שולחן ערוך, אבן העזר קל״ו: דין איזה לשון צריך שיאמר בשעת הנתינה והמגרש בשבת ובו ז סעיפים: – עם 11 מפרשים

דין איזה לשון צריך שיאמר בשעת הנתינה והמגרש בשבת ובו ז סעיפים:
המגרש צריך שיאמר כשיתן לה הגט ה"ז גיטיך וכיוצא בזה ואם נתן בידה ולא אמר לה כלום ה"ז גט פסול: הגה ולכתחילה יאמר לה ה"ז גיטיך (והתקבלי גיטך) (מרדכי פ' המגרש וב"י בשם הקונטרס) והרי את מגורשת ממני והרי את מותרת לכל אדם (שם ובטור) מעכשיו (ב"י בשם י"א) ונוהגין שהבעל כופל הגט כמו אגרת ונותנו לה כדי שתוכל לאחזו כולו בידה כשנתנו לה והבעל צריך לידע מה הוא אומר לה וכן כל מה שאומר לה יודיעו אותו פירושו (הכל בסדר גיטין):

במד"א בשלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה אבל אם היה מדבר עמה על עסקי גיטה ונטל הגט ונתן בידה ולא אמר כלום ה"ז גט:

כשיתן לה הגט יאמר לה הרי את מגורשת ממני בגט זה ומותרת לכל אדם או הרי את משולחת ממני ואם שלוחו נותנו לה אומר הרי את מגורשת מפלוני בגט זה והרי את מותרת לכל אדם ואם אמר איני אישך איני בעליך יש מי שאומר שאינו גט אפילו היה מדבר עמה על עסקי גיטה דכתיב ושלחה ולא שישלח את עצמו ויש מי שאומר שאם היה מדבר עמה על עסקי גיטה הויא ספק מגורשת:

אמר לה הרי את לעצמך ה"ז גט אבל אם אמר לה הרי את בת חורין לא אמר כלום:

צריך שיתננו לה בתורת גירושין אבל אם נתנו לה בתורת שהוא שטר חוב אינה מגורשת אא"כ יאמר אחר כך הרי זה גיטך או שיודיע כן לעדים בתחילה: הגה ובלבד שתדע האשה שנתגרשה בו או שהעדים מגידים לה אח"כ (כ"כ התוס' פרק הזורק) ) .

אם יש אחר בעיר ששמו כשמו ושם אשתו כשם אשתו אינו יכול לגרש אלא בפני האחר. הגה ואפילו יצא גט מתחת יד אחת אינה מגורשת עד שתביא ראיה שגירשה בפני האחר או תביא עידי מסירה שזהו שגירש את אשתו (ר"י ח"ה) י"א דאם שמות המגרשים שוות] אע"פ שאין שמות הנשים שוות מ"מ יכתבו סימן במגרש או מצד כינוי שלו (בסדר גיטין) או שהאחד כהן והשני אינו כהן (פסקי מהרא"י סי' ו') ולכן נהגו לתת הגט ברבים שאם היו בעיר שנים ששמותיהם שוים (שיהיה) אצל הגט (חדושי אגודה פרק כל הגט):

אין מגרשין בשבת ואם השעה צריכה לכך כגון שכיב מרע שתקף עליו החולי ורוצה לגרשה כדי שלא תזקק ליבם אם הגט ברשותו יקנה לה אותו ותזכה בו ובגט שבתוכו ואם אי אפשר בלא טלטול כגון שאין הגט מונח ברשותו יטלנו בידו ויתננו לה (וי"א דבזמן הזה דכותבין תורה שבעל פה מותר לטלטל גט בשבת (מרדכי ריש הזורק והסמ"ג) ויכול ליתנו לה בכל ענין):

מגורשת. ב"ש פסק דלא הוי גט כלל אע"ג דהיו עוסקים מעסקי גיטין ע"ש:

שמות. והא דלא מהני שמות הנשים בסימן משום דיש לחוש שמא קידש אשה במקום אחר ואפי' בזמן הזה דאיכא חר"ג חיישינן שמא עבר חר"ג ב"ש:

בשבת. וה"ה בערב שבת ס"ה להרשד"ם סי' ק"ה:

ל' הרמב"ם בפ"א מה' גירושין ממשנה גיטין דף עח ע"א

שם וכתב הב"י טעמו דס"ל כל שלא אמר לה דברים שאינם מענין גירושין כגון כנסי ש"ח וכו' אלא נתן לה סתם הוי גט מן התורה ופסול מדרבנן

כצ"ל וכן הוא בב"י

משנה ז' פ"ד דמעשר שני וכר"י מייתי לה בקידושין דף ו' ע"א

הגם שהיתה כאן העמדתיה בסוף סעיף ה' במקומה שהוא שייך שמה

לשון הטור וכ"כ הסמ"ג בסדר הגט

מימרא דשמואל קידושין דף ה' ע"ב

טור וכ"כ אביו הרא"ש

רבי' ירוחם נתיב כ"ב ח"א בשם י"א

בעיא ונפשטא שם דף ו' ע"ב

פשוט שם בגמרא

משנה גיטין דף עח ע"א

טור מדברי התוס' שם

שם בגמרא דף נה ע"א

שם דף עח ע"א

מימרא דרב ב"ב דף קסז ע"ב

תוספתא בפ' בתרא דף יט והכי איתא בת"כ

עובדא לקמיה דרבא גיטין דף עז ע"ב וכדמפרש שם דלא אמרינן מה שקנתה אשה קנה בעלה דשאני הכא דגיטה וחצירה באין כאחד

פי' אותו רשות

טור וכן כ' הרא"ש והרשב"א שם

ומפרש שהרי יכול ללמוד ממנה כמה הלכות הגט

הרי זה גט פסול כן ל' הרמ' והטור כ' אינו גט וכ' הב"ש אע"ג בקדושין כו' והחילוק פשוט קדושין דבעינן דעתה והאמירה ד"ת וגט בע"כ. ובחנם האריך ואפשר דיצא להרמ' כדמבואר כבר בלח"מ שבפ' הזורק תנן אמר לה כנסי שט"ח וכו' אינו גט עד שיאמר לה וכ' הרשב"א תימה לישמעינן בנתן סתם וכ"ש בכנסי שט"ח. ומשמע להרמ' דנתן בשתיקה אף דגבי הדדי תניא קדושין וגט מ"מ מחולקי' קדושין דמדעתה הוא דאינם כלום גט דבע"כ אינו אלא פסול משא"כ בכנסי שט"ח א"ג כלל אבל הר"ן הוכיח מקושי' זו כתי' א' דהרשב"א דהמתני' איירי בעסוקי' באותו ענין ואפ"ה בכנסי' שט"ח אינו גט ובד"מ מביא בשם הנ"י פ' חרש בשם הריבט"א דהוי גט ולפ"ר י"ל דתלי' בשני טעמים שבב"י סי' קל"ח בשם הרשב"א כ' בכנסי שט"ח טעמא דא"ג משום דבטולי בטלי' כלומר בטל נתינה זו שלא תהא כנתינת גט ומשמע נמי הכי מהר"ן שכ' אבל כשאמר כנסי שט"ח הרי נתבטל כל מה שהיו עסוקים באותו ענין. אבל הרשב"א כ' תו' והרמ' כ' בפ"א מה"ג בל' זה וכו' ובספרי תנא ונתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו כ' גט ואמר לה כנסי שט"ח א"ג. וא"ת ות"ל משום דילמא בטלי' י"ל אם איתא דבטלי' לעדים הו' אמר וכו' והא דאמר לה הכי משום כסופה דידה לעולם עד דמפרש דמבטל לי' עכ"ל וא"כ להרמ' דטעמא ע"פ הספרי שצריך ליתנו בתורת שליחות מביתו י"ל הא כל שעוסקין באותו ענין כבר חשוב נתינה בתורת שליחות וא"כ המתני' לא איירי בעוסקין ומוכרח לחלק דבשתיקה אינו אלא פסול (וע' תו' סי' קצ"ח) אך א"כ צ"ע מה יענה הר"ן לקושי' הרשב"א דל"ל דרשה דספרי וא"ל עד כאן לא צרכינן לדרשה אלא באין עסוקין הא עסוקים לא שייך משום כיסופה דומי' דדינא דהרמ"ה שבש"ע סי' קל"ח סעיף ד' וש"מ דבטלי' דא"כ ק' מנ"ל דהמתני' איירי דוקא בלא אמר לעדים כדי שלא יסתר עם דברי רבא דפ' חרש דילמא איירי אפי' באמר לעדים ואך משום שעסוקים לא שייך מיכסיף ובודאי ביטלי' אף כי אמר לעדי' א"ו דעסוקים אינו דומה לאמירו' הא גיטה באפה. ותו דאלו הספרי איירי באין עסוקי' א"כ ל"ל טעמא דהדרשה על האומר כנסי ת"ל לשטתו הא אפי' בשתיקה נמי א"ג. אלא י"ל דסובר תי' שני שברמ"בן דבתר שכ' כל' הרשב"א כנ"ל כ' וי"ל והוי כמו ועוד י"ל דטעמא דרישא משום בטיל נתינה ומשום סיפא נקיט לי' קרא בספרי ושלחה ומתני' תרתי קמ"ל רישא דחוזר ומגרש בו וסיפא דאע"ג דערק לי' חרצי והוי נתינה כיון דלא אמר כלום א"ג וצריך לפרש וכדתניא פ"ק דקדו' נתן גיטה וקדושיה כו' ור"ל דעל נתן ואמר כנסי שט"ח באמת ל"צ להדרשה דזה מטע' ביטל אלא על הסיפא קאי דאיירי בנתינה כהוגן ואך הגריעותא מה שנתן בשתיקה. והיינו טעמא דשתיקה בגט לא מהני משום הדרשה דושולחה. א"נ יש ליישבו שנמי אינו תופס עיקר הטעם שבטל הנתינה אלא שמשמע לי' למעט אפו' עסוקי מהדרשה דספרי מפני שע"י האמירה כנסי שט"ח ביטל העסק וחשוב כלא נתעסקו' וכן משמעות בעל המלחמות ע' ודוק היוצא מזה מה שכ' הב"ש סס"ק ס' וכן בסמוך כשאומר שהוא שט"ח אע"ג דהיו עוסקי' מעסק גם לא הוי גט כלל אינו הלכה ברורה כי במחלוקת הריטב"א שנוי ודע' הרמ' וש"ע נוטה נמי הכי דהא לשיטתייהו אין הוכחה דהמתני' בעסוקים איירי ולכל הפחות מידי ספק מגורשת לא נפקה:

הג"ה ובלבד ע' ב"ש ולע"ד הרמ"א הוציא מל' הטור וצריך שתדע בשעה שמקבלת גיטה שהוא גיט' ושהי' מתגרשת בו. ונהי שהב"י כ' שהל' אינו מדוקדק היינו מלת בשעה דהא אע"פ שבשעה זו אינה יודעת ואמר לה אח"כ סגי אבל מ"מ זה בדיקו דצריך שתדע שקיבלה גיטה להתגרש בו ומה שכ' הטור אח"כ בל' הרמ' אבל אם נתנו לה בחזק' שהוא שט"ח אינה מגורשת אא"כ יאמר לה אח"כ ה"ז גיטך או שיודיע לעדים תחילה היינו דאם הודיע לעדים תחילה היינו דאם הודיע לעדים שוב א"צ שיאמר הז"ג אלא בהודעו' העדים לה סגי או אפי' בידיעת עצמה ע"י שקראה הגט אבל אם העדים אינם מודיעים והיא ג"כ אינה מבינה מה שכתוב בגט משלחה וחוזרת היא כדכתבו תו' וסובר הרמ"א דאף הש"ע שהוא ל' הרמ' דאף הש"ע שהוא ל' הרמ' מתפרש על דרך זה וק"ל תו כ' הב"ש ואם אמר לה באותו מעמד אחר שאמר שהוא שט"ח אמר שהוא גיטה מהני ש"ג וא"י שום חדוש בזה מהש"ע אבל ל' הש"ג הכי אמר כנסי שט"ח זה וקראתן והרי הוא גיטה אינה מגורשת עד שיחזור ויאמר הז"ג ואפי' אחר שנתנו לה והוא שיאמר לה באותו מעמד מיד כב"ה. אבל צ"ע ראייתו כי סתימות הפוסקים ל"מ הכי:

אם יש כו' כ' הב"ש ולכאורה ק' כו' היינו לדברי תה"ד שהביא סי' ק"ל וע"ש. תו כ' מיהו נראה וכו' ודוקא סימן מהני ע' בזה נמי לעיל סי' ק"ך הוכרחתי לדחוק ולבאר הסוגי' עד"ז ע"פ סדר הרב ר"מ ר' יוזפש. אך מה שכתב ול"מ אם מגרש בפני האחר אפילו אם שמות הנשים אינם שוות ובס"ק ה' כ' משום דיש לחוש כו' ואפילו בזה"ז וכו' גם הג"פ סי' ק"ך כ' צ"ע למה צריך לסי' כיון דאין שמות הנשים שוות וראיתי בב"ח סי' קל"ב שכתב בשם הש"ג דחוששין שמא קידש אשה אחרת ששמה כשם אשתו של זה וכ' לה גט זה והכי נקטינן בשני יב"ש בעיר אחת דא"מ אלא זה בפ"ז אעפ"י שאין שמות הנשים שוות וגם בסי' קל"ו כתב דנוהגים בשני יב"ש לגרש זה בפ"ז אפי' אין שמות שוות גם בש"י סי' ל"ז כ' תשובה בשם גדול אחד דצריך לשלש אע"ג דשם נשותיהן חלוקין משום דיש מכירים הבעלים ולא נשותיהן ועוד שמא יש לו אשה אחרת במדה"י כו' באופן דמשמע מדברי הני רבוותא דצריך תרי מילי לשלש שמותיהם וגם לגרש זה בפ"ז עכ"ל הג"פ ומאוד תמוהים לי דברים הללו דלמה נחוש לזה אם לצאת דעתי' דר"מ לשטת התו' דבעי מוכח מתוכו הא כבר הקשו התו' ריש ע' כה"ג וא"ת למאן דחייש לשני שוירי ולשני יב"ש אע"ג דלא הוחזקו א"כ לר"מ יפסלו כל הגיטין דלא משכחת תו שום גט שיהא מ"מ ואומר ר"י דדוקא בנמצא הוא דחייש שמא מאחר נפל אבל חשוב שפיר מ"מ כיון דלא הוחזקו אלא שוירי אחד ויב"ש אחד וא"כ לו יהא דיש ליב"ש זה עוד אשה הא לא הוחזק שמה כשם אשת יב"ש זה והוי מוכח מתוכו ומכ"ש בזה הזמן דיש חרם ר"ג ליקח ב' נשים דחשוב לע"ד תרתי לטיבותא לא הוחזק ולא שכיח שיירתא ואפי' מ"ד הנ"ל לא חש להכי אף בגט הנמצא ולע"ד היינו טעמא דהרמ"א ז"ל שהשמיט דברי הש"ג שם וע"ש סי' קל"ב ב"ש ס"ק ה' (ושוב מצאתי במ"ל פי"ג סוף ה' י"א משיג ג"כ על תשו' זו ממה שהבאתי ס"ס קנ"ו בשם היש"ש וש"ג דל"ח שמא נשא אשה כמבואר פ' האשה בתרא בהסוגיא) ומה"ת לא יהא חשוב מ"מ ועיינתי בש"י הנ"ל מקור תשו' הגאון מו"ה מן וז"ל אכן מה שאמרתי מאחר ששמו' הנשים אין שוות דזה יהא הכירא נלע"ד דזה לא הוה חילוק וראיה מתוך אלפסי שהביא את הגמר' אמר ר"י שני יב"ש א"מ אלא זה בפ"ז ואוקימנא כר"א אבל לר"מ בעינן מ"מ וההוא דהמגרש שנים ששלחו שני גיטן ומוקי לה כר"מ במשולשים איירי ואם שיש חילוק בשמות הנשים מה צריך לאוקמי' במשולשי' ליקמי בשמות הנשים שאינם שוות ואת"ל דרצה לאוקמי' אפילו היכי ששמות שוות מ"מ היה לו לחלק ג"כ עכ"ל וכל הדברים תמוהים כ' על ל' האלפסי ואוקימנא כו' מה שאינו כלל אלא דברי תו' ולא בל' זה ובתו' אדרבה מבואר דליכא קפידה באין שמות הנשים שוות ואפי' לר"מ הוי מ"מ כל שלא הוחזק עוד שם כשם שבעיר זו גם מה שכ' ואם יהיה שיש חילוק בשמות הנשים אינן שוות מה צריך לאוקמי במשולשים לאוקמי' כו' זה יותר תמיה דפשיטא דדין שנים ששלחו לא מתפרש אלא בשמות הנשים נמי שוות דאל"כ איך יתערבו משא"כ בהשלוש ע' בתו' והכי מבואר בכל הפוסקים בסי' קל"ב והנה ל' הרמ"א עם ל' הש"ג שמביא הד"מ היה אפשר לדחוק ולפרש הכי שני יוסף ב"ש שבעיר אחד אעפ"י שאין שמות הנשים שוות וא"צ לגרש זה בפ"ז לא מיבעי' בשמות הנשים שוות שאז צריכי' לגרש זה בפ"ז כמבואר בגמרא ופוסקים אלא אפי' אין שמותיהן שוות שאז אין צריך לגרש זה בפ"ז אפ"ה צריך לכתוב כנוייהן או שלש לסי' והוא לחומר' בעלמא שזה דבר נקל משא"כ התקנה דזה בפ"ז א"צ אלא דוקא בשמות נשים נמי שוות אבל מודה דאם מגרשין זה בפ"ז תו לא צריך לסימן אבל עיינתי בפסקי מהרא"י ובמשאת בנימן ובמו"רם פדוואה ונהי דלא הזכירו שיגרשו זה בפ"ז מ"מ משמע דתמיד צריך סימ' בב' יב"ש ואפי' ירצו לגרש זה בפ"ז ואולי טעמייהו מפני שמבואר סי' קך"ט דשם האיש מעכב בגט אף לר"א ואל"ה לא מקרי כריתות ומבואר נמי שם דשם אבי המגרש אינו מעכב ומ"מ חזינן שלכתחילה ודאי צריך אף שם אביו מד"ג ואפי' לר"א וע"כ היינו דלכתחילה בעינן שמו מבורר משא"כ שמו לחוד כמה יוסף איכא וכן הנהיגו בשני יב"ש מטעם זה גופי' לכתחילה לכתוב כנוי או שילש שיהא השם מבורר וס"ל לכתחילה תמיד בעינן סימן בשמו והסוגיא דפ' ג"פ בל"ז ההיכרח לדברי הג"פ שהבאתי סי' ק"ך דאם שמות הנשים ונשים שוות אין די בשלוש ואין תקנה אלא דבזה בפ"ז ולכן לא הזכירו כולם אלא השלוש ולא לגרש זה בפ"ז כי בודאי מודים דזה א"צ אלא באף שמות הנשים שוות והוא לא שכיח ולא איירו מני' ואולם מדברי הרמ' פך"ד מה' מלוה משמע להדיא דא"צ שלוש בגט אלא לגרש בפ"ז וביאר הה"מ דהיינו בשמות הנשים שוות אבל מאי דמשמע מהב"ח והג"פ וב"ש דאף באין שמות הנשים שוות דתרתי צריכי זה ודאי צ"ע הטעם וע' סימן ק"ך ודוק.

כ' הב"ש ולכאורה ק' וכה"ג כ' המ"א סי' של"ט ולמה שהוכחתי קך"ז דלשטה התו' ע"כ כל גט על תנאי קלא אית ליה ל"ק כי גט ש"מ בלי ס' ניתן ע"ת אם ימות וקלא אית ליה אם הגט ברשותו יקנה לה וכו' רש"י ז"ל פי' ה"ז חזקה לקנות שאין המוכר יכול לחזור דהשתא קא יהיב לה חצר וגיטה בתוכו ותנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם שיש להם אחריות וכ' הר"ן ול"נ דא"כ ל"ל דוכתא דיתיב ביה גיטה דהא קי"ל דלא בעינן צבורין א"ו אין אשה מתגרשת באגב דבעינן ונתן בידה והכא מדין חצירה נגעו כדאמרינן דהוה לה גיטה וחצרה באין כאחד ולפ"ר רציתי לסייע מרש"י והש"ך ח"מ סי' קצ"ח ס"ק י' שכ' על וכן השוכר את מקומו קנה המטלט' שבו בל' לה והיינו דוקא כשהשכיר לו המקום מתחילה ואח"כ הקנה לו המטל' אבל שניהם כאחד לא וכבר כתבו התו' הכא ולא הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע דכיון דהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאלו נתנו לה וע"כ ר"ל דבטלו וכו' הגט כבר אינו ברשותו אלא על הקרק' משא"כ הכא הגט בא מרשותו (אך ע' ריש סי' קל"ט) וזה ניח' אלו מקנ' לה החצר והגט בבת אחת אבל אם מקנה לה תחיל' החצר והגט מונח בו ובס"ד דרבא דלא אמרי' מה שקנה וכו' או למה דנודע דארוסה הי' הרי הגט מונח ברשות' א"כ אף כי יקנ' לה הגט ודאי דליהוי כטלי גיטך מעג"ק להכי מוכרח רש"י לפ' דהקנה בבת אחת הגט עם החצר באגב. ומה דהקש' הר"ן דא"כ ל"ל ההוא דוכתא כו' ותו כ' דאין אשה מתגרשה באגב וכו' לע"ד חדא באידך מתורץ דוודאי אגב לא בעינן צבורין אבל בגט להכי בעי ההוא דוכת' משום דאם הגט במקום אחר אף דקנתיהו באגב אכתי לא הוי ונתן בידה משא"כ בשמונח בדוכתא שמקנה לו דנעשה ידה והגט מקני לה באגב שפיר הוי ונתן בידה אבל בתורת חצר א"א בפעם אחת כדכ' הש"ך אמנם רואה אני שדברי הש"ך בלתי מתקיימים אף מפירש"י שהרי דף ך"א אמר רבא כ' לה גט ונתן ביד עבדו וכ' לה שטר מתנה עליו קנאתה ומתגרשת בו ופירש"י מעצמו דהוה לה ההוא עבד כחצרה וגטה וחצרה באין באחד הרי דנמי סובר דיוכל להקנו' ממלט' וחצר בבת אחת מתורת חצר ומה שנסתייע הש"ך מסי' ר"ב ושם ס"ק ג' משיג על הסמ"ע וכ' אלא מהר"ן והה"מ מוכח דאפי' בחצר המשתמר לא מקרי צבורין לע"ד דבריו תמוהים כי מלבד דהכא מוכח מהר"ן להדיא להיפך אף גם ממקום שבא מוכח להדיא דעת הסמ"ע מדתירצו להרמ' שלהכי פסק דצבורין לא בעי אגב דאז מטעם חצרו קונה והר"ן אינו מקשה אלא דלפ"ז הי' לו לבאר דליהוי משתמר מוכח דקנין חצר המשתמר קונה אף בבת אחת וכן מוכחת סוגיא דב"מ דף י"א ע"ב דר"פ מוקים עובדא דר"נ וזקנים היה בתורת חצר ושם מבואר דבפעם אחד נתן הכל א"ו העיקר כהסמ"ע וליישב פירש"י ז"ל ראיתי הפ"י כ' דא"א לפרש מטעם חצרה דהא רבא עכשיו לא אסיק אדעתיה דגטה וחצרה באין כאחד והוי סבר דבעינן שיהא החצר שלה קודם נתינת הגט וא"כ מה קאמר תיזל כו' הא לא מהני כיון שלא היה חצר שלה קודם נתינה ומה קאמר נמי אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה דבארוסה נמי לא מהני למה דלא ס"ד דגטה וחצרה באין כאחד לכן הוצרך לפרש כאן מטעם אגב ולפ"ר אינו מובן דמה בכך שלא אסיק אדעתיה באשה גטה וחצר' באין כא' היינו משום דמה שקנתה אשה קנה בעלה ואף דקנתה החצר מ"מ אינו רשותה אבל למה דלא אסיק דמה שקנתה קני בעלה וכן בארוסה הרי הוא כחצרה שכתב לה דו"ד אין לי בו דקתני במתני' נתנו בחצרה הרי זה גט. אבל נראה כוונתו דש"ל הא בהא תלי' כמו למ"ד לא אמרינן גיטה וחצרה באין כאחד כן נמי אמרינן סברת הש"ך דאף לגבי נוכראה אי אפשר להקנות בבת אחת החצר והמטלט' כיון שברגע זו שיקנה המטל' אינו ממש עדיין חצרו (אך לפ"ז יהיה משמע דר"א בב"מ הנ"ל ע"כ ירד לסברת רבא דגטה וחצרה באין כאחד והמשמעות דרבא הוא שהמציא זה) ודבריו לפ"ז נכונים בישוב רש"י אך מה שכ' תו וסובר רש"י כו' ע"ש כי אינם מובנים וא"צ בהם כי כבר מיושב בדברי הנ"ל עכ"פ מוכח נמי דלהמסקנה דברי הש"ך הנ"ל אינם:

כ' הרשב"א וא"ת איך התירו להקנות רשות בשבת והא דאמרינן בערובין ב"ש אומרים אין מבטלים רשות בשבת וב"ה מתירין ומפרש טעמא משום דסלוקי מסלק נפשי' משמע דסלוקי אין אבל אקנויי רשותא לא וי"ל דש"מ שאני כדי שלא תטרף דעתו וכן כתבו התו' בערובין דף ע"א ואיכא למידק למה תלו קושייתם בערובין הא מבואר בביצה דאין מקדשין גזירה משום מקח וממכר וע"ש בתו' דף ל"ז ומה"ת יהא שרי למעבד קנין בשבת הא דומה למקח וממכר שמוציא מרשות לרשות אמנם לק"מ דהא יש להקשות הא נמי איתא בעירובין דף מ"ו יפה עשיתם ששכרתם וכתבו תו' לא דמי למקח וממכר לאסור בשבת דלא הוי אלא כמתנה בעלמא שאין עושין אלא להתיר טלטול וא"כ איך אפשר לדייק דאלו היה בטול רשות אקנויי רשותא היה אסור שהרי אף לשכור דודאי אינו סילוק אלא אקנויי מ"מ שרי משום שאין עושה אלא להתיר טלטול וא"כ אף הכא אין משום מקח וממכר כיון שאין הכוונ' אלא לפעול הגירושין ולא לקנות החצר באמת כמבואר בהרשב"א ד"ה א"ל רב עילש דז"ל אבל כי מקנה לה בעל ליכא למימר ליתן לה מתנה גמורה דהא לא איכוין בעל למיתן לה גופא דארעא אלא לקנינו של גט בלחוד אמנם זה אינו דודאי מדויק כנ"ל דאלו הי' בטל רשו' אקנוי רשות דהי' אסור ודוק' בנכרי שדירתו אינ' אוסר' אלא משום שלא ילמד ממעשיו גזרו חכמים לשכר מקומו שיהא קשה עליו ויצא נמצא באמת א"צ כלל לכוון לקנות אלא שהנכרי יסבור שמשכירו ושפיר כתבו תו' דלא הוי אלא כמתנה כיון שבאמת אינה רוצה לקנות מאומה תמורת הכסף ואינו עושה אלא להתיר טלטול. משא"כ בישראל מישראל אלו היה בטול רשות מקנו רשות שפיר היה אסור דהרי אז צריך לכוין לקנות וע' מ"א סי' ש"פ סעיף ג' ויפה דייק' דה"ה הכא לולא דבש"מ התירו היה אסור מצד מקח וממכר אף שאין הכונה אלא לפעול הגרושין דהא מ"מ צריך לכוין לקנין גמור וא"כ דברי הח"י סי' תמ"ד ס"ק ח' שכ' אם שכח למכור חמצו בע"ש אפשר דאפילו מכירה ג"כ שרי ולא הוה כמקח וממכר כיון שאינו עושה רק לינצל מאיסור חמץ וכה"ג כתבו תו' בערובין דף ס"ו לע"ד אין דומה כלל אלא אדרבה דומה להמבואר דף ע"א דלולא דב"ה סברו בטול היינו סילוק היה אסור אף דאין הכונה אלא להתיר טלטול ומכ"ש בחמץ דצריך להקנות בקנין גמור ולכוין לקנות התמורה שהוא גמר הקנין פשיטא שאסור ובפרט היכי שבידו זמן לבטל דבהכי ע"כ איירי שאז אין עליו עוד אלא איסור בל יראה דרבנן בשב ואל תעשה מה"ת להתיר מקח וממכר בקום ועשה. ומה שהתיר ליתן במתנה ע' סי' מ"ה באיזה אופן אין בו משום מקח וממכר. ואולם במקום הפסד גדול אפשר דיש לדמות להכא כמו דבש"מ לא העמידו דבריהם וע' א"ח סי' ש"ז סעיף י"ט וצ"ע.

וי"א דבזמן הזה הקשה הב"י בבה"ב לפ"ז כבר בימי רבא מהראוי היה להיות הטלטול שרי ואולי זה הוקשה להרשב"ם ופירש שהגט היה ברשות שרשות הרבים היה מפסיק אלא שהרא"ש הקשה דא"כ היה יכול לגרש ע"י שליח. ולע"ד י"ל לא מיבעי' לתו' ראשון דתי' פ"ק דשבת דף ד' שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו ולא ליעבד אסורא רבא זולת באם יהיה על ידו. דל"ק דמה"ת להתיר לשליח לגרש בשבת דנמי יש בו חלול(א) כדתנא אין מגרשין אלא אפי' לתי' שני דהיכי דלא פשע אמרינן חטא כו' ה"מ היכי דבעצמו לא אפשר מבלי שיעשה האיסורא רבה אבל הכא שהי' אפשר לגרש בעצמו ע"י הקנאות רשו' שהותר בש"מ מה"ת לורמ לשליח שיגרש בשבת. וכבר קי"ל נמי אין שליח לד"ע:

ה"ז גט פסול. אף על גב בקדושין אם לא היה עסוקי' בקדושין ונתן בשתיקה אין חשש קידושין ובסי' כ"ז כתבתי אפי' אם היה כוונתם לשם קידושין לא מהני שאני גט דאע"ג שלא אמר כלום מ"מ לשון הגט הוא לשון הבעל אבל בקדושין אפילו אם מקדש בשטר והוי כאלו הוא מדבר מ"מ אין ניכר אם דעתה ג"כ לקידושין והא דאינו בטל הגט כשלא אמר כלום מדאוריי' דכתיב ונתן ביד' ספר כריתות דפי' הקרא הוא שנתן לתורת כריתות ואם נותן לתורת כריתות י"ל אפי' אינו מדבר כלום כשר מדאורייתא, מיהו הטור והר"ן כתבו אם אינו מדבר כלום בטל מדאורייתא וכ"כ בש"ג פ' הזורק והיינו אם אין עסוקים באותו ענין:

ויש מי שאומר וכו'. בסימן כ"ז סתם ופסק כדיעה קמייתא אם אמר הריני אישך אינו כלום אפי' אם היו מדברי' מעסקי קידושין וברי"ו משוה דינים אלו להדדי ואפשר המחבר ס"ל שאני גיטין אף על גב שאומר איני אישך איני בעלך מ"מ בגט כתב והרי את מותרת גם שאר לשונות אשר הוא מדבר דהוא פוטר אותה כמ"ש בסמוך לשון הגט הוא לשון הבעל לכן היא ספק מגורשת לפי זה אם מקדש בשטר נמי הוי ספק קידושין מיהו נראה עיקר כדיעה קמייתא ואינו גט אפי' לפוסלה לכהונה וכן בקדושין אינה מקודשת וכן אם אומר הרי את ב"ח אפילו אם היה מדבר עמה מעסקי גיטין אינו גט וכן בסמוך כשאומר שהוא ש"ח אף על גב דהיו עוסקים מעסקי גיטין לא הוי גט כלל ועיין בסמוך:

הגה ובלבד שתדע וכו'. כאן שייך הגה זו וכ"כ תוספות פ' המגרש דצריך שיאמר הוא או העדים בעת הנתינה דזאת גיטה ומתני' פ' הנזקין קמ"ל אף ע"ג דאמר לה ה"ז ש"ח לא בטל הגט כשאמר לעדים שהוא הגט ועדים יאמרו לה מיהו הרמב"ם והטור ס"ל דא"צ שיאמרו העדים לה שהוא הגט וכ"כ בעל המאור ודי אם הבעל מוציא מפיו השילוחים ויאמר לה או להעדים לכן לא כתבו שהעדים יגידו לה והסוגיא קמ"ל כשאמר לעדים שהוא הגט די לפ"ז תוספות והרמב"ם שני דיעות הם ולא ה"ל להרב רמ"א להביא בפשיטות דברי תוס' על דברי המחבר ואם אמר לה באותו מעמד אחר שאמר שהוא ש"ח אמר שהוא גיטה מהני ש"ג פ' הזורק:

אלא בפני האחר. הנה תוס' ר"פ כל הגט וב"ב דף קס"ז כתבו לר"מ אפי' שניהם הם לפנינו בעת הגירושין א"י לגרש משום דבעינן שיהא מוכח בגט מי הוא המגרש וצריך לכתוב סי' ולר"א א"צ שיהא מוכח בתוכו ומ"מ צריכים לגרש זה בפני זה ולכאור' קשה איך פסק בפשיטות דיכול לגרש בפני האחר הא קי"ל דהגט צריך להיות כשר לכ"ע לר"מ ולר"א ואפשר דלא קי"ל כתוס' אלא כדעת הר"ן בפרק כל הגט דכתב אפי' לר"מ א"צ שיהא מוכח מתוכו מיהו נראה הי"א שהביא הרב רמ"א ס"ל כשיטו' תוספות דבעינן שיהיה מוכח מתוכו לכן כתב שיכתוב סימן ודוקא סי' מהני אבל לגרש בפני אחר לא מהני ופליג על דיעה קמיית' בתרתי חדא דצריך דוקא סי' ולא מהני אם מגרש בפני האחר השני אפילו אם שמות הנשים אינו שוין צריך לכתוב סימן לפ"ז מ"ש בהג"ה לכן נהגו ליתן הגט ברבי' אין מדוקדק דהא לדעת הש"ג לא מהני אם מגרש בפני השני אלא צריך סימן, וכבר כתבתי בסימן ק"ל אפילו להפוסקים דס"ל דבעינן מוכח בתוכו מ"מ אם כבר ניתן הגט תנשא בו כמו בגט שאין עדים חתומים בו כלל דקי"ל אם ניתן לה תנשא, ועיין תשו' ש"י סי' ל"ו שם פסק אפילו אם ניתן הגט צריכה גט אחר ועיין בדק הבית מ"ש בשם הריטב"א בענין שני יב"ש איך שולחים גט לנשיהם:

אף על פי שאין שמות הנשים שוות. והא דלא מהני שמות הנשים בסימן משום דיש לחוש שמא קידש אשה במקום אחר ואפי' בזה"ז דאיכא חר"ג שאל ישא ב' נשים חיישי' שמא עבר חר"ג כמ"ש בתשו' ש"י שם:

ולכן נהגו וכו'. הא דכתב לכן וכו' על דעה זו משום לדעת המחבר כשאין שמות הנשים שוין אין חשש ולי"א אפי' אין שמות האנשים /הנשים/ שוין מ"מ מגרשים ברבים:

יקנה לה אותו רשות. ולא שייך לומר מה שקנתה האשה קנה בעלה משום דאמרי' גיטה וחצרה באין כאחד ש"ס והא דהתירו טפי הקנין מטלטול הגט משום קנין התירו חז"ל בעלמא בצוואת שכ"מ גם אינו ניכר כ"כ ועיין בהרא"ש ובהר"ן ולכאורה קשה הא א"א לכתוב בשבת וע"כ איירי דנכתוב בע"ש א"כ גט מוקדם הוא דכתב בע"ש וא"ל דאיירי דמוסר הגט לשליח חדא דל' הטור והמחבר לא משמע כן ועוד דהא מוכח מתוספות והמ' דלא איירי דמוסר לשליח דאל"כ ל"ק הקושי' דהקשו מהא דבעל אינו אוכל פירות כמה שמתרץ הר"ן קושיא זו דאיירי בשליח א"כ ע"כ תוס' ס"ל דלא איירי כשאומר לשליח ואפשר דאיירי דהכינו גט בע"ש והיו כותבים בו הזמן כאלו הי' נכתב בשבת וא"ל א"כ מאוחר הוא דלאו מאוחר הוא כיון דלא מסר עד שבת כמ"ש בסימן קל"ב או י"ל בגט ש"מ אית ליה קלא ולא /והוי/ כמו גט הנותן לשליח שוב ראיתי בע"ש בא"ח סימן ל"ט הקשה קושיא זו ותירץ דאיירי על ידי שליח וליתא גם כתב בשם מהרש"ל דאין ליתן הגט אלא יקנה לה הבעל מקום שמונח הגט ואישתמט' מיני' הש"ס וכל דברי הפוסקים בסי' זה או י"ל דנכתב הזמן בשבת זו או חודש זה כתב הר"ן דאין מגרשים ע"י קנין אגב להקנות לה הגט אלא דוקא מחמת חצירה מגורשת ולא הוי כטלי גיטך מע"ג הקרקע משום כיון מרשותו בא לרשות' הוי נתינה מעלייתא תוס' ר"פ הזורק:

וי"א דבזה"ז כותבים. ואז אסור לגרש ע"י קנין דהא קנין אסור וטלטול זה מותר ובבדק הבית הקשה על דעה זו דהא האי עובדא בש"ס ש"מ דתקיף ליה עלמא היה בפני רבא והורה דאסור לטלטל הגט ובימי רבא ניתנה תורה בע"פ לכתוב ולמה הורה לאסור שלא לטלטל לכן השמיט דיעה זו:

המגרש כו' ואם כו' כמ"ש בקדושין ו' ועא"ס:

ואם נתן כו' והטור כתב דאינו גט כמ"ש במתניתין ובריש קדושין א"ל איני אישיך כו' ול"ג ולא אמר כלום ויש לחלק לדעת הרמב"ם:

ולכתחלה כו' תוס' שם ד"ה אינו כו' וש"פ וכמ"ש בכולה פרקין דפ"ט הרי את כו' ושם פ"ד פשוטו כו' אלא שרש"י שם פ' הכותב דס"ל כדעת הרמב"ם דאצ"ל.

והרי את כו' כמש"ש פ"ב א' כיצד כו' הרי את כו' ושם פ"ה ב' בגמרא והר"ן כ' שם ושם לא סגי בהא גיטיך כיון שא"ל מתחלה אלא לפלוני אבל הרמב"ם פסק דגם שם סגי בהא גיטיך ושם פ"ה ב' ס"ל כפירש"י דעל כתובה קאי:

בד"א כו' ע"ל סימן כ"ז ה"א:

כשיתן כו' לשון הטור וכולי נ"ל ובקדושין שם נתן לה כו':

יש מי כו' ערא"ש שם וע"ל סימן נ"ז ס"ו:

אא"כ אמר כולי מתני' שם וכרבי בגמרא שם ואע"ג דמתני' דרפ"ט ברשב"א כמ"ש חזקיה שם פ"ר ב' קי"ל כרבי וכר' יוחנן פ"ה ב' וכפירש תוספות שם ד"ה ר' יוחנן כו' דלפירש"י שם הלכה כחזקיה דאין הלכה כתלמוד במקום הרב ודוקא אי פליג בהדיא אבל אי בתר הכי פליג עליה נקטינן כוותיה דבתרא הוא הרשב"א והר"ן שם:

או שיודיע כו' שם נ"ה א' יבמות קי"ג ב':

ובלבד כו' תו' ע"ח ד"ה הנ"ל אבל הרמב"ם לס"ל כן כיון שמודיע לעדים א"צ דעתם בלל וכמש"ש בגמרא דאין קפידא רק על נתינה שלו וע' רמב"ם פ"א וז"ש בש"ע אא"כ כולי או כו':

ואפי' יצא כו' גיטין כ"ד ב' וע' תוס' שם ד"ה בעידי כו':

י"א כו' כ"מ בגמרא שם ושם:

יכתבו כו' או שהאחד כו' מתני' בב"ב קע"ב א':

אין כולי ואם כו' ע' תוס' ע"ז ב' ד"ה ותיזול כו':

יקנה לה כו' גמ' ותיזול כו' וכת' הרשב"א והר"נ דה"ה בחליפין אלא בחזקה טפי עדיף דלא מינכר מילתא דמיחזי כנועל ביתו לשמרו:

ותזכה כו' דאסור לטלטלו הרא"ש וש"פ וז"ש ואם כו' כמו שהתירו לגרש ולהקנות וכדי שלא תטרוף דעתו וכמ"ש בב"ב ק"ט ב' וע' תוס' שם בד"ה קונין כולי:

וי"א כו' ועמש"ש ס' א' ועבא"ח סי' של"ד סי"ב:

באותו סעיף ולכן נהגו לתת הגט ברבים כו' נ"ב עיין בב"ש סק"ד מה שתמה דלהך דעה לא מהני לגרש זה בפני זה כו'. ובאמת לק"מ דאין הכוונה דלכך נהגו לתת הגט ברבים מכח דזה יהי' הכשרו דהוה זה בפני זה רק הכוונה דבאמת לפעמים לא נודע אם יש עוד שם כשמו או לא ולכך אין יודעין לכתוב סי' דאולי א"צ לזה כלל גם אם אין יודעין מי הוא זה ואיזה הוא אשר שמו כשמו א"כ אין יודעין הסימן אולי גם לשני יש סימן זה ולכך נהגו לתת הגט בפני רבים ולכך ע"י פרסום הרבים נודע אם יש עוד איש ששמו כשם זה ואז אם נודע להם כן באמת מדקדק לכתוב איזה סי' להיכר שיש בין זה לזה זה פשוט כוונת רמ"א אבל אם לא הי' צריך לכתוב סי רק באם גם שמות נשותיהן שוין זה מלתא דלא שכיחא הוא כלל ואין לחוש לכך. ובפרט דהיא מלתא דתמיהא ובזה מדכר דכירי והיו יודעין זה מעצמם הב"ד ולכך אם אין יודעין מסתמא ליכא עוד שמות כאלו ולא היו צריכין ליתן ברבים אבל להי"א אף אם שמותם לבד שוה צריך סימן זה שכיחא ולא דכירי דאינו מלתא דתמיהא לכך נוהגין ליתן הגט ברבים זה פשוט כוונת הרמ"א והב"ש לא ירד במחכת"ה לדבר זה. ועוד נראה ליישב לשון הרמ"א וליישב גם מה שהקשה הב"ש למה לא יהי' שמות הנשים לסי' והוא דהנה מ"ש הרמ"א ולכן נהגו אין הכוונה דבעבור הצטרכות סי' נהגו ליתן ברבים כדי לפטור מסימן רק הוא ראי' לדבריו דס"ל אף באין שמות נשותיהן שוין לא מהני בזה שלא בפני זה ומביא ראי' לדבריו דלכן נהגו ליתן גט ברבים ואם איתא דבאין נשותיהן שוין א"צ כלל לא הי' נוהגין ליתן גט ברבים בע"כ שאף בזה יש חשש דין שני יוב"ש וכיון שכן ס"ל דאין ראוי אף בזה רק לכתוב בסי' דאם יהי' שמות הנשים לסי' א"כ לא מוכחא מלתא אם הוי לסי' או לא ולכך אם ראו שנותנין הגט ברבים מכח חשש שמות שוין א"כ יראו שאף באין שמות הנשים שוין יש חשש שני יב"ש ויסברו דדי במה שמגרשין זה בפני זה ולא יעלו על דעתם דשמות הנשים הוי סי' רק יסברו דכיון דהוי זה בפני זה די לכך יטעו אף באם גם שמות הנשים שוין ג"כ יסתפקו במה שיהי' זה בפני זה כדעה ראשונה לכך ראוי אף באין שמות הנשים שוין צריך לכתוב סימן אחר הניכר ואז כשיראו העולם שכותבין סי' ידעו מכ"ש שאם גם שמות הנשים שוין יכתבו סי' ולא יבאו לידי טעות כלל וא"ש זה נראה דעת הרמ"א והוא נכון לדעתי:

סעיף וי"ו אין מגרשין בשבת כו' נ"ב עיין ב"ש מה שהקשה היאך נכתב הזמן וכתב דהתוס' ע"כ לא ס"ל כתירץ הר"ן כו' ולא הי' צריך לזה שהרשב"א בחידושיו דחה להדיא טעם זה ותירץ של הר"ן דמלשון הש"ס משמע שהיו מונח בביתו של הש"מ עיי"ש שלפ"ד אי אפשר כלל לתרץ דמיירי ע"י שליח ודו"ק שם וכן מלשון הרא"ש משמע להדיא במה שדחה דברי הרשב"ם וכתב ולא נהירא שהרי הי' יכול לעשות שליח וילך שם ויתן לה כו' מדכתב שהי' יכול לעשות שליח משמע שבאמת אין עושה שליח רק הוא בעצמו מגרש לה דאל"כ כך הוי לי' לכתוב שהרי הי' יכול השליח ליתן שם כו' מדכתב שהי' יכול לעשות כו' משמע דבאמת לא עשה שליח וקשה עליהם קושיות הב"ש והנה מ"ש הב"ש בלשונו וא"ל א"כ מאוחר הוא כו' לכאורה אין הבנה לדבריו דהא הרמב"ם דס"ל גט מאוחר פסול י"ל דמפרש סוגיא זו כהר"ן דמיירי ע"י שליח והתוספת והרא"ש דס"ל דלא מיירי ע"י שליח הא אינהו ס"ל גט מאוחר כשר כו' וצריך לפרש דבריו כך דהי' קשה לו דהתוס' האריכו בכמה הוכחות בפ"ב דגיטין דגט מאוחר כשר ולא הוכיחו מזה לזה תירץ תי' שני. ועוד י"ל דהי' קשה על המחבר שהביא בסימן קכ"ז דעת הפוסלים בגט מאוחר וכאן כ' בסתם שכשר ומשמע דלא מיירי ע"י שליח לזה הוכרח לתרץ דכאן לא הוי גט מאוחר כלל. אך גם תירץ הראשון של הב"ש אין נכון לשיטת הש"ס דתנא שם בגיטין דף ע"ז ההיא ש"מ דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתי לה למחר תקיף לי' עלמא כו' וע"ז נשאר קושיות הב"ש דממ"נ אי מיירי שנכתב בהגט ע"ש א"כ היאך ציוה רבא ליתן לה הא הוי גט מוקדם ואי נכתב בהגט שבת א"כ הא משמע בגמרא שלא הספיק ליתן לה עד לשבת משמע אבל מתחלה נכתב ליתן לה בע"ש וגם הי' נותן לה באמת לולי שלא הספיק הזמן כו' והיאך הי' יכול ליתן לה כלל בע"ש אף אם הי' הזמן מספיק הא יהי' גט מאוחר. והנה מ"מ לשיטת הרמב"ם שפוסל גט מאוחר לק"מ די"ל דמצי סבר כהר"ן שמיירי ע"י שליח אבל על התוס' והרא"ש דלא משמע להו שמיירי ע"י שליח א"כ מאי הצריכו להאריך כ"כ בפ"ב דגיטין להוכיח דמאוחר כשר ולא הביאו ראיה כלל מזה שמוכח להדיא שכשר ע"כ נראה העיקר כתירץ שני של הב"ש שמיירי שנכתב בו חודש ושבוע כו' וכן י"א בא"ח סימן של"ט לא כתב רק תירץ זה. והנה הרמב"ם השמיט דין זה של הש"ס דיקנה לה מקום בחצר כו' ולכאורה נראה דס"ל להרמב"ם כשיטת הי"א שהביא הרמ"א בהגה ע"כ אין נ"מ בדין זה כלל כיון דכבר כותבין תורה שבע"פ ואף לימות המשיח לא מצינו שיבטל זה ואין שייך דין זה כלל:

לאחזו כולו בידה. עמ"ש לקמן סימן קל"ט ס"ק ד':

אינה מגורשת. עב"ש סוף סק"ב שכתב דאפילו היו עוסקים מעיסקי גיטין לא הוי גט כלל. ועיין בס' ב"מ שכתב דאין זה הלכה ברורה כי במחלוקת שנוי ומידי ספק מגורשת לא נפקה ע"ש ועיין בס' ג"מ סוף אות רכ"ד מזה:

ובלבד שתדע האשה. עב"ש סק"ג שכ' ואם אמר לה באותו מעמד אחר שאמר שהוא ש"ח אמר שהוא גיטה מהני ש"ג פ' הזורק. ועיין בס' ב"מ שכ' עליו וז"ל איני יודע שום חידוש בזה מהש"ע אבל ל' הש"ג הכי אמר כנסי ש"ת זה וקראתו והרי הוא גיטה אינה מגורשת עד שיחזור ויאמר הז"ג ואפילו אחר שנתנו לה והוא שיאמר לה באותו מעמד מיד כמבואר ב"ה. אבל צ"ע ראייתו כי סתימות הפוסקים ל"מ הכי עכ"ל. ועיין בס' ג"מ אות רכ"ד סק"ב מ"ש בזה:

אלא בפני האחד עב"ש סק"ד מ"ש מיהו נראה הי"א שהביא הרב רמ"א ס"ל כשיטת תוס' דבעינן שיהי' מוכח מתוכו לכן כתב שיכתוב סימן ודוקא סימן מהני אבל לגרש בפני אחר לא מהני כו' עכ"ל. ומשמע מדבריו כשכותב סימן תו א"צ לגרש זב"ז. וגם בס"ג דהרב מהר"ם אות כ"ה מבואר דשילוש עדיף מזה בפני זה (ע"ש שכ' בזה ג' מדרגות תקנתא דשילוש עדיף מן הכל היכא דא"א בשילוש צריך זה בפני זה ואם אינו רוצה לבא יעשו סימן) אך בס' תו"ג השיג ע"ז דבחידושי הרשב"א ר"פ כל הגט כתב בהדיא דאע"פ שכותבים דורות או סימן או כהן אין אני סומכים בכך עד שיגרש בפני חבירו כו' ע"ש. גם בס' גט מקושר שם השיג על הרב מהר"ם הנ"ל וכ' דעקר תקנת חכמים הוא זה בפני זה כו' עש"ב. וכן מבואר דעת הג"פ לעיל סי' ק"כ ס"ק י"ט וכתב שם ואולי הטעם דשליש לא סגי דאפשר דלא יכירו שם זקינם כיון דאפלג דרא ולפיכך עדיף טפי לגרש זה בפני זה כו' ע"ש. ועיין בס' בית מאיר סי' ק"כ שם הביא ג"כ דברי הג"פ וכ' עליו וז"ל וכדברי משמעות כל הפוסקים דאין תקנה אלא לגרש זה בפני זה ולא די בשילוש. ובזה צ"ע סה"ג דהרב ר"מ סי' כ"ה כו' עכ"פ נלע"ד היכא דשני יוב"ש עם שמות הנשים שיות אף דודאי לכתחלה ראוי לצאת דעת תוס' אליבא דר"מ לכתוב סימן כדי שיהי' מוכח מתוכו מ"מ אין לזוז ממשמעות הש"ע דאין לגרש אלא זה בפני זה ואם השני אינו רוצה לבא לענ"ד הרשות ביד ב"ד לכופו כדי לקיים תק"ח (ע' בס"ק שאח"ז) אבל כשאין שמות הנשים בשמה ושם אביה שוות דאז למשמעות הראשוני' א"צ כלום ומנהגינו (להחמיר) אך ע"פ הש"ג וב"ח ותשו' ש"י אזי יש לנהוג כסדר ר"מ הנ"ל עכ"ל (ועמ"ש בביאורי לסדר גיטין שם) (וע' לקמן סק"ט):

בפני האחר. עיין בס' גט מקושר בסג"ר אות כ"ה שכ' דאפשר דבפניו לאו דוקא רק שיודיעוהו כדאי' בנדרים דס"ה המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו וסגי בהודעה כו' ע"ש עוד יובא בביאורי לס"ג שם:

הנשי' שוות. עבה"ט בשם ב"ש שכ' והא דלא מהני כו' ואפי' בזה"ז כו' ושם כתב זה בשם ש"י סימן ל"ו. ועיין בהגה' מל"מ פי"ג מה"ג סוף דין י"א שהשיג על הש"י בזה דהא מבואר ביבמות קי"ט דלא חיישי' שמא נשא אשה כו' ע"ש וע' בס' ג"מ ובס' ב"מ מזה וע' עוד בב"ש סק"ד שכ' בשם תשו' ש"י שם שפסק אפי' אם ניתן הגט צריכה גט אחר (מסידור דברי הב"ש משמע קצת דהש"י מחמיר רק בשמות הנשי' ג"כ שיות אך בגוף התשובה שם מבואר דפוסל גם באין שמות נשותיהן שוות אפילו בדיעבד ע"ש) ודעת הב"ש עצמו אינו כן אלא דאם כבר ניתן הגט תנשא בו גם בב"ש לעיל סימן ה"ל סק"ד כ' וז"ל לפ"ז נראה אם אין מוכח בגט מי הוא המגרש כגון דיש כאן שני יב"ש וע"מ מעידים מי הוא המגרש כשר הגט אפילו לא נשאת כו' ולא כתשו' ש"י כו' עכ"ל. ועיין בס' ג"פ לעיל סי' ק"כ ס"ק י"ט שחולק ג"כ על הש"י בזה. ועיין בתשו' ב"ח החדשות סי' פ"ט השיג ג"כ על הש"י הנ"ל (אך משמעות דבריו דאינו מכשיר רק באין שמות הנשים שוות) וכ' וז"ל ושארי לי' מרי' להרב מהרי"ך שכ' שמתוך סוגיית הגמ' משמע דאין תלוי בנשים כלל ועוד הפריז ואמר שאף בדיעבד אין הגט כשר אם לא שילש וז"א שהרי מבואר בסוגיא להדיא דמיירי כששמות הנשי' ג"כ שוות וזה שנמצא במקצת אחרונים דאף באין שמות הנשים שוות כו' הך חששא לאו מדינא הוא דהא קיי"ל דבלא הוחזקו לא חיישי' כמ"ש התוס' בפ' ג"פ. ואינו אלא חומרא לכתחלה שלא להוציא לעז כי באותן הדורות הי' שכיח טובא הוצאת לעז על הגיטין מפריצי עמינו. ואף לכתחילה אין להחמיר בשני יב"ש כשאין שמות הנשים שוות אלא לגרש זה בפני זה אבל א"צ לשלש או סימן וכן נוהגין בקראקא וזכורני בימי חורפי שמעתי שמעשה זו שכ' עלי' הרב מהרי"ך תשובה זו הי' מעשה בקראקא בפני הרב אב"ד מהר"ר יצחק ז"ל ולא חשש לשני יב"ש (כשאין שמות הנשים שוות) שיגרשו זב"ז אף לכתחלה וחלק עליו הרב מהרי"ך וחיבר תשובה זו אבל כל הגדולים שבדור הסכימו לדעת הרב אב"ד ז"ל. וע"כ חלילה להחמיר בדיעבד להצריך לכתוב גט אחר כשאין שמות נשותיהן שוות אם לא גירש זה בפני זה כי אין זה אלא חומרא יתירא לכתחל' וכדמשמע מלשון הרב בהגה' ש"ע שכתב י"א אע"פ שאין שמות הנשים שוות יכתבו סימן כו' דמשמע דאין זה אלא לכתחלה וגם בזה אין נוהגים לכתוב סימן אלא לגרש זה בפני זה. אבל כשיש שתי נשים ששמותיהן שוות ובעליהן אין שמותם שוות אין מנהג כלל (כ' כן לעומת דברי השואל שם שנסתפק קצת גם בזה) ומעולם לא חשש אדם להחמיר בזה אף לכתחלה שגירשו זו בפני זו והבו דלא לוסיף עלה עכ"ד ע"ש וע"ל סק"ט ועמ"ש לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ל ס"ו ס"ק ט':

מ"מ יכתבו סימן כו' ולכן נהגו כו'. עב"ש סק"ד שתמה דהא הי"א שהביא הרמ"א ס"ל כשיטת תוס' דבעינן שיהא מוכח מתוכו ולכן יכתבו סימן ודוקא סימן מהני אבל לגרש בפני אחר לא מהני וא"כ מ"ש הרמ"א אח"ז לכן נהגו ליתן הגט ברבים אינו מדוקדק דהא לדעת הס"ג לא מהני אם מגרש בפני השני אלא צריך סימן ע"ש. ועיין בתשו' נו"ב סי' פ"ו שכ' דלק"מ דע"כ לא חייש הרמ"א לחומרא של התוס' דבעינן מוכח מתוכו לר"מ אלא בהוחזקו אבל בלא הוחזקו לא בעינן אפילו לר"מ מוכח מתוכו וכ"כ התוס' שם בהדיא דאפי' מאן דחייש לשני שוירי מ"מ כיון שלא הוחזקו מקרי שפיר מוכח מתיכו וא"כ דברי רמ"א נכונים דבהוחזקו בגיינן דוקא סימן דליהוי מוכח מתוכו אבל מה שסיים נהגו ליתן הגט ברבים לא איירי בהוחזקו בודאי אלא דחיישי' שמא יש אחר ששמו כן וא"נ לענין מוכח מתוכו ליכא חשש רק לחשש שמא ממטי גיטא לאיתתא דהאיך שהוא חשש גדול אפי' לר"א לזה עכ"פ מהני שיתן בפני חבירו ולכן מהני מה שנותנים ברבים דאם יש עוד יוב"ש הי' שם עכ"ד ע"ש וע' בס"ק הקודם:

יכתבו סימן. עיין בתוס' רע"ק בגליון המשניות סוף מס' פאה עמ"ש התוי"ט שם דפסדן פי' בשתי רגליו כתב הוא ז"ל ד"לד תרווייהו במשמע בין ברגל אחד ובין בב' רגלים ונקרא פסח ע"ש שצריך לפסוח בהליכתו וכ"ה בהדיא בתו"כ פ' אמור כו' וזכורני שבק"ק ליסא סמכו ע"ז הבד"צ יצ"ו בגט שהי' בעיר עוד אחד ששמו ושם אביו ושם אבי אביו כשם המגרש ועשו סימן וכתבו הפסח כי המגרש היה חגר ברגל אחד וכדי שלא יהא נראה ששמו פסח כתבו הפסח ולא רצו לכתוב חגר כי התיבה משתנה פעמים חיגר ביוד ופעמים בלא יוד ופעמים חגיר ופעמים חגרא עכ"ל.

מצד כינוי שלו או שהאחד כהן עיין בת' ב"ח החדשות סי' פ"ז בתשו' הגאון מהר"ר וייבש מקראקא שכ' לכאורה משמע דוקא שיש לו כינוי למגרש אבל אם הכינוי להאחר אכתי אין זה הוכחה כ"כ כיון שאינו פסול אם לא כתבו הכינוי אמנם באחד כהן לא כתב מצד שהוא כהן רק כתב שהאחד כהן והשני אינו כהן והיינו דאף אם האחר הוא כהן והמגרש אינו כהן שפיר הוי הוכחה דמהרא"י לטעמי' דבסימן ד' פוסל אם לא נכתב כהן אך באמת ז"א דאם דעת רמ"א כן לא הי' לו לקצר ולסתום דבריו כ"כ ועוד דהא דעת הרמ"א עצמו לעיל סי' קכ"ט ס"ו דאם לא כ' כהן יש להקל בשעת הדחק וא"כ אין חילוק כ"כ בין כינוי לכהן כו' וגם בתשו' שארית יוסף סי' ל"ו מוכח שאם הי' כנוי אפילו לשני שא"צ לשלש (וכ"כ בס"ג דהרב מהר"ם אות כ"ה ע"ש) ומכ"ש היכא דגם אין שמות הנשים שוות דודאי אין חשש ומ"מ לרווחא דמלתא כי יש לצאת בגט ידי כל הפקפוקים השתדלתי שיהא זה האחר ג"כ במעמד נתינת גט ליד שליח עכ"ד (ועיין בתשו' עה"ג סי' מ"א דהגאון השואל שם רצה לומר ג"כ הכי דאפי' אם הכינוי להאחר יש די סימן בזה ונסתייע מדברי מהרא"י והוא ז"ל השיב לו דמהרא"י לטעמי' דס"ל אם לא נכתב כהן יש לפוסלו כו' ולכן בנ"ד אם הכינוי הוא להאחר אינו מועיל כלים ויש ליתן הגט זה בפני זה ע"ש. והנה מה שמבואר מדברי אלו הגדולים דהיכא דהסימן הוא טוב א"צ שיהי' זה בפני זה אזלינן בשיטת הב"ש שהזכרתי לעיל סק"ד. וכבר כתבתי שם שדעת גדולי האחרונים אינו כן. וכתב עוד דאין לשאול מה הואיל בכאן שיהי' זה האחר בנתינת הגט כיון שהוא ניתן ליד השליח אכתי חששא במקומה עומדת וא"כ בשני יב"ש לא יהי' לו יקנה בנתינת גט ליד השליח אלא לשלש דורות או לכתוב סימן (עיין בבד"ה סי' זה בשם הריטב"א) דנראה דגם כאן יש תועלת שיהי' זה בפני זה דאילו הי' לו לזה האחר ג"כ איזה אשה באיזה מקום ששמה כשמה של אותה אשה הי' מודיע לרבים הי' מזהיר להשליח שלא יבא להחליף ליתנו לאשתו. ואין לשאול עדיין יותר טוב הי' לנו לצאת כל הגמגומים ולשלש דורות לשיב לו כי זה הבעל המגרש לא ידע שם אבי זקנו וגם לא הי' לו סימן כו' עכ"ד ע"ש ועמ"ש לעיל סק"ו ועמ"ש בביאורי לסג"ר שם:

אין מגרשין בשבת. עבה"ט שכ' וה"ה בערב שבת כו' וע' בזה לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"א ומ"ש שם:

לטלטל גט בשבת. עיין במג"א סי' ש"ז ס"ק כ"ד ובס' דגול מרבבה שם:

סי' קלו ס"ו הגה אע"פ דאין שמות. נ"ב ע' תשו' שארית יוסף סי' ל"ו ומ"ש המגיה להמ"ל פי"ג הי"א מהל' גרושין:

ולא אמר לה כלום ה"ז גט זה לשון הרמב"ם אלא הוסיף שם ה"ז גט כשר ובודאי לא בחנם הוסיף לשון זה מה שלא כתב כן בשאר דינים אלא כתב סתם הרי זה גט ולמה זכר כאן כשר נ"ל דהור' לנו הרמב"ם בזה דאפי' לכתחלה די בזה ובהקדמה ביארתי סוגיית הגמ' בפ"ק דקדושין ע"ז בטוב טעם ע"ש (דאיתא שם אפי' לא שמיע ליה) הא דאמר ר' הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי נמי לא יהא לו עסק עמהם (ופירש"י ותוספות כלומר אי שכיח או לא שכיח שיהא אדם נותן גיטין וקדושין לאשה ואינו מפרש ותימא לי על פירוש' דמאי מספקא ליה לרב יימר אי שכיח או לא שכיח הא ודאי הכל יודעים מה דהוא שכיח ומאי ספק שייך בזה ותו קשה טובא לשון התרצן דא"ל אין ה"נ מה שייך לומר בזה אין ה"נ לא היה לומר אלא נ"ל דהאי אפי' אינו לשון ספק כמו שפרש"י ותוספות אלא קושיא היא כמו שנבאר בס"ד דזה כלל הוא דבמקום ספק אזלינן לחומרא באיסור דאוריית' ואם כן בכ"מ שנזכר פלוגתא בענין גרושין לא תפסינן לומר דקי"ל לחומרא כמ"ד אינה מגורשת ואסור' לאחר די"ל איפכא תפסינן לחומרא לומר מגורשת לענין אם קדשה אחר שצריכה ממנו גט ואם כן פשיטא שהמתעסק בגט צריך שידע ההלכה על בוריה הלכה כמאן כיון דלכל אחד יש חומרא ויוכל לבא לידי קלקול אלא דכאן במה דפליגי רבי יוסי ורבי יהודה לענין לא פירש אלא נתן סתם משמע דאפילו לרב יהודה בדעבד הוה מגורשת אלא לכתחלה אמר שצריך לפרש לאפוקי מר יוסי דאמר אפי' לכתחלה דאל"כ מה נשתנה פלוגתא זו מכל הפלוגתות לענין גט דמר אמר מגורשת או מקודשת ומר אמר אינה מגורשת ולמה אמר' כאן דיו וכן ר' יהודא אומר צריך לפרש אלא ודאי דבדעבד אפילו ר' יהודה מודה דמגורשת או מקודשת אלא דרבי יוסי ס"ל אפילו לכתחלה די וא"צ לפרש דרבי יהודא ס"ל לכתחלה צריך לפרש ולכאורה לא איצטריך לרב יהודא אמר שמואל לפסוק הלכה כרבי יוסי דאין כאן קלקול כלל למי שירצה להחמיר כרבי יהודא דהא לא מחמיר אלא לכתחילה אלא דאפ"ה הוצרך לפסוק דא"צ חומרא אפילו לכתחילה וע"כ הקשה רב יימר (על הא דאמר רב יהודה) אמר שמואל כל מי שאינו יודע בטיב גיטין כו' דלשון בטיב מור' על ידיעה שאין חשש קלקול דאותן פלוגתות שיש בהם חשש קלקול איסור ערוה פשיטא שצריך לדעת ולא הוצרכה אזהרה זו כלל בעסק גיטין דודאי בכל ההוראות צריך למורה לדעת עיקר הפלוגתא דלא יתיר איסור שיש בו חשש קלקול אלא דכאן בגיטין וקדושין הזהירו דאפי' מידי דאין בו חשש קלקול אם ילך לחומרא אפ"ה צריך לדעת זה ואם כן הא דפסק שמואל הלכה כר' יוסי לענין שיש להקל לכתחילה ממילא מאן דלא ידע האחד הלכה וירצה להחמיר כרבי יהודא לא יפה עושה ולא יתעסק בגיטין וע"ז היה קשה לרב יימר דאמאי נימא כך לדידך שאמרת בטיב גיטין וע"ז השיב לו רב אין ה"נ פי' דמה שאתה מתמי' על שצריך לידע הלכה כרבי יוסי ודאי צדיך לידע אפילו דבר זה היאך יעשה לכתחלה כנ"ל נכון ומשמיא אנהירינין לעייני בפי' זה וא"כ היה לו לרבינו לבעל הש"ע שלא לגרוע תיבת כשר שמוסיף הרמב"ם וכן בפ"ג דאישות לענין קדושין כתב הרמב"ם דיו והיא מקודשת שהוא כפל לשון אלא להורות דאפילו לכתחלה היא מקודשת בזה וכן לענין לכתחילה כמו שזכרנו בסי' כ"ז גבי קדושין כנ"ל נכון וברור בס"ד:

צריך שיתננו כו' הטור כתב וצריך שתדע בשעה שמקבלת גיטה שהיא גיטה ושהיא מקבלת אותו להתגרש בו אבל אב נותן לה בחזקת שהוא שטר חוב אינה מגורשת אלא אם כן יאמר לה אחר כך הרי זה גיטך או שיודיענו לעדים תחלה וכתב ב"י שלשון זה אינו מדויק שאע"פ שלא ידעה כן בשעה שקבלה הגט כיון שאומר לה אח"כ כו' והיה לו לב"י להקשות עוד מצד הלשון דכתב אבל אם נתן כו' שהרי גם ברישא אמר ה"ז גיטך דאל"כ במה תדע ממילא היה לו לכתוב ואם לא אמר בשעת נתינה יאמר אח"כ ובדרישה מפרש מ"ש הטור וצריך שתדע כו' מיירי בעסוקים באותו ענין כולי והוא דחוק ומו"ח ז"ל פירש דהטור לכתחלה ודעבד קאמר דלכתחלה צריך שיאמר בשעת נתינה ובדעבד מהני אפילו אחר נתינה ומ"ש הטור אבל אם נתנו פרושו אבל אסור לכתחלה אם לא יאמר בשעת הנתינה וכ"ז אינו שוה לי דהא אינה מגורשת אמר הטור דמשמע אפילו דעבד והנלע"ד דדברי הטור כך הם דאחת משתים בעינן או ידיעה בלא אמירה שלו דהיינו שהיא קוראת הגט או אמירה שלו ה"ז גיטיך ובזה הם חלוקים דאם הוא ע"י ידיעה שלה כמו שזכרנו צריך שתהיה בשעת נתינת הגט אבל אם אינה בשעת הנתינה לא מהני מה שתדע אח"כ אלא בעינן אמירה שלו דוקא דהיינו שיאמר לה או לעדים ובזה לשון הטור מתוקן ומסודר בלי גמגום כלל וא"ל למה כתב הטור אבל אם נתנו לה בחזקת שהוא ש"ח היה לו לומר אבל אם נתן לה סתם והיא לא ידעה הא ל"ק חדא דאורחא דמלתא קאמר דמשום הכי לא ידעה כיון שאמר שהוא שטר חוב ועוד דקא משמע לן דאפי' בזה שאמר שהוא שטר חוב מהני האמירה שלו אח"כ ותו נראה עיקר דמ"ש בגמ' כנסי ש"ח זה לאו דוקא שאומר כן בפי' אלא כל שהוא נותן סתם סבורה היא שנותן לה ש"ח בדרך כל אדם וכן מבואר בלשון הטור שכתב אם נתן לה בחזקת שהו' ש"ח כו'. משמע שלא אמר כן בפי' משמעותו כאומר בפי' וטעמא דמלתא נ"ל ע"פ מ"ש התו' פרק הזורק (גיטין דף ע"ח) וז"ל שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרות דבעינן שיהא משלח' ואינה חוזרת עכ"ל נראה ביאור זה שצריך בשע' שלוחין דהיינו נתינת הגט בעינן שאינה חוזרת וע"כ יפה כתב הטור אם יודעת בשעת הנתינה שזהו גט דהיינו ע"י קריאה שלה הוא ודאי שפי' ואם אינה יודע' בעת הנתינה והוא לא אמר כלום אלא נתן סתם או שאמר כנסי ש"ח זה ממילא אין בשע' השלוחין משמע שאינה חוזרת ע"כ צריך שיאמר אחר כך ה"ז גיטיך ממילא יהיה אותו פעם שלוחין הגמורין וכן אם הוא אומר תחלה לעדים כן ממילא הוה בשעת הנתינה שפיר אינה חוזרת אלא שהיא לא ידעה עדיין עד שיגידו לה עדים אח"כ שהיו שם שלוחין גמורין משא"כ אם לא היתה קוראה הגט בשעת הנתינה והוא נותן סתם אלא שאח"כ היא קוראה ורואה שהוא גט אינה מגורשת כיון שבשעת הנתינה לא היתה נתינה גמורה בשום צד כן הוא מצד עיקר הדין אלא דע"צ היותר טוב כתב בריש הסימן שאמר הבעל בשעת הנתינה ה"ז גיטיך ואח"כ כ' הטור מה שהוא מעיקר הדין וצריך שתדע כולי וע"כ לפרש כן דאל"כ מה שייך וצריך שתדע כיון שכבר פסק שיאמר כן בפירוש כנ"ל נכון וברור פירוש דברי הטור בס"ד:

אינו יכול לגרש אלא בפני האחר בטור סיים שמא יכתוב הגט ויתננו לאשת האחר ששמו כשמו ויאסרנה על בעלה פירוש שעי"ז תינשא לאחר ואח"כ כשיתברר דלא הוה גט תצא מזה ומזה כמו דאיתא בס"ס קנ"א לענין טעות גט ושובר דתצא מזה ומזה ולא אמר כאן שיבוא לידי ממזרות דאין אנו חוששין אותו בזה דמה ריוח יהיה לו זה משא"כ באיסור על בעלה שהוא עושה לה כן מחמת איזה שנאה שיש לו עליה או על בעלה:

מ"מ יכתבו סימן במגרש אין זה אלא (לענין סימן אבל לגרש דוקא זה בפני זה א"צ והטעם) כתבנו בסימן קל"ב סעיף ד' ע"ש: