שולחן ערוך, אבן העזר קל״ה: צריך לקרות הגט קודם נתינה ולאחריו ובו ה"ס: – עם 11 מפרשים

צריך לקרות הגט קודם נתינה ולאחריו ובו ה"ס:
העדים שנותנים הגט לפניהם צריכים לקרותו קודם נתינה [] וטוב לקרותו גם לאחר נתינה ואם לא קראוהו אלא לאחר נתינה בלבד מגורשת: הגה וכן אם יעידו בטוב שזהו גיטה (בסדר הגט) ולכתחלה אנו נוהגין שהחכם המסדר הגט קורא אותו תחילה וסוף עם העדים ואח"כ שואל לסופר אם זהו הגט שכתב לשמו ולשמה ולשם גרושין ואח"כ שואל לכל א' מהעדים אם מכיר חתימתו וחתימת חבירו ואם חתמו זה בפני זה (כ"ז מ"כ בקונט' ובסדר גיטין):

קראוהו ונתנוהו לבעל או לשלוחו והכניסו לבית ידו ונתנו לה צריך לקרותו פעם ב' קודם שיתנהו לה ואם לא קראוהו ונתנו לה וזרקתו לים או לאש הרי זו מגורשת הואיל וקראוהו תחילה אין חוששין לו שהחליפו ולא עוד אלא אפי' אמר הבעל שטר אחר היה ולא היה הגט שקראתם אינו נאמן והרי היא מגורשת ואם הגט בידו ומראה אותו נאמן כל זמן שלא נשאת:

הרי שלא קראו הגט תחילה ונתנו לה בפניהם וזרקתו לאור או לים אע"פ שהבעל אומר כשר היה הרי זו ספק מגורשת: הגה ואפילו אם נשאת תצא (תוס' בלשון אחר וכ"כ הב"י בשם רשב"א ור"י ח"ה) אבל אם הגט עדיין יוצא מתחת ידה אם נשאת לא תצא אבל לא תנשא בגט זה מאחר שלא קראו אותו תיכף אחר הנתינה (כן משמע מר"י הנ"ל ודלא כב"י) ויש חולקין:

נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטך אם לא בדקו הנייר במי נרא לראות אם היה שם דבר כתוב בו או אם יבדקו ותפלוט הכתיבה הרי זו ספק מגורשת ואם יבדקוהו ולא תפלוט הכתיבה אין חשש גירושין:

זרק לה הגט לחצרה לבין החביות בפני עדים ובקשו ומצאו מזוזה או שטר אחר אין חוששין לה שזה שנמצא הוא שזרק ואם נמצאו ב' או ג' מזוזות או שטרות חוששין שמא גט שזרק אכלוהו עכברים והרי זו ספק מגורשת בד"א כשלא קראוהו אבל אם לאחר שקראוהו שהיה גט חזר הבעל ולקחו מידם וזרקו (לחצירה) לבין החביות אפי' לא נמצא אלא מזוזה אחת או שטר אחד ה"ז ספק מגורשת:

לקרותו. ואסור להם לסמוך על אחר שיקרא. גם צריכים לקרות תיכף בעת נתינה וצריכים הב' עדים לקרות עיין ב"ש:

נשאת. אבל אחר הנשואין אינו יוכל לאוסרה על בעלה ויש לחוש שמא היא נתן לו. מזה סמך למנהג שלנו שקורעין הגט אחר הנתינה פרישה ב"ש:

חלק. עיין ב"ש:

מימרא דמרימר וכו' גיטין דף יט ע"ב

שם בתוס' וש"פ

ל' הרמב"ם בפ"א מברייתא וכאוקימתא דגמרא שם

טור

פירוש דאז אינו נאמן להאוסר' על הב' דחיישינן לקנוניא

שם ושם וכ' ה"ה דכי היכי דאינו נאמן לאוסרה בדקריוה ברישא כך אינו נאמן להתירה בדלא קריוה ברישא

מימרא דשמואל שם וכדמפרש שם בגמרא

פי' רש"י צבע שקורין פויילי ומעבירין מי הצבע עליו ופולט אותיות שבלע ונראות והתוס' פירש בשם ר"ת מי קליפת רמון וכן בערוך

שם בגמרא דחיישינן שמא לא נבלעו יפה וכמ"ש התוס' שם

ג"ז שם בתו' וכ"כ הטור

עובדא שם נקטיה דר"נ

כדמפרש שם דמזוזה ביני חביות לא שכיחי וזו היא שזרק שם

דע"כ חדא הואי התם ומדהא הואי חברתה נמי אמרינן הואי התם וזה גט זרק אכלוהו וכולי

טור וכ"כ הרמב"ם בפ"א והרשב"א והר"ן

צריכי' לקרותו ז"ל הרמב"ן ואם לא קראוהו אע"פ שאמר בפניה הרי זו גיטך יכול לומר שטר פסים הי' אבל בע"ח א"צ לקרותו וכ"ז שיצא מת"י מגורשת לגמרי (והיינו לשטתו דע"ח לבד כרתי) ואין חוששין לה והא דתנן טעה סופר ונתן גט לאיש ושובר לאשה תצא מזה ומזה ההוא בע"ח ואיבעי לי למקרי' והא דקשינן עלי' דרבינא מדתניא ה"ז גיטך ונטלתו וזרקו לים או לאור משום דההוא ודאי לאו משום ע"ח היא מגורשת דודאי לא כל הימינה להתיר את עצמה הואיל ואין גט יוצא מת"י אלא משום ע"מ ההוא דקאמר לה ה"ז גיטך בפני עדים וקס"ד שאע"פי שלא קראוהו מגורשת משום דאמר לה בפניהם הז"ג ולא כל הימיני' לאסרה אבל לרבינא קשי' ומדלא מתרצינן לכתחילה צריכן למקריי' אבל דיעבד אע"פ שלא קראוהו מגורשת ש"מ דיעבד קאמר. ואוקימנא דלבתר דקרי' וכו' נמשע מיני' דאף אם לא קראוהו נהי דבדיעבד לדידי' ודאי אפי' נשאת תצא דהא מתי' קושי' תו' מפ' הזורק באופן דלק"מ מ"מ נראית דעתו דוקא בשעירער הבעל לומר שטר פסים הי' אבל לא עירער מגורשת לא כדע' הרמ' שבסעי' ג' כי כ"ז ששותק אנן לא מספקינן ואמרינן ודאי גיטה יהיב ואף הע"מ נקראים עדים אף שלא קראוהו ע"פ דבורו שאמר הז"ג ויהיב לה מידי ונאמן בכך כקושי' הר"ן דלקמן ובזה עולין דבריו מה שמתי' מתני דהזורק דאיירי בלא קראוהו ובע"ח ול"ק א"כ איך פליג ר"א שם דקי"ל כותי' ואומר לאח' זמן דהיינו משנשאת לא כל הימנו ומה בכך הא מ"מ אין הגט יוצא מת"י ונימא נמי דלא כל הימנה להתיר עצמה דש"ה כיון דשתק ולא ערער עד שנשאת כבר נתרת במה שמסר לה דבר בפני עדים ואומר הז"ג הן הן הע"מ אבל ל' הר"ן הכי הנהו בי תרי ע"מ צריכים למקרי' דאע"ג דס"ל לשמואל דכל שאמר שהוא גט מהימן ש"ה דכיון דאינהו ע"מ ועבדו לי' כריתות אין להם לסמוך אל אדם בעדותם אלא כגון ר"ן וספרא דדיינא ואקשינן עלי' מדתני' הז"ג וכו' והא דלא שני דההיא בע"ח (וזה נמי לשטת הרי"ף) משום דע"כ ברייתא לא איירי אלא בע"מ דאי לא כיון שאין גט בידה איך נאמנת וכיון דלא אפשר בלא ע"מ משמע לי' דמיירי נמי אפי' בלא ע"ח כלל ובתר הכי מביא קושי' תו מפ' הזורק עם השני תירוצים ובפ' הזורק כותב תי' שני לחוד נראה מדעתו דריעותא דלא קראוהו דלא נחשבו הע"מ עדים ואפי' הבעל שותק אך דוקא בלא ע"ח הא בע"ח אף שהגט אינו יוצא מת"י כל שלא ערער (ואפשר אפילו ערער) באשר בדבורו הי' נאמן מאחר שנתן לה מידי שהי' גט עם ע"ח עליו אף שלא קראוהו הע"מ ואינם נחשבים ע"מ מ"ח כבר היא מגורשת ע"י הע"ח שנמי כורתים ולהכי הוצרך לידחוק דמשמע להסוגי' דאיירי נמי אפי' בלא ע"ח כלל ומוכרח לבא לתירוצי התו' מקושייתם מפ' הזורק דשם נמי ע"כ לא מתוקם בנתגרשה אך בע"מ דא"כ איך אפשר ליפסק כר"א דמשנשאת לא כל הימנו הא אין הגט יוצא מת"י ובמה מגורשת א"ו דאיירי בע"מ ומשמע לי' נמי דאיירי אף בלא ע"ח כלל דומיא דמפרש הקושי' על אמימר ובזה מיושב מה דהחמי' היש"ש בפ"ב וכ' גם הר"נ כ' פ' הזורק דמתני' דכ' גט לאיש איירי בקוראים תחילה אבל לא קראוהו אפי' לא הוחלפו תצא ותימ' מאחר שהוא פוסק דע"ח לחוד מהני א"כ גיטא מעלי' לכל הפחות בדיעבד וכו' הבין דמפרש מתני' דהזורק בגט עם ע"ח. לא היא כדמבוארים דבריו הכא דהוצרך לדחוק מה"ט דמשמע להסוגי' דהבריי' אף בלא ע"ח וע"ד זה מפרש נמי המתני'. ושטת שי"א דע"מ דוקא בעינן מבוארת בב"ש ודבריהם עולה ע"ד הר"ן דהא דצריכי' למקרי' דאל"ה לא נקראים ע"מ אלא דתלי' בשני התירוצים אם אפי' נשאת תצא משום דאפשר להו דמכל מקום נקראים ע"מ ובדיעבד אם נשאת. ומעתה דין דסעיף ג' בלא קראוהו כלל לדידן שפסקינן כרבותינו התו' דע"מ דוקא צריך לשטת הרמב"ן אם הוא חתום בעדים ואומר לפני עדים הז"ג אם הגט יוצא מת"י כשרה היא אף להנשא דהרי משמעות דעתו דע"מ נקראים ודאי ע"פ דבורו כ"ז ששותק ואפילו בלא ע"ח אלא שאם מערער אז אפילו נשאת בתר הכי תצא משא"כ כשע"ח עליו והוא יוציא מת"י מה לי בערעורו ולדעתו לא צריכו כלל לקרותו בשע"ח עליו מה"ט. ואם נטלתו וזרקו לשטתו נמי מגורשת כ"ז שאינו מערער אך אם מערער אז אפי' נשאת בתר הערער תצא ואחר שנשאת אפילו הגט יוצא מתחת ידו אינו נאמן. ולשטת הר"ן דהריעות' בלא קראוהו דאינם ע"מ לדידן אפילו חותם בעדים הוא ממש בחדא שיטה עם שטות התו' ותלי' בשני התירוצם והטור פסק כתי' א' ומהר"ן משמע דתי' ב' עיקר וא"כ אפילו נשאת תצא ומשמעות דבריהם כל שלא קראוהו בתר נתינה הע"מ. אף כי קראוהו אחרים ונתברר להם שזה הגט הניתן לה ע"י עדי החתימה לא מהני ותצא. אבל הרמ"א סעיף ג' הוצאי מהר"י וכ' אבל אם הגט יוצא מת"י אם נשאת ל"ת וזה לדידן צ"ע גדול ומ"ש הב"ש וכן פסק בפסקי מהרא"י ע' סי' קנ"א וע' ביש"ש פ"ב סי' י"ח (אבל סברתו דהיא בנוי' ע"פ דעתו מבלי צירף דעת הראשונה) שהחליט דלא נקראים כלל ע"מ ולכן מחליט נמי דלא כתי' תו' א' וחולק על הטור אבל אפשר נמי כדעת מהרי"ו דאף לתי' שני נהי דלא נקראים ע"מ ע"פ דבור הבעל לחוד דוקא לענין אם זרקתו דאז אפי' נשאת תצא אבל ביוצא מתחת ידה חתום בעדים ונקרא עתה מבורר למפרע שלפני ע"מ נמסר לה הגט הגון שוב מצרפינן דבור הבעל והוו שפיר ע"מ הכורתים ולא תצא וצ"ע:

כל זמן שלא נשאת כ' הב"ש אבל וכו' מזה סמך למנהגנו שקורעי' הגט אחר נתינת פרישה ובפסקי מהרא"י סי' מ' כ' טעם שלא יבא ליד האשה ותבא ליגבו' כתובתה ועוד משום דאיתא בפ' המקבל דבשעת השמד הוצרכו לקוראו אף דהאידנא בטל נהגו כבתחילה. וכ"ז דוחק אבל ראיתי בסדר הגט לד"מ כ' ובהגהות אלפסי דגיטן הא דקורעין הגט מיד אחר נתינה כדי שלא יוציאו לעז על הגט וכ' הרי"בש רש"י עכ"ל ומהר"י סי' פ"ו ומהרא"ו בפסקיו סי' מ' דחוק אט"א וע"ש עכ"ל:

הג"ה וי"ח היא שטת הטור ע"פ תי' ראשון דתו' דס"ל ל"ת אפילו נאבד ואפילו הבעל אומר שלא היה גט כשר והיש"ש כ' אחר תי' ראשון מ"מ אין ראוי להכשיר אלא בדשתק הבעל ולא אמר מידי אבל אי אמר שלא היה גט פשיטא בעיני דספק מגורשת והבני' ס"מ ויראה לע"ד דמשמע להטור הכי מדלתי' א' מתני' דהזורק איירי בדלא קראוהו כלל ויש לדייק נמי טעמה דהוחלף והגט ביד הבעל הוא דלהת"ק כי ערער אף בתר שנשאת ולר"א דוקא קודם שנשאת ונשאת הוא דתצא. הא אין הגט ביד הבעל אלא שנאבד והבעל מערער שטר פסים הי' אעפ"כ אם נשאת ל"ת אך הא ק' לי לשטתו מנ"ל הא דבסעיף ב' שהועתק משמו דאפילו בקראוהו ועיילה לבי ידיה ושוב הגט יוצא מתחת ידו ומראיהו דנאמן ואם נשאת תצא נהי דזה יצא לו מדברי ר"א כמבואר סי' קנ"א דמשמע לי' אפילו במכחישו וטוענת ממני נפל ומצאתו ולא בשמודה לו והשובר יוצא מתחת ידה כמשמעות פשטות הת"ק דא"כ מה חדושו דר"א דאמר אם לאלתר דהיינו קודם שנשאת אין זה גט פשיטא כיון דשניהם מודים א"ו ר"א משמעינן דלאלתר כיון שהגט בידו אינו גט אפילו במכחישתו וא"נ תצא. הא לשטתו מ"מ י"ל זה דוקא בלא קראוהו אבל בקראוהו ועיילי' כיון דלחילוף לא חישיינ' דילמא אפילו כי נפיק מתותי ידי' נמי לא כל כמיני' לאוסרה. ואולי דייק לי' הכי מן הברייתא דהכא מדלא אשמעינן ההוא חדושא ש"מ דוקא בזרקתו ונאבד הוא דלא כל כמיני' הא ביוצא מת"י נאמן אך מ"מ אינו מוכרח דא"נ תצא:

אם לא בדקו כ' הב"ש משמע דאיירי כו' ולא כתי' ב' של תו' כו' בזה שפיר מ"ש ואם יבדקוהו ולא תפליט אין חשש גרושין כיון דלא קראוהו אבל אם קראוהו אע"ג עכשיו אין האותיות נפלטים מ"מ יש לחוש שמא בעת הנתינה היה ניכר כ' זה ע"פ הב"ח שתפס תי' ב' דתו' והקשה דא"כ אף אם אחר הבדיקה אינו פולט ליחש כנ"ל לכן החליט הב"ש תי' הא' ובעיני יפלא מי הגיד להם דבדיקה זו אינה ברורה והפשוט דאף אם קראוהו ושוב עיילי' לבי ידי' וכנתנו נראה להם כנייר חלוק ודאי אם הבדיקה פלוט סתמא זה היא שקראוהו אלא שבשעת נתינה היו מובלעים והיא ספק מגורשת שמא היה נבלע יפה וכי פלט מה הוי השתא הוא דפלט אבל אם אינו פולט מוכרח שהחליפו בנייר חלק ומה יש תו לחוש. ואולם משמעות הטור וש"ע כתי' א' דאפי' לא קראוהו כלל נמי ס"מ ואפי' נאבד קודם בדיקה ולא הוי ס"ס ספק נייר חלוק הי' ואת"ל מי מילן שמא נבלעו יפה כי כבר כתב הר"ן בשם יש מי שאומר דע"י אמירתו זה גיטך נחשוב לודאי גט. והאמת כי התי' שני דחוק דא"כ דלהס"ד איירי דוקא בדקראוהו ועיילי א"כ דחוק הקו' מן הבריי' דדילמא טעמא דאיכא כתב הוא דאפי' לא קראוהו כלל מגורשת הא בליכא כתב צריך דוקא כשהיו קוראים ועיילי' והי' מוכרח דהקושיא אך להמסקנה דאף הבריית' איירי בקראוהו ועיילי' וזה דוחק. ותו דהרמב"ן כ' איפכא על קושיא זו בל' זה ומיהו השתא לא ס"ד דהך ברייתא בדקרינהו ועיילי' דלה"ט לא אתי' פירכא הוא ור"ל משום דבתר הכי כ'. ואוקימנא דלבתר דקריי' עיילי' כו' מהד"ת חלופי' חלפי' קמ"ל ולההוא טעמא אע"ג דלא חזר כתב לבתר הכי כשר והאי דקתני בריי' שטר פסים דאיכא כתב משום דמאן דעייל גיטא בידי' ומחליף כתב בכתב מחליף ולא בנייר חלוק דחזו לי' ע"מ. וא"כ בהקושי' דמדייק טעמא דאינ' כתב מפורש דהיינו משום דתני ואמר ש"פ הוא ולא תני דאמר כ"ח ש"מ דיש עדים שראו שהי' כתב משא"כ למה דאיירי בקראוהו וקמ"ל דלא חייש' שמא החליף משמע ליה ודאי דאז אפי' לא חזו סהדא כתבא ואף נייר חלוק לא חזו כגון שהי' מקופל נמי כשר ומה שאמר ש"פ ולא נ"ח תיר' דאין זה דיוק להמסקנה ומוכרח דהקושיא טעמא וכו' הי' למאי דס"ד דאיירי בלא קראוהו ומוכרח נמי מיני' דס"ל תי' א' דתו' ונשמע נמי מיניה דסעיף ב' איירי אפילו לא חזו פעם השני כתב כלל דנמי כשר ול"ח לחילוף:

צריכים לקרותו. דקי"ל ע"מ כרתי מ"ה צריכים לקרותו ואסור להם לסמוך על אחר שיקרא כמ"ש בסי' ק"ל כ"כ הר"נ גם צריכים לקרות תיכף בעת הנתינה כי אז חל הגט וצריכים השני עדים לקרות כל זה הוא לשיטות תוס' דס"ל ע"מ כרתי ואם ליכא ע"מ הגט בטל ולשיטות הרי"ף ורמב"ם לכתחילה צריכי' לקרותו כדי שיהיה ע"ח וע"מ מיהו אם לא קראו בעת הנתינה אלא אח"כ תנשא לכתחילה דהא איכא ע"ח והשתא יודע מה שנתן לה היה הגט גם נ"מ אפי' אם קרא אחר הגט די:

כל זמן שלא נשאת. אבל אחר הנשואין א"י לחייב את בעלה ויש לחוש שמא היא נתן לו מזה סמך למנהג שלנו שקורעי' הגט אחר הנתינה פרישה:

הרי זו ספק מגורשת. לשיטות הרמב"ם דס"ל ע"ח כרתי אז כיון שנאבד וא"י אם היה גט כשר הוי כבעל שאמר גרשתי את אשתי וספק מגורשת היא ואפי' לשיטות הפוסקי' דס"ל ע"מ כרתי והם לא קראו הגט מ"מ כיון שראו הנתינה היא ספק מגורשת ומשמע אפי' אם הבעל אומר שלא היה גט מ"מ היא ספק מגורשת:

אבל אם הגט עדיין יוצא מתחת ידה וכו'. וכן הוא הפי' בדברי רי"ו והב"י הניח דבריו בתימא ע"ש כן כתב בפסקי מהרא"י ומשמע אפי' אם נשאת ואח"כ הראה הגט לא תצא כיון שמבורר שגט כשר נתן לה וכדין נשאה ול"ד לדין בסי' קנ"א דשם רוצה לגרע הגט מ"ה אינו נאמן:

וי"ח. היינו תו' לתירוץ קמא והטור דס"ל לא תצא אפי' אם נאבד והבעל אומר שלא היה גט כשר מ"מ לא תצא כיון שאמר בתחלה שנותן לה גט והעדים ראו הנתינה אבל בעל שאמר גרשתי וליכא עדים ולא ראו נתינה כלל מ"ה היא ספק מגורשת:

אם לא בדקו. משמע דאיירי דלא קראו כלל הכתב בתחילה מ"מ כיון דנייר בעין עדיין אז אם היה כתב כדינו היה כשר אף על גב דלא קראו בתחילה כמ"ש לעיל אלא עכשיו דנייר חלק הוא היא ספק מגורשת ולא כתירוץ שני של תוספת דכתבו דאיירי דהיה ניכר בתחלה אותיות אלא איירי דלא קראו כלל בזה שפיר מ"ש ואם יבדקוהו ולא תפליט אין חשש גירושין כיון דלא קראו בתחלה אבל אם קראו אף על גב עכשיו אין האותיות נפלטי' מ"מ יש לחוש שמא בעת הנתינה היה ניכר האותיות ואם לא בדקו בתחלה ונאבד אז גרע טפי ואין חשש כלל כמ"ש בטור בשם הרמ"ה ולא כהב"י שהבין דהרמ"ה חולק על תוספות ועל דיעה קמייתא שהביא הטור אלא בנאבד גרע טפי כ"כ ב"ח בשם מהרש"ל אף על גב בעלמא אם לא קראו ונאבד קי"ל דהוי ספק גט שאני הכא דראו שהיה הנייר חלק אף על גב אם הנייר עדיין בעין ופולט אותיות חיישינן שמא אותיו' לא נבלעו שפיר בעת הנתינה היינו אם הנייר בעין ופולט האותיות אבל בנאבד לא חיישינן שמא היו האותיות ולא נבלעו שפיר ומשמע מתוספות אם בעת הנתינה עמדו העדים בקרוב וראו הנייר חלק הוא לא הוי גט כלל מיהו י"ל תוספות כתבו את זאת לדעת המקשן דהיה סבר דהיא מגורשת בודאי אבל להמסקנא דאינו אלא חשש י"ל אפי' אם עמדו בקרוב וראו איכא חשש, מיהו קשה כיון שעמדו בקרוב וראו מה חשש הוא ובלבוש כתב שמא לא הקפידה התורה אם נכרת הכתב אלא הקפידה על הכתב אף ע"פ שאינו ניכר ודוחק ולא מצינו סברא זו ואפשר לומר החשש אף על גב דעמדו בקרוב מ"מ שמא היה קצת ניכר האותיות ומלשון הטור והמחבר שכתבו נתן לה נייר חלק משמע אפי' אם ידוע בעדים שהיה חלק ואם הבעל אומר עכשיו נייר בעלמא היה מ"מ כיון הנייר בפנינו בודקי' הנייר ואם אותיות פולטת ה"ז ספק מגורשת ועיין בתוספות והאי נייר איירי שאינו קלף המעובד בעפצין דאל"כ לא הוי כתב כלל דהא החשש הוא שמא כתב ע"ג הקלף במי מילין ואין מי מילין ע"ג מילין רש"י:

ה"ז ספק מגורשת. כיון דזרק לה כתב א' ונמצא ב' ג' ע"כ שהיה מונח כאן מאז ומקדם והגט י"ל עכברים גררו ומבואר בטור אפילו לשיטתו דס"ל בלא קראו הגט ונאבד לא תצא כאן גרע טפי הואיל ונמצא מזוזות י"ל שזרק לה מזוזה ושני מזוזות מונחי' מאז ומקדם ואם קראו הגט ונמצא ב' ג' מזוזות משמע מדברי המחבר דלא הוי ודאי מגורשת אלא ספק וכ"כ הלבוש וב"ח כתב דהיא ודאי מגורשת:

וטוב כו' ואם כו'. תוס' שם ד"ה צריכי כו' ע"ש:

קראוהו כו'. כמ"ש תוס' שם בתי' השני א"נ כו':

ואם הגט כו'. כמש"ש פ' א' רא"א כו' ר"א בר אהבה שם וכמש"ל סי' קנ"א ס"א וכתי' תוס' הנ"ל דבקראוהו מיירי:

הרי כו'. כמ"ש בתוס' הנ"ל ואי לא קרייה כו' וכ"כ הרשב"א וש"פ:

ואפי' אם כו'. דלא כתי' ראשון תוס' הנ"ל והטור פי' כתירוץ ראשון אבל ש"פ לא כ' כן:

אבל אם כו' רי"ו וכן דייק בפסקי מהרא"י סימן ך' מדברי הרמב"ם וש"ע שכ' הרי כו' וזרקתו כו' מ' דוקא בזרקתו האל"ה לא תצא וכתי' ראשון של תוס' הנ"ל אלא דתוס' ס"ל בתי' ראשון אפי' אם זרקוה לים וכמ"ש בסה"ת ומרדכי וכ"כ בטור וכנ"ל אבל הרמב"ם ס"ל דלא דייקינן מינה אלא בנמצא בידה דלא תצא ומ"ש וי"א הוא דעת הרשב"א וש"פ דס"ל כתי' השני בתוס' הנ"ל דדוקא בקראוהו הלא"ה תצא בכ"מ. וב"ש כתב דהי"ח הוא הטור ול"נ דהל"ל בתחלה וי"ח ואח"כ אבל אם כו' לכ"ע לא תצא כו' ומ"מ מ"ש מהרא"י דהרמב"ם ס"ל כתי' הראשון ליתא דס"ל כתי' שני כמ"ש בס"ב:

אם לא בדקו כו'. תוס' שם ד"ה ושמואל כו' וכ"כ הטור אבל הרמ"א והרשב"א חולקים מדל"ק אלא חיישינן כו':

בד"א כו'. טור וש"פ:

סעיף ג' בהג"ה אם נשאת לא תצא וכו' נ"ב עיין במהדורא ח' שלי סימן ל"ט מ"ש בזה בתשובה לק"ק קאמיניטץ בזה הענין ודו"ק:

סעיף ד' נ"ב עיין בב"ש מ"ש בשם הרמ"ה ומה שפירש בו מהרש"ל ולכאורה קשה לשיטת הרמ"ה שיש חילוק בין נאבד להגט בעין כשהנייר חלוק אבל כשאין חלוק הנייר אין חילוק בין נאבד להגט בעין א"כ מאי מקשה הש"ס שם על שמואל מהברייתא ייע"ש ברש"י נימא דהברייתא מיירי בנאבד בהדיא ע"כ לא נקיט חילוק דבזה אין מגורשת כיון שאין נייר בעולם אבל שמואל שמיירי שהוא בעולם ע"כ אף בשנייר חלוק מ"מ מגורשת ונראה דלא ק"מ דהיינו דוקא לפי מה דמסיק דשמואל רק חיישינן קאמר שפיר יש סברא לחלק בין הנייר בעין שאז אפשר למבדקי' ותפשוט הכתיבה ויהי' ספק מגורשת ותו אף כשעדיין לא נבדק נמי הוי ספק מגורשת אבל כשאין הנייר בעולם דתו אין אפשר למבדקי' ע"כ אין מגורשת כלל כמ"ש כל זה הדרישה בשם מהרש"ל וזה תינח למאי דאסיק דהוי רק ספק מגורשת אבל לפי הס"ד שמגורשת בודאי היאך שייך לומר דמשום זה מגורשת משום דאפשר למבדק ואפשר שיפליט הכתיבה דמ"מ אמאי תהי' מגורשת בודאי משום שאפשר שתפליט הלא אינה ודאי אלא ע"כ דהא דמגורשת בודאי הוא רק מטעם שאמר לה ה"ז גיטך והודה שהוא גט ולפ"ז אין חילוק בין נאבד להוא בעין רק כשמסיק דחיישינן קאמר שפיר יש סברא לחלק כהנ"ל כן נראה לי ברור:

אם יעידו בטוב. כ' בס' תו"ג דט"ס הוא וצ"ל אם יעיינו וכ"ה בהגמי"י והכוונה שמוסב עמ"ש המחבר שצריך לקרותו גם אחר הנתינה וע"ז כ' הרב דסגי כשיעיינו בטוב שזהו הגט שקראוהו קודם הנתינה עכ"ל:

שלא נשאת. עבה"ט ועיין בס' תו"ג שכ' ונראה דאפילו קודם הנישואין והוא כהן ומראה הגט כדי להתירה לעצמו אינו נאמן דכבר נתחזקה במגורשת ואין עד א' נאמן להוציא מחזק' רק כשמכחיש' קודם הנישואין נאמן הבעל לענין שלא תנשא לאחר כשמראה הגט דאיכא הוכחה ברורה דמאין בא לידו עכ"ל. ומ"ש מזה סמך למנהג שלנו שקורעין הגט כו' עמ"ש בזה ס"ס קנ"ד בסה"ג סעיף פ"ו:

אין חוששין לו שהחליפו דלא חשדין ליה שיקלקלנה:

ואם הגט בידו פי' לאחר שנתן הגט בלא קריאה לפניו אמר שהחליפו ומראה דגט בידו נאמן ולא תינשא:

מאחר שלא קראו אותו תכף בזה מתורץ קושי' ב"י שהקשה על מ"ש ה"ר ירוחם ואם לא קראוהו כלל לא תנשא ואם ניסת לא תצא ואם לא קראוהו כלל ונשרף או נאבד צריכה גט אחר כו' עכ"ל דהא גם ברישא צ"ל דנאבד דאי יוצא מתחת ידה הרי קורין אותו עכשיו וא"כ דבריו סותרין זא"ז ומתרץ ורמ"א דרישא מיירי שאחר הנתינה תכף לא היו קורין אותו אלא אחר זמן ע"כ לא תנשא לכתחלה ותמוה מה חילוק יש בין תכף או אח"כ ומה נקרא תכף ולי נראה דודאי רואין הגט תכף בידה וס"ל להר"י כמ"ש המרדכי בשם הר"מ מביאו ב"י בסמוך משום דבעינן דבשעת נתינה ידעו סהדי דהוה גט ואף שהב"י הביא שאר פוסקים דלא ס"ל כן מ"מ הר"י ס"ל כן ומו"ח ז"ל תי' דמיירי הרישא שהעידי מסירה מתו או הלכו למ"ה וכיון שהגט בידה ויש עליו עידי חתימה יש להקל טפי דלא תצא וקשה דא"כ לכתחלה תנשא כיון שיש עידי חתימה דהא ס"ל לה"ר ירוחם כהרי"ף דסגי בעידי חתימה לחוד כמ"ש ב"י בשמו בסי' קל"ג אלא ע"כ ליכא כאן עידי חתימה:

ויש חולקין נראה דנתכוין לדעת הטור דס"ל בלא קראוהו כלל דאם ניסת דלא תצא ואע"ג דהטור מסיק בסי' קל"ג דבעינן עכ"פ עידי מסירה מ"מ כאן היה עידי מסירה במה שראו המסירה שמסר לה שטר ואמר שהוא הגט ולא חשדינן לקלקלה כדלעיל:

נייר חלק התו' הקשו על מה דס"ד מעיקרא דהוה מגורשת ודאי וא"ת והיכא ס"ד דהוה מגורשת ודאי כיון שנראה שהוא נייר חלק ותירצו לחד תירוצא דמיירי דקראוהו ביה תרי מעיקרא ועיילי' לידיה ואפקיה דלא חיישי' לחילופא והקשה מו"ח ז"ל דאפי' אי בדקיניה ולא פליט ניחוש שמא בשעת נפילה היו נפלטות וקראוהו ושמא לא נבלעו אלא אחר הנתינה ואמאי אין כאן חשש גירושין וצ"ע עכ"ל ולק"מ דהתוס' לא כתבו דמיירי בקראוהו אלא לפי הס"ד מעיקרא דמגורשת ודאי אבל לפי המסקנא דשמואל חיישי' קאמר דהיינו אי פליט לא מיירי כלל משקראוהו תחלה אלא דדברי תו' צ"ע דלפי מה דס"ד מעיקרא דמיירי בקראוהו תחלה מאי פריך בגמרא מברייתא דשטר פסים כו' דלמא שאני הכא דקראוהו תחלה וזה צ"ע:

הרי זה ספק מגורשת הטעם דהשתא הוא דפליט ואפשר דבשע' נתינה היו בלועות ולא היה כ' וכתבו התו' ז"ל ונייר חלק דקאמר שמואל לא בשע' נתינה ראו שהוא נייר חלק דא"כ אפי' היה ודאי כתוב במי מילין אינו גט כיון דבשעת נתינה כבר נבלעו האותיות אלא שעה אחת אחר נתינה כשיעור שהאותיות יכולות להבלע ראו שהיא נייר חלק ועי"ל דבשעת נתינה ראו מרחוק ודומה להם שהוא נייר חלק ושמא אם היו מעייני' היו האותיות ניכרים עכ"ל ודברים אלו ודאי צ"ל אף לפי המסקנא דהוה ספק מגורשת דאם היו רואים בבירור בשעת הנתינה שהיה שם נייר חלק אין שום סברא בעולם דתהוי אפי' ספק מגורשת ונלע"ד דעפ"ז נוכל לומר דאין כאן מחלוקת בין התו' להרשב"א לענין דינא דהב"י כ' דיש מחלוקת לענין אם לא בדק כלל דלהתו' איכא למיחש בזה ולהרשב"א אין חשש בזה ולפי מה שזכרנו שפיר נימא בענין אם אין בירור שהיה אז נייר חלק וכעין שזכרו התו' דאז יש חשש והרשב"א לא מיירי אלא בבירור נייר חלק בשעת הנתינה ודברי הטור כאן צ"ע שכ' אם לא בדקו כו' ה"ז ספק מגורשת ואח"כ כ' הרמ"ה ואם נשרף או נאבד קודם בדיקה אין חוששין כלל ושריא לכהונה עכ"ל וא"כ צ"ל דמ"ש תחלה להחמיר בלא נבדק כלל היינו שלא נאבד אלא שישנו ואינו רוצה לבדקו וזה ודאי תימא דע"כ הא דהוה ספק מגורשת הוא מטעם דשמא יש שם כתב דהיינו אם נבדקו יהיה פליט ויש ספק שמא לא היה פליט בשעת נתינה ואמאי לא ניחוש לזה באם נאבד הגט וע"כ לומר דהרמ"ה ס"ל (כהרשב"א) וה"ה אם לא נאבד ולא נבדוק וכמ"ש ב"י וחולק הרמ"ה על מה שנזכר קודם לזה ואע"פ שכתב הטור וכתב הרמ"ה ולא הרמ"ה כתב מ"מ הכרח הוא לפרש כן:

בד"א שלא קראוהו א"ל דהא בלא קראוהו כלל ונאבד ס"ל לטור דאם ניסת לא תצא ולמה הוי כאן ספק מגורשת באם יש מזונות הרבה דנאבד שאני דודאי יש סברא טובה לומר שגט היה ונאבד דאין ריעותא לומר דלאו גט היה משא"כ כאן דאין גט כלל וצריך אתה לומר דעכברי שקלי ליה וזה רחוק קצת: