שולחן ערוך, אבן העזר קנ״ב: דין שני עדים אומרים שנתגרשה והאומרת אשת איש הייתי ונתגרשתי ובו יב סעיפים: – עם 11 מפרשים

דין שני עדים אומרים שנתגרשה והאומרת אשת איש הייתי ונתגרשתי ובו יב סעיפים:
הבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן וחוששין לדבריו ותהיה ספק מגורשת ואפי' הודית לו שגירשה אינם נאמנים:

האומרת לבעלה גרשתני והוא מכחישה נתבאר סי' י"ז:

שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה אפי' הבעל עומד והיא אומרת לו גרשתני הרי זו בחזקת אשת איש גמורה מפני שהעדים סומכים אותה ואפשר שתעיז פניה לפיכך אם נשאת תצא והולד ממזר בד"א כשאמרו עכשיו נתגרשה שהרי אומרים לה אם אמת הדבר הוציאי גיטיך אבל אם אמרו העדים מכמה ימים נתגרשה יש לומר אבד הגט והואיל והיא אומרת גרושה אני בודאי ושנים עדים מעידים לה אע"פ שהשנים מכחישין אותה אם נשאת לאחד מעדיה לא תצא שהרי היא ובעלה יודעים בודאי שהיא מותרת וחזקה היא שאין מקלקלים עצמם אבל אם נשאת לאחר הואיל והדבר אצלו ספק וכן אם אמרה איני יודעת תצא והולד ספק ממזר אבל כל היכא דליכא הכחשה אלא ב' אומרים נתגרשה עכשיו ואמרינן לה אחזינן גיטיך ואמרה נאבד או נקרע לא חיישינן לה:

אמרו ב' ראינוה שנתגרשה וב' אומרים לא ראינוה אפי' אם היו כלם שרוים בחצר א' הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא והולד כשר שבני אדם עשויים לגרש בצינעא: הגה וי"א דאם אמרו שהיו כולם במעמד א' ושנים אומרים לא ראינו הוי הכחשה דכולי האי לא עבדי בצנעא (תא"ו נכ"ג ח"ג):

אחד אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה לא תנשא ואם נשאת אם היתה בחזקת אשת איש תצא בכל ענין ואם לא היתה בחזקת אשת איש אלא על פיהם אם יש הכחשה בעדותן כגון שא' אומר נתגרשה וא' אומר מעולם לא היו בה ספק גירושין תנשא לכתחלה ואם שניהם מעידים שהיא אשת איש אלא שזרק לה גט אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה אפילו אם נשאת תצא:

האשה שבאה ואמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר וי"א דוקא כשאמרה כך בתוך כדי דיבור אא"כ נתנה אמתלא לדבריה:

אם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת לומר גרושה אני ואם נשאת תצא ואפי' אם נשאת קודם שבאו העדים שהעידו שהיא אשת איש אבל חוששין לדבריה ופסולה לכהונה לעולם ואם מת חולצת ולא מתייבמת: הגה באו עדים ואמרו שמענו שהיא מגורשת אין זה עדות להוציא מחזקתה עד שיעידו שהיא גרושה (ריב"ש סי' תק"ד) אבל אם אין עדים שהיא אשת איש רק אומרים שמענו שנתקדשה ונתגרשה דינו כקול בעלמא (וכדרך שנתבאר לעיל סי' מ"ו):

היו לה ב' עדים שהיא גרושה אע"פ שאין שם גט הרי זו תנשא לכתחלה:

הוציאה גט מתחת ידה ואמרה גרשני בעלי בזה ה"ז נאמנת ותנשא בו אע"פ שאינו מקוים כמו שנתבאר בסימן קמ"א וקמ"ב:

בא הבעל וערער אם אמר ממני נפל ומצאה אותו אינו נאמן שהרי הודה שכתבו לה והרי הוא יוצא מתחת ידה אבל אם אמר הבעל על תנאי היה ועדיין לא נתקיים התנאי (או) פקדון היה או מעולם לא כתבתיו או מזוייף הוא יתקיים בחותמיו או בעידי מסירה כמו שנתבאר בסימן קמ"א וקמ"ב סעיף י"ג וי"ד:

ואם לא נתקיים אינה מגורשת להיות מותרת לאחרים אבל פסלה עצמה מכהונה:

אשה שיש בידה מעשה ב"ד אינה יכולה לינשא בו עד שיוכרו חתימות ידי הב"ד ועיין בסוף סימן קמ"ב בהגה:

מגורשת. היינו לאחר מותו. חולצת ולא מתייבמת. גם אם זנתה אחר שאמר גרשתי הבנים ספק ממזרים. אבל א"י לאסור עליו אם הוא כהן ב"ש:

שם גט. אשה שהיתה בחזקת גרושה ונשאת ואח"כ חקרו הדבר ולא נמצא כי אם ע"א מעיד שראה הגירושין ואחרים ששמעו מפי אחרים שהיא מגורשת מותרת לינשא הרדב"ז ח"א סימן רמ"ה:

ידה. וכפי מנהגינו עכשיו שאנו קורעין הגט מיד אחר הנתינה אפי' הוציאה קרוע קרע ב"ד הוו ראיה שנתגרשה אפי' הבעל טוען קודם נתינה קרעתיו ובטלתיו כנה"ג בשם הרדב"ז ח"ב כ"י:

ל' הרמב"ם פי"ב מהלכות גירושי' ממסקנת הגמ' ב"ב דף קלד ע"ב

דאי במכחשת פשיטא דאינו נאמן דהיא עצמה משויא נפשה חתיכה דאיסירה ואע"פ שאם הי' מכחישה היא לבדה היתה נאמנת כשהוא אומר כן אינה נאמנת מהטעם שנזכר בסימן י"ז ולקמן בסעיף ג' וסיים הרמב"ם ואומרים לו הרי אתם קיימים גרש אותה עתה בפנינו

שם וכמימרא דר' יוחנן וכדמפרש לה רב אסי שם כתובות דף כב ע"ב

כדמפרש רב אסי שם

מברייתא שם וכת"ק וכאוקימתא דרב ששת שם

ה"ה שם בשם הרשב"א וכמדומה שלזה נתכוין רבינו למעלה (דין ב') היו לה ב' עדים וכו'

פי' הראה לנו

שם מברייתא שם וכדמוקי לה רב אשי שם דף כג ע"א

ל' הטור וכ"כ הרמב"ם שם מבריי' לעיל וכאוקימתא דאביי שם

שם בטור מדברי התוס' שם

פי' כיון שהעד האחד הוא הפה שאסר והפה שהתיר ולא נשאר אלא עד אחד ואין דבר שבערוה פחות משנים וכמ"ש התו' שם

כיון דתרוויהו באשת איש קא מסהדי והגרושין בספ' וכמ"ש התוס' שם

משנה שם דף כט ע"א

טור בשם ר' יונה וכ"כ ה"ה בשם ה"ר משה הכהן ז"ל ובשם קצת מפרשים אבל דעת הטור וה"ה שם רבינו יחיאל שאפילו אמרה אחר זמן פנויה אני אינה צריכה אמתלא ונאמנת דא"א הייתי משמע דעכשיו פנויה היא כמשמעות ל' הרמב"ם חילק בזה ולזה הסכים ה"ה

שם במשנה

טור וכלישנא מאן דמתני לה אסיפא וכו' שם דף כג ע"א וכ"פ ר"ח וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א וכ"כ הרא"ש והר"ן שכ"נ מדברי הרי"ף וכ"פ ה"ה ושכ"נ מדברי הרמב"ם

גם זה ברמב"ם שם וכתב ה"ה פשוט הוא דשוי' אנפשה חתיכה דאיסורא ונאמנת להחמיר ולא להקל נתבאר זה ביבמות דף קיו ע"ב

רמב"ם בפי"ב ממשנה גיטין דף כג ע"ב וכמ"ש ה"ה שם ספ"ז

שם ומבואר בכתובות שם דף כב ע"ב

שם מהא דרב חסדא ציינתי לעיל בסי' קמ"א סעיף נה וסעיף נו

מבואר במ"ש סוף סעיף ז'

תשו' רשב"ץ

דין גט שהעידו על א' מעידי הגט שהוא גנב עיין תשובת הרא"ש כלל מ"ה סימן ג' והביאו הטור בס"ס זה

הבעל שאמר גרשתי כו' וחוששין לדבריו ותהיה ס"מ מדכ' בתר הכי ואפילו כו' משמע דזה איירי במכחשת וק' א"כ למה תהא ס"מ ולא תתיבם הא בחזקת היתר ליבם עומדת ואי משום הספק דדילמא נאמן הואיל וכו' הא ניחא במודית דסתמא מרוצה לקבל גט אבל במכחשת הא אין בידו לגרשה בע"כ כדאי' בגיטין דף מ"ב ע"ב וכ"ת זרק לי' גיטא ופסול לי' שבק לי' וערק לעלמא ואולי י"ל מפני שכבר היה מסור בידו לגרשה בע"כ בעוד שהיתה אצלו יש לו נאמנות לחומרא מצד עצמותו אף דאפשר עתה ל"ל מגו דהואיל וע' בש"ע י"ד סי' קך"ז סעיף א' והב"ש מחליט וכ' הא דחוששין לדבריו והיא ס"מ היינו דוקא כשיש לו מגו. ולהכי מוכרח לומר דהרמ' והטור פסקו כמ"ד פלגינן דיבורי' וק' הרי קי"ל עדים שאמרו אנוסים היינו מ"מ אינם נאמנים וע' תו' סנהדרין דף י' ע"ב ד"ה ואין אדם כתבו דהיינו כמ"ד בב"ב דבחד גופא ל"פ (אך ביבמות ך"ה ע"ב משני בע"א) ולהנ"ל אפשר דס"ל דאף דל"פ מ"מ יש לחוש לדבריו לחומרא וצ"ע. ס"ב כ' הב"ש אבל א"י לאסור עליו אם הוא כהן וא"י מה טעמא לא יהא נאמן לשוי' אנפשיה חד"א. ואפי' בזמן הזה דאית לן חרם ר"ג מ"מ אין דינו כאשה האומר' טמאה אני לך כי ע' שם בהר"ן בנדרים והרי זה כדין דסימן קט"ו סעיף ז' דמשמע מסוף הגהות רמ"א דסי' קע"ח סעיף ט' דאף האידנא נהג. ואולי ט"ס הוא וצ"ל אבל אינה יכולה ליחזור אליו אם הוא כהן ואפי' הודית ע' ב"ש וע' סי' י"ז:

ק' אומרים כו' אם נשאת לאחד מעדים ל"ת אבל אם נשאת לאחר הואיל והדבר אצלו ספק וכן אם אמרה א"י תצא והולד ס"מ מבואר דבנשאת לאחר אף שהיא יודעת ואומרת ברי מ"מ הולד ס"מ וע"כ שאינו דומה לטענתה ברי לכשר נבעלתי שנאמנת למכשיר הולד ואף בר"פ אצלה כמבואר סי' ד' סעיף ך"ו וקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף כי לא שייך ההוא כללא אלא במידי דתלו בדידיה וליכא דידע בר מינה. וגם העיקר משום החזקה דכשרות שיש לה אבל במידי דלא בדידה תלוי כגון הגרושין והדבר ידוע לאחרים כמותה ובפרט נגד עדים וגם חזקה דכשרות ודאי ל"ל אינו בכלל זה ואינה נאמנת ולפ"ז צ"ע בנשאת לאחד מעדים ואומרת ברי לי דמשמע ברור מהרמ"ה וטור וש"ע דלא תצא והבנים כשרים מאין יבא כשרותם נהי דהוא והיא אינם באשם מדאומרים אנו יודעים אבל הבנים להכשיר לעלמא שהם בספק תרי ותרי הא ס"מ הם. ולפ"ר משמע הכי מיבמות דף צ"ג ע"ב היכי דמי אילימא תרי ותרי מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני ועוד ממזר ס"מ הוא וכתבו תו' אע"ג דתרי ותרי ספק דרבנן ואיכא לאוקמה בחזקת איסור ליבם אמר ר"י היכי דיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי לא הוה לן למימר תצא מידי דהוה אניסת לא' מעדיה וק' א"כ קושית הגמרא דועוד ממ"נ איך מתפרשה אי ועוד אפילו באינם אומרים ברי ממזר ס"מ ואמאי הא מכח החזקה ממזר ודאי ואי ועוד באומרים ברי ממזר ס"מ הוא הרי משמע דאף באומרים ברי הבנים ס"מ. אבל דעת הפוסקים מבואר כנ"ל וע"כ דס"ל דזה אין סברה כלל דליהוי הולדות ס"מ דא"כ בודאי ראוי דתצא שלא להרבות ס"מ ונראה דלהכי הוסיף הרמ' בטעמו שהרי היא ובעלה יודעי' וחזקה הוא שאין מקלקלים עצמם הרי דנקיט החזקה אף בדידיה ובמה יהיה קלקולו אם לא בהולדות שע"י צירף חזקה זו דתרווייהו נעשה הספק אף לנו בודאי להכשיר הולדות וקושית הגמרא אזלה בפשוט ועוד אפי' באין אומרים ברי מ"מ ק' ממזר דמשמע מותר בממזרת ס"מ הוא ומדרבנן אסור אף בממזרת וע' בכתו' דף ך"ו ע"ב מפרשו התוס' בעצם הכי וכתבו נמי משום דדייקה במה שנשאת מגרע החזקה:

אם יש עדים כ' ב"ש ואם קול יוצא וכו' היינו קודם שנתארסה אבל אח"כ ע' סי' מ"ו. אבל חוששין ע' ב"ש וע' סי' י"ז סעיף ב' ומה שמביא הכא לחולק על הטור דעת הר"ן ומצטרף נמי דעת הרשב"א בתשו' סימן תקס"ח לדעת הר"ן בשם הרמב"ן אמת שבתשובה זו קצת משמע הכי אבל בתשו' סי' אלף קנ"ג שבב"י הכא פוסק להדיא כדעת הש"ע שם ואלף ת"ג שמביא לא מצאתי מפני שאינה כהנה לרבות במספרה:

הג"ה באו עדים כו' מחזקתה ז"ל ד"מ סי' ד' ס"ק ו' כ' בא"ז אשה נשואה ואח"כ היתה בחזקת מגורשת מבעלה וגם בחזקת שמת אך אין עדים מעידים שראו לא הגרושין ולא המיתה אלא קול הברה בעלמא שהיתה בחזקת פנוי בחזקת מותרת והחמי' ר"י הלבן על בנה בחשש ממזר ור"ח כהן כ' דאין לחוש ויצא הדבר בהיתר והתירוה וע"ש שהאריך במס' יבמות בתשו' ארוכה בזה עכ"ל:

בא הבעל וכו' נפל אינו נאמן כו' או פקדון יתקיים בחותמיו הרי דנפל א"נ אף במגו דמזויף ובח"מ סי' נ' פסקינן דנאמן נפל במגו. וז"ל הה"מ פי"ב ה"ב ומ"ש כאן שנפל א"נ וג"כ א"צ לקיימו הוציא הרב ז"ל ממה שיתבאר בפ' זה שביוצא מיד ש"ק שא"נ לומר לפקדון נתתי בידו וכר"ח דאמר הכי פ' התקבל וכ"ש ביוצא מת"י שא"נ נפל ולא חיישינן לנפילה לפי שאין האסורין כדיני ממונת וכו' הרי שכ' שאין ללמוד מד"מ אלא שצ"ע מנ"ל ומה שהה"מ כ' שהוא מדר"ח שהשליש נאמן על טענת פקדון מכ"ש היא לטענת נפיל' יותר ק' דנימ' די לבא מן הדין כמו בפקדון נאמן במגו דמזויף כן בנפיל'. ונלע"ד דיצא לו מדכ' הרשב"א הביאו הה"מ ה"ה שאם אמר ממני נפל ד"ה א"נ דלנפילה לא חיישינן וזה גופא צ"ע דמנ"ל הא לר"ה דילמא נהי דלנפילה ל"ח מ"מ כשהוא ביד שליש דיש סברת ר"ה אם איתא וכו' שפיר ס"ל דנאמן ונראה דלמד מקושי' הגמרא בסוגיא זו עלי דר"ח מהמתני' דצריכה שני כתי עדים וניהמני' לשליש וק' דילמא צריכה לעדים מהחשש שיבא ויאמר דנפל ממנו דאז לא שייך סברת המני' שהרי לדבריו מעולם לא המני' א"ו נשמע עכ"פ דלר"ח בלא המני' ל"ח לנפילה וממילא דאף ר"ה מודה דהא מבואר דעד כאן לא פליג ר"ח עלי' דר"ה אלא דר"ה סובר שאני ממון וכו' אבל באיסור אמרינן אם איתא כו' וסברת ר"ח אף דיש סברות אם איתא והשליח משקר מ"מ המני' וגמר לגרושין אם יאמר לגרושין וא"כ הדר ק' מנ"ל להקשות אף לר"ח דכיון דר"ח מודה לסברת א"א אלא דס"ל דהמני' אף אם ישקר וזה ניחא בפקדון אבל בנפל מא"ל ודילמא צריכה לעדים מיראת טענת נפילה אלא ש"מ דסתם גמרא סובר דלנפילה ל"ח והיא טענה גרועה כ"כ דאף סברת אם איתא אינה מכריעה ולא מהימן כלל וא"כ מ"ש ר"ה ומ"ש ר"ח ושפיר כ' הרשב"א לכ"ע א"נ וא"כ דנפיל' ט"ג כ"כ דסברת א"א אינ' מכריע' למד הרמ' דאף במגו אינו נאמן בה משא"כ פקדון נהי דפסק כר"ח היינו מטעם המני' אבל זולת זה הא ס"ל לר"ה דאמרי' אם אית' ה"ה דבמיגו דמזויף נאמן אמנם המהריב"ל סי' ב' ס' ה' הוציא מתשו' הרי"ף שמביא הה"מ דאף פקדון א"נ אף במגו דמזויף דז"ל אשה עשת' שליח לקבל גט ולהביאו לה ונתנו לה בע"מ והגט יוצא מת"י אלא שלא נתקיים ובא הבעל ואמר מזויף הוא והשליח אמר אני הייתי ש"ק והבעל מסרו ע"ד כן והשיב הגט בטל כל שלא נתקיים שאין שליח נאמן אלא כשהבעל מודה שכתבו אלא בתורת פקדון נתנו לה אבל כפר בגט ואמר לא כתבתיו אין מתקיים אלא בע"ח או בע"מ שהקבלן ידו כיד האשה וכשם שהאשה אינה נאמנה בלא ע"ח או מוסירה אם טען מזויף כדאמרינן אין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקן העולם כך שליח א"נ. וכשם שאם הודה הבעל בכתיבת הגט אלא שטען שלא נתנו לה אין הבעל נאמן כן שלוחה וכו' דקי"ל כר"ח ומדמסיים וכשם שאם הודה בכתיבת הגט אלא שטעון שלא נתנו לה וע"כ היינו בטעון פקדון דאלו נפילה מה כ' כך שלוחה וכו' דקיי"ל כר"ח הא בנפילה אף ר"ה מודה כדכ' הרשב"א הנ"ל אלא משמע דמשוה לגמרי האשה עם ש"ק אבל הרמ' ז"ל פליג ומחלק בינייהי כדבארתי סי' קמ"א סעיף נ"ה ע"ש ובמה דפליג וודאי ההלכה כותי' כדקי"ל הלכתה כבתראי:

יתקיים בחותמיו כ' ב"ש ואם ב' מערערים ואומרים מזויף ס"ל הטור דמהני קיום ע' ביש"ש פ"ק סימן ה' ר"ל דאם נתקיים ע"י עדים שהכירו החתימות אז הגט בטל ואם העידו שבפניהם נחתם מ"מ הוי כתרי ותרי וזה ממש דעת העיטור שבטור:

אשה וכו' ע' ס"ס קמ"ב ובב"י:

אינו נאמן. אף על גב דיש לו מיגו דאי בעי יכול לגרש אותה השתא מ"מ אינו נאמן דכל המגרש יש לו קול כ"כ רש"י והר"ן ומסוגי' דש"ס נראה הא דחוששין לדבריו והיא ספק מגורשת דוק' כשיש לו מיגו היינו כשאומר גרשתי היום אבל אם אומר גרשתי מאז ומקדם אינו נאמן כלל ומלשון הרמב"ם והטור לא משמע כן אלא לעול' חוששין לדבריו וצ"ל דס"ל אפי' אם אמר גרשתי כבר פלגינן דבריו וחוששין לדבריו מכאן ולהבא ופסקו כמ"ד שם דפלגינן דבריו:

ספק מגורשת. היינו לאחר מותו חולצת ולא מתייבמת גם אם זנתה אחר שאמר גרשתי הבנים ספק ממזרי' אבל א"י לאסור עליו אם הוא כהן:

אפילו הודית לו. אף על גב האשה שאמרה לבעל' גרשתני נאמנת כמ"ש בסימן י"ז מ"מ היכ' דהוא מסייעה אינה נאמנת עוד כתב הרמב"ם שמא גירש אותה בגט פסול לפ"ז אם קבלה קידושין אז /או/ אם אמרה גרשתני לא מהני אא"כ אם הוא אומר לא גרשתי אבל אם הוא אומר גרשתי אף על גב היא התחילה לומר גרשתני לא מהני כי יש לחוש שמא בגט פסול גירש:

לאחר מעדיה. ומשום חשד ליכ' למיחש כי בשנים ליכא חשד כמ"ש לעיל סי' י"ב:

וחזקה הוא שאין מקלקלי'. כ"כ הרמב"ם ואפשר ליתן טעם למה כתב את זאת חזקה היא וכו' משום דקשה לי' קושית תוס' דהא היא קיימ' בחזקת א"א והעד חייב חנק ותרצו תוס' דחזק' שלה מרעי חזקה זו כן הרמב"ם מתרץ קושי' זו אלא לכאורה נראה מתוס' היכ' דהיא א"י בוודאי שגרשה תו לא שייך חזקה הנ"ל והולד ממזר ודאי דאוקמי אות' בחזקת א"א ולא כרמב"ם שכתב הולד ספק ממזר ואפשר אף על גב דאמרה א"י הואיל ונשאת אח"כ הוי כוודאי מדנשאת אח"כ אמרי' אי לאו דיודעת לא היה נישאת לבעל:

אפילו אם היו כולם שרוים בחצר וכו'. רבות' זו קאי לענין אם נשאת לא תצא ומשמע מרמב"ן דוק' אם אלו שאמרו לא ראינו שרוים בחצר זו אז לא תנשא דאי לאו הכי תנשא אפי' לכתחלה ועיין דרישה:

לא תצא. דעבדי אינשי דמגרשי בצנע' ש"ס אף על גב דקי"ל בעל שאמר גרשתי אינו נאמן אפילו כשיש לו מיגו הטעם משום מאן דמגרש יש לו קול כמ"ש רס"ז בשם רש"י והר"ן מ"מ להכחיש עדים האומרי' דגירש אמרי' שמא גירש בצנע' ואפילו נשאת לאחר לא תצא הר"ן:

נתגרשה. היינו מכמה ימים ואם נשאת לעד האומר מת עיין סי' י"ז סעי' ל"ז:

תנשא לכתחלה. אף על גב דתרווייהו אומרי' שהיתה א"א מ"מ הואיל אחד מהם עכ"פ שקרן הוא דהא מכחישין זא"ז א"א להחזיקה לא"א על פיהם והוי כאלו היה רק ע"א שהיא א"א אבל כשכ"א אומר קרוב לי י"ל דא' טועה ותרווייהו מעידים שהיא א"א, ועיין ברמב"ם פי"ב ה"ג משמע אפילו אם מכחישין זא"ז תצא ועיין תשו' מהרשד"מ סי' ס"א ועיין סי' מ"ז כתבתי לדעת תוס' לא אמרי' דטועה מיהו יש לחלק בין האי דהתם לדין דכאן, ואין לדמות לש"ח וע"א אומר תנאי היה וע"א אומר דלא היה תנאי לא אמרינן תרוויי' מעידי' שהיה שטר טוב אלא אמרי' זה שאומר תנאי היה כוונתו בתחילת עדותו לסיים שהיה תנאי א"כ קשה ה"נ יש לומר דהיה כוונתו לסיים שהיה קרוב לה ואין כאן אלא ע"א וי"ל מ"ש נתגרשה דומה לאומר נפרע השטר ולא כאומר תנאי היה וכשע"א אומר נפרע השטר וע"א אומר לא נפרע לא אתרע השטר ועיין כל זה בהר"ן בסוגי' זו, ועיין בח"ה סי' פ"ב, ומשמע מר"ן ומטור אפי' שאומרי' סתם שזרק לה הגט אמרי' דעבידי דטעו ולא הוי הכחשה אפי' לא אמר כמדומה לי ועיין פרישה:

אשת איש הייתי. נראה לי"א קמיית' נאמנת אפילו אחר כ"ד דהוי כמפרש דבריה מה שאמרה בתחלה א"א הייתי היינו הייתי כבר ועכשיו גרושה אני אבל אם אמרה א"א אני לכ"ע אינה נאמנת אחר כ"ד לומר גרושה אני דהא מכחשת דבריה אלא תכ"ד נאמנת אפילו להכחיש דבריה וכמ"ש בש"ס בענין אם אמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנויה אני דאינה נאמנת לאחר כ"ד כמ"ש בסי' מ"ז אפילו דעת הרמ"ה שהבי' הטור כל זמן שעסוקים באותו ענין נאמנת היינו דוק' באומרת א"א הייתי ולא כב"ח:

אם יש עדים. עיין סימן ז' שם איתא מ"ש הרמב"ם אם יש ע"א דנשבית מותרת וכתב הב"י שם דלמד מדתנא במתני' אם יש עדים משמע דוק' עדי' ולא ע"א מזה נשמע כאן ג"כ לא מהני ע"א דהא תנא כאן ג"כ עדים ואם קול יצא שיש עדים שהיא א"א יש לדייק ממ"ש שם ס"ז דאסורה כי דוק' בשבוי' הקילו בה:

אבל חוששין לדבריה. הטור כתב בס"ז כשאמרה שלא בפניו גרשני אינה נאמנת אפילו אם נשאת תצא משני בלא גט אף על גב דבא בעלה אחר הנשואין ואומרת בפניו גרשתני והקשה ב"ח למה אין חוששין לדברי' לחומר' להצריכה גט משני כמה דחוששין כאן לדבריה לחומר' ותירץ התם אם היתה צריכה גט משני היתה אסורה על בעלה הראשון משום מחזיר גרושתו ולאו כל כמיניה לאוסרה עליו ואם מת בעלה קודם שהחזירה אסורה להנשא עד שתגרש זה המקדש משום דשויא נפשה חתיכ' דאיסור' לכל אדם ואכתי אין מיושב למה בנשאת תצא בלא גט דהא אסורה לבעלה בל"ז היה לנו לחוש לדבריה לחומר' לכן נראה דהיא אינה נאמנת בשום דבר אלא היא יכולה לעשות את נפשה חתיכ' דאיסור' כגון הכא היא חתיכא דאסור' לכהן וליבם אבל להצריכה גט אין שייך לומר חתיכ' דאסור' אלא אם היתה נאמנת היתה צריכה גט ובאמת היא אינה נאמנת, לכן אפילו אם נתקדשה שלא בפניו ומת הבעל א"צ גט לדעת הטור וכ"כ בט"ז וכל זה לדעת הטור אבל הר"ן כתב בשם הרמב"ן והרשב"א בתשובה סי' תקס"ח ואלף ת"ג כתבו גם שם צריכה גט כי לקצת אמוראים בש"ס אפילו שלא בפניו אינה מעיזה חיישינן לחומר' וצריכה גט משני:

יתקיים בחותמיו. ואז אין לו מיגו אינו נאמן אבל טענות אבד ונפל ממני אינו נאמן אפילו במקום מיגו ואם שנים מערערי' ואומרי' מזויף סביר' ליה הטור דמהני הקיום וכן כתב הבית יוסף בפשיטו' ועיין סי' קמ"א סעי' נ"ג ועיין דרישה סס"ז ועיין תשו' הרא"ש כלל מ"ה ובטור סס"ז אם העד אומר הבעל לא צוה לו לחתום נאמן ואפי' אם כ"י יוצא ממקום אחר כי שכיח בעון הדור שרבים מתעסקי' בגיטין אף על פי שודעי' בו מעט וסבר כשבעל אומר כתבו דכוונתו שיחתום לפ"ז ממשע אפילו שני עדים אומרי' כן ואין הסופר מסייע להם נאמנת ולא כב"ה שכתב הטעם הואיל והסופר מסייע אף על גב דאין העדי' נאמני' לומר שטעו בשנת המלך כמ"ש בח"ה סי' מ"ג ש"ה דהא שמואל מספק' אם כתבו היינו חתמו והוי טעות שדרך לטעות בו, ומזה נשמע מ"ש בח"ה בהג"ה ש"ע סי' ח' בשם הרא"ש דאין העדי' נאמני' לומר שטעו לא קאי על טעות שדרך לטעות והש"ך שם מאריך בזה ואישתמט' תשובה זו וא"ל כאן הטעם משום הסופר מסייע כי בוודאי אם אין העדי' נאמני' לא מהני מה שהסופר מסייע וב"ח כתב הא דהעד נאמן לומר דבעל לא צוה לחתום משום דלא נעשה רשע אלא כשהוא רשע דחמס ותמוה דבריו דהא איכ' איסור דאוריית' וא"צ רשע דחמס ואפשר כיון דאיכ' ע"מ הוי חתימות רק איסור דרבנן מיהו קשה אפילו אם לא נעשה רשע מ"מ כיון שהגיד אינו חוזר ומגיד דקי"ל העדי' החתומי' נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד לכן אין העדי' נאמנים לומר דהיו אנוסי' מחמת נפשות כמ"ש בש"ס ובפוסקי' ובוודאי ל"ד ועיקר הטעם כמ"ש:

הבעל כו'. ב"ב קל"ה א':

ואפילו הודית כו'. כ"מ בגיטין. ס"ד א':

שנים כו' בד"א כו'. כת"ק בכתובות ך"ב ב' וכרב אשי כגון דאמרי עדים כו' ודלא כרבא דאמר ראה ר"י דבריו כו' ומ"מ במה שסובר רבא היכא דאיכא מסייע מעיזה אין חולק עליו שכן אמרינן בפ"ב גיטין ס"ד ב' וז"ש אפי' הבעל כו' בד"א כו' אם נשאת כו':

וכן אם אמרה כו' שם היא גופה כו'):

אבל כל כו'. כנ"ל דדוקא שמכחישין:

וי"א כו'. עח"מ סימן ך"ט ס"ג:

אחד כו'. שם אמר אביי כו' ושם ך"ג א' אמר אביי כו' וכ' הר"נ שם מדקא' תרווייהו בא"א קא מסהדי כו' מ' דלא הוחזקה א"א אלא על פיהם והא כיון שמכחישין זא"ז א' מהן פסול כמ"ש בח"מ סי' ל"א ס"א ותי' כגון דתרווייהו מודו בגירושין אלא דפליגו בקרוב לו ובקרוב לה וכהאי גוונא עבידי דטעו הילכך לא מיפסיל חד מינייהו כו' ע"ש והנצרך לזה מפני שלא נתחזקה א"א אלא ע"פ אבל אם הית' בחזקת א"א תצא בכ"ע וז"ש הטוש"ע אם היתה כו' ואם לא כו': ומ"ש תנשא לכתחילה הוא מדברי תו' שם ד"ה תרווייהו אבל תימא כו' וה"נ כיון שלא נתחזקה אשת איש כיון שחכחישין זא"ז כנ"ל אוקמה אחזקה:

וי"א כו' עתו' שם סד"ה מנין:

אבל חוששין כמ"ש ביבמות קי"ח ב':

באו כו'. פשוט דעד מפי עד פסול ועתו' דיבמות מ"ז א' ד"ה ס"ד כו':

היו לה כו'. ממ"ש בכתובות פ"ק א' הבעל כשאין כו' הא יש עדים גובה כתובה וקי"ל דכל שא"א לה להנשא אינה גובה כתובתה וכמש"ל ס"ס ק"נ ש"מ וע"ל ס"ג אבל כל כו':

הוציאה כו'. מתני' ומוקמינן שם בשאין שם עידי גירושין כנ"ל:

אף על פי שאינו כו'. כמש"ל סימן קמ"ב סי"ד ואם לא התנה כו' ואע"פ כו':

בא הבעל כו'. ממ"ש בב"מ כ"ח א' הוא אומר סימני הגט כו' אלמ' דכל שידוע שהיה בידה אי"ל ממני נפל וכ"ש שהוא עכשיו בידה:

אבל אם כו'. אע"ג דא"צ לקיימו כ"ז שלא ערער מדפריך ספ"ב דגיטין אשה מכי מטיא כו' ואצ"ל בפ"נ ובפ"כ כנ"ל וכמ"ש בסי' קמ"ב סי"ד מ"ד לא עדיפא ממביא בא"י דא"ל ג"כ בפ"נ ובפ"נ ואמרינן בריש גיטין ואם יש עליו עוררין כו' ואמרינן שם ט' א' עוררין דבעל:

או בעידי מסיר' כמש"ש ובפ"ב ט"ז ב' דבשנים א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ ומה אילו יאמרו בפנינו גירשה כו':

ואם לא כו' כמש"ש ך"ג ב' א"ל אביי כו' בארץ כו' וערש"י ו' ב' ד"ה דאי אתי כו':

אבל כו' כנ"ל ס"ז ז' בכמה מקומות:

אשה שיש כו' עתו' דכתובות ך"א א' ד"ה עד כו':

סעיף ג' שנים אומרים נתגרשה וכו' נ"ב הנה הרא"ש בפ"ב דכתובות הביא דעת ר"ח דדחה דברי רב אשי מהלכה רק קיי"ל כרבא והרא"ש תמה עליו ועיימ"ש בתשו' לק' טשודנוב קנה מקומו באה"ע סי' קמ"א מ"ש ליישב דבריו גם מה דקשה בגוף הסוגיא במה דפריך לרבא מרב המנונא כתבתי שם גם הבאתי שמה דברי הריטב"א שהביא השיטה מקובצת בפ"ב דכתובות שם דמשמע מדבריו דמה דאמרי' שלא בפניו מעיזה היינו רק לכתחלה אבל בדיעבד לא תצא וכן הוא בשם הרא"ש שם ייע"ש והוא חידוש דין ואפשר אף הוא לא קאמר רק בצירוף ב' שנתגרשה ולהס"ד דש"ס דשם ייע"ש ודו"ק:

סעיף ו' האשה שבאה ואמרה א"א הייתי וכו' וי"א דוקא כשאמרה בתוך כדי דיבור וכו' נ"ב הנה ראיתי במחנה אפרים בהל' אסורי ביאה בח"ב דכ"ט ע"ב שהביא ב' דיעות הללו אם הפה שאסר הפה שהיתר אם הוי מטעם מגו או בלא מגו והנה כתב שם דדברי התוס' בפ"ב דכתובות גבי מניין להפה שאסר מנין נמי כן דהוי מטעם מגו ייע"ש והנה באמת התוס' שם בסוף דבריהם הביאו בשם הר"י להיפוך דאינו מטעם מגו וכן מוכח יותר בתוס' ב"ק (ד' ע"ב ע"ב) ד"ה אין לך בו אלא משעת חדושו וכו' שכתבו והא דאמר בפ"ב דכתובות שנים החתומין על השטר וכו' האי לאו מגו הוא שאין השטר מתקיים אלא על פיהם והפה שאסר הוא הפה שהיתר כדאמרי' התם בההוא פרקא מנין להפה שאסר הוא הפה שהיתר ופריך הא ל"ל קרא סברא הוא וכו' וא"כ מוכח דס"ל הפה שאסר הוא הפה שהיתר אינו מכח מגו וכוונתם נראה דודאי אם הוי מכח מגו הוי בעי' קרא דהרי י"ל דאולי לאו בקיאי בדינא ונהי דלפי האמת אף בלי קרא קיי"ל דמהני מגו מ"מ לא הוי פריך כ"כ בפשיטות דהא למ"ל קרא ובע"כ מוכח דהפה שאסר וכו' עדיף ממגו ייע"ש ויש להסביר הדבר דהנה מגו הוי מטעם רוב דהרי י"ל דלא בקי בדין רק דאזלי' בתר רובא דרוב בקיאין בדינא וכן מצאתי אח"כ בילדותי בתומים שמה"ט לא מהני מגו להוציא ואני אמרתי זה בילדותי מסברא דנפשאי וא"כ כיון דהוי מטעם רוב תינח אנן דידעי' דאזלי' בתר רובא כמ"ש בפ"ק דחולין אבל אם לא הוי ידעי' דאזלי' בתר רובא לא הי' מועיל מגו וא"כ הרי בחולין הוי כמה מ"ד דכל חד למד ממקום אחר דאזלי' ב"ר וא"כ מהו פריך הש"ס סברא הוא דילמא קמ"ל דאזלי' ב"ר ובע"כ מוכח דפה שאסר לאו מטעם מיגו הוא ולא מכח רוב ולפי"ז כיון דמוכח בש"ס ב"ק שם ובכמה דוכתא דמגו בשנים לא אמרי' וקשה משנים החתומים על השטר כקושית התוס' ובע"כ הפה שאסר עדיף ממיגו ומוכח כדעה ראשונה להלכה והנה מידי דברי בזה דמגו הוי מכח רוב עלה בלבי לטעם למה לא מהני מיגו בשנים ובמה שהקשה התוס' בפ"ק דקידושין בסוגיא דשליח נעשה עד דהוי מגו בב' ונדחקו ליישב דלפטור מכוונין לדבר אחד עיי"ש ולפמ"ש י"ל כך דמגו מהני מטעם רוב ולא חיישי' למיעוטא אך זה אם הוי רק חד מיגו אבל בב' עדים כיון דהוי מגו בכל חד א"כ בכל חד הוי ספק אולי הוא מן המיעוט א"כ הוי ס"ס דילמא עד זה מן המיעוט ואת"ל אינו מן המיעוט דילמא השני מן המיעוט והוי ס"ס וס"ס עדיף מרובא עכ"פ שקול כמו רוב לכך לא מהני מיגו בשנים וא"כ תינח בעלמא כיון דהוי ספק לא מהני עדותן אבל לפטור נפשם לו יהא דהוי ספק עכ"פ פטורין מממון וכיון דעכ"פ פטורין שוב לא הוי נוגעין ונאמנים באמירת עדים כן נ"ל דרך הערה בעלמא ודו"ק:

סעי' ז' מה שקורעים הגיטין והיא נשאת על פיה גם שהוא בצעיפים הרגילים לנשואות אין חשש כיון שפנויות שזינו הולכים גם כן בכסוי הראש בצעיפים אם כן לא גרע מכח מגו. והוה ליה כאשת איש הייתי ונתגרשתי שבקנ"ב כיון שאין זה מגו במקום מנהג. ולא שייך בזה רוב גם כן כיון שיש אלמנות ופניות כנ"ל בהדי הדדי אין כנגדן רוב גמור. וגם יש לומר דהוי קבוע. וכל שיש עדים שהיתה אשת איש באמת (חסר תיבה) עדים שהיא גרושה. ובלי עדים מן הסתם כל שיש קול על הנשואין יש קול על הגירושין הנהוגין בפומבי. ולזאת יש לומר שעידי גיטין דידן לא שייך בהם שיהיה כוונתם לאסהודי כי אין מצוי כלל להצריך עדים בא' מני אלף. והגדתם לפני המסדר הוא רק זריזות יתרות שהרי גם המסדר רואה. ואין צריך בית דין כלל לסדור גיטין ע' או"ת סי' ט' כ' כן רק לטעם המנהג ולא מדינא. וגם גט על ידי שליח שצריך בית דין לבפני נכתב ובפני נחתם. לפי הנהוג עכשיו בשטרי הרשאות מקוים מבית דין כשר בדיעבד גם בלא בפני נכתב ובפני נחתם כבס"ס קמ"ב ומצד זה יש היתר אודות השאלה ששמעתי מהגאון רשכב"ה מ' משלם זצללה"ה שאבד"ק טיסמוניץ יצ"ו וק"ק פרעשבורג יצ"ו שכתוב אצלי באריכות במק"א מה ששמעתי ממנו היתר וגם אני כתבתי בזה אך מדברי וכתבי לא יצא שום נדנוד צרוף ונטיה כל דהיא לענין ההלכה למעשה לשם לעובדא ההוא ולא לשום כיוצא בזה ואז לא הייתי נזקק עדיין לשום הוראה ודברתי וכתבתי רק כתלמיד הדן לפני רבותיו לפלפולא בעלמא בכעין דרך זה הי' דברי אז. ומצד דלא שייך לאסהודי לדידן כנ"ל יש גם כן צד היתר ויש גם כן צד היתר על פי דברי הב"ש סי' מ"ב סק"ח. שמשם יש סמוכות גדול להיתר פשוט וסניף מהב"ש סי' ק"ל ס"ק ל"א ומסי' קל"ג ומצד מה שכשר בדיעבד על פי הרשאה בקיום בית דין אין שום פתחון פה כשהמסדר נוטל שכר הרבה גם כשאינו קבוע לכך. והגט כשר. ומ"ש מוהרא"י זצללה"ה שלא לסדר לפני הרב. הוא חומרא יתירה וחסידות וגם היינו היכא דלא נהוג בהחלט בהרשאות כנ"ל וגם דברי הרמ"א זצלה"ה יש לפרש כן:

ספק מגורשת. עבה"ט בשם ב"ש מ"ש אבל א"י לאסור עליו אם הוא כהן. ועיין בספר תו"ג שכ' עליו דבריו מרפסין איגרא דודאי נאסרה עליו אם הוא כהן ונראה דט"ס יש בדבריו וצ"ל ואין יכול לאוסרה על כהן. והיינו כשהיא מכחישתו ואח"כ מת ומטעם דאין אדם נאמן לאסור על חבירו כשהו' מכחישו ואפי' האחר מותר בה אף שהאחר אינו יודע להכחישו מ"מ מותר כמו בנתנסך יינך דמותר לכ"ע כשהבע"ד מכחישו עכ"ד ע"ש. ועיין בת' ברית אברהם חיו"ד סימן ס"ו סוף אות ה' שהעתיק דברי הב"ש הנ"ל ככתבן ונדחק לפרש דהיינו לדעה האמצעית בסימן קע"ח ס"ט בהגה וכיון דהוא מטעם נאמנות האידנא משום חרגמ"ה אינו נאמן יעו"ש. אך האמת נראה כדברי התו"ג הנ"ל דט"ס יש כאן. גם בס' בית מאיר כתב דט"ס בדברי הב"ש וצ"ל אבל אינה יכולה לחזור אליו אם הוא כהן. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ה סימן שני אלפים של"ה שכתב דבעל שאומר גרשתי את אשתי פשוט הוא דאינו נאמן כו' ואם הוא כהן שווי' אנפשי' חד"א ואם הוא ישראל וצריך לקיימה צריך לקדש אותה פעם אחרת כי לפי דבריו גרושה הי' ואסור בפנוי'. ומה שיש לדקדק הוא אם אמר גרשתיה במקום פלוני דמשום הכי לית הכא קלא שנתגרשה ולא הוי מיגו במקום עדים וי"ל דאפי' בכה"ג אינו נאמן להתירה לעלמ' בלא גט אחר דאם איתא דגירשה במקום אחר כשבאו לכאן הי' יוצא עליה שם גרושה והדר הוי מגו במקום עדים (ולפ"ז היכא דבאמת איכ' קול שגירש' במקום פלוני אף דע"פ הקול לחוד אין לסמוך להוצי' מחזקתה כמ"ש לקמן ס"ז בהגה מ"מ בכה"ג יש לסמוך על דברי הבעל) ואם אין כאן מי שיודע שהיתה אשתו פשיטא דנאמן לומר קדשתיה וגרשתיה שהפה שאסר כו' עכ"ד:

שנים אומרים נתגרשה כו'. עיין בתשוב' נו"ב סימן ס"ה במעשה נפל' שהי' בק"ק פין אשה אחת יושבת עגונה כמה שנים ופ"א כשהית' בחנות בא איש אחד אצלה אל החנות כאילו רוצה לקנות וכאשר הסתכלה בפניו הכירה אותו שהיא בעלה והביאה אותו אל הרב ואמרה סימנים בגופו וגם כל בני העיר הכירו אותו בט"ע שזה האיש הוא פב"פ מילדי קהילתם בעל האשה זאת והאיש מתחילה כיחש עד שדיברו עמו ובקשו ממנו שיתן גט והודה שהו' בעלה וגירשה ואח"כ הלך משם ובדרך בבואו אמר שהו' אינו בעל האשה ומשם הלך עד בואו לפרעמסל' וגם שם הכירה אותו אשה אחת עגונה שהו' בעלה וגם כל בני העיר הכירו שהו' פב"פ מילדי קהילתם בעל האשה הזאת מפרעמסל' וגם האיש הודה שהוא מפרעמסל' ואשה זרה שאינה אשתו גירש בק"ק פין בשביל מעות שקיבל בעד הגירושין וכתבו הב"ד מפרעמסל' להחזיק האשה שבפין בחזקת א"א בודאי כי זה המגרש אינו בעלה רק הוא מילדי פרעמסל' ואחר זה שלחו בני ק"ק פין לפרעמסל' והשלוחים הכירו שהיא מילדי עירם בעל האשה שבפין ומעתה בני ק"ק פין מחזיקים בהכירם שהוא מילדי עירם ובני ק"ק פרעמסלי מחזיקים בהכירם שהוא מילדי עירם (ובלשון התשובה שם מבואר שגם את האשה שבפרעמסלי גירש אח"כ) ונתווכחו הרבנים במשפט הנשים הנ"ל. והוא ז"ל האריך ומסיק דנדון זה דומה לשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ולכן שתי נשים הללו מקולקלות וכל אחת אסרה מספק וישארו עגונות. ושם מבואר דמה שאמרו חז"ל תרי כמאה לאו דוקא כמאה אלא אפי' כרבוא. ועוד מבואר שם דמה שאמרו בסנהדרין ל"ז שאין אחד דומה לחבירו לא על הרוב דברו אבל מזדמן אחד מכמה אלפים שדומה לחבירו וכמעשה דשתי אחיות אלא באמת היא דבר שאי אפשר כלל ומעשה דשתי אחיות התם הכהן לא עלה בדעתו לזה ואילו הוה דייק שפיר בודאי הי' איזה הפרש כל דהו ע"ש באורך (עיין בת' גליא מסכת סי' ח') ועיין בס' צלעות הבית שבסוף ס' בית מאיר מענין זה.

לאחד מעדי' לא תצא. עיין בס' בית מאיר שכ' דמשמע ברור מהרמב"ם וטור וש"ע דלא תצא והבנים כשרים וזה צ"ען מאין יבא כשרותם נהי דהו' והיא אינם באשם מדאומרים אנו יודעים אבל הבנים להכשיר לעלמא שהם בספק תרי ותרי הא ס"מ הם. ולפע"ד משמע הכי מיבמות צ"ג ע"ב כו' וע"כ דס"ל להפוסקים הנ"ל דזה אין סברא כלל דליהוי הולדות ס"מ דא"כ בודאי ראוי דתצא שלא להרבות ס"מ ונראה דלכן הוסיף הרמב"ם בטעמו שהרי היא ובעלה יודעים וחזקה שאין מקלקלים עצמם הרי דנקט החזקה אף בדידי' ובמה היה קלקולו אם לא בהולדות שע"י צירוף חזקה זו דתרווייהו נעשה הספק אף לנו כודאי להכשיר הולדות כו' ע"ש. ועיין בתשו' ברית אברהם סו' אות י"א תמה שם על הנו"ב סי' ס"ה דף ע"ד ע"א בד"ה באופן שכ' דמה נעשה בבנים. שדבריו תמוהי' דאשתמיט לי' דברי הרמב"ם והש"ע סי' קנ"ב דבניסת לאחד מעדי' ואומרת ברי גם הבנים כשרים אך בניסת לאחר או שאמרה איני יודעת הולדות ספק ממזרים וע"ש ויש לעיין בנו"ב שם.

שניהם מעידים שהיא א"א. עיין בס' שעה"מ סוף פ"ט מהלכות אישות בדין אחד מעיד שהיא אשת ראובן ואחד מעיד שהיא אשת שמעון אי הוחזקה באשת איש על פיהם יעו"ש וע" לעיל סי' י"ז ס"ט:

שבאה ואמרה כו'. עייין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס י"ח (ויובא קצת לקמן סי' קע"ח ס"ג סק"י) שחקר שם בענין אשת ישראל שאמרה נבעלתי באונס דמותרת מטעם מיגו דאולי זה דוקא בלא אמרה כן עד אחר שבאה לב"ד אבל בעובדא דידי' שמתחלה הודית בפני בעלה ובפני אנשים אחרים שנבעלה להזקן ואף שאמרה ג"כ שאנוסה היתה מ"מ בבואה אח"כ לב"ד ואמרה נאנסתי אין לה מגו שהרי בפני הב"ד שוב לא יכולה לומר לא נבעלתי וזה דומה לתשובת הרא"ש שהוב' בח"מ סי' ע"ב סי"ח בהגה ובסי' קל"ג ס"ג כו' והביא שם שגם בס' מחנה אפרים חקר בזה. והו' ז"ל מסיק דדוקא בתביעת ממון קאמר הרא"ש כו' ע"ש. וחקירה זו שייך ג"כ הכא אך הסברא השני' שכתב שם לחלק בין נדון הנ"ל להך דתשובת הרא"ש לא שייך כאן.

נאמנת שהפה שאסר כו'. עי' בשו"ת בית דוד סי' כ"ב שכתב דיש לפקפק אם זה נוהג האידנא לפי המנהג במדינתינו שהנשואות ניכרות במלבושיהן שהבתולות הולכות פרועות ראש והנשואות ראשיהן מכוסות א"כ יש לדמות להא דאמר רב יהודה הוחזקה נדה בשכונתי' בעלה חייב עלי' משום נדה ואף אמתל' לא מהני והיינו משום שעשתה מעשה ללבוש בגדי נדותה תו לא מהני אמתלא כמ"ש הפוסקים (ביו"ד סי' קפ"ה. וע' בש"ך שם ובתשובת חתם סופר חי"ד סי' ט' ודוק) וה"נ דכוותי' כיון שהחזיקה עצמה לכסות ראשה כו' והאריך בזה והנראה מדבריו שמחליט כן לדינא דבזה"ז אין היתר ע"ש. וכבר כתב כן גם בס' שלמי שמחה על הרא"ש פ"ב דכתובות שכ' ונ"ל דעכשיו בזמנינו שהנשואות לבושות צעיף הרי היא בחזקת א"א עד שתבי' ראיה שנתגרשה ע' ביו"ד סי' קפ"ה עכ"ל וכן מצאתי בס' עיטור בכורים על התוספת' פ"ב דכתובות שכ' ויש להעיר בנשי דידן אשר בתולות הולכות פרועי ראש וא"כ אשה המכוסה בצעיף נתחזק' שהיתה א"א מיד בבוא' כו' עד והרבה צריכין להתיישב למעשה ע"ש. גם בתשו' חמדת שלמה ר"ס נ"ט כתב וז"ל ולפום ריהט' במה לא יחשב זה מעשה מה שהולכת בכיסוי הראש כדרך הנשואות ולדעתי הוא מעשה גדול יותר מלבישת בגדי נדות שי"ל דאתרמי לה בגדים אחרים כמ"ש מהרי"ק משא"כ ההולכת בכיסוי הראש כדרך נשואות אין מי שלא יחזיקה לנשואה כו' עכ"ל. אכן בתשו' חות יאיר סי' קל"ח (שהבאתי לעיל סי' מ"ז ס"ק א') מבואר שדעתו דכיסוי הראש לא מיחשב מעשה כולי האי כמו לבישת בגדי נדות וכ' שם דדוקא לבישת בגדי נדות משום דאין אשה מנוולת עצמה בהם כי מאוסים ומגונים וטמאים הם בעיניה משא"כ לצנוף מצנפת כדרך הנשים לפעמים גם בתולות מנסין ראשן מפני כיעור ראשן שחין. וכה"ג (ר"ל כגון שבאה בשנים ובושה לילך כבתולה עי' בת' בית אפרים סימן א' הבאתיו לעיל סי' א' ס"ק י"ד) י"ל דמהני אמתלא ט"ש. גם בתשו' זכרון יוסף סי' ח' הביא דברי החו"י הנ"ל להלכה ע"ש עוד. וע' בנ"צ הארכתי בזה ודעתי נוטה דאף האידנא נאמנת לומר גרושה אני. וכעת ראיתי גם בספר בגדי ישע סי' מ"ג תשובה ארוכה בזה. וע' מ"ש לעיל סי' קמ"ב ס"ק ז':

וי"א דוקא עיין בתשובתי הרדב"ז ח"א סי' שצ"ח מבואר מדבריו דמסתברא לי' כדיעה ראשונה ובזמן דאיכא הכחשה ממש כגוונא דברייתא (לעיל סימן מ"ז ס"ד) שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנוי' אני ולא נתנה אמתלא בכה"ג אינה נאמנת אלא בתוך כדי דיבור אבל בגוונא דמתני' דאמרה א"א הייתי וגרושה אני נאמנת אפילו אחר כ"ד ומתני' מלתא פסיקתא קתני כו' וע"ש עוד אודות שנשאל באשה שבאתה לירושלים ודיברו עמה לינשא והשיבה שהי' עגונה מפני שאבד גיטה קודם שעבר הזמן שגזר עלי' החכם להמתין ונמשך הדבר כך כמה שנים ובכל זמן שאמרה שהי' עגונה אמרה ג"כ הסבה מפני שאבד גיטה ואח"כ אמר לה חכם א' שמה שנאבד גיטה אינו מזיק (שם מבואר תוכן המעשה באריכות) והאריך שם להתיר האשה הזאת מכמה טעמים. ובאמצע התשובה כתב דאפילו אם אמרה עגונה אני ולאחר זמן אמרה מפני שאבד גטה אפילו בכה"ג אני מתירה לינשא אפילו לדעת האומרים דמשנתינו בתוך כדי דבור דוקא מודו בנ"ד דבשלמא במתני' שאמרה א"א הייתי וגרושה אני לא הוי טעמא משום אמתלאה אלא בלא טעם נמי נאמנת דהפה שאסר כו' ומשום הכי בעינן תוך כדי דבור אבל בנ"ד דהו' מטעם אמתלא אפילו לאחר זמן אם נראה לבית דין שהטעם הוא נכון סומכין עליו כו' ונ"ד אין לך אמתלא גדולה מזו ועדיפא מהך איתתא שקפצו עלי' בני אדם שאינם מהוגנים כו' דאילו התם ודאי משקרא ועל ידי האמתלא אנו אומרים דשקר' אמרה בתחילה ואילו בנ"ד קושטא אמרה בתחילה ובסוף אלא שהיתה טועה בדין כו' עיין שם עוד.

כשאמרה כך בתכ"ד עב"ש סק"י שכ' דאף לדיעה קמיית' דוקא באמרה א"א הייתי אבל אם אמרה א"א אני לכ"ע אינה נאמנת אחר כ"ד לומר גרושה אני דהא מכחשת דבריה אלא תכ"ד נאמנת אפילו להכחיש דבריה וכמ"ש בש"ס בענין אם אמרה א"א אני ואח"כ אמרה פנוי' אני דא"נ לאחר כ"ד כמ"ש בסי' מ"ז כו' עכ"ל ונסתפקתי בדין זה באמרה א"א הייתי (לדיעה הב'. או לדיעה הא' באמרה א"א אני) ואחר כ"ד אמרה גרושה אני דהדין דאינה נאמנת משום דשוויא חד"א והיא יודעת בעצמה שהאמת אתה שגרושה היא אם היא רשאי לילך למקום רחוק ושם תאמר תכ"ד א"א הייתי וגרושה אני או גרושה אני לבד. שהרי הענין דשוויא אחד"א אינו מטעם נדר וקונם רק משום דאדם נאמן על עצמו יותר משני עדים כמו שהוכיח בתשו' נו"ב תניינא חאה"ע ס"ס מ"ג ע"ש. ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' ב' סק"ד ובסי' קכ"ז ס"ק ז' ולעיל סי' ז' ס"ק יו"ד ע"ש וצ"ע.

אא"כ נתנה אמתלא. לכאורה לפמ"ש הט"ז ביו"ד סימן קפ"ה בשם מהר"ל מפראג דלהכי בהוחזקה נדה לא מהני אמתל' משום דלאו כ"ע ידעי מן האמתל' וא"כ על מה סמכהו עצמה כשהחזיק' עצמה נגד כ"ע ודוק' באמרה לבעלה טמאה אני מהני אמתל' משא"כ באמרה בפני רבים ע"ש לפ"ז ה"ה הכא באמרה א"א אני ואחר כ"ד אמרה גרושה אני אינה נאמנת אף באמתלא אא"כ אמרה מתחילה לאחד אבל לא באמרה בפני רבים. ושוב מצאתי כן להדיא בתשו' חות יאיר סי' קל"ח שכ"כ אדין דהכא. אמנם כתב שם דיש לפקפק על סברת מהר"ל מפראג מגמר' דכתובת דכ"ב כו' ע"ש וגם בספרי פ"ת ליו"ד שם סק"ג כתבתי בשם תוה"ש וכו"פ שחולקים עליו. בתשו' שמן רקח ח"א סי' מ"ג עמד על זה והפלה ג"כ דלא כמהר"ל מפראג בזה:

אם יש עדים. עב"ש ס"ק י"א שכ' ואם קול יצא שיש עדים שהי' א"א יש לדייק ממ"ש לעיל סי' ז' ס"ז דאסורה כי דוק' בשבויה הקילו בה"י. עכ"ל. ועמ"ש. בסי' ז' בנ"צ שם דהיינו ביצא קול שיש עדים שהיה עדיין א"א. וע' בזה בס' הפלאה בשמעתין ובפוסקים לעיל סימן מ"ו. ועי' בס' בית מאיר שכתב מ"ש הב"ש ואם קול יצא כו' היינו קודם שנתארסה אבל אח"כ עסי' מ"ו. ור"ל דשם ס"ח נתבאר דאין חוששין לקלא דבתר אירוסין ע"ש.

שהיתה א"א. לכאורה נראה דאפילו אם לא ידעו העדים בעצמם שהיתה א"א רק ששמעו מפיה כיון דשויתה אז אנפשה חד"א נאמנת ע"ע יותר משני עדים וצ"ע.

ואפי' אם נשאת ע' בתשו' הרדב"ז ת"א סימן תי"א שכ' דאם נשאת ואח"כ באו עדים שהיתה נשואה דתצא ודאי דבניה ממנו ממזרים ואי לאו דמסתפינא אמינא דהוי ממזר מן התורה כיון שהיא בחזקת א"א ע"פ העדים כו' וא"ת איך תקינו רבנן מלתא דאתי לידי תקלה להאמינה במקום דליכא סהדי דידעי שהיא נשואה דילמא למחר אתו שהדי דאמרי נשואה היתה ותצא ובניה ממזרים למפרע י"ל דאדרבה משום חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליהם בתחילתה שאם אינו אמת שגירשה לא היתה אומרת גרושה אני כיון שיודעת שאם יבואו עדים שהיתה נשואה תצא והולד ממזר אלא שהיא סומכת כיון שהוא אמת שגרשם תמצא עדים שידעו שהיא גרושה אע"פ שיבואו עדיה שהיתה נשואה עכ"ל.

אבל חוששין. עב"ש סקי"ב ומ' בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סי' ג' אות י"א ובחלק אה"ע סי' ח' אות ט' מ"ש בזה:

שם גט. עיין בה"ט מ"ש בשם הרדב"ז. והמעיין ברדב"ז שם (בדפוס סדילקא הוא בחלק ד') יראה דלא מטעם הנהו סהדי התיר אותה דפשיטא דאינו מועיל כיון דלא היה רק עד א' על הגירושין ומה שאמרו אחרים ששמעו מפי אחרים ודאי דאינו כלום. ואך התיר אותה מטעם החזקה שהיתה בחזקת גרושה מכמה שנים ואפילו לא היה שום עדים בדבר היתה מותרת לינשא מאחר שהוחזקה בגרושה כחמש או שש שנים בלא ערעור ומצינו דחזקה מוציאה מידי ודאי וכתב דאם אתה אומר שלא תועיל חזקה לגרושה להנשא לא הנחת בת לאברהם אבינו מגורשת יכולה להנשא דאי על פי סהדי עבידי דמייתי או אזלי למדה"י ואי ע"י גט או מעשה ב"ד עביד דמורכס וכ"כ רש"י ז"ל בכתובות (דף כ"ב סוף ע"ב) דבשעה פורתא לא מהימנא למימר אירכס לי. משמע הא לאחר זמן נאמנת לומר אירכס לי כו' ומה דמעשים בכל יום דאם הגרושה רוצה ללכת למקום אחר נותנין בידה מעשה ב"ד איך נתגרשה פלונית כו' עושים כך שמא תרצה להנשא קודם שתוחזק לגרושה או להחזיק בגרושה אבל אם הוחזקה דמגורשת פשיטא דאינה צריכה כלום. ומ"ש קצת משכילים דחזקה זו הוי כקול בעלמא דמה לי קול ארוך ומ"ל קול קצר זו שגגה גדולה שאם זה קול חזקה מאי היא כו' קצורו של דבר גדר הקול הוא קול שיוצא בלי הסכמה ואינו הולך ומתחזק לזמן קצר וגדר החזקה שהולך ומתחזק הדבר בלי ערעור ולזמן ארוך ע"ש שהאריך הרבה בזה והזכיר שם עוד טעמים וסניפים שהיו בנדון הנ"ל ומכללם הוא מה דאיכא אומדנא דמוכח ע"פ עד א' שראה את גירושיה ועדים אחרים מפי עדים ומסיים ומ"מ עיקר סמיכות הוראה זו הוא על החזקה והנך טעמי סניפים נינהו ע"ש:

מתחת ידה. עבה"ט ומ"ש בשם הרדב"ז. הוא בח"ב סי' תשצ"ה ע"ש עוד ועיין בס' ג"פ לעיל סי' קכ"ה סקצ"ד:

אע"פ שאינו מקויים. ע' לעיל סי' קמ"ב סי"ד הביא מרן המחבר יש חולקים על זה שאין להתירה לינשא ע"י שיוצא מתחת ידה אם לא נתקיים כו' והוא דעת הראב"ד והרשב"א כמבואר בב"י. וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' קל"ו שכ' דאף שבש"ע סי' קנ"ב ס"ט הביא רק דעת הרמב"ם אין בידינו להקל נגד גדולי הפוסקים המחמירים אמנם אם הגט מקויים אף שאין מכירין חתימת דייני קיום יש להתיר אפילו שלא בשעת הדחק וכן הדין בשליח לקבלה שהביא גוף הגט כו' ע"ש:

מעשה ב"ד. כ' בתשו' הרדב"ז ח"ב סי' תר"ב על אשה שהוציאה מעשה ב"ד פלונית נתגרשה בפנינו בגט כשר והוציאה הגט והוא פסול. הדבר ברור שאין ב"ד או עדים יכולים להכשיר את הפסול ושמא לא דקדקו יפה ומ"מ צריך לדקדק אם הפסול הוא עשוי להיות אחר הנתינה כגון דבוק או טשטוש או קרע או מחק וכיוצא תלינן שכשר היה ואח"כ נפסל ולב"ד טועין לא חיישינן אבל אם הוא פסול שהדבר מתברר שהיו בו מתחילתו הגט פסול ואפי' אם נשאת תצא. ואם לא היה בידה אלא עדות עדים שנתגרשה בגט כשר (עמ"ש לעיל סי' קמ"ב סק"ז) ונמצא פסול בכל גוונא פסול דתלינן דלא דקדקו או שלא היו בקיאין ואם יבאו העדים ויאמרו פסול זה לא היה בגט זה בשעה שנמסר הרי הוא כשר ותנשא בו לכתחלה עכ"ד:

אינה יכולה לינשא. עיין בס' בגדי ישע ס"ס מ"ג הביא בשם ס' שבילי תורה שפסק דדוקא לכתחילה א"י לינשא אבל בדיעבד אם נשאת אף שאין מכירין ל"ת כיון דמדאורייתא עדים החתומים כו' והרי גם בגט פסול מדרבנן אם ניסת ע"פ הוראת חכם ל"ת כו' ע"ש וע' מ"ש בס"ק שאח"ז:

עד שיוכרו. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קל"ו שכ' לתרץ דלא תקשי מלעיל ס"ס קמ"ב בהג"ה ואמאי שתק רמ"א כאן ולא הגיה שבשעת הדחק ועיגון יש לסמוך ע"ד הרשב"ץ שמעשה ב"ד א"צ קיום. דשאני התם דמיירי שהביא השליח גוף הגט מקוים אבל כאן אין גט לפנינו רק מעשה ב"ד לחוד וטעם החילוק בזה הוא מתרי טעמי חדא דשם בס"ס קמ"ב שהביא גוף הגט מקוים א"כ אין כאן שום ריעותא רק מה שאין מכירין כאן החתימות בזה סמכינן על הר"ש בן הרשב"ץ שסמך ע"ד הירוש' דחתימת ב"ד א"צ קיום אבל כאן שאין הגט בידה רק מעשה ב"ד לחוד ויש כאן ריעותא למה אין הגט בידה לא סמך רמ"א ע"ד הירושל' בזה כי אולי במקום ריעותא גם הירוש' אינו מקיל ועוד דשם בס"ס קמ"ב שהביא השליח גוף הגט בחתימת עדי הגט וגם קיום מדיינים בזה שייך סברת הרשב"ץ שהביא הב"י שם כיון שהשליח נאמן לקיים ביחידי חתימת העדים א"כ ק"ו שחתימת דייני הקיום על חתימת העדים מהני דעדיף טפי גט מקויים שלא נתקיים הגט מעד א' אומר בפ"נ כו' אבל כאן שלא בא גוף הגט רק המעשה ב"ד לחוד בזה לא שייך סברת הרשב"ץ הנ"ל. והאריך בזה ומסיק כן לדינא דאם אין שום גט לפנינו רק מעשה ב"ד שמבואר בו שנתגרשה כדמו"י בין שהוא ביד האשה עצמה ובין שהוא ביד שליח לקבלה של האשה שהביא שמעשה ב"ד שקיים שליחותו וקיבל הגט ושקרעו כל זה אינו מועיל ולא תנשא עד שתתקיים חתימת הדיינים ואפילו במקום דחק ועיגון אין להתיר כו' וכן הדין במעשה ב"ד של חליצה שאינו מקויים שהרי אין כאן חתימת עדים רק המעשה ב"ד אפי' במקום דחק ועיגון אין מתירין אותה להנשא עד שיתקיימו החתימות ע"ש: וע' בשו"ת בגדי ישע סי' ל' הזכיר שם קצת מדברי הנו"ב הנ"ל מה שדעתו להחמיר באם מביא מעשה ב"ד לבד. וחולק עליו וכתב הלא עיקר טעמו הוא דאם אין כאן הגט יש כאן ריעותא לפנינו מה שאין הגט בידה כו' והוא תמוה דמה זו ריעותא הלא מפורש בש"ע (בסה"ג ספ"ו בהגה) דהמנהג עכשיו לקרוע הגט תיכף אחר נתינתו ולגונזו ואין מוסרין הגט ליד האשה כו' והא דלא הגיה הרמ"א בס"ס קנ"ב הוא משום שכבר הגיה בס"ס קמ"ב שיש להתיר במקום עיגין ליתן לה הגט לכתחלה א"כ מכ"ש בס"ס קנ"ב שיש לה מעשה ב"ד שכבר נחנו לה הגט וכמ"ש סברא זו התשב"ץ ח"ג ס"ס עכ"ד ע"ש. וא"י מדוע העלים עיניו מטעם הב' של הנו"ב הנ"ל דבאמת זהו עיקר טעמו כנראה ממה שמחמיר במעשה ב"ד של חליצה דהא שם לא שייך ריעותא מה שמביאה המעשה ב"ד לחוד והוא ז"ל מחמיר רק מטעם הב' כיון דלא שייך בזה סברת הרשב"ץ הנ"ל. אמנם לדינא קרוב לומר שהנכון עמו ע"פ הראיות שהביא שם מהתשב"ץ עצמו ח"ג סימן כ"ב וסימן ס"ו. והגאון בעל נו"ב ז"ל לא ראה בתשב"ץ עצמו רק מה שהביא הב"י בשמו. ובפרט שגם הב"ש בס"ס קמ"ב לא הזכיר טעם הרשב"ץ שהובא בב"י דעדיף טפי גט מקויים שלא נתקיים הקיום מעד א' אומר בפ"נ כו' רק כתב שם טעם אחר כיון דס"ל לכמה פוסקים קיום ב"ד א"צ קיום כו' והוא טעמו שלהר"ש בן הרשב"ץ כנזכר בתשב"ץ ח"ג ס"ס ט"ז בהגה שם וכת' הרשב"ש סי' רס"ו ולפי טעם זה גם כאן יש להקל במקום דחק ועיגון. ולפ"ז ה"ה וכ"ש במעשה ב"ד של חליצה שאין מכירין החתימות דאפשר להתיר במקום דחק ועיגון. וצ"ע ועמ"ש לעיל סימן קמ"ב סק"ז. וכתב עוד בת' בגדי ישע שם דאם נשלח מעשה ב"ד ע"י בי דואר גם המחבר ס"ס קנ"ב מודה שמותרת לינשא בלא הכרת חתימת ב"ד דהרי דקדק הש"ע בלשונו וכתב אשה שיש בידה מעשה ב"ד כו' וכן הוא הלשון במקור הדין בתשב"ץ ח"א סימן קע"ג והוא מטעם דחיישינן לזיופא דאשה אבל אם המעשה ב"ד בא ע"י בי דואר ליד ב"ד ולא שלטה בו ידי האשה מעולם ליכא למיחש לזיופא דאשה ולא לזיופא דשום אדם ודאי גם התשב"ץ והש"ע מודים דא"צ הכרת חתימת ב"ד וסברא זו מפורש בתשב"ץ עצמו ח"ג סי' ס"ו שכ' שם וז"ל ולזיוף האשה ליכא למיחש שהרי ממקום אחר בא זה העדות וידיעה מלתא בדוכתה דאיהי לא זייפתיה כו' עכ"ל ובזה בודאי גם הט"ז והנו"ב מודים דמותרת ומכ"ש במקום עיגין קצת כו' עכ"ד ע"ש וע' בת' מאמר מרדכי סי' פ"ב הביא שם ג"כ דברי התשב"ץ סימן ס"ו הנ"ל וסמך עליהם בעובדא דידיה שהיה שעת הדחק ומקום עיגון ע"ש ועמ"ש לעיל סי' קמ"ב סקל"ג בשם ת' פני אריה ות' מהר"מ וע"ש עוד:

סי' קנ"ב ס"ג ב' אומרים נתגרשוה. נ"ב ואם הי' קדושי דרבנן הוי ס' דרבנן ומנסבי' אות' לכתחילה תשו' תשב"ץ ח"א סי' א' דף ד' ע"א ע"ש ולענ"ד תלי' במחלוקת הפוסקים בספיקא דרבנן ואתחזק איסורא. עוד מבואר שם דאם הי' תרי ותרי על קדושי' ואח"כ הי' תרי ותרי על הגרושין מותר מטעם ס"ס שלא הי' קדושין ס' נתגרשה ולענ"ד יש לדון כיון דלא נודעו ביחד דתחלה כשהיה ספ' בקדושי' נפסק דינו לחומרא לא הוי ס"ס כמ"ש הרמ"א יו"ד סי' ק"י ומיושב בזה קושי' הט"ז שם ס"ק י"ד אמנם יש לדון כשהיה תרי ותרי על הקדושין כיון דקיי"ל תרי ותרי ספיק' דרבנן ומדאורייתא אוקי בחזקת פנויי' הוי רק מקודשת מדרבנן וכשהי' אח"כ תרי ותרי על הגרושין הוי ס' דרבנן ומ"מ להסוברי' דספק דרבנן בחזקת איסור י"ל אף דהכא לא מקרי חזקת איסור דהיא תרי ותרי בקדושין וחז"ל החמירו לדונה בס' מקודשת מ"מ י"ל דהספק על הגרושין מקרי חזקה שלא נתגרשה וצ"ע לדינא:

ב"ש אות ט' משמע אפי' א' מכחישי'. נ"ב היינו ממ"ש הרמב"ם שם הלכה י' הואיל דכל א' מהן העיד על עצמו משמע דאלו העידו על אחרי' שזה אומר היא אשת פ' וא' אמר שהיא אשת פ' היינו מצטרפי' עדותן דהיא א"א אף דמכחישי' זא"ז למי מקודשת:

  סי' י"ב עד שיוכרו. נ"ב ע' תשובת נ"ב מ"ת סי' קל"ו ובתשובת מהריב"ל ריש ספר ב':

ואפילו הודית לו זה דעת רמב"ם ומפרש טעם ע"ז לפי נוסחות הטור ברמב"ם שמא מכוין לקלקלה או גירשה בגט פסול והיא אינה יודעת או שמא העיזה פניה כיון שהוא מאמינה לפיכך אומרים לו אם אמת הדבר הרי אתם קימים גרשה עתה בפנינו עכ"ל ובנוסחאות שלפנינו כתוב בזה"ל או גירשה בגט בטל והיא אינה יודעת כובד איסור שלה נראה פירושו דהוקשה לו למה לא תהא נאמנת כמ"ש אח"כ האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה לזה אמר דדבור שלו פשיטא שאינו נאמן מטעם שמא יתכוין לקלקלה ודבור שלה ג"כ אינו מועיל דאין כאן חזקה דהעזה דאפשר שהיא טועה בחוסר ידיעה מהפסול בשלמא כשהבעל מכחישה ואומר לא גרשתיך אין חשש זה דא"כ היה הבעל אומר כן ולא היה מכחיש לגמרי משא"כ כאן שאדרבה הבעל מסכים עמה ותו שאין כאן חזקה דהעזה כיון שמאמינה ומה שסיים אח"כ לפיכך אומרים כו' נראה דבא לתרץ מ"ט לא נימא דנאמן הואיל ובידו לגרשה כמו דס"ל לחד מ"ד בגמ' באמת לזה תירץ בשלמא מידי דתלוי בנאמנות למפרע מהני מגו משא"כ כאן דלא מהני אלא להבא לא משגחינן במגו כיון דאפשר שיגרש בפנינו וכתבו בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ד) הטעם דלא אמרינן הואיל ובידו לגרשה כיון דאם איתא דגרשה ה"ל קלא מ"ה באומר זה בני דנאמן הואיל ובידו לתת לו במתנה דאפשר שהוא בנו ואין יודעים מזה:

האומרת לבעלה גרשתני כולי נ"ל כיון שהטעם שאינה מעיזה אם שניהם מודים בגירושין רק שהוא אומר שהיה פסול בגט והיא מכחישתו אינה נאמנת דבזה ודאי מעיזה כיון שגם הוא מרחיק עצמו ממנה וכן משמע ממ"ש בשם התו' בסמוך דהטעם משום דאם היה שם גט ה"ל קלא וכאן אין הוכחה זו דהא אפי' לדבריו היו שם גירושין אלא שנמצא שם פסול ואין שם קול ע"ז דודאי גם האי מלתא ה"ל קלא: (דברי המגיה דבר זה אין לו ביאור ונראה פירושו דה"ק וכאן אין הוכחה ר"ל דאין כאן הוכחה זו שלא יהיה הוא נאמן במה שאומר גט פסול וממילא תהיה היא נאמנת זהו א"א לומר כן אלא דגם היא אינה נאמנת דהא אפי' לדבריו היו שם גט כמו שאמרה היא רק שהוא אומר שנמצא בו פסול וממילא גם כאן איתא לסברא זו דאם איתא דגרשה ה"ל קלא דודאי גם האי מלתא ה"ל קלא וא"כ אינו נאמן כלל במה שאומר שהיה שם גט כל עיקר וא"כ גם היא אינה נאמנת בעיקר הדבר שהיה שם גט כלל כיון שהוא מסייע לה שהיה שם גט וה"ל כאלו אמר גרשתיה והיא הודית לדבריו דאונס נאמנים וכיון דנפל היסוד דלא אמרי' דהוה שם גט כל עיקר ואינה נאמנת על עיקר הדבר שהיה שם גט כלל נתרועעה הבנין לומר חזקה דאינה מעיזה ובודאי לא הוה בפיסול עכד"ה) ותו דלא גרע דבר זה מאם היתה קטטה ביניהם דאמרי' דמעיזה: (דברי המגיה. כתב ב"ש בסק"ג עוד כ' הרמב"ם שמא גירש בגט פסול לפ"ז אם קבלה קדושין מאחר או אם אמרה גרשתני לא מהני אא"כ היא אומר לא גרשתי אבל אם היא אומר גרשתי אע"ג היא התחילה לומר גרשתני לא מהני כי יש לחוש שמא בגט פסול גירש עכ"ל עמ"ש ע"ז בסי' י"ז ועוד י"ל א"כ גם בהיא אומרת גרשתני והוא שותק נמי נחוש שמא בגט פסול גירש דדוקא בשהוא מכחישה ואומר לא גרשתיך אז אין לחוש לגט פסול דא"כ היה אומר כן דהיה גט פסול כמ"ש הט"ז ס"ז סק"ח אבל כשהוא שותק לגמרי ניחוש שמא גט פסול היה דמה לי כשהוא הודה אח"כ שגירשה דחיישינן לגט פסול לפ"ד ה"ה נמי כששותק נמי לחוש לגט פסול דשתיקה כהודאה דמיא וכ"ת ה"נ הרי הטור והש"ע בסי' י"ז כתבו סתם א"א שקבלה קדושין בפני בעלה מקודשת דכאלו שאמרו גרשתני דמי דנאמנת משום חזקה דאינה מעיזה משמע אפי' כשהבעל שותק דאי דוק' כשמערער ואומר לא גרשתיך לא ה"ל לסתום אלא לפרש ועוד דהב"י כתב וז"ל כתב רבינו ירוחם אשת איש שקבלה קדושין מאחר בפני בעלה כו' מקודשת לו ומותרת לו כי מאחר שהיה בפני בעלה והוא לא ערער ה"ז כמו שאמרה נתגרשתי עכ"ל ויש לתמו' עליו למה כתב והוא לא ערער דמשמע שאם ערער אינה נאמנת והא ודאי ליתא דחזקה שאין אשה מעיזה בפני בעלה אפי' במערער עכ"ל ב"י הרי בהדיא דבזה מודה הב"י דבלא ערעור מהני חזקה דאינה מעיזה רק ע"ז פליג על ר"י דס"ל דגם במערער מהני ור"י ס"ל דבמערער לא מהני וכן דעת הט"ז שם שכתב על דברי ב"י והדבר פשוט כדבריו דאפילו במערער מהני חזקה כו' משמע פשיטא דבלא ערעור מהני אלא אפי' לערער מהני וכן הוא דעת הב"ח שכתב שם ונראה דס"ל להר"י דלא אמרו דבפניו נאמנת אלא כשבעלה שתק והלך ולא ערער אבל במערער ומכחישה אינה נאמנת לאוסרה עליו כו' עכ"ל ואע"ג דהט"ז השיג עליו שם לא השיג עליו אלא על מ"ש דבערער אינה נאמנת אבל במה שכתב דבלא ערער נאמנת בזה דעת כולם הר"י והטור והב"י והב"ח והט"ז שוים דנאמנת א"כ אם אית' לדברי הב"ש ניחוש לגט פסול גם בזה דאין חילוק כלל בין הוא שותק או הוא מודה דכל מה שאתה אומר בהוד' לדברי' כן תוכל בשותק הן שהוא מכוין לקלקל' או בגט פסול גירש נוכל לומר ג"כ ששותק כמו דהוד' והיא מעיז' הואיל והוא מהימנ' א"א לומר בשניהם כיון שהוא דיבר' תחל' ולא ידע' אם יודה או ישתוק או יערער אלא ודאי כמ"ש בסי' י"ז דאם הוה אמרה תחלה גרשתני נאמנת אף שהוא מודה לה אח"כ מטעם כיון דהיא התחילה תחלה ולא ידע' שיסייע לה הבעל חזק' דלא מעיז' בפניו ונגד חזקה ל"א וגט פסול כמ"ש שם ע"ש: עוד כתבתי שם באם הוא מודה שגרש' רק שהוא אומר שהיה גט פסול אפשר דחוששין כיון דבהודאות פיו תתרע החזקה דמעיזה ע"כ שם. והנה לפי מ"ש הט"ז סי' זה סק"ב אם שניהם מודים בגט רק שהוא אומר שהיה פסול והיא מכחישתו דאינה נאמנת דבזה ודאי מעיזה כיון שגם הוא מרחיק ממנה וכן לפי הטעם שני שכתב הט"ז לפי מה שפרשתי דבריו שם וכן לטעם שלישי שכתב הט"ז בזה משמע דמיירי כשהוא אומר תחלה שגרש' רק שהיה גט פסול בזה הוא דאמרינן דאינה נאמנת מכל הני טעמי אבל בהיא אומרת תחלה גרשתני אפשר לומר דנאמנת כיון שלא ידע' שהוא יוד' לדבריה אינה מעיזה ומה שהוא אומר אח"כ שהיה פסול אינה מועיל כלל דנחוש לדבריו דלא יהא כאלו הוא מכחישה לגמרי או הודה לגמרי אחר שאמרה היא תחלה שהיא נאמנת כמ"ש אבל מ"מ נ"ל דאינה נאמנת כשהוא אומר אח"כ בפי' שהוא גט פסול כמ"ש דטעמ' מה דהיא נאמנת הוא משום חזקה דאינה מעיזה וכיון שהוא אומר שהיה גט אלא שהיה פסול א"כ אמרי' שבאמת אינה מעיזה שהיה שם גט באמת אלא שהיה פסול והיא אינה יודעת מהפסול וא"ל כיון דדבריו לחוד אינו מועיל כלל אף אם אומר שהיה גט והיה פסול אמרינן אם אית' שהיה שם גט כלל ה"ל קלא דאפי' אם היה שם גט פסול ה"ל קלא כמ"ש הט"ז וא"כ דבריו ללא כלום נחשבים ואין כאן אלא דבריה ותהיה נאמנת ז"א כיון דע"כ תוכרח לומר מכח דבריה שהיה שם גט מטעם דאינה מעיזה א"כ לא מגרע גרע בדבריו שהוא מודה לדבריה שהיה שם גט דנימא השת' אם אית' ה"ל קלא דא"כ יקשה היאך העיזה שהוא יותר סברא טפי להעמי' עליו כמ"ש שם וא"כ גם הוא נאמן כדבריו מכח דבריה תחלה שהיה שם וכיון שהוא אומר שהיה פסול למה לא נחוש לדבריו שמא האמ' כך היא כיון שזה אינו סותר חזקתה דאינה מעיזה דאפשר שהיא לא ידעה מזה דבשלמא אם הוא מכחישה שלא היה שם גט כלל מהני חזקה דאינה מעיזה וכן במודה לדבריה מהני החזקה מכח שאמרה תחלה ולגט פסול לא חיישינן ג"כ כל זמן שלא אמר בפי' כן כמ"ש שם משא"כ אם אומר בפי' שהי' גט פסול עכד"ה):

עשוים לגרש בצנע' א"ל ממ"ש בסמוך בשם הר"מ דגרושין קלא אית להו שאני הכא דיש לו עדים שנתגרשה וכדי להשוות השני כתות עדים נאמר שגירש כאן בצינעא והא דלא תנשא היינו משום לזות שפתים כן פרש"י:

ואחד אומר לא נתגרש' הוצרך לזה משום חלוקים שאח"ז אבל צ"ל דע"פ א' שאומר נתגרשה אין לה היתר אע"פ שאין מכחישו:

מעולם לא הוי בה ספק גרושין כו' הואיל ומכחישין זא"ז הוה חד מנייהו רשע ופסול לעדו' והוה כאלו אין כאן אלא עד אחד שהיא אשת איש ואין דבר שבערוה פחות משנים (והרי) היא כפנוי' וע"כ תנשא לכתחלה:

אחד אומר קרוב לו כתב רש"ל פי' כ"א אומר כמדומה לי עכ"ל פי' דלא להוי מכחישין זא"ז ולעד"נ דא"צ לזה אלא דכאן אפשר דאין אחד מהם רשע אלא שהוא טעה בדעתו בשיעור הקורבה משא"כ בריש' שאין שם שייך טעות והוה הכחשה בודאי וכ"כ הר"ן בפ"ב דכתובות דכה"ג עבידי דטעי:

אם ניסת דתרווייהו בא"א מסהדי והאי דאמר נתגרשה ה"ל חד ואין דבריו של א' במקום שנים קשה הא אמרינן אח"כ באומרת א"א הייתי וגרושה אני דנאמנ' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ה"נ גכי להאי עד שאומר נתגרשה נימא הכי וא"כ לא נשאר רק הא' שאומר לא נתגרש' ולא הוחזק א"א ע"פ א' תירץ הר"ן דאותו שאמר נתגרשה לא אמרינן מגו דאי בעי שתיק דשמ' למפסלה לכהונה קאתי:

ופסולה לכהונה הטעם שהיא שויה אנפש' חתיכה דאיסור' כ"כ הרב המגיד הביאו ב"י וקשה למה כתב הטור ר"ס זה דא"צ גט משני דפסק כשמואל בס"פ המגרש ואמאי לא נימא גם בזה דהוה חתיכ' דאיסור' עליה דלפי דבריה צדיכ' גט משני ומו"ח ז"ל כתב ע"ז וי"ל דהתם שאני דאם היתה צריכה גט משני היתה נאסר' על בעלה הא' ולאו כל כמיניה לאוסרה על בעלה כשהבעל מכחישה אבל לפוסלה לכהונה וליבם חוששין לחומר' כיון שהכהן והיבם אינם יכולים להכחיש' ולפ"ז כשאמרה גרושה הייתי שלא בפניו ונתקדשה לאחר ואח"כ מת בעלה מקמי שהחזיר' אינה מותרת לעלמ' עד שתקבל גט מאותו שנתקדשה לו דשוי' אנפשיה חתיכ' דאסור' לכ"ע דאינם יכולים להכחישה עכ"ל ותקפ' עליו משנתו בשעה שכתב דברים אלו דבהדי' כתב בר"ס זה אפי' ניסת או נתקדשה כו' וא"צ גט משני הרי דע"כ כבר נאסר' על הראשון כיון שניסת מחמת בעילות איסור של השני ותו דאם נאסרה מחמת חתיכה דאיסור' מה לנו בעסק בעלה דהא הרבה מצינו תצא מזה ומזה וכל הדרכים בה והקושי' הנ"ל נראה לתרץ כיון דעיקר טעם פסול לכהונה מחמת דשוי' נפשה חתיכ' דאסור' כמ"ש הרב המגיד וכאן לענין הית' בלא גט מן השני אין שייך לומר שוי' אנפשה חתיכ' דאיסור' דהא לפי דבריה היא מותרת לכל העולם אלא דאם יקדשנ' אחר ותפסו הקידושין לפי דבריה ותאסר כל אחרים זה לא (עלתה) על לבה לחשוב ע"ז ולא שייך שוויה אנפשה חתיכה דאיסור' אלא אם יש איסור בשעת דבורה מחמת דבורה כגון לכהן וכן ליבם דעכ"פ אסורה ליה באותה שעה ולא תהיה מותרת לו לעולם משא"כ באומר' גרושה אני דבאותו שעה מותרת לכל לפי דבריה וע"כ אין חילוק בין נשואין לקדושין בכל גוונ' א"צ גט משני כנ"ל ברור אחד העיון:

יתקיים בחותמיו בטור כתב בעל העיטור אפי' אם יתקיים בחותמיו אם עדים מערערים עליו פסול הוא עד שיתברר דתרי ותרי כתרי נינהו ואיני יודע מה בירור יש אחרי הקיום כיון דחשיב כתרי ואפי' אם הבי' מאה כתרי דמי אלא ודאי אין אחרי הקיום כלום דבתר ב"ד לא דייקינן עכ"ל והב"י כ' ע"ז והא פשיט' דלענין טענת מזויף הדין עם רבינו הטור אבל דברי העיטור יש לישבם שהם על טענת פקדון ותנאי דבכה"נ קיום אינו מוציאו מידי ספק עד שתביא עדים שנתנו לה לשם גרושין בלא שום תנאי עכ"ל ובלי ספק שדבריו תמוהים חדא דאם קיום לא מהני לטענת פקדון ותנאי למה כתב תחלה שאם ערער הבעל בטענת פקדון ותנאי שיקיים הגט בחותמיו דהא קיום לא מהני ותו דהיאך אמר עד שתביא עדים שנתנו לשם גרושין והא עדים לא מהני בזה דתרי כמאה וכיון ששנים מעידים על פקדון ותנאי מה יועילו אח"כ אם יאמרו אחרים שאין שם פקדון ותנאי ואיפב' מסתבר דבעל העיטו' מיירי בטענ' מזויף דבזה שייך לברורי דהיינו שהמערערים אומרים שהחתימות מזויפות כי יש שנוי בצודות האותיות ומצד קיום הגט אנו אומרים שאין שם זיוף ודבר זה אפשר לברר ע"י העדי' שעל הגט שיעידו חתימו' ידם הם אבל בטענות פקדון ותנאי א"א לברר בזה והוא קושית הטור על העיטור אלא דקשה הא אית' בפ"ק דגיטין דף ט' אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו ופרכינן אלימ' תרי עוררין מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני שפוסלין החתימות ומשנינן ערער דבעל וכ"פ בטור בסי' קמ"א דבערער תרי אם ניסת תצא וצ"ל דשאני התם שנולד הערעור קודם שנתקיים והיאך יקיימו הב"ד כיון שיש כאן עוררין משא"כ כאן דכבר נתקיים קודם שהיה ערער אמרינן לא דייקינן בתר בי דינא וכמ"ש הטור ובתר ב"ד לא דייקינן דמשמע שכבר נתקיים וא"ל א"כ גם בגמ' שם לוקי בהכי דכבר נתקיים דהתם קאי על השליח שמבי' גט והוא אינו מקוים ע"כ אין לו תקנ' שם בקיום ואע"ג דנקט גם כאן לשון יתקיים שהוא על העתיד מ"מ פירושו יברר הקיום שנעשה כבר: