידושין דרבנן מקיל וגם לשיטות הריטב"א שהביא בסמוך בהג"ה והיינו שיטת הראב"ד כמ"ש פ"ד מה"א ופ"א מה"ג ובעל המאור דף תמ"ב ס"ל תרי שיעור הן נינהו ור"ח איירי אפילו פחות מו' צריכה מיאון כשנתקדשו ע"י אחיה לכן נראה להחמיר בזה דצריכה מיאון אף בפחות מו':

אפילו סכלה ביותר. לאו למימרא דעושה מעשה שטות אלא דאינה חריפה כלל מ"מ כיון שהיא בת י' חזקה על הרוב שיודעת לשמור קידושי' כ"מ פ"ד מה"א:

אבל אם נשאת שלא לדעתן וכו'. דאז הוי כפיתוי בעלמא ופיתוי קטנה הוי כאונס שם בש"ג וברמב"ם פ"ד מה"א כתב אפילו נתקדשה מדעתה בלא דעת אמה ואחיה צריכה מיאון, ואפשר לטעמיה אזיל דס"ל אף פיתוי קטנה לא הוי כאונס וכן יש לדייק מרש"י פ' התקבל (גיטין דף ס"ה) ד"ה כנגדן דס"ל דקידושין ע"י עצמה מהני ויש ליישב גם משמע שם דרש"י שם לא ס"ל כרמב"ן שהבאתי בס"ק א', ועיין בת"ה סי' ר"ח דפוסק בהלך למ"י ונתקדשה בעצמה הוי קידושין:

וי"א דאם הגיע וכו'. ס"ל שיעור ר"ח ושיעור הפעוטות תרי שיעורים הם שיעור ר"ח איירי כשנתקדשה ע"י אחיה והפעוטות איירי כשנתקדשה ע"י עצמה וכו':

מן האירוסין. היינו כשקבלה היא הקדושין לדעת הרמב"ן כמ"ש רס"ז ומדעת אמה או אחיה:

בפני שנים. כלומר חד נמי סגי אלא שצריך עדות שמיאנה אף על גב קידושין או נישואין הם המיאון ואם נתקדשה הרי ראינו דמיאנ' וי"א דנ"מ אם גדלה ולא נתקדש' אח"כ דמותרת לאחר:

ויש מי שאומר וכו'. אם נשאת או נתקדשה בפרהסיא הוי כאלו מיאנה בפני ג', וכשנתקדשה בצנעה צריכה עכ"פ לפני ג':

צריך שיכירו אותה ואת בעלה. אותה צריכים להכיר מחמ' החשש שמא יש עוד קטנה שהשיאו אחיה ורמאי זה פתה קטנה שאין אנו מכירין ויחליף את שמה בשם קטנה הנ"ל ויפת' קטנ' הנ"ל אחר שתגדיל אצל הראשון שתאמר שמיאנה בקטנות וגט מיאון יתן לידה ובעלה צריכין להכיר כתב המגיד בקטנים דלא נפיק שמם חיישינן שמא איכא קטנה דשמה כשמה ואיהי מסקא שם בעלה כשם בעלה של אותה קטנה אבל לחוש שמא שמות קטנו' ושמות בעליהן שוים לא חיישינן:

שמיאנה בפני שנים. בש"ס איתא ב' גירס' בפ' מצות חליצה (יבמות דף ק"ו) לרבא דאמר כותבין גט מיאון אף על פי שאין מכירין לגירס' דידן איתא ולא חיישינן לב"ד טועין כלומר לא חיישינן שמא הב"ד אשר מיאנ' בפניהם טעו ולא היו מכירין ולגירס' התו' אית' חיישינן לב"ד טועין כלומר אלו אשר מיאנו בפניהם צריכים שיהי' מכירין אותה דאם לא יהיה מכירין אותה חיישינן לב"ד טועין אשר ישמעו המיאון יסמכו עליה' ובפ' י"נ דף קל"ח איתא שכ"מ שאמר מנה יש לו אצל פלוני העדים כותבי' אף על פי שאין מכירין ולא חיישינן לב"ד טועין שמא יסמכו על העדות כי ב"ד בתר ב"ד לא דייקו ויבוא לסמוך במיאון על הב"ד אשר מיאנו בפניה' אבל לא חיישינן שיסמכו על העדים אשר יכתבו דברי השכ"מ כי עדים דייקו, לפ"ז אליבא דהלכתא דמיאון סגי בפני שנים והיינו עדים תו לא חיישינן דהב"ד יסמכו עליהם למה אמר רבא אין מאינין אא"כ מכירין מ"ש מיאון ומ"ש צוואת שכ"מ ואפש' רבא ס"ל לכתחלה בעינן ג' במיאון ולזה אמר חיישינן לב"ד טועין מ"מ נשמע אם המיאון בפני ב' יש לחוש שמא לא היה מכירין א"כ קשה איך פסקו בפשיטות כל מי שיראה שמיאנה בפני ב' יכול לכתוב הא בפני שנים יש לחוש שמא לא היה מכירין וא"י איך כל האחרונים לא שתו לבם לזה:

יש לה תוס'. עיין סימן קט"ז שם כתבתי הטעם:

מנצ"ב חייב לשלם. הנה בש"ס מבואר בליתנהו אידי ואידי בין נ"מ בין נצ"ב לא שקלה וכ"כ הרמב"ם פכ"ד ה"א ופרש"י הטעם די"ל אם תשאר תחתיו שמא תמות היא בחייו וירשנה וכ"כ הרא"ש לפ"ז אפי' אם הוציא נ"מ שלא היה לו להוציא כגון שמכרום א"צ להחזיר, וכ"כ התו' להדיא והר"ן כתב דוקא כשנשתמש כדין ובלה אז הוא פטור לשלם וכן משמע מרמב"ם שם וה"ה אם נאבד או נגנב פטור לשלם אבל אם הוציא שלא כדין חייב לשלם ולמעש' צ"ע בנ"מ כי י"ל קום לי כתוס' וכן ברש"י משמע נמי דס"ל אפי' הוציא שלא כדין פטור ע"ש ומ"ש מנצ"ב חייב לשלם ט"ס הוא דהא נצ"ב הוצי' כדין ואפשר דצ"ל נ"מ חייב והיינו אם נשתמש שלא כדין וכן משמע בב"י דהי' גירס' שלו כך בטור מיהו בטו' א"א לומר כן דהא הרא"ש ס"ל אפי' נשתמש שלא כדין פטור ודברי ב"י תמוהים:

אסורה לחזור לראשון. הטעם כל שנשאת לאחר אחר הגט יש לחוש שמא יפייס אותה עד שתאמר אני מתחרט בגירושין והיא אוהבו שהרי על כרחו יצאה ממנו, אבל כל היוצאת במיאון ונשאת לאחר לא חיישינן שהראשון פייס אותה למאן בשני דמסתמא כבר פייסה כשהייתה עמו שלא תמאן ולא איפייס, רש"י, ולענין איסור כהונה אתי מיאון דידיה ומבטל גיטא דיד' ומותרת לכהן ומיאון דחברי' איכא פלוגתא אם מותרת לכהן כמ"ש בסימן ו' ע"ש:

לאבי הראשון וכו'. אף על גב בקרובים לא שייך הטעם דאזיל ומשבח לה ומפייס מ"מ גזרי' קרובים אטו הוא ש"ס:

אסור' באביו. אף על גב דקי"ל אתי מיאון ועוקר הזיק' מ"ה א"צ חליצה מיבם מ"מ אסורה לאביו מפני מראית עין ולענין קרובים איתא פלוגתא ועיין ס"ס קע"ג ועיין ב"ח לכ"ע אם לא נשאר שם יבם אחר מיתת הבעל א"י למאן שאין לה במי למאן לכן הרי היא אסורה לקרובי הבעל לכ"ע המגיד:

ומ"מ אם מיאנה בא' וכו'. אף על גב דאסורה לשאר קרובי המת מ"מ לאחי' מותרת משום מצות יבום:

או עד שתלד. פ"ק דיבמות איכא פלוגתא לרב ספרא בנים הרי הן כסימני' ולר' זביד אין בנים בלא סימנים כתבו התו' והרא"ש ברוב פעמים כשתלד אית לה סימנים ולא בעי למימר אין בנים בלא סימנים אלא אין בנים מצוי בלא סימנים ואפי' אם בדקוה ול"ל סימני' חיישינן שמא נשרו משמא אפילו ליכא ספק דאורייתא היינו שלא בעל אחר שגדלה מ"מ בבנים חיישינן שמא נשרו ולהרי"ף ותוס' והרא"ש לרב ספרא אפי' כשתלד בעת קטנות' הרי הם כסימנים אחר שגדל' וכן משמע הריון בעת קטנות' ה"ה כסימנים אחר הזמן ולא ה"ל להרב רמ"א לכתוב דין בזה בשם א"ז כי מבואר כן בתו' וכן לר"ז אין בנים בלא סי' ומהני אף בקטנות' והרי"ף והרא"ש הביאו דברי ר"ז משמע דס"ל דהלכתא כוותיה לפ"ז אפילו אם ילדה אחר יב"ש ולא הביאה סימנים אינו אלא ספק שמא נשרו כי לר"ז בנים לאו סימנים אלא דחיישינן שמא נשרו א"כ לענין חליצה לאו גדולה היא אף על גב מרמב"ם וסמ"ג משמע דס"ל בנים ה"ה כסימנים מ"מ מהרי"ף והרא"ש לא משמע כן עיין סי' קס"ט ולשיטת הרמב"ם אינה גדולה לענין חליצה אלא כשילדה אחר יב"ש כמ"ש פ"ב ה"א אז הוי בנים כסימנים ולענין מיאון כתב המגיד שם דס"ל כשילדה אף בעת קטנותה א"י למאן דאל"כ תמצא חמות' דממאן אז ודאי בעת קטנותה ג"כ א"י למאן אחר שילדה ומיהו בעת הריון יכול' למאן והיינו מ"ש פי"ט בת ממאנ' היינו שנתעברה ממנה ולכן צ"ל מ"ש ומשעת הריון הוי כגדולה היינו לענין מיאון דוקא ולא לענין חליצה ולענין מיאון יש להחמיר דאין ממאנת משעת הריון אפי' בעת קטנותה מיהו מבואר בתוס' דוקא כשהוא בן קיימא אבל אם הפילה ממאנת ולענין חליצה אם ילדה בעת קטנותה אפילו בעת גדלותה לא הביא' סימנים אין חולצת דאינו אלא ספק שמא נשרו לר"ז ואין מהני אלא לענין מיאון דחיישינן שמא נשרו אף על גב בעלמא כי ליכא ספק דאוריית' לא חיישינן שמא נשרו משא"כ בבנים חיישינן שמא נשרו ועיין תשו' מ"ב:

למפרע. לכאורה תמוה א"כ איך ממאנת ומותרת לאחר ליחוש שמא ימצא בה סימני אילונית והרי היא גדולה למפרע אף על גב דלא חיישינן למיעוטא שמא אילונית היא כמ"ש בש"ס בכמה מקומות דקי"ל כחכמי' ולא כר"מ מ"מ הכא דליכא /דאיכא/ ריעות' דלא הביאו ב' שערות ומכ"ש כשנולדו בה סימני איילונית למה תמאן וראיתי בדרישה שתירץ דמיירי דלא בא עליה הראשון אחר יב"ש אז לא הוי קידושין דאורייתא מ"ה לא חיישינן שמא ימצא בה סימני איילונית כמו דלא חיישינן שמא נשרו הסימנים ועיין ס"ג כ' א"נ י"ל למ"ש בסימן מ"ד איילונית לכמה פוסקים א"צ גט אלא מדרבנן ולתוספות ולהרא"ש ודאי איילונית א"צ גט כלל אלא ספק איילונית היינו שאין ניכר הסימנים בה היטב אז צריכה גט נמצא להפוסקים הנ"ל אף בבא עליה אחר יב"ש אינו אלא ספק דרבנן דהא אם נמצא שהיא איילונית א"צ גט אלא מדרבנן לכן לא חיישינן שמא ימצא בה סימני איילונית, ולתוס' והרא"ש אין חשש כלל דאם נמצא בה סימני איילונית אם כן א"צ גט ואם לא ימצא בה ס"א א"כ היא קטנה ולדעת הרמב"ם שכתב פ"ד ה"א איילונית שנתקדשה הרי זו קידושין גמורים משמע קידושין דאוריית' הי' מקום להקשות עליו קושיא הנ"ל אם היא איילונית למפרע למה לא חיישינן שמא ימצא שהיא איילונית מאחר דהוא ספק דאורייתא, מיהו בסימן הנ"ל כתבתי ע"כ לא כתבה רמב"ם דהוי קידושין אלא בהכיר בה אבל אם לא הכיר בה לא לכן לא חיישינן כאן דהא אם ימצא בה ס"א אחר כך הוי לא הכיר בה אלא לפי לשון המחבר שם דמשמע אפילו לא הכיר בה איירי קשה כהנ"ל:

ביום אחרון. בתו' מבואר דוקא כשהוא יום אחרון יב"ש ויום א' אז באותו יום אחר יב"ש שלימות בתחלת היום חשובה גדולה ומ"ש בהג"ה יום אחרון של יב"ש כ' לא כתוספות אלא כדעת הרא"ש והטור שכתבו כן וצריך ישוב דהא יב"ש היא קטנה למה מהני ביום אחרון וכל היכא דתני ויום א' היינו מ"ע ל"ע היינו יום אחר השנים כגון הכא יום שאחר יב"ש, ובאותו יום אין נשים נאמנות לבדוק ולומר שהיא גדולה לענין חליצה, והיינו תוך הפרק שאמר ר' יהודה שאין השנים בודקת /הנשים בודקות/ והלכתא כר"י בזה לפר"ת דאיירי ביום אחרון כמ"ש בתוספות והרא"ש:

וי"א שאם נראו בה וכו'. עיין שכ"כ הב"י וכן בד"מ בשם רש"י ותוספות על הסוגי' שם דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו ופירש"י ולא תחלוץ וכתב תוספות הדין עמו דליכ' לפרושי שומא נינהו ותמאן דהא קתני סיפא דאינם נאמנות לומר קטנה היא ותמאן, והבין הב"י אפילו אם נודע ע"פ עדים כשרים דהני שערות הם מ"מ לא תמאן וחיישי' לחומר' ואנ"ל כיון דקי"ל שומא נינהו למה לא תמאן כשלא בעיל אחר יב"ש אלא כוונת תוספות דאם נשים בדקו אותה קודם הפרק ואמרו דיש לה שערות ואחר הפרק נמצא בה שערות לא סמכינן על הנשי' דהני שערות היו בה קודם הפרק ושומא נינהו דא"כ אתי' קולא מהן ואינם נאמנות לקולא אלא אין ממאנת ואין חולצת מאחר נשים אומרי' דהיו בה שערות קודם הפקר והיינו לחומר' נאמנין ולא לקול' וכן כתב בש"ג עיין דף תמ"א עמוד א' אבל בוודאי נבדקת על פי אנשי' וראו בה שערות קודם הפרק ואחר הפרק נמצ' בה הני שערות יכולה למאן דאינו אלא שומא כמ"ש ברמב"ם וטור וליכ' פלוגת' בזה:

אזלינן לחומר'. משמע אפילו לא בעיל השת' אזלינן לחומר' אף על גב בספק אם נשרו ולא בעיל אחר יב"ש אזלינן לקול' הטעם בשלמ' בספק הנ"ל אם נשרו מאחר דליכ' שערות יותר מסתב' דלא היו כלל שערות מדהשת' ליכ' שערות אף על גב בבעיל מחמירינן מחמת שהוא ספק א"ד מ"מ בספק דרבנן הסבר' מסייע לקולא משא"כ בספק אם הוא יב"ש ליכ' סברא לסייע ומה שמציין על דין זה תשו' רשב"א טעות הוא אלא המגיד כ"כ ובתשובת רשב"א סימן אלף רי"ו כתב אפילו אם יש ס"ס שמא לא הגיע ליב"ש ושמא לא נשרו יש להחמיר וי"ל המגיד לא פליג ארשב"א אלא המגיד איירי אפילו שלא בעיל השת' כמ"ש והרשב"א איירי כשבעיל והא דמחמיר הרשב"א אף על גב בס"ס מקילין אפילו באיסור דאוריי' צ"ל משום דהוי הכל ספק א' אם היא גדולה או קטנה וכן ראיתי בתשו' הרב ר' בצלאל סי' כ' בתשו' רש"ך ס"א סי' כ"ג פסק בזה להקל ועיין תשו' מהרי"ט ועיין תשו' שער אפרים סי' קי"ב:

אם הביאה ואם לא הביאה. המחבר סתם ופסק כלשון הרמב"ם פ"ב ה"א ומשמ' דרמב"ם פוסק כת"ק דנשים נאמנות אפילו להקל וכ"כ המגיד ומ"ש בתשו' מהר"מ מלובלין דרמב"ם איירי דוקא לחומר' נאמנות אנ"ל כי אין דרכן לסתום דבריו כ"כ אלא ודאי פוסק כת"ק וס"ל מ"ש הת"ק נבדקת ע"פ הנשים היינו אפילו לקולא מיהו מ"ש המגיד גם הרי"ף פוסק כן לכאורה אנ"ל ויותר מסתבר דפוסק דוק' לחומר' נאמנין לא לקול' דהא כתב שם הסתם מדת"ק ור"א ור' ישמעאל כולהו בחדא שיטת' קיימ' לאחר הפרק נשים בודקת דאיכ' חזקה דרבא ש"מ היכ' דליכ' חזקה דרבא ס"ל אין הנשים נאמנות לא כב"י שכתב הרא"ש פוסק דנאמני' אפילו להקל אלא אף להרא"ש דוק' לחומר' נאמנים וכן משמע מסמ"ג שהבי' דברי התוספו' לאחר הפרק נשים בודקות וכ"כ הטור וכללא הוא לפי דעת הפוסקי' דנשים אינן נאמנות אלא לחומר' ולא לקול' היינו אם בדקו לפני הפרק או בתוך הפרק נאמנות לומר שיש לה שערות לענין אם נמצא בה אחר הפרק אותם שערות אין חולצת עד שיביאו שערו' אחרות אבל לענין מיאון אינן נאמנות לתלות לקולא שהן אותם שערות שתמאן ובתוס' איתא טוב לבדוק קודם הפרק לידע אם אותם שערות הם ואם בדקו אחר יב"ש ויום א' ואמרו שיש לה שערות סומכין עליה' ותחלוץ כיון חזקה דרב' מסייע דחזקה היא אחר יב"ש שיש לה שערות, ואם אמרו דאין לה שערות מ"מ אסורה למאן דחיישינן שמא נשרו ועיין לקמן עוד מזה ס"ק כ"ט ואם אמרו שיש לה שערות ואח"כ בדקו אנשים ואמרו דאין לה או אפילו לא בעיל אחר יב"ש חוששין שמא נשרו כיון דנשים אמרו דיש לה כן נשמע מתוספות, מיהו נראה דוק' לענין מיאון חיישינן שמא נשרו אפילו לא בעיל דלא חיישינן בעלמ' וכאן חיישינן אבל לחלוץ אין חולצין ולא אמרו הואיל חזקה דרבא מסייע לה אמרינן בודאי נשרו כנ"ל, וביום אחרון של יב"ש אין נאמנות לומר דיש לה שערות כדי לחלוץ דאז ליכ' חזקה דרבא:

במקום הערוה וכו'. ברמב"ם אית' במקום ערוה ובמקום אחד משמע במקום ערוה עצמו צריכים להיות במקום א' וכ"כ הטור בשם הרמב"ם וכ"כ בסמ"ג כאן שהשמיט בש"ע שיהא במקום א' כי בכ"מ תמה עליו מנ"ל שצריך להיות במקום א', ויש ליישב דלמד מסוגי' מר"א ושמואל וס"ל דל"פ ע"ש:

א' בגבה וכו'. המגיד כתב בשם הרמב"ן ורשב"א גבה וכריסה ממש לא מהני ומשמע אפילו למ"ד דלא בעינן ב' שערו' במקום א' מ"מ גבה וכריסה ממש לא מהני אלא גבה היא במקום תפוח שעל ערוה וכריסה שפת ערוה, ועיין בד"מ שכתב מדברי הב"ח שהבי' הטור ותוספות וסמ"ג כמ"ש בס"ס ק"נ לא משמע כן דהא כתבו על זה דאין אנו בקיאין לבדוק כל הגוף ש"מ גבה וכריסה ממש הוא:

שיעור אורך. עיין בדרישה מ"ש בשם מהרש"ל וב"ח מאריכו בענין השערות לענין חליצה:

בפי הזוג. לרמב"ם להינטל בפי הזוג היא שיעור המיעוט ולהטור כדי לקרוץ בציפורן ונ"מ אם בדק בזוג ואינו כדי להנטל בו אז לרמב"ם יכולה למאן וא"צ תו בדיקה אם לקרוץ בציפורן ולהטור הוא ליהפך ט"ז:

סדר החליצה סימן כ"ז. שם פסק כרוחב אצבע וכתב בט"ז דאין סותר למ"ש כאן כדי לכוף דשם איירי שהוא כרוחב אצבע אז א"צ ידיעה כמה שנים הם וא"צ בדיקת גומות:

שלא בעיל אחר היות לה י"ב שנה ויום אחד. ואז אף אם היא גדולה ליכ' קידושין דאוריית' משום הכי לא חיישינן שמא נשרו וכתבו במ' ובהגמיי' דאז נשים נאמנות דאין לה שערו' ותמאן כיון דאיכ' /דליכא/ חשש דאוריית' כמ"ש לעיל וכן כשלא בעיל ונשים מעידות על שנים שהיא עדיין אינה בת יב"ש ויום א' נאמנות, וכן יש לדייק מרש"י פ' בא סימן (נדה ד' מ"ח ע"ב) שכתב אי אמרו ליתנהו לא ממאנת דחיישינן שמא נשרו, ש"מ דוק' היכ' דאמרינן שמא נשרו אז לא ממאנת משא"כ כשלא בעיל ממאנת ומתוספות אין ראיה דפליגי ע"ז ממ"ש שם ד"ה בשלמ' וכו' דליכ' לפרש שומא נינהו ותמאן דהא קתני סיפ' דאינה נאמנת למאן וע"כ צ"ל דאיירי בלא בעיל דאל"כ איך ס"ד שתמאן דהא אף על גב שנאמנת דהני שערות נינהו מ"מ חיישינן שמא נשרו השערות לא יהא שלא היו שערות כלל א"י למאן אלא ודאי איירי שלא בעיל ומ"מ כתבו שהיא אינה נאמנ' שתמאן וי"ל באמת ה"פ דהא קתני בסיפ' דאינה נאמנת שתמאן אם כן סותר לריש' הן אם איירי כל הבריי' בבעיל הן אם איירי דלא בעיל אלא איירי הריש' לענין חליצה ובאמת איירי בבעיל, גם י"ל אם נשארו הני שערות ולא נשרו תו לא חיישינן שמא הביאה שאר שערות ונשרו מאחר ראינו הני שערות שהיה בה ולא נשרו מהיכי תיתי לומר שהביאה אחרות והם נשרו, לפי זה איירי תוספות בבעיל ומ"מ י"ל דנאמנת לומר שלא הביאה ותמאן ולא חיישינן שמא נשרו שערות החדשות מ"ה צריכי' להבי' ראיי' מסיפ', ונ"מ מזה אם נבדקת ע"י אנשים קודם הפרק וראו שערות ואלו שערות נשארו בה אחר יב"ש תו לא חיישינן שמא הביאה שערות אחרות חדשו' ונשרו מאחר דהישנו' לא נשרו ואז אפילו בבעיל אחר יב"ש ממאנת ולכאורה נ"ל כל ספיקו' כאן יש תקנה בקטנה שהשיאוה אמה ואחי' ונפלה לפני יבם שתמאן בפני ב' ותחלוץ אח"כ אז מותרת לאחר ממ"נ אי גדולה היא נפק' בחליצה ואי קטנה היא נפק' במיאון כאשר מצינו בכמה דינים שצריכה מיאון וחליצה כן ה"נ במיאון וחליצה א"צ בדיקה ואין ספק כלל:

צריכה ממנו גט. עיין פרישה שפי' דקאי על השני דצריכה משני גט ואסורה לחזור לו היינו לראשון ולכאורה תמוה ל"ל גט משני ממ"נ אי גדולה היא אין קדושי שני כלום ואם קטנה הוא תצא במיאון משני ומותרת לראשון ממ"נ וי"ל הספק הוא שמא תחת הראשון לא היה לה סימנים ותחת השני היה לה ונשרו אבל אם מעת שמיאנה עד הקידושין של השני לא היה סימני' באמת מותרת לראשון ממ"נ הנ"ל והא דחיישינן כאן שמא קדשה בביאה נראה מדויק לשון הרמב"ם והמחבר דוק' אם בעיל ואח"כ נבדקה אבל אחר בדיקה אין חשש שמקדש אותה פן נשרו הסימנים:

והולד ספק ממזר משניה'. היינו השני ספק ממזר מדאוריית' שמא גדולה היא מאז ומקדם וכן מראשון ספק ממזר דאוריי' למ"ש שמא תחת השני נעשה גדולה ועיין פ"ד מהל' אישות במגיד וכ"מ שהבי' פלוגת' בזה הא דקי"ל בבעיל אחר שנתגדלה הוי קידושין דאוריית' וא"צ גט משני אם הטעם הוה מסתמ' בעיל לשם קידושין לפ"ז אם אמר בפירוש דאין בעיל לשם קידושין לא הוי קידושין דאוריית', או הטעם בעת הביאה נגמרין קדושין הראשוני', והסכימו דעיקר הוא דבועל לשם קידושין וכן הוא לשון המחבר ובכל אלו דהיא מקודשת לראשון מספק אז אם נתקדשה לשני אפילו בפניו לא הוי כאלו אמר גרשתני לכ"ע משום דהיא סבר' דלאו קידושין הם עיין בנ"י פ' ב"ש:

צריכה גט מדרבנן. הנה מקור דין זה נובע מדלא אפשט' הבעי' פ' ב"ש אם הקידושין גדלו בהדה אף שלא בעיל נגמרו הקידושין אחר שגדלה ומוכח שם אי נגמרו הקידושין משגדלה הם הקידושין דאוריית' דהא אר"ג אחותה שנפלה ליבם תצא בלא חליצה ויבום א"כ ע"כ מדאוריית' הוא וכ"כ הנ"י ולא כב"ח שכתב הבעי' בש"ס אם הקידושין נגמרין מדרבנן וא"א לומר כן כנ"ל, לפ"ז לכאורה תימה על הפוסקים שכתבו דאינו אלא קידושין מדרבנן אלא נ"ל אף דבעי' זו מדאוריית' הוא מ"מ מוכח מדאמר רב זביד בלא בעיל אחר שגדלה לא חיישינן שמא נשרו ע"כ לאו דאוריית' הוא דאל"כ למה לא חיישינן שמא נשרו וגדלו קידושין בהדה וא"ל שם הטעם משום דהוי ס"ס שמא גדלו הקידושין עמה ושמא נשרו דהא בכה"ג לאו ס"ס הוא כיון דספק א' מחמת הבעי' דלא אפשט' ועיין בי"ד סי' ק"י אלא ע"כ לר"ז אינו אלא קידושי דרבנן ובכל זה איירי בידוע בודאי דלא בעיל אבל מסתמ' כל שדר עמה כדרך איש עם אשתו אמרינן שבעיל אף על גב דליכ' עידי יחוד כמ"ש ר"ס קמ"ט:

לא יקיים ראשון שמא יאמרו וכו'. ול"ד למ"ש ס"ס קמ"ו דכאן אם לא גירש הראשון עשה השני איסור שקידש אותה דהא ספק הוא שמא גדלו הקידושין בהדה וכן בדין ראשון ספק שמא נשרו הסימנים וכל היכ' דלא עשה א' הקידושין של היתר חיישינן שמא יאמרו משא"כ שם מאחר דגירש זה ע"ת ותנאי בידה אין איסור לקדשה ועיין בש"ג דף תמ"ד דפוסק לא כפוסקי' הללו אלא כופין השני לגרשה כדי שלא יהא חוטא נשכר ומותר' לראשון ולהפוסקי' דס"ל כמ"ש המחבר דמותרת לשני א"ל מ"ש ממקדש ליבמה דאסורה למקדש כמ"ש בסימן קנ"ט דשם עבר אדאוריית' דהיא חייבי לאוין לאחר:

אחר יב"ש. משום דקי"ל גומות אף על פי שאין שערו' ואין אנו בקיאין בזה, גם ס"ל א' בגבה וא' בכריסה היינו גבה וכריסה ממש ואין אנו בקיאין לבדוק כל הגוף אף על גב אם לא בעיל אינו אלא מדרבנן מ"מ לא הוי כספק דרבנן כיון שהוא חסרון ידיעה דאין אנו בקיאין ועיין בג"ר סי' צ"ח ומכאן מבואר אפי' חסרון ידיעה לכל העולם לא הוי כספק דרבנן גם מוכח מכאן אפי' ספק שאין תקנה לדבר כי הכא אם היתה ממאנת היתה מותרת לקרוביו והשתא אין היתר לקרוביו מ"מ אין מקילין ועיין בט"ז שם מיהו יש לחלק:

קטנה כו' או כו'. קדושין מ"ד ב':

והשיאה כו' שהיא כו'. יבמות ק"ט א':

שהרי. כתובות מ"ג ב':

והשיאוה לדעתה כו'. יבמות ק"ז ב':

כיון כו'. שם פ"ט ב' קי"ג ב':

או אפילו כו'. שם ק"ח א' הלכה כו'.

ולכתחלה כו' עתו' שם ק"ט א' ד"ה ויתרחק פר"ח כו' ומיהו כו' וסיים ר"י בתשובה אין לדיין כו'. הג"מ רפ"י מה"ג. ובירוש' שם וב"ד יושבין במיאון לא כן תני ברח מן שלש כו' תפתר דהוי עסוקין במלה חורי ואתא עובדא קומיהון כו':

איזו היא כו' כגי' הרי"ף בגיטין הפעוטות כו' וכנגד מתקדשת למיאון ושם נ"ט ח' ועד כמה כו' ולגי' הרי"ף דגריס בצרור וזרקו וכנגדן מתגרשת צ"ל דצרור וזרקו אגוז ונוטלו שיעור א' הוא אם מבחנת בין גיטה לד"א שמשמרת לא כמו אגוז כו' כמו שיודעת להבחין בין אגוז לצרור כן מבחנת בין גט לאגוז וכיוצא דלגי' רש"י מבחנת בין גיטה הוא יותר והוא דעת הפעוטות ומפרש הרמב"ם דבגט סגי ביודעת לשמור לחוד ובמיאון צריכה זמן הפעוטות ויודעת לשמור היא כמו בגירושין וה"ה שהי"ל צרור וזרקו אלא נקט לשון הברייתא שם דזהו פירוש לשמור גיטה וקידושיה ורבא קאמר צרור וזרקו למבחן שאז יודעת לשמור קידושין ג"כ וכ"כ הרמב"ם בגירושין ג"כ שמבחנת בין גיטה לדבר אחר ואין חילוק בין כאן לגט אלא דכאן צריך ג"כ לזמן הפעוטות ושם סגי ביודעת לחוד אבל לגי' רש"י יודעת לשמור דכאן א"צ כ"כ בין קידושין לד"א כמו בגט אלא רק בין צרור לאגוז וגם א"צ כאן לזמן דפעוטות וע"ל סי' קמ"א ס"ו שהביא ב' הדיעות:

אם יודעת כר"ח בן אנטיגנוס ומפרש הרמב"ם דבתרוויהו בעי ואף שבגיטין נמי קאמר הי דעת לשמור ומפרש כל שמבחנת כו' חלקינהו רבא שם דתרי עניינא יודעת הן צרור וזרקו להפריש ובין צרור לאגוז סגי בגיטין ולענין מיאון צריך הבחנה יותר בפעוטות וז"ש ושהם קידושין לא כו' ובגיטין כ' הרמב"ם סתם כל שמבחנת כו' ר"ל בין צרור לאגוז כמ"ש הב"י שם וגי' רש"י ותוס' להיפך ע"ל סי' קמ"א ס"ו:

אלא הולכת כו'. כפיר"ח דאלו להנשא עכשיו נישואיה הן מיאוני' כמ"ש בס"ג ושיטה אחרת לרשב"א ע"ש.

וי"א דכ"ז כו'. כמ"ש שהשיאוה אמה ואחי' כו':

וי"א כו'. הוא דעת הראב"ד בהשגות וריטב"א דר"ח ב"א אייר' דנתקדשה ע"י אמה ואחי' ובגיטין איירי שנתקדשה ע"י עצמה:

אפילו כו'. אף על פי כו'. שם:

שיעידו כו'. ר"ל כמ"ש תוס' שם ד"ה מכשירין כו' וכמ"ש רש"י שם ק"ח א' ד"ה אצל חנוני כו':

ויש כו' תוס' שם ד"ה הלכה כו' כמש"ש ק"ה ב' וערש"י שם ד"ה קמ"ל כו':

השנים כו' כותבין כו' וחותמין בו. כמש"ש ביום כו' באנפנא ולכך צריך שנים כנ"ל:

ונותנים לה ואינו כו' לפיכך כו' כמ"ש בב"מ י"ח א' מצא כו' שאני אומר כו' ושם כ"ו א' מצא כו' ולא חיישינן שמא לא נתנו לה שא"צ לנתינתו וז"ש לפי שאינו כו':

ואין כותבים כו'. יבמות שם כיון דחזו כו':

אותה ואת בעלה. רמב"ם והקשו עליו הרשב"א וש"פ בעלה ל"ל הכרה דאפילו אין זה בעלה אין בכך כלום דהא ממאנת אפילו שלא בפניו ומה לה לשקר תמאן בו בכ"מ שהוא בשלמא באשה חיישינן דילמא מיית' לה ומפקא קרובים להמיאון וירתי לה וכ' הר"ן ואפשר שאף הרמב"ם החמיר לכחחילה וז"ש בהג"ה ודוקא כו':

אותם כו'. בן למד מנוסח של המיאון שברמב"ם וטור וכמ"ש ס"פ יוצא דופן הביא ראיה כו':

אבל יש כו'. גמ' שם ק"א א':

וכ"ז כו'. שם ויבמות ק"ח א' כר"י:

וחיי' במזונותי'. שם ק"ז ב' כיצד אמרו כו':

ופדיונה. ממ"ש אין לה פירות ש"מ דבעל אכיל פירות וערש"י שם פ' א' ד"ה עבדו כו'. וביבמות ק"ז אוכל פירות ואמרינן שם מ"ז ב' יפרקינ' כו':

אבל אם כו'. שם ק"ז ב' כנ"ל:

או לצורך כו'. כפי' תוס' שם ק"א א' ד"ה אילימא מיהא איכא כו':

ואפי' הם כו'. כפירש"י ביבמות פ"ד א' וכמ"ש תוס' בד"ה הנ"ל והא דתנן דממאנת כו' ואין לפרש כו':

ונכסים כו' ומה כו'. מתני' ולא בלאות ועתוס' שם ד"ה ולא בלאות כו' ובגמרא שם אילימא אממאנת כו' ובטור אם הם בעין בין נ"מ בין נצ"ב נוטלתן ואם אינם בעין צריך לשלם וכ' ב"י בנ"מ היינו בשאבדם הוא הלא"ה תנן אם מתו מתו לה וז"ש כאן ומה כו' אבל דבריו תמוהין דהא אמרינן שם אי דליתנהו כו' ואפי' בנ"מ ואפילו איבדן הוא כמ"ש תוס' שם בד"ה ה"ל וביבמות כ"ז א' ד"ה דאי כו' ואר"י כו' וט"ס בטור וחסר תיבת אין וצ"ל א"ל לשל' ואפילו בכלן שלא כדין:

והוא בו'. יבמות שם וכתובות שם:

וא"צ כו'. שם ויבמות ס"פ ד' אחין:

ואם נשאת כו'. מתני' יבמות שם הממאנת באיש ונשאת כו':

ולא עוד כו'. שם נתן לה כו':

שכל כו'. שם זה הכלל גט כו':

אבל המגרש כו' כשמואל דסוגי' דגמ' שם כוותיה אילימא אממאנת כו' הנה כו'. וכן בירושלמי והביאו הרי"ף ויתומה אין לה כתובה תפתר ביתומה שממאנת כו':

ואסור כו'. יבמות שם:

וצריכה כו'. כתובות שם ויבמות ספ"ד אחין:

ואם נשאת כו'. מתני' יבמות שם לאחר וגירשה לאחר כו' זה הכלל כו':

ואצ"ל כו'. שם מיאנה בו והחזיר' כו':

וכן אסורה כו' שם וא"ד א"ר יצחק כו':

ואם מיאנה כו'. מתני' כנ"ל או מיאנה כו'. כנ"ל וכמ"ש בגמרא אלא אי קשיא כו' א"ר אליעזר כו' מאן תנא כו' וכ' שם וא"ד א"ר יצחק כו' וז"ש ולקרוביו וכנ"ל:

שכל כו'. מתני' שם זה הכלל גט כו':

הממאנת כו'. שם ק"ז ב' ג' א':

אבל כו' כשמואל שם מיאנה בזה כו' וכן ס"ל לר' יוחנן וכן סוגיא דגמרא שם י"ג א' כוותיה דלא כר' אושעיא וס"ל להרמב"ם דה"ה לשאר קרובים וחלקו עליו ואמרו דוקא לאחין משום יבום דלא דחיא נפשה אלא מזה וז"ש וי"א כו':

ודוק' כו'. כמו בממאנת בבעל דלא גרע מאם נתייבמה לו ומבעל:

עד מתי כו'. מהר"י ספ"ק דחולין ונדה כ"ב א' ודלא כר"י דסוגיא דגמ' שם א"ב דלא כוותיה וכן פסקו בגמ' בב"ב קנ"ו א' והלכתא כר"נ כו':

אחר י"ב שנה ב"ב שם ונדה מ"ו א' הלכתא תוך כו' וכרבי דהלכה כר' מחבירו וסתם מתני' כוותיה ועתוס' שם מ"ה ב' ד"ה אלו כו' וכמש"ש מ"ו א' א"ר קטנה כו':

ומשעת כו'. מדקאמר רבה בר ליואי גבול כו' ועתו"ס שם ד"ה הרי כו' ובכתובות ל"ט א' ומי מעברה כו' ואע"ג דמסקינן ביבמות שם שמא תמות מ"מ כיון דשעת העיבור ה"ה נערה ה"ה בלידה בוגרת כמש"ש וכ"ת כו' והא וכ"ז אפילו קודם י"ב שנה כמ"ש רש"י ותוס' שם וש"פ דלא כהרמב"ם דל"ק שכבר עיברו לפי שאין עיבורן ראיה עד שתלד ולד של קיימא ובילקוט דאל"כ תקשי מה פריך בכתובות ל"ט א' מי מעברה כו' והא מסקינן כאן שמא תמות. רמב"ן ורשב"א בשם תוס' וע"ש שנדחקו לפרש דברי הרמב"ם שהביאו בש"ע דס"ל דוקא משעת לידה ע"ש בארוכה:

וכ"ז כו' אבל כו' נדה מ"ז ב' וכמ"ש בגמרא שם והוא כו':

למפרע כו'. יבמות פ' א' ברב:

ובת כו' ויש כו'. נדה שם כעולא וכברייתא שם וכמו שפי' ר"א שם וכפ"י פי':

אם היא כו'. מתני' ספ"י דיבמות וכמ"ש בגמרא שם ובנדה שם וב"ב קנ"ה:

אין כו'. כנ"ל סי' ב':

אא"כ כו'. שם מ"ו א' מ"ח ב':

וי"א כו'. שם כר"י לפי פיר"ת בד"ה ואב"א כו' מ"ט א' ע"ש:

ומיהו כו'. ממ"ש מ"ח ב' בשלמא כו' דאי משתכח כו' מ' דלא"ה לא חיישי' ושם ונאמנת כו' כיצד כו' קטנה היא כו' וכמ"ש תוס' שם בד"ה אב"א כו' וא"ת כו' וי"ל דנאמנת כו' וכ"מ ביבמות ק"ה ובב"ב קנ"ה כמ"ש תוס' שם בד"ה בשלמא כו':

וי"א כו'. כן למד ב"י מתוס' הנ"ל וליתא דלא כ' תוס' כן אלא בבדיקת נשים לר"י לפני הפרק אבל בבדיקת אנשים ליכא למ"ד ואף ריב"ם ל"ק שם מ"מ א' אלא בשנת י"ב וכדאוקימתא דגמ' שם ולא קי"ל כן וגם בבדיקת נשים לא קי"ל כר"י כמ"ש בסט"ו:

ספק כו'. וככל ספיקא דאורייתא ואף בש"ס דעת הרשב"א להחמיר ועב"ש:

כשבודקין כו' לשון הרמב"ם ור"ל בין לחומרא בין לקולא כת"ק שם:

ואפילו אשה כו' שם:

ואפילו כו'. כיון דנשים כשרות ה"ה קרובות וכמ"ש ביבמות ל"ט ב':

ועי"ל סי' קס"ט כו'. והחילוק ביניהן משום דכאן הוא מילתא דעבידא לגלויי כו' וכמ"ש ברפ"ב דר"ה וזהו הטעם ג"כ ביבמות ל"ט ב' וכ"ש כאן דא"צ עבידא לגלויי כמו כאן וע' במרדכי סי' קצ"ג וסי' קל"א:

ב' שערות כו' לשון הרמב"ם וברמב"ם כ' שצריכין להיות במקום א' וכרבנן אר"ח שם וכן פ' הרי"ף ובש"ע השמיט כשיטתו שתמה על הרמב"ם מנין לו לפי פי' המ"מ שהרמב"ם שכ' דוקא במקום הערוה כ' לפי פירושו במקום א' וכ' המ"מ אבל שאר מפרשים לא פ' כן אלא שיהיה במקו' א' ואני אומר גם הרמב"ם מפרש כן ומ"ש במקום הערוה למד ממ"ש ביבמות פ"ב ת"ר איזהו כו' וכמ"ש בתוס' שם ד"ה דהביא וא"ת והא כו' וכמ"ש הרמב"ם בפירושו שם ספ"י ומכאן יתבאר לך כו' ודלא כת"ק בנדה שם:

ויש מי כו'. כת"ק שם וג"כ א"צ במקום א' וכמ"ש שם הלכה כדברי כולן להחמיר ומפ' תוס' שגם ע"ז קאי וע"ש ד"ה הלכה כו' אבל הרמב"ם מפ' דלא קאי אלא אמתני':

שיעור כו'. שם הלכה כו'. ופירש"י והטור דשיעורא דר"א היא הקטן והרמב"ם מפ' דר"ע:

בד"א כו' כמ"ש בב"ב קנ"ו א' בודקין למיאונין כו':

אבל סתמא כו'. נדה מ"ז א' כמסקנא דגמ' שם וכי קאמר רבא חזקה כו' וכן שם מ"ח ב' ואע"ג דלחד תירוצא ר"ש ל"ל חזקה דרבא לא קי"ל כר"ש דר"י ור"ש הלכה כר"י וגם קי"ל כת"ק כמש"ל סט"ו:

בד"א כו' אבל כו'. שם מ"ז א' אר"ד מנהרדעא כו':

שאם כו' ואם קדשה כו' יבמות ק"ט ק"י כרב:

ואם כו' ואסורה כו'. כמ"ש בגיטין פ"ט ב' לא מצאו כו' מגרש ראשון כו':

ואם כו'. כמ"ש ביבמות פ"ח א' ס"ס תרי ותרי כו':

הביאה כו'. לשון הטור וכמ"ש הרי"ף ביבמות דהבעיא שם ק"ט ב' לא אפשיטא דהא פריך רב ששת על רב ואע"ג דשני שינויא דחיקא היא ועוד דאמרינן בנדה מ"ו אר"ד מנהרדעא כו' אלמ' בשהביאה סימנין א"י למאן אפילו לא בעל אבל הראב"ד כ' דליכא שום ספיקא דשינויא מעליא הוא ור"ש קבל דבריו כמ"ש הוא עדיף וכפי' המפרשי' דעל רבין קאמר וסוגיא דגמ' שם כוותי' והא דנדה אף רב מודה דמדרבנן צריכה גט וכ"כ הרמב"ם וכ"כ הרמב"א וש"פ וכ"מ בנדה נ"ב א' במתני' תינוק' כו' ובגמ' שם ומודה ר"י כו' וכן בספ"ק דחולין כ"מ שיש מיאון כו' ואמר רב זו כו' אלמא דרב מודה כנ"ל:

מדרבנן כמ"ש בנדה שם הלכתא כו' וה"מ כו' וכנ"ל:

ואם ירצו כו'. כמ"ש בגיטין פ"ט ב':

ואם בא כו'. כמו באשה שהלך בעלה למ"ה. רי"ף והקשה הראב"ד עליו דל"ד לשם כיון דאינו אלא איסור דרבנן והרמב"ן חיזק דברי רי"ף מההיא דגיטין ע"ט ב' ועתוס' שם ד"ה וצריכה כו' והרא"ש סתר דבריו וע"ש משום מטבע שטבעו חכמי' כו' ול"נ ראי' ברורה מירוש' ר"פ חרש שהבאתי לעיל סי' י' ס"ב באשת חרש שנשאת לפיקח שהיא כמו קטנה:

ואין הולד כו'. ול"ד לאשה שהלך כו' שהולד מן הראשון ממזר מדרבנן וראי' ממ"ש בגיטין פ' ב' א"ר זו דברי ר"מ כו' הולד כשר אע"ג דהגט פסול מדרבנן:

י"א כו'. תוס' בנדה נ"ב ב' ד"ה הלכה כו':

סעיף ד' ויש מי שאומר דלכתחלה בעי' ג' נ"ב עייימ"ש בטעמו בתשובה לק' זאמישטץ קנה מקומה בסדר הגט סימן קנ"ד במהדורא ד' שלי סימן ע"ח ייע"ש מ"ש בזה ודו"ק. ועיין בב"ש ס"ק י"ח מ"ש דמשמע מתוס' דולד שאינה של קיימא אינה יכולה להוליד בקטנותה ועיימ"ש בזה באריכות בתשובה למדינת רוססיא קנה מקומה הל' יבום סימן קנ"ו במהדורא ו' שלי סימן קס"ג ייע"ש ודו"ק:

סעיף י' קטנה הממאנת וכו' ואם נשאת לאחר ומיאנה בו אסורה לחזור לראשן וכו' נ"ב הנה במשנה שם ביבמות איתא הממאנת באיש ונשאת לאחר וגרשה ונשאת לאחר ומאנה בו ונשאלת לאחר וגרשה וכו' זה הכלל כל שיוצאה הימנה בגט אסורה לחזור לו וכל היוצאת ממנו במיאון מותרת לו כן היא גרסת רש"י אבל גרסת הרי"ף הוי להיפוך שגורם הממאנת באיש וגרשה ונשאת לאחר ומיאנה וכו' לאחר וגירשה לאחר ומיאנה וכו' ונלע"ד להוכיח מדברי הש"ס בגרסת הרי"ף ולא בגירסת רש"י והוא דהנה שם פריך הש"ס וז"ל אלא אי קשיא דחברי' אדחברי' מיאנה בו והחזירה וכו' ונשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה אסורה לחזור לו טעמא דנתארמלה או נתגרשה אבל מיאנה מותרת לחזור אלמא אתי מיאון דחברי' ומבטל גיטא דידי' וכו' ורמינהו זה הכלל וכו' כל שיוצאה ממנו בגט אסורה לחזור לו אלמא לא אתי מיאון דחברי' ומבטל גיטא דידי' וכו' וקשה טובא דמה פריך הש"ס דלמא לעולם מיאון דחברי' אינו מבטל גיטא דידי' לעקור כל הקדושין למפרע אף של הראשון זה ודאי אינו מועיל רק ברישא עכ"פ מועיל המיאון שעוקרת למפרע הקדושין של זה שמיאנה בו ונעשה כזנות בעלמא וגרושה שזנתה מותרת לחזור לו ולכך מותרת לחזור לו ובסיפא כיון דאחר שמיאנה חזרה ונשאת לרביעי וגרשה א"כ שוב אסורה למגרש הראשון מכח נשואין האחרונים של הרביעי שאצלו לא מיאנה רק גרשה ולכך אסורה למגרש הראשון ובע"כ כוונת המשנה דקתני כל שיוצאה ממנו בגט אסורה לחזור לו הוי רק על הראשון דלרביעי ודאי מותרת לחזור לו שהרי עדיין לא נשאת כלל לאחר ובע"כ כוונת המשנה רק דלמגרש הראשון אסורה ולדידי' שפיר אסורה מכח נשואין אחרונים וה"ה למגרש הרביעי אעפ"י שאח"כ נשאת לאחר ומיאנה אם אח"כ נשאת לאחר וגרשה אסורה לו דומיא דראשון ומה קושיא וע' בתוס' שם ד"ה אלמא שכתבו דהש"ס הוי מצי להקשות מכח סברא זו ייע"ש וא"כ קשה טובא דכאן הוי מצי הש"ס לתרץ בזה לכך נראה העיקר כגרסת הרי"ף של שלישי גרשה ולרביעית בסוף מיאנה וא"כ כיון שהמיאון הי' בסוף וקתני במשנה כל שיוצאה ממנו בגט אסורה לחזור לו משמע אף להשלישי המגרש אסורה מכח מיאון של הרביעי ומוכח דלא אמרי' דהמיאון משוי לי' בזנות דאל"כ תהי' מותרת לשני עכ"פ וקשיא שפיר רישא לסיפא ודו"ק ולגרסת רש"י צ"ע והנה מן התוס' הנ"ל ד"ה אלמא שכתבו דמסיפא גופא הוי מצוי לאקשוי' מוכח שג"כ גרסו כהרי"ף דבלא"ה לא הקשו מידי די"ל דלראשון אסורה מכח גרושין הרביעי שהי' בסוף אלא בע"כ שהם גרסו דלשלישי היו הגט ולרביעי המיאון ולכך שפיר הוי מצי להקשות מן השלישי שאסורה לו ודוק היטב. ועיין בב"ש מ"ש לטעם חזקה אאבב"ז אם אומר שלא בטל שם קדושין לא הוי רק קדושי דרבנן כוונתו דאם קודם שבעל אומר בפי' שלא יתכוון בביאה לשם קדושין אז לא הוי רק קדושי דרבנן והוציא זה מדברי התוס' פ' המדיר ד"ה ממאנת וכו' ובסוף דבריהם כתבו ויש לומר בדוחק כגון שפי' בהדיא שאינו בועל לשם קדושין וכו' ובספר החכמה טעה בזה והבין דברי הב"ש שלאחר ביאה אומר שלא בעל לשם קדושין ובמחכת"ה לא דק בזה כלל דהיאך ה"א כלל שיהי' נאמן נגד החזקה ומכ"ש לקולא וכו' ודו"ק היטב:

סעיף יד אין שתי שערות סי' גדלות וכו' נ"ב עיין בב"ש ס"ק כ"א ועיימ"ש בסי' קס"ט בתשובה במהדורא ג' שלי ליישב זה על נכון ודו"ק:

שמיאנה בפני שנים. עב"ש ס"ק מ"א מה שתמה בזה וכבר הקדמו הרב"י בבד"ה סימן זה ועיין בס' קרבן נתנאל ביבמות פי"ג אות ה':

שיתברר להם. עיין בתשוב' ברית אברהם סימן צ"ב אות י"ד שהביא בשם תשובת לחם רב סי' כ"ד שכתב לקבל עדות שהי' קטנה שתצא במיאון מקבלין שלא בפני בע"ד דהוי למיפטר ע"ש:

ומשעת הריון עב"ש ס"ק י"ח וע' בס' ק"נ פ"ק דיבמות אות ך' דהא"ז ס"ל דלא בעינן תנאי דכשתלד יהיו בני קיימא כמו שס"ל לתוס' ביבמות דף י"ג ובזה מסולק קושיית הב"ש בס"ק י"ח ע"ש גם בגליון ש"ע של הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל עמ"ש הב"ש מיהו מבואר בתוס' דוק' כשהוא בן קיימ' אבל אם הפילה ממאנת כו' נ"ב עיין בשו"ת מנ"ע סי' קי"ד דאף בהפילה אינה ממאנת ועיין בסדרי טהרה בחידושיו לנדה דף נ"ב בד"ה ודע דמסקינן כו' עכ"ל.

למפרע מזמן שהיתה כו' וכ"כ בש"ע ח"מ סי' רל"ה סי"ב ועיין בס' ב"מ שהאריך בזה ומסיים עכ"פ יראה לע"ד שדין למפרע האמור כאן ובח"מ לאו דברי הכל הוא אלא במחלוקת שנוי כו' ע"ש:

ויש מי שאומר כו' ע' בח"מ סימן ל"ה ס"ב בסמ"ע סק"ה וע' בתוי"ט פ"ה דנדה משנה ט':

ביום אחרון. עב"ש סק"כ וע' בהגהת מל"מ פ"ד מהל' אישות דין ז' וע' בסמ"ע וש"ך בח"מ סימן ל"ה ס"א וביאורים ותומים שם סק"א:

ספק אם הגיעה. עב"ש ועיין במל"מ פ"ב מה"א דין י"ט וע' בשו"ת הגאון מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי מ"ש בזה:

שיהיה בהן כדי לכוף. עיין בתשובת נו"ב סימן צ"ג בד"ה ולפ"ז שהקשה על דין דשערות דבעי' כדי לכוף ממ"נ היכא מיירי אי אין בהן גומות כי יש בהן כדי לכוף מאי הוה ואי יש בהן גומות א"כ אפילו בקטנות מאד דל שערות מהכא הרי בגומות לחוד סגי וצ"ל דנ"מ היכא שב"ש יוצאים מגומא א' דלענין שערות מהני אבל בלי שערות לא מהני גומא א' ובזה בעינן כדי לכוף ולפ"ז אם כל אחת יוצאת מגומ' אחת בפני עצמה אפי' קטנות ביותר מהני כו' ושוב כתב דיש להשיב דגומות לחוד ודאי מהני אבל בשערות יוצאים מגומות והם קטנות משיעורן גרע טפי שאין הגומות מצד עצמן סימן אלא שאנו אומרים חזקה היו בהם שערות ונשרו ואמרינן מסתמא היו בם שערות כדי כפיפה וכל זה אם אין שכרות כלל אבל אם יש בהם שערות ואנו רואים פחות מכדי כפיפה לא מהני הגומות אף ביוצאין מב' גומות עכ"ד ועמ"ש לקמן סי' קס"ט סעיף נ"א בשמו:

כשלא בעיל. עב"ש ס"ק כ"ט מ"ש וכ' במרדכי ובהגמי"י דאז נשים נאמנות כו' וכן כשלא בעל ונשים מעידות על שנים כו' וע' בשו"ת הגאון מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי סי' כ"ח שכ' דהתם מיירי דבשעת קידושין היתה קטנה בודאי רק שבשעת מיאון נסתפק לנו שמא היא עכשיו בת י"ב שנה אבל אם הספק הוא גם על שעת הקידושין אין עדות הנשים מועלת וצריכה עדות ב' אנשים כשרים וכמו דלא סמכינן אעדות נשים כשבעיל ומה לי קדושי ביאה ומה לי קדושי כסף כו' ע"ש עוד:

שודאי בעל לש"ק ואם קדשה כו'. בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר זצ"ל כתב בזה וז"ל והיכא דבא עליה תוך שנת י"ב ונתעברה וילדה בן קיימ' דקיי"ל לעיל סעי' י"ב דמשעת עיבור היא גדולה מסתפקנ' אם א"צ גט משני או די"ל כיון דמיעוט' דמיעוט' הם גדולים בשנת י"ב לא אסיק אדעתי' לבעול לשם קדושין וע' תוס' פ"ק דיבמות דף י"ב ע"ב ד"ה דאפי' לר"י כו' ודוק עכ"ל:

ועמדה ונתקדשה. בהגהות הגאון רע"ק ז"ל כתב בזה דוקא נתפייסה מיד אבל אם חטפ' בחזקה אף דלבסוף נתרצית מ"מ כיון דעביד שלא כהוגן אפקינהו רבנן לקדושין מיני' כ"כ הנ"י והוצי' כן מסוגיין עכ"ל וכ"כ בד"מ אות י"א בשמו וע' בס' ב"מ מ"ש בזה.

תצא מזה ומזה. ע' בטור ועיין בתשו' מהריב"ל ח"א כלל ג' סי' ח"י ובספר שעה"מ פ"ד מה"א דין י"ט:

דהאידנ' עב"ש ס"ק ל"ד ועיין בתשובת ברית אברהם חיו"ד סי' נ"ז אות ט"ו שכ' עליו דבריו תמוהים דהא לעיל סי"ט איתא דבלא בדיקה הוי חזקה שהביאה ב"ש א"כ עכשיו דאין בקיאין ודאי לא הוי ספק כלל אך חזקה דהביאה ב"ש ע"ש:

ודלא כיש מחמירין. כתב בשו"ת הגאון מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי סימן כ"א וז"ל פתח דבריו יאירו כו' ואעפ"כ להלכה למעשה אין לחוש משום שינוי מנהג ח"ו להיותו דבר שאינו מצוי כ"כ לינשא יתומה קטנה ולמאוס בו מיד ובדבר שאינו מצוי אין בו מנהג כמ"ש הרמב"ם כו' וזו היא דעת הרמ"א ס"ס קנ"ה וכ"ד הט"ז שם ונימוקו עמו שלא חשש לדעת מהר"י מינץ כו' ואף גם אם למדוה למאן הא תנן מלמדין את הקטנה שתמאן מכלל דהוי מיאון מעליא. ברם כגון דא צריך לאודועי כו' והלכך בנ"ד צריכה ב' עדים כשרים ולא על שעת חופה וקידושין בלבד אלא גם על שעת מיאון שלא היתה בת יב"ש ויום א' כי היא אינה נאמנת לו' שלא נבעלה מאחר שנתיחדה עמו והן הן עידי יחוד כו' עכ"ל ע"ש. וע' ביש"ש פ' ב"ש סי' י"ז שדעתו כהיש מחמירין והאריך שם ותורף דבריו דבזה"ז אין למאן ואפי' אם מיאנה לא תנשא עד שתתגרש אבל אם כבר נשאת ע"י המיאון לא מפקינן מבעלה רק שלא יהא לה י"ב שנה ויום א' ואותו המורה ראוי להורידו מגדולתו. ועל מעשה דר' יעקב פולק ז"ל שהורה למאן ונשאת לאחר כתב ששמע שלא עלה זיווגן יפה ע"ש. ועיין בתשו' גלי' מסכת בקו"א סי' ו' מענין זה בעובדא שהיה בעיר אחת בקטנה שהשיאוה אחיה ואמה ואח"ז נעשה בעלה חולה והוכבד חליו עד מות ולא היה זמן מספיק לעשות גט ואמר המורה שנמצא שם לעשות מיאון ע"פ שאמרו אחיה ואמה שהיא רק בת י"א שנה ומחמת שהי' המורה מסופק בדעתו אם מועיל מיאון בזה"ז עשה לה מיאון על תנאי אם יועיל ע"פ הדין ואם לא יועיל ע"פ דין לא יהי' המיאון מיאון מחמת שחש שעי"ז שיסתפק הדבר ויהי' חליצה פסולה תהי' צריכה לחזור על כל האחין ונשארו יבמין קטנים ואח גדול הלך למקום ירחוק הרבה והאריך בזה אם טוב עשה המורה בזה שלא חשש לדעת המחמירין וגם אם להתירה להנשא ע"פ מיאון ההו' שנעשה ע"פ לימוד מהמורה. וגם בענין דברי הנו"ב תניינא סי' נ"ב שכ' שאשה יכולה למאן ביבם אף אחר שהגדילה ע"ש באריכות:

ס"ג המיאון הוא. נ"ב אם כשהמקדש ביקש להכניס' נפל קטטה בינו ובין אמה ואמרה לו האם אינו אינו רוצה בך והבת אמרה לא ארצה אלא כשתאמר אמי אין זה מיאון עד שתאמר אי אפשר בבעלי תשו' הגאונים סי' ך"ז:

סעי' י"ב הגה אע"ג שהביאה ב"ש. נ"ב בחי' הריטב"א פ"ק דקדושין כ"ב כ' בשם הראב"ד בנעשית איילונית למפרע משעה דנראו בה סי' איילונית וע' במ"ל פ"ב מה' עבדים ה"א:

ב"ש אות כ"א ואמרו דיש לה שערות. נ"ב לשון רש"י דאי משתכחו הוי גופיי' לאחר הפרק וכו' משמע דוקא בתמידים ביחוד שראו שערות אלו קודם הפרק אבל במעידות סתם שראו שערות קודם פרק ל"ח לשמא הנך שערות שרואים אחר הפרק הן אותם שהיה מקודם וצ"ע. ועיין תשובת גנת וורדים כלל א' סי' ח':

ב"ש אות ך"ט גם י"ל אם נשרו. נ"ב בתשו' הראנ"ח ח"א סי' מ"א רצה לומר כן וכ' דדחוק הוא בסברא והעלה דכוונתם דאיירי בבעל אלא שהיה אפשר לומר דבדיקה מועיל לענין אם תביא ב"ש תוך הפרק דנדע דהם שומא דבכה"ג ל"ה נשרו ומש"ה הוצרכו לדחות דלקולא ל"א:

ב"ש אות ל' השני היה לה ונשרו. נ"ב לענ"ד למ"ש תוס' נדה מ"ח ד"ה אב"ע דהא דחיישי' שמא נשרו היינו מכח חזקה דרבא ממילא אמרי' דמיד כשהגיע לשנים הביאה סי' ונשרו קודם קדושי הא' וכל שאתה אומר דתחת הא' לא היה לה סי' א"כ יצאה מחזקה דרבא ושוב ל"ח לנשרו ודו"ק. אח"כ ראיתי לדייק מדברי תו' ך"ב ד"ה בודקים כהב"ש ועדיין צ"ע:

סעיף כ היה קדושין גמורים. נ"ב והיכי דבא עליה תוך שנת י"ב וילדה ב"ק דקיי"ל לעיל סי"ב דמשעת עיבור היא גדולה מסתפקנא אם א"צ גט משני די"ל כיון דמיעוטא דמעוטא הם גדולים בשנת י"ב לא אסיק אדעתיה לבעל לשם קדושין וע' תוס' יבמות דף י"ב ד"ה ואפי' לר"י דלא משמע כן וצ"ע לדינא:

סעיף כ"א ואם לא גירשה ועמדה. נ"ב דוקא נתפייסה מיד אבל אם חטפה בחזקה אף דלבסוף נתרצתה מ"מ כיון דעבד שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקדושין מיניה כ"כ הנ"י:

והשיאוה לדעתה פי' באין לה אב והשיאוה אחיה או אמה וביש לה אב ונתגרשה והשיאוה אפי' אביה:

רק שיהיה בפני ב' ה"ה בחד סגי אלא שצריך שנים שיעידו עלי' כ"כ התוספות:

אבל התוספות יש לה פרש"י דמתנה בעלמא יהיה לה בחיבת ביאה פי' דידע מתחלה שיכולה למאן ואפ"ה כתב לה מתנה זו בשביל חיבת ביאה כל זמן שהיא עמו משא"כ במנה או מאתים שאין כותב לה מדעתו מתקנת חכמים:

מה שאבד מהם מנכסי צאן ברזל חייב לשלם ומנ"מ פטור בטור כתב ואם אינם בעין צריך לשלם והקשה ב"י דהא תנן עברי מלוג אם מתו מתו לה. ותירץ דמיירי שאבדם הוא הא לאי הכי לא וא"כ תימא דודאי מיירי כאן באבד הוא דמש"ה חייב לשלם לפי שיטתו בב"י ולמה פטור בנ"מ לפי דעתו דהא חייב בנ"מ באבד הוא לפי שיטתו ותו קשה דהרמב"ם פכ"ד מאישות כ' וז"ל והממאנת אין לה בליות כלל שאין מוציאין מהבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסים בין מנ"מ בין מנצ"ב אלא נוטלת הנמצא ויוצאה עד כאן לשונו ע"כ העיקר בטור כספרים דגרסי אין צריך לשלם וכן כתב מו"ח ז"ל דספר מוטעה היה לפני ב"י דבריו כאן בש"ע אינם עיקר:

ואינה צריכ' להמתין ג' חדשים אף על גב דקטני גרושה צריכה להמתין היינו דגזרינן אטו גרושה גדולה משא"כ במיאון דאין מיאון בגדול' כ"כ רש"ל:

אבל לשאר קרובים מותרת זה דעת רמב"ם וטור שכתבו בזה הל' הממאנת ביבם אסורה לאבי' מפני שנראי' לו ככלתו בשעה שמת בנו אבל מותר' בשאר קרוביו לפיכך מיאנ' בא' מהיבמים מותרת לשאר האחין עכ"ל. וכתב ב"י האי לפיכך אינו מתוקן דאינם תלויין זה בזה ומו"ח ז"ל (כתב) דגם הרמב"ם וטור לא התירו לשאר קרובים אלא לאחים בלבד דהיתה ראויה להם בשעת מיתת הבעל מצד יבום ואין הלשון סובל כן דהא כתב סתם מותרת לשאר קרוביו משמע אפילו לבן אחד מהיבמים ולא אסורה עליו משום אשת אחי אביו וכן הבינו כל גדולים מדברי הרמב"ם רק שחלקו עליו דמאי שנא מן אביו וזהו דעת הי"א שמביא כאן ובאמת צ"ע על הרמב"ן וטור דמתירין גם בבן יבם ונלע"ד דס"ל לרמב"ם וטור כיון דמן התורה מותרת באביו אפי' בחיי בעלה דאין קידושין תופסין בקטנה אלא דרבנן תקנו לה נשואין ממילא אסור' לאביו מפני שהיא כלתו מרבריהן כ"ז שלא מיאנה ביבם ובזה נמשך האיסור של דבריהם אפי' אחר שמיאנה כיון שלא היה שום השתנות באוסר כלתו מדבריהם בין בחיי בעלה בין אחר מיתת בעלה תמיד היתה אסורה מדבריהם מצד איסור כלתו אבל בשאר קרובים כגון בן אחי בעלה שהאיסור עליו אשת אחי אביו א"כ האיסור בא (מצד אביו שהוא) אחיו של המת ובזה יש השתנות דהא בחיי הבעל היתה אסורה מדרבנן על אחי הבעל ואחר מותו הותר לו אפי' מדרבנן אלא שעל בנו היתה אסורה מצד אשת אחי אביו וכיון שכן לא חשו למראית עין והמיאון על היבם מועיל לזה הבן אחיו שלא ימשוך האיסור של דבריהם אחר המיאון ביבם כיון שהאיסור מדעת אביו שהוא אחיו של המת ובו הוה שנוי להיתר ע"כ לא גזרו אחד המיאון כלל כנ"ל טעם הרמב"ם וטור וע"כ כתבו שפיר לפיכך כו' דטעם היתר שאר קרובים ואחי המת הם תלוים זה (בזה) משא"כ באביו של מת דנשאר איסורו עולמי' כיון שלא היה שם שנוי אחרי מות הבעל והאיסור היא מצד הבעל המת וזה חילוק נכון:
מותר לשאר אחיו פירוש וכ"ש כל שלא מיאנה עדיין ביבם דמותרת לכולם דהא שייך שם יבום:

למפרע מזמן שהיתה בת י"ב כו' וכתב בפירש נלע"ד דה"ה קטנה שנולדו בה סימני איילוני' אלא שצ"ע אם מיאנה וניס' לאחר ואח"כ נודע שהיתה גדולה למפרע נמצא שבניה ממזרים וי"ל שאף אם ניסת לאחד בגדולה אם לא בא בעלה הא' עליה מן י"ב ואילך אין קדושיה קדושין מדאוריית' אלא מדרבנן ואין כאן אלא חשש איסור מדרבנן לא חיישינן עכ"ל ואישתמיטתי' סוגיא שלימה דריש פ' האשה בתרא דפליגי ר"מ ורבנן דר"מ חייש בקטן וקטנה שחולצין לר"מ ולא מייבמין דשמא תמצא איילנות ונמצא פוגע בערו' ורבנן ס"ל אזלינן בתר רובא דלא הוין סריס ואיילנות ה"נ כן הוא דלא חיישינן לשמא יולדו בה סימני איילנו' קי"ל כרבנן שם:

בפי הזוג כו' בטור כתב וקי"ל כדברי כולן להחמיר משיקרץ בצפורן לא תמאן ולא תחלוץ עד שיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן והרמב"ם כתב משיהיו נוטלת לפי הזוג חשובה גדולה ויראה מדבריו שהוא קודם קרצתן בצפורן עכ"ל ותמה רש"ל ע"ז דמאי נ"מ מפי' זה מאחר דקי"ל בכולן להחמיר דהיינו עד שיכוף ראשן לעיקרן כך יש לתמוה על הסמ"ע שהיא מביא פירש"י ורמב"ם ואין נפקותא בפרושם וצ"ע עכ"ל. ומו"ח ז"ל הביא קושיא זו וטרח לתרץ בדרך רחוק ואני לא חזינא תיובתא כלל ותמהני על גברי רברבי דודאי יש נ"מ גדולה לדינא דגם הרב המגיד כתב על הרמב"ם וז"ל ונראה שרבינו מפרש שניטלת בזוג הוא השיעור המלועט שבכולן אבל ברש"י פי' דלקרוץ בצפורן זה המועט עכ"ל וע"כ ודאי יש נפקותא דלדעת הטור דקריצת בצפורן הוא המועט ממילא כל שבדקינן בצפורן ואינו קורץ (לא אמרינן) לא תמאן דשמא תוכל להנטל בפי הזוג שהוא שיעור המועט שבכולן וע"כ (א"צ) לבדוק עוד בזה ממילא לרמב"ם אחר הזוג א"צ בדיקה בצפורן ותמאן משא"כ להטו' דצריך עדיין בצפורן ותמהני היאך לא הרגישו הגאונים בזה. וע"כ יפה פסק כאן בש"ע דיש ב' מיני בדיקות א' בצפורן וא' בזוג ממילא לא תמאן עד שיהיה בדיקה בשניהם כנ"ל נכון וברור:

אבל אינה חשובה גדולה עד שיהיה כדי לכוף כו' נהירנא בימי ילדותי דבאה שאלה מבני ישיבה דק"ק פראנקפורט לק"ק קראקא בשנת ש"ץ לפ"ק (ועיין בתשובת אמ"ז בב"ח סי' קנ"ט תשובה) דברי הש"ע אהדדי דכאן פסק דאם יש כדי לכוף ראשן לעיקרן סגי בכך ובסי' קס"ט בפי' סדר חליצה סעיף כ"ז כתב ולענין שיעור אורך השערות כו' שהוא ברוחב אצבע שקורין אמה עכ"ל ואי תימא דחד שיעורא הוא זהו ודאי אינו דא"כ היה לומר גם שם לשון שאומר כאן ימי"ח ז"ל פירש בזה בשני דרכים יעוין בספרו ואני הושבתי ע"ז מה שנלע"ד ותמהתי על החכמים דלשם דאין כאן קושיא כל עיקר והדברים ברורים דודאי מ"ש כאן ושם שניהם אמת דכאן כ' דאם יש כדי לכוף כו' דסגי היינו ע"פ התנאים הנזכרים כאן בסעיפים הקודמים דצריך שיהיה בירור שיש לה י"ב שנים והשערות יהיו בעיקר גומות אז דוקא מהני אותו שיעור ולקמן בסי' קס"ט מיירי שאין ידוע לה כמה שנים יש לה וגם אין רוצה לבדוק אחר הגומות של השערות זה אינו מועיל אלא אחר שיהיה לה רבוי שערות או שערות ארוכות כמו באיש גדול או אשה גדולה כמבואר שם בסי' קס"ט בפי' סדר חליצה סעיף י"א דאפילו בלא ידעה מן השנים סגי בזה וע"ז סומכין שא"צ לבדוק בגומות וע"ז אמר שם בסעיף כ"ז דכשיש בשערות כרוחב אצבע סגי בכך ומקרי גדולות כמו באשה גדולה ולא בעינן גדולים מאד לכשעור זה שפיר מקרי גדולה וא"צ לדרוש אחר השנים ולא אחר הגומות עכ"ל פשוט וברור. אלא שעדיין צריכין אנו למודעי במה שהקשה מו"ח ז"ל על פסק הש"ע כאן דהא צריך לבדיקות הגומות ואנן אין בקיאין בכך וראיה מדברי המרדכי בפ' מצות חליצה ולעד"ן דאדרבה דיש ראיה מדברי המרדכי שהרי כתב שם וז"ל ע"כ טוב לבדוק בדדין את האשה דאם הטו גדולה היא ומסתמא יש לה שערות ודבר זה יוכל האיש לבדוק בלי גנות וטוב הדבר כי טורח הוא לבדוק אם הביאה ב' שערות כדאמרינן לקמן דבעינן שיהא בעיקרן גומות אין אנו בקיאין להכיר בזה אבל אמנם אם יש רבוי שערות אי ארוכות מותרת לחלוץ דמסתמא הגיעה לגדלות עכ"ל מדכתב טוב הדבר כו' משמע דשפיר יש בדיקה אם יש גומות אלא דיותר טוב לבדוק בדדים דאל"כ היה לומר דעכשיו אסור לבדוק בגומות כמו הלשון שכתב הטור בשם ס' התרומה בסי' זה וז"ל ובסה"ת החמיר דבזמן הזה אינה ממאנת אחר י"ב שנה אע"פ שלא בעל משום דקי"ל גומות אעפ"י שאין שם שערות ואין אנו בקיאין (לה) (להבחין) בדבר זה שלא יהא בה גומות עכ"ל הרי דכיון דאין אנו בקיאין החמיר יאסר לגמרי למאן משא"כ כאן במררכי לא אסר לגמרי משום חסרון בקיאות אלא דע"צ היותר טוב הורה לבדוק בדיקה אחרת דהיינו בדדים דבזה יותר הכל בקיאים אם הטו אם לאו משא"כ בההיא דסה"ת דשם יש חשש שמא יש גומות בלא שערות דבר זה צריך בקיאות הרבה לבדוק בכל הגוף אם יש שם איזה גומות כמו דמסיק אח"ז בשערות אפילו א' בגבה וא' בכריסה כו' בשביל חסרון בקיאות זה דהוא מן הנמנע אצלינו ע"כ אסור לגמרי משא"כ בחסרון בקיאות אם יש גומא במקום השער א"צ בקיאות גדול כ"כ עשה ע"כ יוכל לסמוך עליה באם הוא גדול וא"א בענין אחד שפיר נסמך על זה להחזיקה בגדולה אעפ"י שאין ס' בנדרים נמצא דברי הש"ע נכונים בשני המקומות להלכה ובחנם כ' מו"ח ז"ל בזה ב' דרכים ליישב כי הדברים ברורים במה שזכרנו בס"ד:

הוי ספק קידושין דהקדושין שנתקדשה בקטנותה אפילו אחר שנתגדלה אינה אלא מדרבנן והספק הוא אי נימא דלאחר שגתגדלה גדלי קדושין עמה:

וכן עשה מהר"י פולק כו' ז"ל ד"מ שחלקו עליו כל גדולי אשכנז מ"מ לא אשגח בהו ויצא הדבר בהיתר וניסת לאחר בלא גט עכ"ל ובתשובת ר"י מינץ מבואר טעם החולקים: