שולחן ערוך, אבן העזר קל״ד: צריך שיבטל הבעל כל מודעות ובו י סעיפים. – עם 11 מפרשים

צריך שיבטל הבעל כל מודעות ובו י סעיפים.
צריך שיבטל כל מודעה קודם שיתן הגט שאם מסר מודעא בפני שנים ואמר גט שאני רוצה ליתן לאשתי דעו שאני אנוס ליתנו ולכן אני אומר בפניכם שיהא בטל הרי הוא בטל אע"פ שלא לקח בקנין: הגה ואע"פ שלא מסר בפני ב' עדים ביחד רק בזה שלא בפני זה ובלבד שיהיו כשרים (ריב"ש סימן רל"ב): אע"פ שאין מכירין את אונסו ואפי' אם האונס שאמר היה שקר ואע"פ שנתנו אח"כ לא אמרינן שביטל המודעא שמסר עד שיאמר בפי' שמבטל המודעא ואז היא בטלה ואינו צריך קנין:

לכן צריך שיבטל קודם כתיבת הגט כל מודעא שמסר ויאמר כן הריני מבטל כל מודעא שמסרתי על גט זה וכן אני מבטל כל דבר שגורם כשיתקיימו אותן הדברים ביטול לגט זה וכן אני מעיד על עצמי שלא מסרתי דבר על הגט שיבוטל הגט מחמתו והריני פוסל כל עד או עדים שיעידו שמסרתי או שאמרתי שום דבר שיבוטל מחמתו גט זה או שיורע כחו של גט זה מחמת אותה מודעא או אותו דיבור: הגה וי"א דסגי אם אומר שמבטל מודעא ומודעא דמודעא עד סוף כל מודעי (טור בשם הרא"ש) וכן נוהגין אך טוב לכתחלה לחוש ולומר כסברא הראשונה:

נהגו להצריך ביטול מודעא אף למגרש מרצונו. הגה ומיהו אפי' שכח מלבטל כשר. (מ"כ בשם הרא"ש) מאחר שמגרש מרצונו (מ"כ בשם מהר"ל ונהגו עוד לבטל מודעא קודם שיצוה לכתוב קודם הנתינה (במרדכי) ואע"פ שי"א שאם בטל הגט בין כתיבה לנתינה לא היה מועיל אח"כ ביטל מודעא לגרש באותו גט ולכן אין מניחין אותו לילך עד שיתן הגט אפ"ה מחמירין ג"כ לבטל מודעא בשעת נתינה (עיין בב"י):

אם נשבע הבעל ליתן גט צריך שיתירו לו קודם שלא יהא דומה לאונס אך ערבות יתן אם ירצה שאין זה דומה לאונס: הגה וה"ה אם קבל קנין לגרש (פסקי מהרא"י סימן קע"ג) אבל אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש לא מקרי אונס מאחר דתלה גיטו בדבר אחר ויכול ליתן הקנסות ולא לגרש (ב"י בשם תשובה וכן הוא במהרי"ק שם בפסקים) (ויש מחמירין אפי' בכה"ג שם בתשובת הרשב"א) וטוב לחוש לכתחילה ולפטרו מן הקנס אבל אם כבר גירש מפני זה ואפי' גירש מכח שבועה שעשה מעצמו לגרש הגט כשר. הואיל ומתחלה לא אנסוהו על כך (תשובת הריטב"א) י"א דלא מקרי אונס אלא מה שאונסין לאדם עצמו אבל אם אונסין לאחר עד שיגרש חבירו אפילו אב על בנו או להיפך לא מקרי אונס (תשובת הרשב"ץ) ויש מחמירין באב על בנו (ב"י וע"ל סימן קנ"ד מדינים אלו):

הא דאינו גט כשהוא אנוס ה"מ כשמסר מודעא אבל אם לא מסר מודעא אם אנסוהו שלא כדין פסול וכדין כגון שהוא חייב להוציא ואינו רוצה ואנסוהו ב"ד עד שהוציא הוי גט ומצוה על כל ב"ד שבכל מקום ובכל זמן לכופו לגרש לבטל המודעא:

מי שמסר מודעא על הגט מכין אותו מכת מרדות מפני שגרם להיות ממזרים שהרי הגיע הגט לידה ותנשא בו ואחר זמן יבואו עדים שביטל בפניהם או שמסר מודעא בפניהם קודם שיכתוב הגט ונמצא הולד ממזר: הגה ואפילו בטל המודעא בשעת נתינה אפ"ה משמתינן ליה דיש לחוש שמא איכא דידעי במודעא ולא ידעי בביטול (תשו' הרא"ש כלל נ"ב וכ"כ הב"י בשם התו'):

אנסוהו ישראל לגרש שלא כדין ואמר רוצה אני וגם ביטל המודעא או לא מסרה פסול ואעפ"כ פסלה מן הכהונה:

אנסוהו כותים לגרש אם הוא חייב לגרשה מן הדין פסול ואעפ"כ פסלה מהכהונה ואם לא היה חייב לגרשה מן הדין אפי' ריח גט אין בו ולא נפסלה מהכהונה (ואפילו אם קבל מעות על נתינת הגט לא אמרינן משום זה נתרצה (הגהות אלפסי פרק המגרש):

אם דחקו אותו בית דין של ישראל על ידי כותים והיו הכותים מכין אותו ואומרים עשה מה שישראל אומרי' לך דינו כאנסוהו ישראל:

גט שמסר הבעל מודעא על נתינתו ונתנו לה ואחר כך ביטל מרצונו ואמר לה תתגרשי בגט שנתתי לך כבר א"צ לחזור וליטלו ממנה:

מודעא. משמע מכל הפוסקים דוקא כשמסר מודעא להדיא אבל גילוי דעת למסירת מודעא לא מהני עיין ב"ש:

אומר וכו'. כלומר דא"צ לפסול את העדים אבל בזה אין חילוק בין אם יאמר אני מבטל מודעא ומודעות וכו' לבין שיאמר אני מבטל כל דבר שגורם ביטול וכ"כ הב"י עיין ב"ש:

שיתירו לו. היינו כשאינו יוכל לכופו ע"פ הדין צריך שיתירו לו כי השבועה הוי ככפיה אבל בודאי אם הדין נותן לכופו לא איכפת לן בשבועתו ב"ש:

קנין. צריכים למחול לו הקנין שלא יהיה כאונס. וב"ש כתב אם קבל בקנין א"צ להתיר לו כיון דאין חל מעיקרו. וה"ה דאין חל הקנין שעושים על החליצה ולא מהני הק"ס שמקנין האחים תחת החופה עב"ש:

מודעא. ואז הגט בטל. אפי' אם הוא חייב לגרש כדין ומסר מודעא ולא ביטל המודעא הגט בטל:

מרדות. היינו היכא דחייב לגרש ע"פ הדין ומסר מודעא מכין אותו. ואם אנסוהו שלא כדין ומסר מודעא אינו חייב עונש כלל. עיין ב"ש:

הכהונה. וצ"ע אם קידש אחר אם חוששין לקדושין עיין ב"ש:

ל' הטור מהא דא"ר ששת האי מאן דמסר וכו' ערכין דכ"א ע"ב

וכ"כ גם הרמב"ם בפ"י מה"ג

מדברי אביו הרא"ש בפסקיו פ' השולח וכ"כ הרשב"א והר"ן שם וש"פ מהא דאמרי' בב"ב גילוי מילתא בעלמא הוא דף מ' ע"ב

בפוסק הנ"ל ושכן מכווני' דברי הרמב"ם שם בפ"ו ולא כמו שנראה מדברי הרמב"ן

ל' תיקון הגט להרשב"א ולהר"ן בסוף גיטין

טור כ"כ המרדכי בפ' השולח גט ה"ה בספ"ו

הרמב"ם בפ"ו וכ' ה"ה כפי גירסתו בגמרא גיטא גופיה מיהא בטלי' וגירסת ר"ת מתורת גט לא בטליה וכו' גיטין דל"ב ע"ב מתבאר מהם שאם בטליה מתורת גט שאינו חוזר ומגרש בו לעולם וכולי ואע"פ שרבים החולקי' עליו וכמ"ש המחבר ב"י מ"מ סיים ה"ה שם ומ"מ כולם כתבו שיש לחוש בדבר ולדעת רבינו לפי הגרסאות אם נשאת בגט זה תצא והולד ממזר ושומר נפשו ירחק מהם

ר' מיימון מבואר בשם רבותינו הצרפתים

וביאר שם דאם נתחייב באותו קנין ליתן קנס אם לא יגרשנה אף על הקנס לא חל דבקנין אחד נעשה דהוי כמו קני את וחמור

משנה וגמ' גיטין דף פח ע"ב

פי' אונסי' אותו עד שיאמר רוצה אני כדתנן במשנה דערכין שציינתי לעיל כדמפרש ר' ששת שם דעד שיאמר רוצה אני היינו שיבטל המידעא בפירו'

טור מהא דאביי אשכחיה וכו' גיטין דף פ"ח ע"ב

מהא דרב מנגיד וכו' קידושין דף יב ע"ב ויבמות דף נב ע"א

לשון הרמב"ם שם בפ"ו

מימרא דר"מ וכו' גיטין דף פח ע"ב

ב"י דאי מסרה ולא ביטל אפי' כדין אינו גט כלל כמ"ש לעיל

שם במימרא דר"נ

שם

שם במשנה וכמ"ש התוס' שם בשם ר"ת ורב יהודה גאון בה"ג ובשם הירושלמי וכ"כ הטור והרמב"ם בפ"ב וש"פ

טור בסי' קל"ח בשם הרמ"ה מדין נתן בידה והיו ישנה שא"צ לחזור וליטלו ממנה כמ"ש בסו' קצת סעיף ג'

ועיין במ"ש בסעיף ג' בהגה

צריך שיבטל כו' שאם מסר מודעא ע' בב"י תשו' הרשב"ץ כ' שאפילו אמר בפי' לדודו הרני אנוס בגט זה ואי אפשי בו או שאר לשונות הפוסלים אפ"ה אין גט זה בטל מפני אותן הדברים וכו' וכיון דמודעא בעינן בפני שני עדים צריך שיהיו דבריו עם השני עדים, וליכא בין מוסירה לגט בהא מידי ולפ"ר אין מובן אבל בגוף הספר והיא התשובה ראשונה שבספר ראשון מבואר שכ' שאין בו מוסירות מודעא לענין מכירה לבין מוסירות מודעא לענין גט. והריב"ש סי' קך"ז כ' נמי על ההוא עובדא קצת ע"ד זה בל"ז אפשר שמפני דבור זה לא נתבטל וכו' והל' בערוכין כך מאן דמסר מודעא אגיטא מודעי' מודעא נראה מל' זה שצריך שימסור דבריו לעדים וכן משמע ממה שאמר מודעא בפני שנים וא"צ לומר כתובו הודאה בפני שנים וצ"ל כתובו הנה שדימה מודע' להודאה שצ"ל אתם עדי אלא שבמודע' אצ"ל כתובו. והאמת שבהודאה כדי שלא יוכל לטעון השטאה או השבעה צ"ל א"ע אבל בתודא' גמורה איתא בח"מ סי' פ"א סעיף ט' דאפי' חזו ליה סהדא אחרינא נמי חייב וא"כ נהי דבנדון דידיה שלא היה ל' מבורר למודע' ואף היה מקום לומר דלפטומי מילי לדודו דיבר שפיר דנו מ"מ מה דמשמע לשונם שאפילו בל' ברור למודע' צ"ל לשני עדים שמעו או אתם עדי צ"ע למעשה וע' במ"ל פ"ו הך"א ד"ה עוד כ' הריב"ש מה שמגמגם על הראי' דאייתו תרווייהו מנדרים שנאמן לפרש דבריו. וגם מה שטעון הרשב"ץ דאונס אך לגבי הבן או איפכא אינו אונס והב"י תמה עליו והרמ"א מביאו במחלוקת סעיף ד' כבר החליט הריב"ש כהב"י ממה דקי"ל חלה בנו הוי אונס לגבי האב וה"ה דחלה האב לגבי בנו וה"ה לענין כפיות הכאו' גוף אחד מהן וכן עיקר:

נהגו להצריך ע' בב"י מבואר שעיקר ביטל מודע' נתקן מפני גט מעושה כדין בישראל שגטו גט ואם מ"מ צריך שיבטלנה בפירש ואם מ"מ על כל מה שיבטל מוכרח נמי לבטל בל' כולל כל המודעות שעשה ואתא דבור האחרון ומבטל הכל. וא"כ מה שכ' הב"י ריש ס"ז ונ"י כ' בפ' חזקת כ' הר"ר יונה אם אנסוהו עד שביטל המודע' שמסר מכרו קיים וכן הדין בגט ומתנה ואם המוכר מ"מ על המכר ועל הביטל שיבטל באונס כיון שאנסוהו לבטל כל המודעות הרי נתבטלו ביטולו אגב אונסו גמר וביטל' ואין כח מ"מ על הביטל יותר מכח מ"מ על המכ' שדנינן ואומרים כשמבטל מודע' מתוך האונס גמר בלבו והקנה וכן דעת רבותי ולענין גט יש לחוש בדבר ולהחמיר עכ"ל ודברי תימה הם דהא תלוהו ויהיב או גירש לאו כלום הוא עכ"ל הב"י ז"ל ואני תמה על תמיהתו מגט דדינו חד עם מכירה אם הכפי' בדין דתליוהו וגירש הגט כשר ואפי' מצוה ואם מ"מ הוא בטל וצריך בטול כמבואר בערוכין והברור שתיבת ומתנה הוא ט"ס ותו לק"מ כי דבריו ברורים ומוסכמים עם הרא"ש ומעתה יש לתת לב למה שמסיים ולענין גט יש לחוש. וכ' הב"י ולקמן במקומו נאריך בד"ז כי הרמ' ז"ל והרבה מן האחרונים ז"ל סברו דאם מ"מ על כל הבטולים שיבטל לא הו' זביני' זביני ודבריו אלו הם בדפוסי אמשטרדם דף קע"ד ודלקמן דף ק"פ שם מסכים עם הרמ' פ"י מה"מ דבמכירות אונס אם מ"מ על הבטולים אין תקנה והמכירה בטילה וזה דלא כהרא"ש כמבואר בטור ח"מ סי' ר"ה וא"כ הר"י שסובר כרא"ש ומסיים ובגט יש להחמיר וכ' עליו הנ"י דהיינו לחוש להרמ' שסובר הכי אף במכירת אונס א"כ ע"כ התקנה שהמציא הרמ' בגט לאו היינו חדא עם תקנות הרא"ש דאלו כן איך אפשר שבגט יש להחמיר לחוש לדעת הרמ' והרי בעצמו כותב תקנה בגט ואף ממקומו הוא מוכרע מהרמ' עצמו דאלו סובר נמי לתקנות הרא"ש א"כ מה נשתנה דין מכירת אונס שהחליט בפ"י מה"מ הרי המכר בטל הא יש תקנה אם אנסו לבטל בל' כולל א"ו שחולק ובזה אני תמה על הד"מ שכ' וצ"ע למה הביא רבינו דברי הרא"ש ורמ' כאלו מחלוקת ביניהם דהא הרא"ש פ' השולח פיר' הרמ' דס"ל כותיה ולהנ"ל נהי דדבריו בגט אפשר לפרשם כן אבל במכירה מוכרח שחולק וזה נמי דעת מהרש"ל בתשו' ך"ה שבב"ש אך באמת ק' הטעם למה תקנות הרמ' יועיל אף אם מ"מ על כל מה שיאמר ואפי' יאמר במודעתו שאם יהא מוכרח לבטל כל דבור שמגרע כח נתיבות הגט הכל יאמר מחמת אונס דנאמר מכל מקום אזלינן בתר דבריו האחרונים ואלו תקנות הרא"ש שיאמר לבסוף בכולל לא יועיל אם מ"מ בכולל והיא באמת קושי' הרשב"א ודברי הה"מ אינם מעלים ארוכה וע' נמי הט"ז דחק מאד אך בל"ז ק' לי אף לדרך הרמ' מה שאינו מזכיר בה"מ נמי שאם אנסו עד שביטל כל מה שמסר וכל דבור שדיבר אם יתקיים יהא מגרע כח מכירה זו שיבטל שאז המכירה קיימת אמנם לדעת הסמ"ע שדחק בהפרישה לפרש ריש ל' הרמ' באופן שיסכים עם הרמ"ה ור"ה שבטור ודס"ל דכל שנאנס בביטול המודע' לאו מכירה הוא ואפי' היתה המודע' שלא בכולל ניחא אך צריך טעם מ"ש בגט שמועיל הביטול אף ע"י כפיה לכ"ע כמבואר בעירוכין ודברי העיטור שבב"י שם לע"ד אינם מספיקן וע"כ לומר דדוקא בגט שהטעם דכדין הוי גט ע"י כפיה הוא כמבואר ברמ' פ"ב שאחרי שהוכה עד שתשש יצרו ודאי ברצון עושה מה שמחיוב מד"ת אלא שהמודע' היא שבטלו אם כפאוהו אח"כ והכוהו עד שתשש יצרו הרי זה כמי שמבטל הביטל מרצונו משא"כ במכירת אונס דאך להכין הוי זבינא דאמרינן סתמא אגב אונסא וזוזא מדלית ליה היזק גמר ומקני זה שפיר כל כמה שלא מסר מודע' אבל במסר וגילה שאיהו אינו מסיג זה ואף שיקבל המעות בהדי האונס אינו גומר ומקנה מה יועיל הביטל הנעשה ג"כ באונס אחרי שכל זה באונס היה וא"כ שפיר דלא כ' שם שום אופן תקנה אחרי שכל דבריו האחרוני' באונס היה ולפ"ז אפשר להתקיים משמעות הרא"ש והה"מ שבאמת אף להרמ' מועיל בגט תיקן הרא"ש וממה שאינו מזכיר במכירה אין ראיה. אך לפ"ז צ"ע תינח המחויב לגרש אבל המגרש ואינו כלל מן הכופין ומסר מודע' דאמרינן לפירשב"ם דהוי מודע' מצד קושית הגמרא דגלוי מילתא בעלמא הוא דהיינו אף דלא ידעינן אונסי' מ"מ מוכרח דהוא אנוס א"כ מה יועיל הביטל לזה נימא נמי זה האונס גופי' שאנסו על גוף הגט הוא שהכריחו על הביטל והרי זה ממש כמוכר באונס ובביטל מודע' מחמת אונס שאין מועיל כלום לשטת הרמ"ה הנ"ל ואפילו לשטת הר"י והרא"ש דמועיל אף במכירה ביטל מודע' מחמת אונס היינו גבי מכירה דסברתי' משום דתלוה וזבין הוי זבינא ולהכי כמו בתחילת המכירה אמרינן הכי כן בביטל של בסוף אמרינן אגב אונסי' וזוזא גמר ומבטל אבל בגט שאין מחויב לגרש דלמתנה דומה ודאי ק' מה יועיל הביטל שמחמת אונס אף דלא ידעינן ליה הא מוכרח עכ"פ ע"י המודע' ובאמת משמעות סוגי' דערוכין דתמיד מועיל ביטל מודע'. ויראה לע"ד דלהכי ניידו הרמ' והרא"ש כמבואר בח"מ לפרש דלא כהרשב"ם אלא אפי' ידוע דלא אנוס בגיטו ומתנתו מ"מ כל שמגלה דעתו דלא ניחא לו במה שיעשה אח"כ הוא בטל ממילא וא"כ שפיר י"ל דכל שמבטל אח"כ ולא ידעינן באונסי' לא תלינן כלל שמחמת אונס ניתן הגט ומבטל המודע' אלא דנתחרט ואתא דיבר האחרון של הביטל ומבטל המודע' (אך ע' רמב"ן שמביא הב"י וריב"ש סי' רל"ב וסי' תפ"ב משמע דמפרשים דעת הרמ' אף על דרך הרשב"ץ אם אמר שהוא אנוס ואינו מזכיר ביטל הגט וצ"ע) ואולם להמבואר לעיל בנ"י משמע שאינו מפרש דעת הרמ' בה"מ אלא ממש כדהבינו הב"י שם דביטל אף מחמת אונס מועיל למודע' שקדמה אם לא היתה בכולל ואם היתה בכולל אז אין הביטל שאחריו אפי' בכולל מועיל בין בגט בין במכירה זולת תקנה דהרמ' שהזכיר גבי גט משמע דמועל אך בגט ולא במכירת אונס וזה צ"ע וע' בהה"מ פ"ו מה"ג בתר שהביא דברי הרשב"א כ' ודע שאין דברים אלו אמורי' אלא במי שאינו אנוס אבל האנוס כבר נתבאר דין זה גט המעושה סוף פ"ב ואם מסר מודע' ובטלה הרי היא כלא מסר כלל וכבר הארכתי בזה פ"ב ובפ"ב אינו מזכיר מענין מודעה כלום ודבריו פה צ"ע דמשמע מדכ' אבל וכו' ואם מסר מודע' ובטלה כו' דס"ל דאם מעושה כדין אף כי מסר מודע' בכולל א"צ לתקנות הרמ' באופן הביטל אלא שאם בטלה מחמת אונס אמרינן מדהוכה ותשש יצרו מבטל נמי ברצון כל המודעות שהקדים וזה דלא כמשמעות הפוסקים ובפ' הב"י ותו דהרי הרמ' אינו מזכיר פ"ב דין ביטל מודע' שצריך המבואר להדיא בערוכין גבי גט מעושה כדין וע"כ שסמך על פ"ו וא"כ א"י לפרש דברי הה"מ ז"ל אם לא בדוחק גדול.

הג"ה ואעפ"י שיש אומרים כ' הב"ש וע' בספר התרומ' וכו' והש"ג פ' השולח מסיים בטעמם כיון שצוה להם לעשות מעשה וע' ברמ' פ"ט ה' ך"ה והוא בש"ע ס"ס קמ"ט ובהה"מ שם לע"ד כל החולקים שם על הרמ' מ"מ מודים לו דבטול שלא בפניהם מועיל ואולי מה דחייש הרמב"ן שם לשמא פייס ובטל היינו בפניה דהוי כמו בפניהם אבל צ"ע מנ"ל לחלק:

צריך שיתירו ומכ"ש דאסור לכופו לגרש מכח שבועתו כמבואר בהריטב"א שבב"י סי' קמ"ה וע' תשו' מהר"י בן לב סי' ע"ט ואם כפו לקיים השבועה קרוב לגט מעושה אם גופי הגרושין שלא כדין וה"ה אם קבל קנין כ' הב"ש בפסקי מהרא"י משמע כו' הא מחילה א"צ קנין ולע"ד איפכא היה לו להקשות דלזה נמי לא מהני קנין דהוי מחילה לדבר שלא בא לעולם כמבואר בח"מ סי' ר"ט בהג"ה ואול' נוסח שטר חליצ' שבנ"ש נכון הוא ע"י שבועה לחלוץ אך יש לחוש להתירה לו טרם שיחלוץ כמו בגט ויש מחמירן אפי' בכה"ג הוא הרשב"א וצ"ע מה יענה לראיות המיימני שבב"י מגיטן דף מ"ו מעשה בצידן כו' ולפ"ר יראה לע"ד שסובר דוקא בשלא ראינו שנתחרט על נדרו או על קנסו וגירש בפשוט הוא דלא מקרי אונס ומתחילה עד סוף כולו רצון אחד משא"כ בעובדא דידיה שנתחרט ועשה השתדלות אצל השר לבטל או לפשר ומסתמא לא שמע לו השר ומחמת יראה זו גירש הרי דידעינן דגופי הגרושין לא מרצונו נעשה אלא מחמת אונס ממון ולא חשוב ליה אונסא דמנפשי' מפני דמסתמא מה שלא מחל השר היה ע"י השתדלות שכנגדו ואפשר אף אם השר מעצמו לא מחל חשוב ליה אונסא דאחרינא של השר. ומה שכתבו תו טעם והוא בש"ע לא מקרי אונס מאחר דתלה גיטו בד"א ויכול ליתן הקנסות ולא לגרש צ"ע דא"כ בכל אונס שאנסוהו בממון שסיפק בידו ליתן אם לא יגרש נמי נימא דאינו אנוס מדיוכל ליתן הממון וכבר מוסכם בח"מ סי' ר"ה סעיף ז' דאף אונס ממון חשוב אונס להכי לע"ד צ"ע אם יש להקל נגד הרשב"א כמו בנידן דידיה אף בדיעבד כי המהר"ק שכ' שאם ר"ל אדעת' דהכי הושלש מתחילה שלא יתננו לו אא"כ יגרש אם כן עשה מתחילה מדעתו פשיטא שאין זה אונס ממה שלא רצה השליש להחזיר המעות אם לא יגרש דאין אונס אלא מחמת אחרים לאפוקי זה שהביא האונס עליו נראה שדימה בפשוט למה שחשוב כל המכירות מדוחק המעות לאונסא דנפשיה ובודאי אלו הביא הרשב"א וחלק עלי' היה ראוי לפסוק כמותו אבל אחרי שלא ראוהו ק' לע"ד להקיל נגדו:

הא דאינו גט כשהוא אנוס כ' הב"ש ואז הגט בטל אפילו חייב לגרש ומסר מודעה ולא ביטל המודעה הגט בטל אמת שאף בב"י כ' ושלא כדין בישראל דאמרינן פסול היינו כשאמר רוצה אני וגם שביטל המודע' או לא מסרה דאי מסר ולא ביטל אפי' כדין אינו גט כלל. ואף בהש"ג בשם ריא"ז כ' נמי בהשולח בטל הגט ומ"מ צ"ע שהרי לא נאמר אלא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודייק מלישנא יתירא דכופין אותו עד שיבטל המודע' בפי' ומפרש הסוגי' דל"צ אלא דעשויה וארצי מהו דתימא בטולי בטלי' קמ"ל עד דמבטל לזה למודעי' ולא נשמע מזה אלא החיוב לכופו עד שיבטל בפירש וי"ל דהיינו משום דאי לא ביטל בפי' אלא שכפוהו עד דארצי אינו מבורר אם בטל למודעי' אם לאו ומ"מ אפשר דמידי ספק לא נפק דדילמא מ"מ ביטל למודעי' במה דארצי לחוד כס"ד דמהד"ת ואיך אפשר להקל מכח זה בגט בטל בודאי ואפשר לדחוק ולפרש דעת הב"י שאינו שולל אלא דאינו פסול דרבנן שהוא אם נשאת ל"ת ומה שמסיים א"ג כלל ל"ד וצ"ע:

ואפילו קיבל מעות והא דלא נימא אגב אונסי' וזוזא גמר ומגרש מבואר בריב"ש סי' קך"ז דאפי' בזביני הסכימו דלא אמרינן זביני' זבינא אלא כשנותן לו כל שווי הקרקע אבל לפחות משוי' לא ולכוף האיש בקבלות מעות לא נאמר א"א וזוזא ואפי' בכל ממון שבעולם דאין דמים לאשה ודברי הב"ש לפירשב"ם מבוארים נמי שם וכבר מבוארים בח"מ לענין מכירה בפחות עשוי' דלענין זה לא חשוב כמתנה אלא כזביני דאם אין אונס ידוע צריכים העדים להכיר באונסו זולת זה לא חשוב מחמת אונס וה"ה הכא גבי גט בלא אונס אך שם עולים הדברים אף לשטת הרא"ש דס"ל דמ"מ לגבי מתנה מועלת אפי' אם בודאי לא נאנס משא"כ הכא גבי גט צ"ע ודוק:

גט שמסר וכו' על נתינתו דקדק לכתוב הכי ע"פ דבריו שמבאר הכי לנכון דברי הרמ"ה שבטור סי' קל"ח וע"ש:

שאם מסר מודעא. משמע מכל הפוסקי' דוקא כשמוסר מודעא להדיא אבל גילוי דעת למסירת מודעא לא מהני ועיין בב"י בתשובת רשב"ץ שהביא וב"ח:

דעו שאני אנוס. לרמב"ם אפילו אינו אומר דעו שאני אנוס אלא אמר גט שאני כותב לאשתי בטל הוא מהני ועיין בתשובת ריב"ש סי' רל"ב ותפ"ב והובא בב"י ס"ס קמ"א נראה שם לרמב"ם אפילו אם אמר בהדיא שהוא אינו אנוס יכול לבטלו קודם הכתיבה כמו אחר הכתיבה כמ"ש בסימן קמ"א מ"ה צריך אח"כ לבטל בפירוש מה שאמר ולכמה פוסקים א"י לבטל קודם הכתיבה, ולרשב"ם פ' חזק"ה ושאר פוסקי' משמע אפי' אם אמר סתם גט זה בטל הוא לא הוי מ"מ כיון שאומר קודם הכתיבה אז מה שמצוה אח"כ לכתוב מבטל ממילא את דבריו הראשונים עיין ב"י רס"ז:

וכן אני מבטל. דרך כלל לעולם הולכים אחר דברי האחרוני' אלא שצריך לבטל כל המודעות וכשהוא אומר אני מבטל כל דבר שגורם ביטול בזה נכלל הכל ואפי' אם מסר מודעא גם ע"ז מ"מ דברי האחרונים עיקר מיהו הרשב"א כתב הראשוני' הסכימו שביטול מודעא מועיל לכל המודעות ואני אומר לצאת כל ספק שיפסול גם העדים שיעידו וכו' ולכל הני פוסקים ה"ה הרמב"ם והרא"ש והטור ורשב"א בשם הראשונים והר"ן ס"ל דברי האחרוני' מה שמבטל המודעות עיקר לכן אפי' אם מ"מ על הביטול וכל הפיסול העדים מ"מ דברי האחרוני' קיימי' ואם אמר הריני מבטל מודעי עד עולם לא מהני דמשמע מודעא זו מבטל לעולם ולא שאר מודעות:

דסגי אם אומר שמבטל מודעי וכו'. כלומר דא"צ לפסול את העדי' אבל בזה אין חילוק בין אם יאמר אני מבטל מודעא ומודעות וכו' לבין שיאמר אני מבטל כל דבר שגורם ביטול וכן משמע מהרא"ש וכן כתב הב"י וד"מ מיהו בתשובת רש"ל סימן כ"ה בדרישה ובט"ז כתבו לרמב"ם לא מהני כשאומר אני מבטל מודעא ומודעות וכו':

ואף על פי שי"א. עיין ס"ס קמ"א מבואר דקי"ל כדיעה זו דכן הוא דעת הרמב"ם והסמ"ג והתרומה אלא לענין ביטול מודעא מחמירים לבטל עוד קודם הנתינה ועיין בספר התרומה ובסמ"ג שא"י לבטל שלא בפני הסופר ועדים שצוה להם לכתוב הגט:

צריך שיתירו לו. היינו כשא"י לכופו ע"פ הדין צריך שיתירו לו כי השבועה הוי ככפיה אבל בוודאי אם הדין נותן לכופו לא אכפת לן בשבועתו:

וה"ה אם קיבל קנין. צריכים למחול לו הקנין שלא יהיה כאונס משמע הקנין חל מה שעושה על הגט ושם בפסקי מהרא"י משמע דלא חל כלל דהא כתב אם עשה קנין א' לגרש וליתן קנס כיון דאין חל הקנין על הגט אין חל על הקנס דהוי קני את וחמור לפ"ז משמע אם קבל קנין א"צ להתיר לו כיון דאין חל מעיקרו וכ"כ הרמב"ם פ"ה ה' מכירה דלא מהני קנין על הגט וכ"כ הסמ"ע בסי' קצ"ה לפ"ז אין חל הקנין שעושים על החליצה ולא מהני הק"ס שמקני' האחי' תחת החופה וא"ל הקנין שנוהגים תחת החופה קאי על הממון דאין רוצין ממון אחיהם א"כ ל"ל קנין דהא מחילה א"צ קנין:

אבל אם קבל עליו קנסות. בלבוש מחלק בין אם מתחייב קנס כשיבוא אשתו ולא יגרש לבין אם מתחייב אם לא יגרש לזמן המוגבל ובזה מתרץ דל"פ תשובת הרשב"א שהביא רמ"א על מהרי"ק והרב רמ"א לא ס"ל כן:

ה"מ כשמסר מודעא. ואז הגט בטל אפי' אם הוא חייב לגרש כדין ומ"מ לא ביטל המודעא הגט בטל:

פסול. משמע לכאורה דפסול מדרבנן וליתא אלא אפי' מדאורייתא פסול כמ"ש ברש"י והר"ן ובטור וכן משמע בסעיף ז' וכן אם אנסוהו עכו"ם כדין הגט בטל ולא כרמב"ם ספ"ב ועיין ב"י וב"ח ובחדושי רש"ך מיהו בש"ס איתא כדין בעכו"ם אתי לאחלופי בדין דישראל צ"ע אם קידש אחר אם חוששים לקדושיו אם גזרי' אטו בדין דישראל ט"ז:

מי שמ"מ וכו'. היינו היכא דחייב לגרש ע"פ הדין ומ"מ מכין אותו, ואם אנסוהו שלא כדין ומ"מ אינו חייב עונש כלל, ועיין בש"ג דף תק"ע שהביא לפסק הלכה אם אנסוהו וסתמו העדים את אזנם וראו דהוא רהיט ואזיל לא הוי ביטול ואם אמר בשם רב או דיין שצוה לבטל הוי ביטול ממש ולא ג"ד עיין תשובת הרא"ש:

מכין אותו וכו'. בטור איתא משמתינן אותו והב"י הקשה עליו מהא דאיתא פ"ק דקדושין דרב מנגיד מי שמ"מ ולא נידוי דחמיר ממלקו' וכ"פ הרמב"ם לכן פסק המחבר מכין אותו עוד הקשו עליו דהא הרא"ש פוסק כנהרדעי דרב לא מנגיד אלא מאן דמקדש בביאה א"כ מי שמ"מ אין מכין אותו, וכן קשה על הרב רמ"א בסי' כ"ו הביא דעת הרא"ש וכאן לא הביא אותו גם קשה על הטור למה כתב בח"ה סי' ח' מאן דמצער שליח ב"ד מכין אותו דהא הרא"ש פסק כנהרדעי וקושיות אלו יש לתרץ בטוב דראיתי בבאר שבע דף צ"ט כתב נהרדעי לא פליגי אלא בענין קידושין דאין מלקין אלא מאן דמקדש בביאה אבל בשאר דברים ל"פ לפ"ז אף על גב הרא"ש פוסק כנהרדעי מ"מ כאן מודה וכן בשליח ב"ד דמלקים אותו לכן הביא הרב רמ"א בסי' כ"ו בענין קידושין דעת הרא"ש ולא כאן ולא בח"ה, ולתרץ קושי' שני' למה כתב הטור משמתינין אותו מתרץ בדרישה הש"ס איירי אם כבר מ"מ וביטל מלקין אותו ולא מנדין אותו אבל כאן איירי הטור מי שמ"מ ואינו רוצה לבטל אז כופין אותו בכל כפיות עד שישמע לדברי חז"ל מיהו דברי רמ"א מ"ש ואפי' בטל וכו' אפ"ה משמתינן ליה תמוה:

ואעפ"כ פסלה מן הכהונה. כבר כתבתי שלא כדין בישראל ובעכו"ם כדין פסול מדאורייתא אלא י"ל דתפסי בה קידושין של אחר דיש לגזור אטו כדין בישראל:

ואפילו קיבל מעות. אפי' אם אנסוהו כדין ועיין ח"ה דף מ' בפי' רשב"ם דכתב אם מ"מ על הגט גילוי מלתא בעלמא הוא כיון דאינו מקבל מעות בוודאי אנוס הוא נשמע אם מקבל מעות ומ"מ אמרינן שמא לאו אונס הוא אלא היום למעות הוא נצרך לכן הוא מגרש צריכים העדים לידע אונס שלו ואפשר אף לרשב"ם שפיר הדין מ"ש הרב רמ"א כאן בשם הש"ג דאם אנסוהו אז לא מהני מעות אבל אם מ"מ ואנן א"י אם הוא אנוס אז בלא מעות אמרי' בוודאי אנוס הוא דאל"כ למה הוא נתן גט אבל אם הוא לוקח מעות י"ל לאו אונס הוא אלא מחמת המעות הוא נותן גט למחר הוא רוצה לחזור מ"ה הוא מ"מ ונ"מ אם האונס שקר הוא דקי"ל מ"מ כיון דמגלה דאנוס הוא ולא הוי גט א"כ אם הוא מקבל מעות י"ל כפרשב"ם דלמא ע"י מעות מרוצה הוא:

עשה מה שישראל אומרים לך. ה"ה אם אומרי' סתם תן גט כיון שבא ע"י ישראל עיין בטור ובב"י:

צריך כו'. תוס' דעירובין שם והרי"ף והרא"ש בפ"ד דגיטין וש"פ:

שאם כו'. גמ' שם:

אע"פ כו'. הרמב"ם ממ"ש בב"ב מודעא בלא קנין:

ואע"פ שלא כו' דקי"ל כריב"ק בפ"ג דסנהדרין ובגטין ל"ג ב' דלמא כריב"ק ס"ל שם:

אע"פ כו'. ב"ב מ"ם ב':

ואפי' כו'. הרא"ש שם:

ואף על פי כו'. גמרא דערוכין שם:

וא"צ קנין רמב"ם ממש"ש צ"ל דעשייה כו' אלמא אפי' בגילוי דעת ס"ד דמהני:

לכן צריך כו' וי"א כו' ז"ל הרמב"ם בפ"ו הי"ט וכן אם אמר כו' בטל הוא וכ"ד שאבטל בו מודעא זאת ה"ה בטל וכתב אחר כך ונתנו לה אע"פ שביטל המודעא קודם שיכתוב הגט הרי הגט בטל א"כ מהו תקנה דבר זה כו' וטעמו דטעם דביטול השליחות משום דדיבור מבטל דיבור כמ"ש ל"ב ב' וכן ביטול המודעא וה"ה למודעא על הביטול וערא"ש פ"ד ס"ו. ודעת הרשב"א וש"ע דוקא שיפסול עדים דכל שאין העדים נאמנים אין הקלקול אלא בידי שמים ואין אדם עשוי לקלקל אשתו בידו שמים כמ"ש בירושלמי וע"כ גומר בלבו לבטל כל מודעא וליתן מדעת וכ"מ בגמ' ע"ו ב' באומרת נאמנת כו' ואם איתא האי נאמנות מאי עבידתיה דאינו אלא בממון אלא כנ"ל בירו' שאין כו' ועיין תוס' ס"ד א' ד"ה שאני כו' ור"ח כו' עיין רשב"א סי' תקע"ג ועמ"מ שם שכתב שכ"ז כתב לכתחילה לחוש לדברי הרמב"ם שם דס"ל דביטול בסתם אינו מבטל כל המודעות ע"ש:

ומודעא דמודעא על כו'. דעד העולם לחוד לא מהני כמ"ש בר"פ הכותב איבעיא להו ר"י פירי פירות דוקא כו' א"ד כו' הר"ן שם:

ואע"פ כו'. ע"ל סימן קמ"א ס"ס ס"ו:

וה"ה אם כו'. דבריו תמוהים ששם כתב שאין הקנין כלום וכמ"ש הרמב"ם מפ"ה מה' מכירה:

אבל אם כו' כמ"ש מ"ה מ"ו אריב"ש מעשה בצידן מאי קונם כו':

ואפילו גירש כו'. כמ"ש בב"ב מ"ז ב' ודלמא שאני כו':

ומצוה כו'. גיטין ל"ד א':

ואפי' בטל כו'. תוס' דיבמות שם נ"ב א' ד"ה דמסר כו' וע"ש בד"ה דמבטל כו':

משמתינן ליה. טור והוציא זה מתשובת הרא"ש וכבר הקשה ב"י עליו ונ"ל דסובר דרשות בידם להחרים ומכ"ש בקדושין ע' ב' ואע"ג דתוס' ביבמות שם ד"ה דמתפקר כו' תי' משום שביזה כו' פשטא דגמ' לא נרא' דפריך ר"נ ולינגדיה מר דרב כו' והשיב לו דעדיף כו' משמע דהרשות בידו ול"ק לו כלל דביזה אותו עצמו וקא ציער שליחא כו':

סעיף א' צריך שיבטל וכו' נ"ב הנה בדין אם שייך בגיטין עביד לא מהני עיין בדברינו לאה"ע סימן א' במהדורא ו' שלי סימן קע"ד מ"ש דיש לפלפל בזה ייע"ש בעזה"י ובדין קדושין אם בכל דוכתא עביד מהני או לא ייע"ש ועיין במהדורא ז' שלי סימן זה מ"ש בזה עוד בעזה"י ודו"ק:

סעיף ג והריני פוסל כל עד וכו' נ"ב עי' מ"ש לפלפל בענין זה על דברי הרשב"א שממנו מקור דין זה בתשובה ל"ק טרנפאל בש"ע סימן קכ"ט במהדורא ג' שלי סי' קס"ח ייע"ש ודו"ק.

סעיף ה' בהג"ה י"א דלא מקרי אונס וכו' נ"ב הנה בדין אם כעת לא אנסו רק דהוי ביד המאנס לחזור ולאנסו אם נחשב אונס עיין בתשובת מהרי"ק ובאחרונים ובחבורינו כמה פעמים בעזה"י ועיין כעת מ"ש בחיבורי חכמת התורה על התורה פ' ואתחנן שנה זו שנת תרי"ז דאף אם נחשב אונס היינו רק אם עשה ממש כמעשה הראשון שאנסו עליו בלי שינוי כלל דאז י"ל דע"ז ראשונה הוא עושה אבל אם המעשה כעת הוי בשינוי קצת ממעשה הראשון שהי' באונס אז כיון דעכ"פ על מעשה כזו לא אנסו וע"ד ראשונה לא שייך בזה כיון דלא הוי כעין הראשון ודאי לא נחשב אם לא אנסו כעת ופרשנו בזה מ"ש הכתוב הטיבו כל אשר דברו ייע"ש בעזה"י ודו"ק. והנה בדין אם אונס ממון מהני לבטל הגט להיות נחשב גט מעושה עיין בחבורי לתורה פ' בהר בשנת תדי"ר מ"ש כדמות ראי' דגם אונס ממון מבטל הגט ייע"ש ודו"ק:

שאם מסר מודעא. עבה"ט מ"ש משמע מכל הפוסקים דוקא כשמסר מודעא להדיא אבל גילוי דעת כו' והוא ל' הב"ש. ולכאורה מאי קמ"ל הא מלתא דפשיטא דקיי"ל כאביי בפ' השולח דג"ד בגיטא לאו מלתא היא כמבואר בש"ע לקמן סי' קמ"א ס' ס"ב. אמנם נראה דהב"ש כיון בזה לאפוקי מדעת הב"ח כאן שמחלק דדוקא ג"ד לאחר מעשה כתיבת הגט לאו מלתא היא אבל קודם מעשה כתיבת הגט מהני אפילו ג"ד שעושה באונס (וז"ל הב"ח כאן בפ' חז"ה אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן כו' באונסא דפלניא לאו מודעא היא ופריך מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנת' גילוי מלתא בעלמא היא. וקשיא עלה דמשמע הכא דגילוי מלתא בעלמא מבטל לגיטא והא ודאי ליתא דקיי"ל כאביי דג"ד בגיטא לאו מלתא היא. וכן ברפ"ק דכתובות אין טענת אונס בגיטין ותיקן רשב"ם דה"ק הא אין צריך שיהיו העדים יודעים באונסו אלא כיון שגילה להם שהוא אנוס סגי בהכי והגט בטל דאי לא הי' אנוס למה כותב מודעא בחנם לא יתן גט ולא יכתוב מודעא א"ו אנוס הוא וכ"כ הרא"ש לשם ובפ' השולח וכך הם דברי רבינו. ואי לאו פירושם הייתי מפרש כפשוטו דאע"פ דג"ד לאו מלתא היא היינו ג"ד לאחר מעשה כתיבת הגט (נראה דר"ל מעשה המוטל על הבעל לעשותו דהיינו הצווי לסופר לכתוב ולעדים לחתום ע' בפ' השולח שם בהא דאותיבו קרי באודנייכו) דאין כח בגילוי דעת לבטל מעשה כו' אבל קודם מעשה כתיבת הגט מהני אפילו גילוי מלתא בעלמא דמגלה שיהא עושה מעשה כתיבת הגט באונס כ"ש כשהוא מוסר מודעא בפירו' מקמי מעתה כתיבת הגט דמועיל לבטל הגט אע"ג דלא ידעינן באונס. ולפי זה הפי' שהוא פשוטו דאפילו לא מסר מודעא אלא גילה בדעתו שיהא עושה מעשה כתיבתו באונס בטל גיטא צריך לבטל גם גילוי דעת זה בתוך בטול המודעא וכך נוהגין ליזהר שיבטל כל מה שהוא גורם שיהא בטול הגט מחמתו שבזה כולל אף גילוי הדעת כו' עכ"ל) ע"ז כתב הב"ש דמכל הפוסקים ל"מ כן אלא דגם קודם מעשה כתיבת הגט דוקא שמסר מודעא להדיא כו' ורמז עוד לעיין בת' הרשב"ץ שהביא הב"י והיינו דמשם מוכח ג"כ דלא כהב"ח ע"ש. ועיין בתשו' גאוני בתראי סי' נ"ב בתשובה מהגאון בעל הסמ"ע ז"ל אודות הגט שניתן ביוינא מבואר ג"כ דלא כהב"ח וז"ל שם והא דאמרי' בפ' ח"ה מודעא דמאי אי דגיטא ומתנה גילוי מלתא בעלמא היא אל תטעה לומר דאזלי' בגט בתר גילוי מלתא לבטל הגט אלא ה"פ למה צריכין לידע באונסי הלא ודאי אנוס הוא כו' ע"ש (ומה שנוהגין לו' וכן אני מבטל כל דבר שגורם כו' מבואר בב"ש סק"ג ע"ש): ועיין בתשובת מהרי"מ מבריסק סי' ל"א הביא שם דגם מהרח"ש ז"ל בדיני מודעא כתב כעין דברי הב"ח הנ"ל דהא דג"ד בגיטא לאו מלתא היא דוקא היכא שהג"ד בא לבטל מעשה שכבר עשה אבל הינא דהג"ד בא לבטל מה שעתיד לעשות מלתא היא דאמרינן מה יעשה אח"כ עשה ע"ד הראשונה (אך מ"ש שם דכן נראה דעתי הט"ז בסי' קמ"א סעיף ס"ב הובא בב"ש שם ס"ק צ"ח לע"ד אינו מוכרח ויבואר אי"ה בסי' קמ"א שם) ומ"מ סיים מהרי"מ שם שדבר זה אינו מוסכם ע"ש. וע' עוד מדין זה דג"ד בגיט' בתשו' מהר"ם לובלין סי' קכ"ב וקכ"ג ובתשו' מ"ב סי' ע"ה ובתשו' ב"ח החדשות סי' צ"א ובתשו' מהר"ם אלשיך סי' ע"ח ובתשו' הרדב"ז ח"א סי' פ"ג וסי' תקע"ג ובח"ב סי' תקצ"ב ובס' שעה"מ פ"ו מהל' אישות הל' ב' ובתשו' משכנות יעקב סי' ל"ח: ועיין בס' בינת אדם שער ב"ה סי' ל"ה באחד שנתן גט ע"י שליח וקודם נתינת הגט נתפשר שיתנו לו חפצים ידועים וכן עשו והשלישו החפצים ולאחר נתינת הגט בלקחו החפצים טען שרימו אותו בחפץ א' שכוונתו הי' שהוא טוב ונתנו לו חפץ רע ומחמת זה רוצה לבטל הגט. וכתב שמעשה כזה הי' בגט שסידר הסמ"ע בווינא במבואר בתשו' מהר"ם לובלין ויצא מחכמי הדור בהכשר כו' (כמוזכר קצת כב"ש לקמן סי' קמ"ה ס"ק ט"ז) והסכימו כיון שעכשיו מבטל הבעל קודם נתינת הגט כל דבור שיזיק להגט אין אחרי דבריו כלום. אך המערער נשען על דברי ר"ן פ' מי שאחזו בשם אחרים גילוי דעתא ואומדנא עדיף מתנאי שאינו כפול וכיון שהש"ע בסי' ל"ח כתב די"א דנקטינן לחומרא בתנאי שאינו כפוליכ"ש בג"ד. והאריך לבטל דברי המערער שהאי דעת אחרים הוא דעת יחיד ונדחית מכל הפוסקים (עיין בס' שער המלך ט"ו מהל' אישות) ובפרט דבנ"ד ליכא אומדנא ומכ"ש עכשיו שהבעל מבטל כל מה שיזיק לבטל הגט ולכן אין ספק שהאשה זו מותרת ע"ש באורך: ולע"ד צ"ע מ"ש בריש דבריו דמעשה כזה היה בגט בווינא כו' ולכאורה נדון זה לא דמי לדהתם דשם גם לפי דברי הבעל שהקישור בח' ובנתינות משכנות שיחזרו וישאו זא"ז חשוב הוא כאילו התנה עכ"פ הוא ענין תנאי דלהבא בזה שפיר כתבו כיון שנתן אחר כך הגט בפירוש בלא שום תנאי ביטל תנאי הראשון אבל היכא שאמרו להבעל שכבר השלישו החפצים בשלומות וקיימו התנאי שהקפיד עליו מתחילה בזה אין שום הוכחה ממה שאמר אח"כ שנותן בלא תנאי לומר שמבטל תנאי הראשון די"ל כוונתו הוא רק על תנאי דלהבא אבל לא על העבר שלפי דעתו הוא כאילו מונח בקופסא. וסברא זו מבוארת ג"כ בתשו' מהר"ם אלשיך שם בעובדא שהאשה השלישה שטר כתובה אך עשתה מסירת מודעא (יובא בדברינו לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג ס' פ"א) ואף דמהר"ם אלשיך שם סתר סברא זו מכמה טעמים שביאר שם לכאורה בנ"ד לא שייכי כל הטעמים דשם וצ"ע. ומ"מ בגוף הדין יפה הורה כיון שמתחילה לא הי' קפידא מהבעל בפירוש שיהיו החפצים כמו שאומר עתה ובאם לאו לא יתן הגט רק הי' ג"ד או אומדנא וזה ודאי לאו כלום הוא כמו שהאריך הרב בעל בינת אדם שם:

בפני שנים. עיין בסי' בית מאיר שכ' דמדברי תשו' הרשב"ץ שהובא בב"י ומדברי הריב"ש סי' קכ"ז משמעות לשונם שאפילו בלשון ברור למודעא דוקא אם אמר לשני העדים שמעו או אתם עדי. והוא ז"ל פקפק על זה וכ' דצ"ע למעשה ע"ש:

דעו שאני אנוס. עב"י מה שהביא בשם הרשב"ץ בעובדא שהיה דודו של המגרש בוכה וא"ל המגרש מה צורך לבכות אני נותן בכח זה הגט ושאל לו הרב מה כוונתו והשיב שכוונתו כי מאחר שאינה רוצה אותי איני רוצה אותה. והאריך בזה אם נאמן לפרש דבריו והביא מהא דסתם נדרים להחמיר ופירושן להקל כו' ע"ש גם בריב"ש סי' קכ"ז האריך בנדון זה ועיין במל"מ פ"ו מה"ג דין כ"א שהביא דברי הריב"ש בתשובה הנ"ל ומתמה עליו במ"ש דנאמן לפרש דבריו ומדמה לנדרים וכתב וז"ל ואני מהסס בזה אם אמרו בנדרים שנאמן לפרש דבריו שהם דברים שבינו לבין קינו יאמרו בגט שאם כוונתו באומר בכח הוי ביטול תו לא מהני גט זה לדעת רבינו וצ"ע עכ"ל (ור"ל דלדעת הרמב"ם שפסק דאינו חוזר ומגרש בו אין להאמינו ולסמוך על דבריו מאחר שאין לו תקנה וכמו שהאריך הרשב"ץ בתשובה הנ"ל לחלק בכך דשאני נדרים דבידו לשאל על נדרו אלא דכ' אח"כ דגם בנ"ד הרי בידו לבטל הביטול והיינו לשיטת הסוברים דחוזר ומגרש בו משא"כ לדעת הרמב"ם) ועיין בתשו' משכנות יעקב ס' ל"ח שהאריך בזה בעובדא ששאלו להמגרש בעת כתיבת הגט למה הוא נכנס ויוצא והשיב להם מה בכך ואמרו לו שאפשר להיות מזה איזה ביטול וע"ז השיב להם בזה"ל וואש איז אז איך בין מבטל. ושאלו הרב למה היא מבטל והשיב איני מבטל רק כוונתי דרך שאלה וזה יהיה הדין אם אני מבטל ע"ש באורך שהתווכח בזה עם הגאון מהרר"ז מרגליות ז"ל:

וכן אני מבטל. עב"ש סק"ג שכ' ואפילו אם מסר מודעא גם על זה מ"מ דברי האחרונים עיקר כו' ע"ש ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' קנ"ז לענין אם לא אמר לשון זה רק אמר שמבטל מודעות ואח"כ הביא עדים שמסר מודעא גם על ביטול המודעות והאשה כבר נשאת לשני ויש לה בנים ומסיק שם דאין אשה זו יוצאת מתחת בעלה ובניה כשרים ע"ש ועיין בתשו' גליא מסכת בקו"א סי' ד' בעובדא שאיש א' גירש את אשתו כדת בביטול כל מודעות כמבואר בסה"ג ואח"ז נתברר שעשה מס"מ וביטול על כל הביטולים וקיבל עליו בשבועה שלא לבטל מודע' דנין וקצת לומדים רצו לדון הדבר להחזיר ע"פ העיקר דהלכה כרבא בתמור' דכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני ובסמ"ע וש"ך סי' ר"ח הסכימו לדעת המרדכי דאף באיסור שבדה מלבו שייך דין זה והיא יו"ל האריך דאין כאן שום פקפוק והגט הוא כשר לכל הדיעות דנראה ברור דענין אי עביד ל"מ לא שייך אלא אם בגוף מעשה הגט הוא איסור אבל עסק דנ"ד אין בעצמותו של הגט שום איסור כו' והרי זה דומה לנשבע שלא יבא תוך עיר פ' ועבר ובא לעיר ההיא וגירש שם אשתו כו' ע"ש באורך (עמ"ש בזה לקמן ס"ק וי"ו) ועיין בס' בית מאיר שתמה לפי פרשב"ם ב"ב מ' אהא דאמר אי דגיטא ודמתנתא גלוי מלתא בעלמא היא דהיינו אף דלא ידעינן אונסא מ"מ מוכרח שהוא אנוס כו' לפ"ז מה מועיל ביטול מודעו' דהא עכ"פ נשאר האונס ותינח המחוייב לגרש (דהאונס לבד אינו מזיק רק המודעא לזה מועיל הביטול) אבל המגרש אינו מן הכופין ודאי קשה מה יועיל הביטול שמחמת אונס אף דלא ידעינן ליה הא מוכרח עכ"פ ע"י המודעא ובאמת משמעות סוגיא דעירוכין דתמיד מועיל ביטיל מודעא כו'. האריך בזה ע"ש וכבר נתקשה בזה המהרח"ש בקונטרס מודעא ואונס (גם בספר גט מקושר בסג"ר אות מ"ה מ"ז) ובס' קצות החושן בח"מ סי' ר"ה כתב באמת לדעת הרשב"ם אינו מועיל ביטול מודעא רק בגט מעושה כדין אבל לא בגט שנותן מעצמו מ"ש אך בס' נה"מ שם ס"ב השיג עליו דהוא נגד דברי הפוסקים וכתב הוא ז"ל ליישב דכוונת הרשב"ם במ"ש דאיכא הוכחה דודאי נאנס היינו אונסא דנפשיה באופן דמצד האונס לחוד לא היה בכחן לבטל הגט והמתנה רק בצירוף שניהם המודעא והאונס יוכלו לבטל ומש"ה כשמבטל מודעא מהני כו' עש"ה. ועיין בתשו' מהרי"מ מבריסק סי' מ' שגם היא ז"ל כתב לפרש כן דברי הרשב"ם הנ"ל ועוד כתב שם טעם אחר דאף דיש הוכחה דמתחילה היה אונס מ"מ ע"י ביטול מודעא יש לנו לומר שסר ממנו האונס כיון דלא ידעינן האונס רק על ידי המודעא יש לנו לומר שבעת ביטול המודעא סר ממנו האונס וכמדומה שלזה נתכוון הרשב"א שהובא בב"י ח"מ סי' ר"ס מחודש ט' ושוב הביא דסברא זו מבואר ג"כ בתשו' המבי"ט סי' מ"א (במה שהשיג שם על ת' דברי ריבות סי' ע"ר שיצא להקל הרבה מצד ביטול מודעא ופיסול עדי מודעא דאף שהעידו העדים שהכירו באונסו מ"מ הרי פסלם ועוד דיש לומר שאח"כ סר האונס. וע"ז חולק המבי"ט) דכל היכא דידעינן בודאי שהיה אנוס אינו מועיל שום ביטול מודעא ופסולי עדים עד דידעינן בבירור שנסתלק ממנו האונס אבל היכא דלא ידעינן שהוא אנוס רק ע"פ דבורו אף דנאמן לומר שהוא אנוס מ"מ מועיל ביטול מודעא דתלינן שסר ממנו האונס והאריך בזה. וע"ש עוד שהביא דברי המבי"ט שם שכתב עוד אחר שהשיג על ד"ר הנ"ל סיים וכתב אלא א"כ נודע שנסתלק האונס או שנודע כי אע"פ שאנסו אותו אח"כ הניחו ופייסו אותו בדברים או מעות ונח מרוגזו ואמר שהיה מגרש מרצונו ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק סקט"ו.

וכן אני מעיד על עצמי כו'. עיין ספר ישועות יעקב ס"ס קנ"ד בסה"ג סקי"א שהעיר בזה מדברי הט"ז יו"ד סי' קס"ט סקי"ד דלא מהני אודיתא לענין איסור כו' וא"כקשה כאן שהוא מלתא דאיסורא מה יועיל מה שמודה שלא מסר מודעא כיון שנתברר אח"כ ע"פ עדים שמסר מודעא ומה יש בכחו לפסול העדים כיון שאנן ידעינן שהם כשרים באמת וכתב ליישב דבאמת בלא"ה ראוי שיהיה מועיל ביטול מודעא וגם כיון דרב מנגיד מאן דמסר מודעא אגיטא נימא דמסתמא ביטול בלב שלם אך משום חשש לעז קאתינן עלה כמ"ש רש"י אהך דרב מנגיד אבל כיון שהודה בעצמו והודאת ב"ד כק' עדים דמי תו ליכא חשש לעז דאצל כל העולם מהני הודאה אף נגד עדים עש"ה (ותימה שלא הזכיר דברי הרשב"א שהובא בב"י ודברי הט"ז כאן:

אם נשבע הבעל יתן גט. בגליון ש"ע של הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל כתב וז"ל וכן אם נשבע שלא לגרש או נשבע שלא לבטל המודעות צריך התרה ובלא התרה בדיעבד ע' בח"מ סי' ר"ח וע' בת' הראנ"ח ח"א ס"ס מ"ב עכ"ל. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קכ"ט שנשאל על כיוצא בזה במעשה באחד גירש את אשתו כדת ואחר שנמסר הגט מיד הבעל ליד האשם והבעל הלך אל עירו יצא קול ערעור על הגט שהבעל נשבע לאביו ברבים שלא לגרש את אשתו בלתי ידיעתו וכיון שהבעל עבר על שבועתו יש לחוש על הגט מטעם אי עביד לא מהני. והאריך שם מאד בזה ותורף דבריו להכשיר הגט היה מחמת שבעה היתירים הא' כיון שהתוס' והרא"ש פסקו בהדיא דבשבועה שאדם נשבע לא שייך למימר אי עביד לא מהני וכפי הנראה גם הרמב"ם סובר כן ולכן גדלה התמיהא על הסמ"ע והב"ח והש"ך בח"מ סי' ר"ח (ובש"ך יו"ד סי' ר"ל) שחששו כלל לדברי יחיד דעת המרדכי נגד שלשה אבות הפוסקים התוס' והרא"ש והרמב"ם ומה שהביא הסמ"ע מפ' האשה שנפלו דאפילו במידי דרבנן אי עביד ל"מ אין הנדון דומה דמה דאמרו רבנן לא מקרי בדה מעצמן וגם בתקנת חכמים שייך לומר א"כ מה הועילו בתקנתן ולכן העיקר כהט"ז ורשד"ם ופר"ח דהחליטו כדעת התוס' ואף כי קשה לסמוך למעשה נגד ספיקא של הב"ח והש"ך ובפרט שהסמ"ע מסכים לחלוטין כהמרדכי אך כבר הוא עמוד ברזל שא"א למחות במי שירצה לישא את האשה. הב' בהיתר האשה גם לדעת המרדכי כי המרד' שלהי שבועות נקט דינו בנשבע שלא למכור ולא נקט בנשבע שלא לגרש והיינו דבגירושין גם המרדכי מודה שהיא מגורשת שאף שעל החילוק שכתבו התוס' בתמורה דף ו' היכא שבדה מעצמו חולק המרדכי אכתי מודה שהגירושין קיימים מטעם שהזכירו התוס' בתחלת הסוגיא שם דהיתקש גירושין למיתה ואף די"ל שהתוס' כתבו בזה אונס כיון שמרצונה יכול לגרשה וכיון שהגירושין חלים לרצונה שוב איתקש למיתה שאין חילוק בין רצון ללא רצון וא"כ בנשבע שלא לגרש לא שייך היקש זה אך ז"א אלא אם היה נשבע סתם שלא לגרש כלל אבל זה שנשבע שלא יגרש בלי ידיעת אביו וא"כ אם היה מגרש ברצון אביו היו חלים הגירושין וכיון שיכולים לחול לרצון שוב איתקש למיתה וחלין אף שלא לרצון הג' דהנה בנשבע שלא יעשה ועבר ועשה התוס' והרא"ש שוים דלא אמרי' בזה אפילו לרבא דאי עביד ל"מ ואמנם התוס' נתנו טעם דיש חילוק היכא שבדה מעצמו והרא"ש בתשובה כלל ד' דין ה' (הובא בט"ז יו"ד סי' רכ"ח סקמ"ד) נתן טעם אחר דבח' ושבועה כיון שיש יכולת להתירם אינם דומים לאיסורי תורה שא"א לבטלן ויש נ"מ לדינא בין הטעמים האלו בשבועה שנשבע ע"ד רבים ואין לו שייכות לדבר מצוה שאין לו התרה. לדעת התוס' אי עביד מהני שעכ"פ היא בדה מלבו ולדעת הרא"ש בזה אי עביד לא מהני כיון שא"א לו לבטל השבועה ומעתה י"ל דהמרדכי מיירי בנשבע ע"ד רבים באופן שאין לו התרה וחילק רק על התוס' ולא על הרא"ש כי למה נרבה מחלוקת בחנם. אבל בנ"ד שמבואר בדברי המערערים שנשבע ברבים (לא ע"ד רבים) והרי קיי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ך"ג דנדר שהודר ברבים יש לו התרה א"כ אע"פ שגירשה קודם שהותר לו מודה רבא דאי עביד מהני והרי היא מגורשת אפילו לדעת המרדכי בלי שום חשש. הד' לפי מ"ש הסמ"ע והש"ך בח"מ סי' ר"ח לתרץ דברי המרדכי שאינו סותר לבין מקח שנעשה באיסור שהמקח היה יכול להיות בהיתר. משא"כ בנשבע שלא למכור שא"א לו למכור כ"א שיעבור על שבועתו לפ"ז אני אומר שע"כ לא קאמר המרדכי אלא בנשבע לחלוטין שלא למכור דבר זה אבל בנשבע שלא למכור כ"א בידיעת פלוני הרי ג"כ הוה יכול להיות בהיתר דהיינו בידיעת פלוני גם המרדכי מודה דמהני וא"כ בנ"ד שנשבע שלא לגרש בלתי ידיעת ורצון אביו ועבר וגירש אפילו להמרדכי הגירושין מועילים. הה' שאף אם אמת הדבר שנשבע ונתברר שבועתו. זאת לא נתברר שעבר על שבועתו ואדרבא אמרי' אין אדם חשוד שיעבור על השבועה מסתמא עשה בידיעות ורצון אביו שנתן לו רשות קודם פרידתו ממנו שאם יתנו לו כך וכך יגרש או כתב לו כן באיגרת ואין הבעל נאמן לעשות עצמו רשע ואף דממ"נ רשע הוא שמוציא לעז על הגט מ"מ אמרינן השתא הוא דאיתרע וגם אינו נאמן להכחיש דבריו הראשונים בשעת סידור הגט שלא דיבר שום דבור כו' ופשיטא שגם דברי אביו אין מועילים להאמינו למשויה לבנו רשע ולפסול הגט להעיד שהמגורשת עדיין היא אשת בנו. הו' אפילו אם היה ברור לנו שהאב לא הרשה לי אכתי מוקמינן להבעל אחזקת כשרות ובודאי התיר שבועתו ע"פ שלשה כי אף שנשבע ברבים יש לו התרה ואף שנשבע לאביו וכמה טובות האב עושה לבנו מ"מ לא נזכר שהאב עשה איזה חטיבה עבור זה ועכ"פ בדיעבד מועיל התרה אפילו אם היתה השבועה ע"ד רבים מ"מ לדבר מצוה מועיל התרה ואין לך דבר מצוה גדול מזה להצילו מהרהורי עבירה שכבר הוא ד' שנים כו'. הז' דם המרדכי מודה במעשה דאשכחן פעם אחת דגלי קרא דאי עביד מהני שוב אמרינן דבכל אופן שעשה מעשה זה נגד מה דאזהיר רחמנא מהני ולכן אחז המרדכי בלשונו שנשבע שלא למכור שלא ליתן מתנה שלא למחול חוב ולא הזכיר ג"כ שלא לקדש אשה פלונית והיינו דבקידושין גבי קרא דמועיל אפילו עביד נגד מה דאזהר רחמנא דהיינו כה"ג שקידש אלמנה ה"ה בכל אזהרות דאזהיר רחמנא אינן מבטלין הקידושין ואפילו נשבע כו' וא"כ ה"ה בגירושין דגלי רחמנא באונס שגירש דמהני א"כ שוב אמרינן דגירושין בכל ענין דעביד נגד מאי דאזהיר רחמנא מהני והאריך בזה יסיים סוף דבר האשה הנ"ל מגורשת גמורה היא עכת"ד ושם האריך בכל פרט ופרט ע"ש וע' בס' בינת אדם שער ב"ה סי' ל"א על כיוצא בזה קצת במי שנשבע שלא ליתן גט ואם יתן גט יהיה בטל ולא יהיה שום התרה לשבועה זו כ"א ע"פ אביו ועבר ונתן גט וכעת יש מערערים לומר שהגט בטל א' מטעם אי עביד ל"מ והב' מטעם ביטול הגט דכאן לא מהני פיסול עדים והאריך שם ג"ב להכשיר הגט ע"ש פלפול ארוך יע' בתשו' גליא מסכת סי' ד' שרמזתי לעיל סק"ד. וע' בתשו' רש"ל סי' נ"ה דשם מבואר ג"כ בפשיטות להקל אפילו אם נשבע שלא ליתן גט ע"ש. וע' במ"ש לעיל סי' ק"ח סק"ב ולקמן סי' קמ"א סעיף ס' סקנ"ט:

צריך שיתירו לו. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תר"י בראובן שקבל עליו ח' בעה"ז ובעה"ב לגרש את אמתו נחלקו החכמים יש מי שרצה להתיר שאם לא נתיר יהיה הגט מעושה ויש מי שלא רצה לסמוך להתיר ח' כזה. והוא ז"ל השיג כבר הארכתי בתשובה להוכיח שאם הוא על תנאי ונתקיים התנאי אפילו ח' לעה"ב לא חייל אם אינו מפי ת"ח כו' וה"מ בתנאי של יהודה וכיוצא בו שהדבר ספק אם יכול לקיימו אבל בתנאי שיש בידו לקיימו אם קיים תנאו לא חל אפילו מפי ת"ח (ע"ש בסימן תצ"ח) ובענין אם הוא לדבר מצוה אם יש לו התרה נ"ל דאפילו לדבר מצוה אין לו התרה כו' הלכך בנ"ד יגרש את אשתו ויצא ידי הח' שהרי מה"ת מגורשת גמורה הוא שאין זה אונס כיון שהוא הביאו על עצמו ואינו אלא חומרת האחרונים ואח"כ אם יחזיר אותה מוטב ואם לא ירצה להחזירה יתן לה גט אחר מדעתו להוציא ידי חומרת האחרונים ז"ל וכבר הארכתי בתשובה אחרת בכיוצא בזה במי שנדר בנזירת שמשון לגרש את אשתו שהרי כ"ש אין לו התרה יהי' כנ"ד עכ"ד ע"ש. והתשובה אחרת הלא היא בחלק הנ"ל סי' תקנ"ב ע"ש עוד וגם בח"א סי' קס"א ובאמת כן מבואר גם בש"ע לקמן סי' קנ"ד סכ"ד בענין נ"ש דיגרש בשני גיטין ע"ש. ועמ"ש הלכך בנ"ד יגרש כו' היינו לפי דעתו דאפילו לדבר מצוה אין לו התרה אמנם אנן קיי"ל ביו"ד סי' רכ"ח סמ"ה בהגה דדבר מצוה יש לו התרה וע"ש א"כ בנ"ד א"צ לכל זה:

שיתירו לו כ' בס' ב"מ וז"ל ומכ"ש דאסור לכופו לגרש מכח שבועתו כמבואר מהריטב"א שבב"י סי' קס"ה וע' תשו' מהריב"ל סי' ע"ט ואם כפו לקיים השבועה קרוב לגט מעושה אם גופי הגירושין שלא כדין עכ"ל עיין בס' גט מקושר אות ל"ט שתמה עליו שנעלם ממנו דברי הב"י סי' קנ"ד בשם הרר"י בן הרא"ש שכ' דגט הניתן בכפי' זו גט הוא כו' (ע' במל"מ פ"ב מה"ג דין ך') והאריך בזה ומסיק לדינא צ"ע ע"ש:

ויש מחמירין אפילו בכה"ג כתב בס' תו"ג וז"ל והנה להמחמירין בקנסות וסוברין שאף בקנסות הוי גט מעושה א"א לעשות תקנה כשעושין פשר בין איש ואשה שיקנוס עצמי שיעשה הגירושין ואפילו לעשות באופן המבואר בח"מ סי' ר"ז גבי אסמכתא כדרך שעושין חכמי ספרד המבואר שם דהיינו שהבעל יתחייב עצמו נגד אשתו או נגד אחר באלף זהובי' אף אם לא יגרש והאשה או האחר יתחייבו נגדו שאם יגרש יפטרוהו מהחוב הנ"ל כשפוטרין אותו מחובו כשיגרש ודאי דלא הוי גט מעושה כמבואר בתשו' הרשב"ץ שהביא הב"י שאם כפי אותו בדברים שהדין ניתן לכופו כגון פריעת כתוב' דפריעת בע"ח מצוה ומכין אותו עד שת"נ ולהצילו מאותו עישור ניתן גט לא היה גט מעושה כו' ע"ש לא דמי כלל דשאני הכא גבי פשר כיון ששני הקנינים מהאיש והאשה הי' במעמד אחד כשעוסקין באותי ענין ובודאי אם האשה לא תרצה לקבל ק"ס שתפטור אותו מחובו כשיגרשנה הבעל יחזור בו מהקנין שלי דכשעוסקין באותו ענין יכול לחזור מהק"ס כמבואר בח"מ סי' קצ"ה הרי תלוי הקנס בהגירושין כו' אמנם נראה דבאופן זה יכולין לעשות קנינים בהפשר על הגירושין שיקבל הבעל ס"ס שמוחל כל החיובים שיש להאיש על האשה תשמיש ומעשה ידי' אף אם לא יגרשנ' והוא ישאר על חייביה שלו מזונות ושאר חיובים וממילא יגרש כיון שמונעת ממנו כל דבר והוא מחוייב בכל החיובים ואינו גט מעושה רק כשתולה הקנס בגט משא"כ כאן שאין הקנס תלוי בגט כלל עכ"ל: וכתב עוד שם דלהך דיעה דס"ל דבקנס הוי גט מעושה נראה דאין יכולין לתבוע ממנו גם הקנס כיון שהבעל אומר אנא קאמינא לקיים הגירושין ומה אעשה שהב"ד אינם רוצים לקבל הגט ואומרים שהוא גט מעושה וכן אפילו נתחרט ואומר שאינו רוצה לגרש אין הב"ד יכולין לומר בל' זה או תן הקנס או גרש אשתך דהוי כגט מעוש' להך דיעה ואין לומר כיון דא"א לגרש שוב א"כ כשהתחייב עצמו מעיקרא בתנאי הגירושיו דמי לתנאי שא"א לקיים בסופו דהתנאי בטל והמעשה קיים וה"נ א"א לקיים התנאי כלל דהא א"א לגרש שוב דזה אינו זה לא דמי לחייב על תנאי שהחיוב חל מיד והתנאי מילתא אחריתי הוא משא"כ כאן דהחיוב לא בא רק לקנס כשלא יגרש. אמנם אם התחייב עצמו בקנס כשלא יגרש לזמן קבוע ונתחרט ולא רצה לגרש עד שעבר הזמן ממילא כשעבר הזמן נתחייב בהקנס אשי' אם יגרשנ' שוב דהא חיוב הקנס חל תיכף כשהגיע הזמן ולא גירש וא"כ רב"י יכולין לתובעו לדין בהקנס והוי ככופין אותו לשלם חובו וכשמגרש להיפטר מחובו לא הוי גט מעושה כמ"ש הרשב"ץ הנ"ל עכ"ד:

וטוב לחוש לכתחילה. עיין בתשו' משכנות יעקב סימן ל"ח אודות הגט אשר אחר הנתינה עמד הבעל וערער כמה' ערעורים וא' מערעירים הוא שהי' אנוס ע"פ הקאמפראמיס אשר מבואר בו שאם לא יביאנו אביו לגרש יתן קנס סך המבואר שם. והאריך מאד דיש להחמיר בזה מכמה טעמים חדא דמה שהבין הרמ"א ז"ל דיש מחלוקת בין הרשב"א והרשב"ץ ומתוך כך פסק דבדיעבד יש להקל הנה לפי המבואר בס' מכתב מאלי' בדיני הביטול סימן ך' ובמהרח"ש בדיני מודע' ואונס אין כאן מחלוקת כלל והעיקר תלוי באם שאנחנו יודעים ומכירים שאין מגרש אלא מצד הקנס ומגלה דעתו בכך הוי גט מעושה ולא התירו הרשב"ץ והר"ר מיימון רק בנדון דיידהו שקבל מתחלה הקנס מצד עצמו ורצונו הפשוט ולא זז מדעתו מתחלה ועד סוף דאז אין לתלות שעשה זה מחמת אונס וכ"כ בס' בית מאיר לחלק בכך ומסיים דצ"ע אם יש להקל נגד הרשב"א כמו בנדון דידי' אף בדיעבד כו' ע"ש) ועוד דגם לדעת הרמ"א ז"ל ששם מחלוקת בין שני הדיעות. מבואר עכ"פ דהיינו דוקא שקיבל הקנס עליו מדעת עצמו ורצונו מבלי ששמו אחרים עליו הקנס ואף בזה אינו מבואר מדבריו שיתיר ג"כ כשיתחרט אח"כ אבל כל שמתחלתו לא ברצונו הי' רק אחרים שמו הקנס עליו קרוב הדבר דלכ"ע חיישינן לי' לגט מעושה דהא אונס ממון חשיב אונס לדעת כל הפוסקי' ועוד דעיקר סברת המקילין במי שקבל עליו קנס מעצמי או נשבע לגרש הוא דאונסא דנפשי' לא הוי אונס הרי רבים מגדולי הראשונים חולקים וסוברים דבמתנה גם אונסא דנפשי' הוי אונס אפילו בלא מסירת מודעא המתנה בטילה וממילא דה"ה בגט ובשל תורה ובפרט באיסור ערוה יש להחמיר כדבריהם ועכ"פ לכחחילה היכיו דאפשר לתקוני ומכ"ש בנ"ד שאין כאן אפילו תחילתו שרצון ואשר אומרים לו קודם כתיבת הגט שיסירו מעליו כל המכריחים קשה הדבר מאד לסמוך ע"ז כל זמן שלא עשו מעשה בפועל לבטל ההכרח ואכתי לא סמכא דעתי' אולי לא יתרצו השני ברורים לבטל הקאמפראמוס ואולי לא יעלה בידם אחר אשר נכתב בערכאותיהם ואולי ימחו בידם מצד השני כמובן כו' והאריך בזה בשלשה תשובות שאח"ז והתווכח בזה עם הגאון מהר"ז מרגליות ז"ל. והביא שם עוד פוסקים המדברים בענין זה ה"ה המבי"ט שהובא בכנה"נ סי' קנ"ד והר"ר בצלאל סי' ט"ז ומהרי"ט צהלין סי' מ' ותשו' חוט המשולש ח"ד מספרי התשב"ץ סי' ל"ה ע"ש (ושם האריך עוד בענין אונס האב לגבי הבן ויובא לקמן סקי"ב) וע' עוד בתשו' מהרי"ם סי' מ':

י"א דלא מקרי אונס. ע' בב"י שהביא בשם הרשב"ץ שאם גזלה אשתי מעות ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה וא"י לכופה בדין להחזירם או מפחידתו להפסיד ממון שמסתפק אם גירש מכח אותו העישוי אי הוי גט מעושה או לא כו' עד אבל קושטא דמלתא ודתלוהו ויהיב א"צ מודעא עש"ה. ואין בדבריו החלט אי הוי גט מעושה. ועיין בס' תו"ג שכ' ע"ז וז"ל והנה בפחידתו להפסידו מממון מבואר בח"מ סי' ר"ה דהוי אינם כדמוכח במעשה דפרדיסא ובח"מ בסי' י"ב דנתפשר מחמת שרצה לכפור לו ממון והוי אונס לכן נראה דמיירי שהאשה גזלה ממונו ואינה דיצא להחזיר ואינה נזכרת כלל הגירושין וכן במפחידתי להפסיד ממון מיירי באופן זה והוא להיפטר מאותו צרה מגרש בעצמו בזה יש לדין דלא הוי גט מעושה כלל דהא בח"מ סי' ר"ה מביא הב"י שהקשו גבי סיקריקין הא תלוהו ויהיב היא ותירץ ת ' א' דהרוגי מלחמה שאני ותירץ ב' דכשאינו מזכיר המתנה בשעת אונס רק נתן מעצמו לפדות נפשו הוי מתנה ובסי' רל"ו ס"א בהגה פסק כתירוץ הב' דאם נתנו לו הבעלים קרקע מעצמן כדי שלא יהרגנו דהוי מתנה ואפילו בכל מציקין כן אינן הרוגי מלחמה יע"ש וא"כ גם בגט הדין כן (ע' בספרו נה"מ סי' ר"ה ס"ב שהביא דכן מסיק מהרח"ש וגם הוא ז"ל שם הסכים כו' ע"ש (וע' בפ"ת ליו"ד סי' קנ"ז סק"ב) וכן מעשים בכל יום שהאשה לפעמים מצירה להבעל בגזילת ממון ובשאר דברים ומחמת זה מגרש ואין מי שחש לגט מעושה. וכן נראה לפע"ד להשוות המחלוקת באונס אב על בניו שאין כאן מחלוקת דהרשב"ץ מיירי שבשעה שאונס את בנו אינו מזכיר הגירושין של האב כי כן מיירי התם שאנסו להאב שלא לצאת מהעיר עד שיהיה לבן משייט עמהם ובכה"ג מיירי באונס להבן שאינו מזכיר כלל הגירושין אבל אם מזכיר הגירושין בשעת האונס אף הרשב"ץ מודה כל שידעינן שהמגרש ודאי דהיה נותן ממון מרובה להפטר מהאונס ודאי דכשמזכירין להמגרש שאם לא יגרש יאנס את בנו בכך וכך נראה דהוי גט מעושה דגרע מאונס ממון עכ"ל. ולע"ד איני מבין דבריו מ"ש דהרשב"ץ מיירי באינה מזכרת הגירושין כו' חדא דבהדיא נזכר בל' הרשב"ץ ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה. ועוד דענין זה בלא הזכירו הגירושין בשעת האונס כבר כתבו הרשב"ץ מקודם שכ' וז"ל ויש אונס אחר אע"פ שהוא אנסו בגופו אינו אונסו לגרש אלא שהוא אונסו לעשות דבר א' והוא מעצמו כדי להנצל מאותו אונס מגרש מעצמו וזה אינו קרוי כפי' כיון שלא כפו אותו ממש להוציא כו' ואם כן מ"ש אח"ז ויש אונס אחר אע"פ שהוא אונסא דאחריני אינו אונס בגופי כגון שגזלה אשתו ממנו ממון כו' בודאי דמיירי אף שמזכרת הגירושין אלא שמסתפק כיון שאינו רק אונס ממון ואינו אונס כגופו. ועוד דאין אפשר לומר דעיקר ספיקו של הרשב"ץ בזה הוא מחמת שלא הזכירה הגירושין הרי בדין שכתב הרשב"ץ מקודם מסיים וז"ל ומיהו מסתברא דה"מ כשכופוהו כדין באותן דברים אחרים כגון הכא שהדין נותן לפרוע כתובתה כי' אבל אם כפוהו שלא כדין בדבר אחר ומתוך אותה כפיה גירש אפשר דהוי גט מעושה כו' וכן בסוף התשובה מסיים וז"ל ומעתה נשוב לנדון שלפנינו כו' חדא שלא עכבוהו עד שיגרש אלא עד שיעמוד בנו לדין ועיכוב זה בדין היה כו' הרי מבואר דמסתברא ליה להרשב"ץ גם בשלא כפוהו על הגירושין אלא על דבר אחר והוא מעצמו להנצל מאותו אונס מגרש אם הכפיה על דבר אחר היה שלא כדין מקרי אונס (וע"י דס"ל כתירוץ הא' הנ"ל גבי סיקריקין וע' במל"מ פ"ב מה"ג דין ך') ואיך יחזיר הרשב"ץ ויסתפק בגזלה ממנו מעות דהא זה ודאי שלא כדין היה גזילות המעות ומקרי אנוס לדעתו: אלא ודאי ברור דהרשב"ץ מיירי כאן במזכרת הגירושין וכמ"ש להדיא עד שיגרשנה. אלא שמסתפק כיין שאינו אונס בגופו שאין כאן חבטה ולא הכאה אלא אונס ממון ומה שהקשה התו"ג דהא אונס ממין ודאי דהוי אונס כדמוכח במעשה דפרדיסא כו' נראה ליישב דמ"ה מספקא ליה דאפשר לחלק דהא דאונס ממון הוי אונס היינו דוקא לענין דבר שבממון כיוצא בו אבל לענין דבר גדול גירושי אשה אפשר לא הוי אונס דהא חזינן בדבר שבממון מהני אם קיבל מעות דהיו תלוהו וזבין וכאן בגט אף אם קיבל מעות עבור הגט לא הוי כתלוהו וזבין משום דאין דמים לאשה ה"נ משום אונס קטן כזה לא הוי ליה לגרש ומוטב היה לו להפסיד הממון ולא לגרש ומסתמא ברצונו הוא מגרש והגע עצמך גם בענין דבר שבממון אם היה אונס ממון על סך מועט בודאי דלא חשיב אונס ה"ה הכא בגירישין אף שגזלה ממון הרבה נחשב כסך מועט לענין זה. ומ"מ מספקא ליה דאולי מ"מ הוי אונס דמי יימר דאשתו זאת חביבא ליה מהממון אולי הממון חביב עליו יותר דודאי הא דכתבו הפוסקים דאפילו קיבל מעות לא מהני משום דאין דמים לאשה הינו משום ספיקא אבל ודא דאיכא להיפך שהממון חביב עליו יותר שהרי אמרו חז"ל יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו מכ"ש מאשתו וא"כ שפיר מספקא ליה להרשב"ץ. ועפ"ז נלע"ד להמציא דבר חדש היכא דמתחלה לא היה רק אונס ממון ואח"כ מגרש בקבלת ממין זולת ממון שלו י"ל דלית בה שום ספיקא ובודאי מהני דע"כ לא מספקא ליה להרשב"א אלא באונס ממון ואח"כ אינו מקבל שום ממון אחר בזה י"ל דהוי אונס דאולי הממון חביב עליו וכן ע"כ לא כתבו הפוסקים דאפי' קיבל מעות לא מהני אלא היכא דהאונס היה בגופו הכאה וחבטה משום די"ל דהאשה חביבה עליו מהממון והוא אינו מגרש אלא בשבל האונס דהכאה אבל היכא ששניהם חוברו יחדיו דמתחלה לא היה רק אונס ממון ואח"כ מגרש בקבלת מעות יתרים כיוצא בו י"ל דממ"נ מהני או דלא הוי אונס או דהוי כתליהו וזבין ודוק (ישוב מצאתי מדברי התו"ג בעצמו ס"ס זה קצת סעד לסברא זו) ובתשובה הארכתי על מעשה כיוצא בזה גם מ"ש הת"ג להשוות המחלוקת באונס אב על בנו דהרשב"ץ מיירי שבשעה שאונס את בנו אינו מזכיר הגירושין אלא דמסתפק כיון שאינו בגופו וצ"ע בכל זה:

ויש מחמירים באב על בנו. ע' בת' משכנות יעקב שכ' שדעתו להחמיר כיש מחמירין אלו דאונס אב לגבי בן חשיב אונס (גם בס' ב"מ לעיל ס"א כתב דכן עיקר) והביא שם מדברי הרשב"א בתשו' המיוחסות לרמב"ן סי' רע"ג והר"ר בצלאל סי' ט"ז והגמ"ר פ"ו דגיטין ותשו' הרשב"ש סי' של"ט שכולם החמירו בדבר זה ובפרט בנ"ד לפי טענת המערער שהכהו אביו מכה רבה כו' ע"ש עוד בתשובה שניה שם אות ט"ו:

ואנסוהו ב"ד עד שהוציא. עי' באה"ג אות ך' וע' בתשו' חות יאיר סי' נ"ה ונ"ו שהאריך בזה אי בעינן דוקא אמירת רוצה אני (ע' בנה"מ סי' ר"ה סק"א) וגם האריך שם לתרץ איך באלי שכופין אותן להוציא כותבין בגט ברעות נפשי בדלא אניסנא ע"ש וע' בס' גט מקושר אות מ"ו מ"ש בזה:

מן הכהונה עבה"ט מ"ש וצ"ע אם קידש אחר כו' ועיין בס' תו"ג שכ' ע"ז דבר"ן פ' המגרש מבואר בהדיא דלא הוי קדושין כלל ע"ש.

אנסוהו עכו"ם. ע' בתשו' הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים צ"ה שכ' דאפילו אם לא היו מכין אותו רק היה איום בלבד בדבר שיש בידו לעשותו נקרא אונס. ומסיים שם על עובדא דידיה וז"ל כללא דמלתא כל זמן שאנשי השופט שם אע"פ שיאמר רוצה אני כמה פעמים הוי גט מעושה ואם אחר שהלכו אנשי השופט ונסתלק האונס שאלוהו אם תרצה לגרש ואמר רוצה אני הגט כשר והקולר תלוי בצואר החכם המסדר הגט כי הוא יודע אם נסתלק האונס או לא ויחוש לעצמו ועדיין לבי מהסם בגט זה כיון שגילה דעתו בתחילה בעת שהיו אנשי השופט כששאלוהו עדיין אם הוא נותן הגט מרצונו והשיב ברצוני או שלא ברצוני אין לך מודעא גדולה מזו ואפילו שלא נתברר האונס שתלה בו מודעתו כו' הלכך בנ"ד כיון שבתחלה היה אונס וגילה בדעתו שאמר מרצוני או שלא מרצוני אע"פ שהלכו משם אנשי השופט ואמר א"ב מרצוני יש לחוש אם לא שיתברר אצל מסדר הגט שאנשי השופט לא איימו עליו ולא אנסוהו כלל שאפי' אמר בתחלה מרצונו או שלא מרצונו שלא מחמת צד אונס הגט כשר עכ"ל ע"ש. עוד ועמ"ש לעיל סק"ד:

ואפי' אם קיבל מעות. עב"ש סקי"ד וע' בת' הרשב"ץ סי' א' ובת' בנו הרשב"ש סז' של"ט שגם הם צדדו להקל בנתנו לו מעות ע"ש ועי' בת' משכנות יעקב בסי' ל"א בת' ג' אות ה' שכ' דנראה ברור דלא כתבו המקילים להקל בקיבל מעות רק אם נתנו לו מעות שלא היה לו בהן זכות מקודם כגון שנתנו לו קרובי האשה אבל אם ויתרו לו קצת מנדוניית האשה אשר גם מקודם הגירושין היו שייכים לו וזכה באשה ובנכסים שלה היעלה על הדעת שבשביל שנתנו לו קצת מנכסיה יהיה דומה לזבינא הא למה זה דומה לאחד שגזלו ממנו קרקע וסך רב מעות ועשו עמו פשרה להחזיר לו קצת מעות כו' וסברא זו נכונה ומבוארת גם בתשו' הר"ר בצלאל ז"ל. ובר מן דין שאין סברא זו דקבלת מעות דמיא לזבינא מוסכמת כלל כמבואר בתשו' ר"ב בשם רוב הפוסקים ובתשו' מהרי"ט צהלין בשם הרא"ם בתשובה (גם בתשו' הרדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים ל"ה מבואר גם כן דאפילו קיבל מעות הוי גט מעושה ע"ש) ומה שקצת פוסקים דקדקו להקל מדברי הרשב"ם לענ"ד נראה ברור דאין זו ראיה כלל כו' ע"ש עוד בתשובה רביעית מן אות כ"ה עד אות ל"ו:

אם קבל מעות. עב"י שהביא תשובת הרשב"א בענין קנס וכתב שם וז"ל ואם נפשך לומר דתלוהו וזבין הוא זה דכיון שקיבל ע"ע מדעתו קנס אלף דינרין ובנתינת הגט הרויח ממון זה הוי כמקבל ממון דעלמא לא היא שאין זה כמקבל ממון רק כניצל מהפסד ממון כו' ע"ש. ולכאורה מבואר מזה דאם באמת מקבל ממון דעלמא הוי שפיר תלוהו וזבין. אמנם ראיתי בס' תו"ג שכ' על דברי הרשב"א אלו וז"ל ואין ללמוד מדבריו דאם נתנו לו ממון בשעה שכפוהו ליתן גט דהוי כתלוהו וזבין וכשר אפילו בכפוהו שלא כדין דז"א דהא אפילו בזביני כל שכפוהו ליתן בפחות משויו הוו כתלוהו ויהיב וא"כ בגט אשה א"א לומר כלל דהוי בשויו דאולי כל הון יבוזו לו בעד אשתו ואולי חביבא לי' אשתו כגופו וא"כ אינו נותן הגט בעבור הממון רק מחמת הכפיות והכאות משא"כ בעובדא דהרשב"א שאין לו אונס רק מה שמפסיד הממון שנתחייב ליתן אם לא יגרש ומגרש רק מחמת יראת הפסד הממון שבידו דהא ביותר ממה שיש לו אינו ירא דלא יטלו את נפשו ממנו וכשמגרש מיראת ממון זה הרי רואין שממון זה חביב עליו מאשה זו הרי ממון זה הוי ככל מה ששוה האשה בעיניו ודימה אותו הרשב"א שפיר לתלוהו וזבין ולכך הוצרך הרשב"א ליתן טעם אחר דהצלת היזק לא דמי לתלוהו וזבין עכ"ל (ומזה קצת סעד למה שכתבתי לעיל ס"ק י"א דהיכא דמתחילה לא הי' רק אונס ממון ואח"כ מגרש בקבלת ממון יתרים כיוצא בו י"ל דממ"נ מהני ע"ש מיהו יש לחלק):

סי' קל"ד ס"א צריך שיבטל. נ"ב ע' תשו' הר"י מיגש סי' קט"ו:

ס"ה אם נשבע. נ"ב וכן נשבע שלא לגרש או נשבע שלא לבטל המודעות צריך התרה ובלא התרה בדיעבד צ"ע לדינא ע' חוה"מ סי' ר"ס וע' תשובת רחנ"ח ח"א ססי' מ"ב:

שם הגה ויש מחמירין. נ"ב ע' אורים גדולים לימוד פ"ו פ"ז:

אעפ"י שלא לקח בקנין קשה מאי קמ"ל ומהי תיתי לומר כן ונראה דקמ"ל אפי' אם אח"כ עשה קנין לגרש אשתו כדרך רוב האנשים בזה וה"א דהקנין שאח"כ מבטל המודעא שלא היתה בקנין קמ"ל דלא אלא האמירה של מודעא מבטלת הקנין שאח"כ:

עד שיאמר בפי' פי' דאלו חשב בלבו לבטל לא אתי מחשבה ומבטלת הדבור של מודעא ע"כ צריך דבור לבטל דבור:

כל דבר שגורם כו' הטור כ' א"א ואם מודעא כו' ומודעי דמודעי כו' דלא כהרמב"ם כו' וכ' הב"י ע"ז בשם הרא"ש לא הבנתי תקנתו כו' ואולי שכך פי' דבריו כו' עכ"ל וא"כ למסקנא הרא"ש ס"ל גם הוא כהרמב"ם וקשה למה כתב הטור דהרא"ש הוא דלא כהרמב"ם וכבר האריך בזה בעל הדרישה וגם מו"ח ז"ל כ"א לפי דרכו ולעד"נ דהטור לא ניחא ליה בפי' של הרא"ש בדברי רמב"ם דלפי פירוש הרא"ש תהיה כוונת תקנת הרמב"ם לבטל כל מודעות דהיינו אפילו מודעי דמודעי וקשה ע"ז דאם כן למה הצריך הרמב"ם בתקנה להאריך ולומר שיאמרו העדים שכל דברים שמסרת כו' היה לו לומר דהתקנה שיבטל כל מודעי דמודעי כמו שביטל מודעי דאשונה ולמה שינה הביטול בלשון אחר ותו מה כל החרדה אשר החריד הרמב"ם לומר א"כ מה תקנה דבר זה בודאי דבר קל הוא שיועיל הביטול לביטול כמו שמועיל לעיקר המודעא אלא ודאי שלא נתכוין הרמב"ם לזה וגם הרא"ש לא החליט פירוש זה ברמב"ם דהרי כתב ואולי שכך פירש דבריו כו' משמע שמסופק הוא בזה אלא נראה פירוש דברי הרמב"ם דבאמת לא מהני ביטול מודעי דמודעי דהא בשעת מודעא ראשונה אמר כל מה שאבטל במודעא ה"ז בטל משמעות לשון זה אף אם ארצה לבטל המודעא דמודעא תתחדש אחר כך מודעי אחרת וכן לעולם וכיון שיש כח זה בדבור המודעא לא מהני אחר כך ביטול מודעא דמודעי כיון שהדבור הראשון התנה ע"ז שיתחדש מודעא תמיד אחר הביטול שיעשה ע"כ פריך שפיר מה תקנה לזה כיון שעכ"פ הדיבור הראשון נשאר קיים תמיד והשיב שבשעת הביטול מודעא צריך שיאמר שהדיבור הראשון שהוסיף כח להמודעה הוא בטל ועוקר מעיקרו וכאלו לא אמר כלו' אותו פעם דוגמא לדבר גבי התרת נדר צריך שיעקרנו מעיקרו ה"נ כן הוא אבל לא יועיל ביטול מודעי דמודעי כדעת הרא"ש דבזה לא עוקר דבריו הראשונים מעיקרו ובזה מתורץ קושיית הרשב"א על הרמב"ם שהביא ב"י בשם ה' המגיד עיין שם מ"ה כתב הטור שפיר דהפסק של הרא"ש דלא כרמב"ם זה נ"ל נכון מאוד בס"ד:

שלא מסרתי דבר על הגט קשה מה מועיל הודאתו שהיא שקר אם אמת שכבר מסר וכיוצא בזה העתיק הרב המגיד בדברי הרשב"א על שפוסל עדים וז"ל וא"ת מה מועיל לגבי איסורא אם יעידו וגם כבר העידו אני אומר כל שהוא פוסל עידיו אף הוא מבטל המודעא לגמרי עכ"ל פירוש שכל זה אף על פי שאינו אמת מ"מ היא מור' שהביטול שלו בלכ שלם כיון שהוא חפץ עכשיו שלא יהא ממשות במה שעשה:

וי"א דסגי אם אומר כו' והיינו כדעת הרא"ש שזכרנו והמנהג שלנו על פי סדר גיטין שלנו לומד דבר זה כדעת הרא"ש ואומרים אח"כ כל המעשים והפעולו' שעשיתי לבטל גט זה כו' והיינו כדעת הרמב"ם שזכרנו בסמוך שעוקר את הדיבור מעיקרו וע"כ תמוה לי מ"ש רמ"א וכן נוהגין דהרי אנו אומרים שניהם וכל מה שכתוב בסברא הראשונה:

שלא יהא דומה לאונס פי' שבאמת אין זה אונס כיון שמרצון נשבע ונכנס לחיוב זה:

שלא כדין פסול וה"ה אם מסר מודעא וכפוהו לבטלה נמי פסיל ואם הוא כדין צריך עכ"פ לבטל המודעא אעפ"י שהוא ע"י כפייה זה מבואר בב"י וכתב הטור באנסוהו בדין ומצוה על כל ב"ד שבכ"מ ובכל זמן לכופו לגרש ואם מסר מודעה תחלה כדי לבטלו משמתינן ליה ותמה ב"י דהא קי"ל כנהרדעי דלא מנגדינן ע"ז כמ"ש הטור סי' כ"ו ותו דגם לרב הוה דינו בנגידא דקילא משמת' כנ"ל לדברי הטור אלו אליבא דכ"ע דרב ונהרדעי לא פליגי אלא אם כבר עבר מעשה הגט שאנסוהו ונשמע שמסר מודעא ואפי' כפוהו לבטלה ואנו רוצים לענשו על מה שעבר בזה אמרו דינו אח"כ בנגידא לרב ולנהרדעי לא כלום אבל כאן מיירי הטור בשעת הכפייה שיגרש איך יתנהגו עמו בענין נתינת הגט אם כבר מסר מודעא וצריך לכופו לבטלה בזה אמר דהכפייה תהיה אפי' ע"י שמתא וכל מידי דחמירי' טפי עבדינן ליה כדי שיבטל המודעא כי כל הכפיו' שבעול' עושין לו כדי שיגרש כדין זהו נ"ל פשוט ובדרישה האריך מאד ובמה שזכרתי א"צ לשום דבר עוד בזה:

מי שמסר מודעא כו' זה דעת רב בגמרא דאמרינן רב מנגיד אמאן דמסר מודעא אגיטא ונהרדעי פליגי וס"ל דלא מנגדינן אלא מאן דמקדש בביאה וסעיף זה הוא לשון רמב"ם בפ"ו והוא פסק כרב וכמ"ש בשמו בסי' כ"ו לענין קידוש בלא שידוכין אבל סיים שם בשם הרא"ש דפוסק כנהרדעי ולא מנגדינן אמקדש בלא שידוכין ממילא ה"נ כאן לענין מוסר מודעא דלא מנגדינן ומ"ש הטור בסמוך דמשמתינן ליה כבר פרשנו על הנכון בסמוך דשם לא מיירי בדרך עונש על שעבר אלא דרך כפייה לקיים מצות חכמים ורמ"א הביא בסי' כ"ו דעת הרא"ש וכתב שם שלא ראה מימיו שהכו על מקדש בלא שידוכין וא"כ קשה עליו תרתי חדא דגם כאן היה לו להבי' דעת הרא"ש בשם י"א דאין מכין אותו דחד טעמא להו שנית שכתב כאן ואפי' ביטל המודעא משמתינן ליה דיש לחוש שמא איכא והיא דעת התי' בפי' דברי רב במ"ש ב"י ולהרא"ש לא קי"ל כרב ואע"ג דבתשו' הרא"ש כלל נ"ג שמביא ב"י משמע דס"ל כרב אין מזה ראיה דהתם אמר לפי דעת הדיינים שמביא שם דהוו ס"ל כרב וחיזק ידם שם אבל לא משורת הדין הוא דהוא ס"ל כנהרדעי כמ"ש ב"י לענין החילוק שבין נגידא לשמתא בזה ממילא ה"ה נמי לענין דאפי' נגידא ליכא למאי דפסק הוא כנהרדעי וא"כ הג"ה זו אינה אליבא דהלכת' לדידן מחמת ההיא דסי' כ"ו ועיין במ"ש סי' קמ"א סעיף ס"ד דניחא גם כאן להלקותו אלא דמ"ש הטור כאן דמשמתינן ליה צ"ל כמו שזכרנו:

ואע"פ כן פסלה מן הכהונה כ"כ הטור וז"ל אינו גט להתירה פסלה מיהא מכהונה עכ"ל ונ"ל דה"ה נמי שיש לה עוד חומרא דאם קדשה אחר שצריכה ממנו גט מדרבנן דהא אמרי' במסקנא בפ' המגרש דרב משרשיא בדותא היא ועכו"ם לאו בני עשוי נינהו אלא כיון שזה חייב לגרש לפי הדין אע"פ שנעשה ע"י עכו"ם ולאו מידי הוא מ"מ גזרינן אטו כדין דישראל כמו שפירש"י גזור ביה רבנן לפסול בכהונה משום דמחליף בכדין ישראל דאתו למימר ישראל שעושהו כדין לא פסול וההיא גיטא מעליא הוא א"כ ה"ה לענין שצריכה גט משני לכתחילה דאתי למחליף בכדין דישראל אלא שיש חילוק דשאני חומרא דפסול כהונה דמצינו טעם אח' שאפי' במידי דאינו גט כלל אפילו לחומרא דהיינו במגרשה ואמר לה הרי את מגורשת ואי אתה מותרת לכל אדם דמ"מ הוי ריח הגט ופסולה לכהונה כדאיתא בסי' ו' ע"כ גם בזה החמירו לגזור בו אטו כדין ישראל משא"כ בשאר חומרות דלא מצינו בהם רק במידי שיש צד לומר דהוה כן מעיקר הדין לא גזרו בהן כאן כיון דלא הוי גט כלל דעכו"ם לאו בני עשוי נינהו וע"כ אם קידשה אחר א"צ גט משני ולענין מעשה צ"ע בזה: