שולחן ערוך, אבן העזר קל״ג: צריך שימסור הגט בפני שני עדים כשרים ובו ג"ס – עם 11 מפרשים

צריך שימסור הגט בפני שני עדים כשרים ובו ג"ס
צריך שיהיו שני עדים כשרים בשעת מסירת הגט (ושימסור לה הגט בפני שניהם ביחד) (ב"י) וכן צריך להחתים עליו עדים לכתחלה אבל בדיעבד אם לא היו אלא עידי חתימה ומסרו בינו לבינה כשר וכן אם היו עידי מסירה ולא היו בו עידי חתימה כשר וי"א שאם נודע שניתן לה בלא עידי מסירה אע"פ שעדים חתומים בו פסול ומיהו כשרואין אותו חתום תולין שבודאי נמסר בעידי מסירה: הגה וע"ל ריש סימן ק"ל דלוקחין כת אחת של עדים לחתימה ולמסירה ולא שני כיתות:

צריך שיהיו גם החתימות יבשות בשעת נתינת הגט:

רגילין ליתן הגט במנין עשרה:

ביחד. כתב ב"ח צ"ע אם מסרו בפני אחד וחזר ומסר בפני אחד אם הגט פסול או בטל ע"ש. וב"ש כתב דמצטרפין ע"ש. וכתב ט"ז להני פוסקים דס"ל קדושין בפני ע"א הוי קדושין. ה"ה גט בפני ע"א הוי גט אם ראו עדים שנתן לה הגט ואמר לה הרי זה גיטך והוא לא הרגיש בהם. רצה לשחק בה. אבל אם הוא ידע בהם מגורשת מהר"י טראני בחידושיו על קידושין:

מסירה. אבל ע"מ ולא ע"ח כשר לכ"ע עיין ב"ש:

יבשות. אבל אין עיכוב בחתימה. ט"ז. ב"ש:

עשרה. והדיינין מן המנין. ואפי' שיהיה בהם קרובים לאיש או לאשה או זה לזה אין בכך כלום ס"ת למהר"י מינץ סי' י"א:

משנה גיטין דנ"ו פ"י ע"א שאין העדי' חותמין על הגט מפני תיקון העולם וכ' הרי"ף שמעינן מיהו דלכתחלה בעינן עידי מסירה והן העיקר שאין העדו' חותמי' וכולי

שם

כ"כ הרי"ף והרמב"ם בפ"א מהלכות גירושין וכ"כ הר"ן ושכ"נ שהוא דעת הרמב"ן והרשב"א וכ"כ רבי' ירוחם

רמב"ם שם בשם יש מן הגאוני' והרא"ש בשם ר"ת והביאם הטור

טור מדברי אביו הרא"ש בפסקיו

סמ"ג וסמ"ק וכל בו והמרדכי וש"פ כדי שלא יהיה קרוי ב' שיכול להזדייף

וכ"כ בקונדריסין בשם רמ"א

צריך כו' כ' הב"ש כ' הב"ח אם מסרו בפני אחד וחזר ומסרו בפני אחד אם פסול או בטל. ע' בפ' השולח וכו' ומזה י"ל אף ע"מ מצטרפי' וכו' לפ"ז נראה גם לע"מ נמי מצטרפי' כמו בד"מ ועכ"פ נשמע מזה דא"ב ולע"ד עדיין צ"ע דבשלמא בע"ח שפיר אף דלא שמעו כאחד מ"מ שניהם מעידן בח"י שציוה הבעל לכל אחד לחתום גט לאשתו ושעשו שליחותם משא"כ בע"מ המסיר' שראה זה לא ראה זה ואפשר דלפני כ"א מסר גט אחר ובשלמא בד"מ אף דהי' הלואה אחרינא מ"מ בין שניהם מעידים שזה חייב לזה מנה כמבואר בח"מ סי' ל' וה"ה במילתא דאיסורא אבל בגט אלו גט אחר הוא פשיטא דא"א לצרף חדא דאין על כל גט אלא עד אחד וקי"ל מה"ט אפי' בממון לענין משעבדי שאין ע"מ של שני שטרות מצטרפים כדאי' אח"מ סי' נ"א בהג"ה ותו דספר אחד אמר רחמנא ולא שני ספרי' (וע' ב"ש סי' קך"ט ס"ק ל"ח וג"פ סס"ק ך"ו) וכ"ע לע"ד בזה מודו דהא ע"כ ע"י שני ספרי' נתגרשה. ואי איירי בשידוע לעדים שהי' הכל גט אחד זה קשה הציור,(א) (ועי' תשו' מהר"י בן לב כלל ד' שאלה ך"ג בספר ראשון כ' חקירה זו לגבי מנוי שליח קבלה). תו כ' וכ' בט"ז להפוסקים קדושין בפני ע"א הוי קדושין י"ל גט בפני ע"א הוי גט ולע"ד זה בודאי ליתא כמבואר במתני' פ' המגרש יש בו זמן ואין בו אלא ע"א הולד כשר ואוקמוה לכל הפחות ע"י צירף כתב סופר אינו מובהק ועד הא אם הסופר חתם לבד בעד בטל כמבואר פ' ג"פ דף קס"ה ע"ב בתו' ד"ה מה התם ואם כן בע"ח למ"ד ע"ח כרתו ה"נ בעד מוסירה למ"ד ע"מ כרתו ולקדושין א"ד כלל דשם טעמא דר"פ לצרף הודאו' פיה להעד דליהוי כשני עדים אף דהודאתה מחייב לאחרינא מ"מ לגבי דידה העיקר הודאו' חובתה וע"ש ח"ר ולהכי נמי שם במכחישו לית בית מיחש משא"כ בגט דהודאתה לאו כלום שהיא להתיר עצמה אין בע"א מידי ואינו גט ד"ת והט"ז לא החליט אלא הניח בצ"ע. אבל בדיעבד אם לא הי' אלא ע"ח כשר היא שטת הרי"ף ורמ' ורמ"בן הסוברים דלר"א ע"מ כרתי היינו שהם העיקר וכ' הרא"ש א"י מה עיקר וטפל שייך במידי דאוריי' כיון דסגי בע"ח או בע"מ אמאי בעינן לכתחי' בע"מ ולמה הן עיקר יותר מע"ח. וע' ספר מרגניתא טבא דף ל"ח למה שכ' להרמ' דלר"א ע"ח אינם ד"ת משום שנא' מפיהם ואך מדרבנן תיקונם ואפקו להקדו' ע"י גט זה משא"כ לר"מ הע"ח ד"ת ניחא ולשטת הרמב"ן שם עדיין קשה אבל זה לשונו סוף המגרש אבל מודה ר"א כשהיו ע"ח עלי' שהוא כשר ואף בלא ע"מ ומיהו לכתחילה בעינן ע"מ שהן עיקר שלא תצטרך לשמור גיטה מן העכברים ולקיומי' בב"ד. ובל"ז בסברה דהפקעת קדושין לא ניחא ליה וע' ריש סי' קך"ז:

וי"א כו' פסול היא שטת תו' והרא"ש וכ' פ' המגרש וכן הלכתא בין בשטר מכר ומתנה ובין בשטרי הלואה בעינן ע"מ וכ' בספר תפארת שמואל נ"ב זה לסברתו דאין מועיל ע"ח בלא ע"מ אבל מן הסתם מוקמינן השטר בכשרות כמו שכ' לקמן ומ"מ נראה דוקא בשטרי הקנאות שעיקר המקח דמתנה נגמר בשטר אבל נקנה בשאר קניני' ושטר ראיה פשיטא דכשר בלא ע"מ דשטרי הלואה נמי י"ל דאיירי לענין משעבדי דכל זמן שלא נמסר אין דין שטר עליו ואינו טורף ומ"מ לא נראה לי ההוא פיסק' ולמה דקי"ל שעבודא דאורייתא ואפי' מע"פ היה מהראוי לטרוף אלא דל"ל קלא הכא דיש ע"ח דמפקו לקלא שפיר טורף ועוד אני אומר לענין מלוה בודאי ל"פ ר"א דבעינן ע"מ אלא שאף ע"מ מועילים כמו ע"ח אבל ע"ח לבד פשיטא דמועיל (רק) כצ"ל לענין ערוה שאינו פחות משנים כל זמן שלא נתגרש' בפני שנים לא הוי כריתות כמו שכ' הרא"ש אבל שטר (מה"ת) כצ"ל לא יועיל ע"מ ואף בטור לא מצינן ד"ז דבעינן ע"מ אלא אף בשטר מהני ע"מ עכ"ל ונעלם מע"כ לפי שעה דברי הרא"ש עצמם שבפ"ק סוף הל' י"א כ' הילכך שטרי מו"מ והלוואות כשרים כו' ואפילו בלא ע"מ דלא מצריך ר"א ע"מ אלא בשטר קנין או בג"נ אבל שטרות ראיה בעלמא ל"ב ע"מ הרי דאפי' למשעבדי לא מצריך ע"מ ומה שכ' פ' המגרש בין בהלוואה הרגיש הע"פ בהסתירה ודחק וע"ש. ואולם לדינא יפה כיון דאפילו בשטרי קנין לא קי"ל כהרא"ש כי ז"ל הפרישה בח"מ סי' נ"א הילכתא ע"מ כרתי ומ"מ אין גיטן ושטרות שוין דבגיטן בעינן דוקא ע"מ ואם לא נתגרשה בפני עדים אף אם ע"ח עליו הוא פסול ובשאר שטרות סגי באחד מהן והתו' פ"ק דגיטן דף ד' בד"ה דקי"ל כר"מ וכן בשטר מתנות קרק' או מכר שהוא לקנין אין מועיל כלום לר"א אם ידוע שלא נמסר בפני עדים מיהו יש לחלק דלענין ממון דמהני הודאות בעל דין סגי בע"ח במקום הודאתו אבל בקדושין וגרושין לא מהני הודאתו דמחייבו משום לאחרינא עכ"ל. וא"כ מה שכ' הרא"ש פ' ג"פ ה"ו אבל אם העד מעיד שנמסר השטר בפניו גבי ממשעבדי דחשוב כאלו יש ע"מ שהעד שהוא חתום אמרינן שגם בפניו נמסר תדע דלר"א שטר הבא לפנינו וע"ה עליו גובין בו אעפ"י שלא ידעינן שנמסר בפניהם אלא שתלינן כיון ששנים ח"ע גם נמסר בפניהם ע"כ לאו לשיטתיה הנ"ל דפ' המגרש אזיל דאף בשטר הלואה צריך ע"מ דוקא דזה א"א לקיים ע"פ דבריו הנ"ל שבפ' א' אלא של דבריו שבפ"ק אזיל דבשטר מתנה ודאי צריך לר"א ע"מ ואפ"ה מודה דאם בא לפנינו בע"ח גובין בו המתנה וכדפי' הת"ש הנ"ל כן ה"נ אחרי שע"י צירף העדים ידעינן שההלואה אמת ואלו שטר שאין חתום בו אלא א' כ"ע יודעי' שאין גובין בו ממשעבדי וכן אם לא נמסר אלא בפני אחד נמי א"ג בו מחזקינן השטר בכשרות ואמרינן סתמא נמסר אף לפני החתום דלולא כן לא היה המלוה מלוה מעותיו וע' או"ת סי' הנ"ל הקשה על הש"ע שם שפוסק הכי ודברי הרא"ש עכ"פ ע"פ שטתו דהכא דלר"א עמ"כ ולא ע"ח משא"כ לשטת הרי"ף דהכא לא די דלית הוכחה אלא אדרבא מבואר בהרי"ף ובח"ר דלית להו ההיא חזקה כלל דהא עיקר הוכחתם דלר"א אף עמ"כ דאל"ה מה תקון יש בחתימה וא"כ איך פסק שם סתם לההיא דינא ולע"ד יש לדחוק דסובר הש"ע מדלא מצינו בהדיא חולק על הרא"ש כדאי הוא ליפסוק כמותו ואי משום דהרי"ף ודעמי' לא ס"ל החזקה היינו דלא מסתבי' להו שיהא היתר ערוה אך נתברר ע"פ חזקה בלא עדים ומ"מ י"ל דמודו לגוף החזקה לדון על פיה ד"מ. והנה משמעות כל האחרונים הנ"ל הפרישה ות"ש להלכה בשטר מתנה שהוא לקנין ע"ח מועילים כמו ע"מ לכ"ע אבל מ"מ או זה או זה ודאי דבעי ובש"ע ח"מ סי' קצ"א פסק כ' לו שדה נתונה לך קנה ואפי' אין שם עדים כלל ומקורו בב"י סי' קפ"ט מהרמ' וביאר הה"מ שהוא ממסכת קדושין לא נבראו סהדי אלא לשקרא והאמת כי לפ"ר ד"ז כולו הוא נגד סוגיא דגיטן בערכאות דפריך אלא שטר מתנה במה קנה ההוא שטרא חספא אך שם הרגישו תו' ומשני קצת בדוחק וביותר צ"ע מפרק מי שהיה נשוי סוגיא דשני שטרות היוצאין ביום אחד דקאמר לימא רב כר"מ ושמואל כר"א ולהנ"ל בסי' קצ"א אין צריך לא ע"ח ולא ע"מ אלא המוסירה לבד מיד המקנה קונה ומה טעמא לא נימא שודא וצ"ע אם יש לדחוק ע"פ דברי תוס' גיטן הנ"ל וע' בהר"ן פ' המגרש בסוגיא דהלכתא כר"א מפורש שם דלא מהני אפי' לר"א המוסירה בלא עדים וסותר קצת דעתו בקדושין ע"ש וצ"ע כי מסוגיות הנ"ל איכא למשמע דדינא דמס' קדושין אינן אלא בשאר קנינים דשם לא נבראו כו' אבל קנין דשטר לא חשוב למקני בלא ע"ח או ע"מ וע' ש"ך ח"מ סי' פ"א ס"ק ך"א וע' כתובות דף י"ח ע"ב ברש"י ד"ה בשלמא מוכח דעתו הכי ואף למשמעות דחיקות תו' הנ"ל בסוגיא דערכאות וגם בדף ד' דבריהם שבפרישה הנ"ל עכ"פ משמע דשטר כזה בלי שום עדים אין הקנין נגמר אלא בשעת הודאתו ונ"מ אם כופר אין כאן עסק שבועה וכ"ז צריך לו עוד עיון וא"כ מקומו:

בפני שניהם ביחד. כתב ב"ח צ"ע אם מסרו בפני א' וחזר ומסר בפני א' אם הגט פסול או בטל עיין בפ' השולח (גיטין דף ל"ג) מבואר דמצטרפי' עידי חתימה אם אמר הבעל לכ"א שהוא יהיה עד החתימה וע"כ אתיא אליבא דמ"ד ע"מ /ע"ח/ כרתי ומ"מ מצטרפי', ומזה י"ל אף ע"מ מצטרפין ובפ' מ"ש הביא הרי"ף תוספתא אם ראו עדים שנתייחד עמה אחר הגט א' שחרית וא' ערבית אין מצטרפין וכתב הר"ן אף על גב בד"מ מצטרפי' מ"מ דיני אישות כדין נפשות דומה והביא הב"י דבריו בסי' י"א וכתב ע"ז מיהו שאר אסורי' מצטרפי' כמו בד"מ אלא אישות שאני ובאמת דברי הר"ן לכאורה תמוה דשם ביחוד טעמא אחרינא איכא דשם החשש הוא שמא מקדש אותה מ"ה בעינן שיהיה עדי' ביחד אבל לשאר מילי י"ל אפי' אישות דומה לד"מ ועיין בב"י בח"ה סי' ל' כתב ג"כ כמ"ש יחוד שאני מטעם הנ"ל ופסק שם ביחוד אין מצטרפי' אבל עידי כיעור מצטרפי' דהא בירושלמי מסופק ובש"ס דידן כל שאינו ד"נ ממש דומה לד"מ לפ"ז נראה גם לעידי מסירה נמי מצטרפי' כמו בד"מ ועכ"פ נשמע מכל זה דהגט אינו בטל ועיין תשובת ריב"ש ס"ס קל"ב ובסי' מ"ב כ' בט"ז להני פוסקי' דס"ל קדושין בפני ע"א הוי קדושין י"ל גט בפני ע"א הוי גט גם כתב מסר הגט לפני העדים צריך לידע שיש שם עדים כמ"ש בסי' מ"ב:

בלא ע"מ. אבל ע"מ ולא ע"ח כשר לכ"ע כמ"ש בסי' ק"ל ושם כתבתי ג"כ אם חתמו ולא פרשו את שמותם או אם חתם ע"א ונמסר לפני שני ע"מ:

פסול. הנה בתו' ובהרא"ש ומרד' מבואר הגט בטל בלא ע"מ כי ע"ח לא מהני כלום בלא ע"מ וכ"פ בש"ג דף תר"ג אלא שפוסל לכהונה דיש לגזור אטו גט כשר אלא הרמב"ם כ"כ בשם הגאונים דפסול ולא תצא כמ"ש בפ"י וכ"כ הר"ן פ' השולח בשם הגאונים ולמעשה צריך עיון:

ולא שני כיתות. דגבי עדות אמרינן דבר ולא חצי דבר ומ"מ כאן ליכא פסול דע"מ עיקר ואינו אלא ע"צ היותר טוב כמ"ש בב"י בשם הקונטרסי' וכ"כ הט"ז:

צריך שיהיו גם החתימות יבישות. אבל אין עיכוב בחתימה כ"כ בט"ז כאן ובסי' קכ"ה:

צריך כו'. הרי"ף בפרק בתרא והביא הרא"ש שם ס"ז ע"ש ומ"ש וכן צריך כו' מתני' דפרק השולח מתקנת ר"ג אבל ל"ד כמ"ש תוס' ג' ב' בד"ה רא"א כו' וערא"ש בפ"ד סי"ב:

וי"א כו'. ערא"ש בפרק בתרא שם ער"ן שם וע' תוס' ד' א' ד"ה דקי"ל כו':

ושימסור לה כו' כן פי' ב"י דברי הטור והוא לכתחלה דהא קי"ל' כריב"ק ואף באיסורין כמ"ש בסנהד' ל' ב' וכן שבבן כו' ועסי' קל"ד ס"א:

וע"ל ר"ס ק"ל כו'. ג"כ לחומרא בעלמא וכמ"ש הרמב"ם בפ"א הל' ט"ז נותנו לה בפני שנים בין בפני אותן העדים החתומים עליו בין בפני שנים אחרים כו' ועמ"מ שם (והיינו) משום חצי דבר לדעת הרי"ף בספ"ק דב"ב ועתוס' דב"ק ע"ב ד"ה למעוטי כו' ולרי"ף ל"ל כיון דשליש נאמן לכך לא הוי חצי דבר דלא כתוס' משא"כ כאן ומ' אינו כלום לדינא:

צריך כו'. ע"ל ס"ס קנ"ד:

רגילין כו' ע"ל סימן קל"ו ס"ו בהג"ה ולכן נהגו כו' וכתב שהוא לפרסומי הוא בעשרה כמ"ש בפ"ק דכתובות א"ל שמואל כו':

שניהם ביחד. עבה"ט שכ' כתב ב"ח כו' עד וב"ש כ' דמצטרפין וע' בפנים בב"ש דמסיים בה וז"ל ועכ"פ נשמע דהגט אינו בטל עכ"ל משמע דאינו מחליט להכשיר. ועי' בס' ב"מ שתמה על הב"ש שהביא ראיה הא דמצרפיין עדי חתימה דבשלמא בע"ח שפיר אף דלא שמעו כאחד מ"מ שניהם מעידין בח"י שצוה הבעל לכל א' לחתום ושעשו שליחותם משא"כ בע"מ המסורה שראה זה לא ראה זה ואפשר דלפני כל א' מסר גט אחר כו' ואי איירי בשידוע לעדים שהיה הכל גט אחד זה קשה הציור עכ"ל ע"ש. ולפע"ד אף אי נניח דזה קשה הציור מ"מ י"ל דהיינו דמסיים הב"ש ועכ"פ נשמע דהגט אינו בטל וק"ל. ומ"ש עוד הבה"ט בשם ט"ז להני פוסקים דס"ל קדושין בפני עד א' הוי קדושין ה"ה גט כו' תמה ג"כ בס' ב"מ שם דזה בודאי ליתא ולא דמי לקדושין כו' ומסיים דגם הט"ז לא החליט אלא הניח בצ"ע ע"ש. וע' לעיל סי' ק"ל סעיף ך' ומ"ש שם:

בינו לבינה כשר. עיין בתשו' נו"ב תניינ' סי' קי"ד יובא בקצרה לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"ד:

וכן אם היו ע"מ ולא היו ע"ח כשר. היינו בגט הניתן מיד הבעל ליד האשה אבל בגט הבא ממקום למקום ע"י שליח עיין לקמן סי' קמ"א סע"ף י"ב ומ"ש שם. ועיין בתשו' משכנות יעקב סי' כ"ז שכ' דהיינו דוקא בסתם שלא צוה הבעל לעדים לחתום אבל אם צוה הבעל לסופר לכתוב ולעדים לחתום וכתב הסופר והעדים לא חתמו או שחתמו לאחר זמן הגט בטל מדאוריי' אפילו שימסרנו בעדי מסירה וראי' ברורה מש"ס גיטין דף י"ט כו' ושוב מצאתי הדבר מבואר כירושלמי כו' וזה כלל גדול בגיטין וצריך לזהר בו הרבה. ועוד נראה דכל הדנרים הנהוגים בגט אף שאין להם עיקר מה"ת ולא מד"ס רק נהגו כן. מסתמא כל שמצוה לכתוב גט דעתו שיכתבו כראוי לכל המנהגים בלי פקפוק ואם לא כתבו כן ולא הודיעוהו הרי שינו העדים והסופר שליחותייהו ובטל הגט מה"ת דכל שליח ששינה אפי' דבר שאין בו עיכוב אינו כלום וזה מבואר מהא דתנן גבי שליח שתרם כו' ה"נ בנ"ד והו"ל כנכתב שלא בשליחות ואף אם יתרצה אח"כ לגרש בגט זה פסול לדברי הסוברים דבעינן שליחות בכתיבת הגט וכ"ש כשאין יודע כלל מזה עד אחר נתינה וכן מבואר בקידושין (דף מ"ט) ובב"ב (דף קס"ה) גבי פשוט ומקושר כו' והא פשוט ומקושר דשניהם כשרים לגמרי וחשיב שינוי מפני המנהג (ע' בתוס' ב"ב שם ד"ה באתרא) כ"ש דבר שנהגו משום חומר או תיקון חכמים נגון כתיבת י"ב שיטין וכתב אשורי ותקוני אותיות והיקף גויל שנהגו כן כל מדינות ודאי כל המצוה לכתוב גט דעתו שיהיה כשר גמור ע"פ כל החומרות הללו ואם לא עשה כן הגט בטל אם לא שנעשה מתחילה לדעת בעלים ועפ"ז צריך לדחוק ולפר' דברי המקילין בענינים אלו בשעת הדחק עכ"ד ע"ש: והנה הדין הראשון שכ' באם צוה הבעל לסופר לכתוב ולעדים לחתום והעדים לא רתמו כו' הוא פשוט וברור והגם שמדברי הב"ש בסי' ק"ל ס"ק כ"ט לא נראה כן וע"כ דהוא מחלק בין אמר לעשרה כולכם חתמו המבואר בסי' ק"כ ס"ט ובין אמר לשנים וכמ"ש בתשו' בגדי כהונה סי' י"ג כבר כתבתי שם ס"ק י"א בשם כמה גדולים שהשיגו על הב"ש בזה. ואמנם נראה לפר' דבריו דמיירי כשלא ידע הבעל מזה עד אחר נתינה אבל אם נתוודע להבעל קודם נתינה ונתרצה לגרש בגט זה נראה דאפי' למאן דבעי שליחות בכתיבת הגט מ"מ הכתיבה היה כדין והסופר לא שינה כלל רק העדים שינו וכתיבת הסופר וחתימת העדים תרי מילי נינהו ולא תלי זה בזה כלל וכן נראה מדקדוק לשונו דבדין הב' כתב ואף אם יתרצה אח"כ לגרש בגט זה פסול כו' ולא כ' כן בדין הא' משמע דבזה אם נתרצה אח"כ הבעל לגרש בלא חתימת עדים לית לן בה. אך מ"ש בדין השני דאם שינוי מהמנהג בכתיבת הגט אפי' בדבר שנהגו משום חומר הגט בטל. לכאורה דבריו צ"ע דהא לעיל סי' קכ"ב ס"א מבואר דעשו העדים שליחותן בדבר שהוא משום חומרא שנהגו להחמיר: ובפרט דמסתימת הפוסקים שם משמע דלא מספק רק מודאי דאם כתבו גט אחר בלא צווי הבעל הגט השני בטל. מבואר מזה דבדבר שהוא רק משום מנהג לא מקרי שינוי מדעת בעלים (ובפרט לפי מה שנהגו עתה שאומר הבעל שנותן רשות כו' עד שיהא א' כשר לדעת הרב כמ"ש בסג"ר אות נ"ב וא"כ אם הרב אומר שהוא כשר לא שינו את שליחותם) . מיהו לע"ד אפשר לחלק בזה דבדבר התלוי במנהג שנתפשט המנהג שהכל יודעים אותו אפי' נשים וע"ה כגון כתיבת י"ב שיטין וכתב אשורי בזה שייך לומר כיון דודאי יודע הבעל מזה דמי לפשוט ומקוש' אבל דבר שאינו מפורסם כ"כ כגון תקוני אותיות והיקף גויל שאפי' כמה לומדים אינם יודעים ל"ש לומר דהבעל קפיד דוקא לכתוב בכל החומרות רק דעתו בלבד שיהא כשר שתוכל אשתו להנשא ע"י גט זה ובזה ל"ק מסי' קכ"ב שם דהתם בדבר שאינו מפורסם כ"כ ודוק. אמנם בגוף הסברא שכ' הרב ז"ל דכל המצוה לכתוב גט דעתו שיהיה כשר גמור ובאם לא עשו כן נעשה שלא בשליחות ובטל מה"ת. לכאורה סברא נכונה היא וראוי' להאמר באופן שכתבו הגט בפסול גמור אף שהוא רק פיסול דרבנן מ"מ הוי שינוי בשליחות ויש ראי' לזה מסי' קכ"ב שם דאם נמצא פסול בפסול דרבנן לא עשו שליחותם ויכולים לכתוב גט אחר בלי שאלת פי הבעל (וכבר קדמוהו רבנן בסבר' זו הרב בעל ג"ע הבאתיו בסי' קכ"ב שם ועוד כ"כ הג"פ בסי' קכ"ז סק"ו בישוב דברי תשו' הרא"ש כלל מ"ה סי' ו' שכ' בגט מוקדם דהוא בטל ע"ש וגם בס' טיב גיטין בליקוטי שמות סוס"ק מ"ד נמצא קצת הערה מזה ע"ש. אך הרב בעל תו"ג בסי' קכ"ב שכ. חולק על הג"פ בזה הבאתיו ג"כ שמה ע"ש): שוב ראיתי בתשו' ברית אברהם סי' צ"ח שגם בדעתו עלה כעין סברא הנ"ל (אך לא על דבר שהוא רק משום מנהג רק על דבר שפסול מדינא מדרבנן) דאם הבעל צוה סתמא לכתוב גט והסופר כתב בפסול דרבנן ממילא לא נעשה ע"פ שליחות הבעל והגט בטל מה"ת ושוב דחה זה וכתב באות ו' וז"ל אמנם לדינא ודאי לא קיי"ל כסברא זו דהא מבואר בש"ע כמה פסולי דרבנן הן בכתיבה או בחתימה ולא מצינו לומר ע"ז בשום מקום דליהוי בעל משום דשינה מדעת הבעל ולכן נראה להסביר הדבר דמסתמא ליכא קפידא דהבעל בזה דלא איכפת לי' להבעל בהכי דהא גם בקידושין פלפל הרב בעל מל"מ בפ"ז מה' אישית אם עשה שליח לקדש לו אשה וקידש קדושי דרבנן או קדושין שאין מסורין לביאה מכמה דוכת' ולא הוי קפידא (ע' לעיל סי' ל"ה ס"ז סק"ז) וה"ה בגט מסתמא אינו מקפיד בזה וא"כ אף דהפירו' בדבריו הוא גט כשר מדאמרי' דבגט פסול לא עשו שליחותן והוי שלא ע"פ שליחותו מ"מ י"ל כיון דליכא קפידא ולא אמר בפי' גט כשר יש להם רשות לכתוב גט פסול שלא ע"פ שליחותו ואף להפוסקים דבעינן שליחות בכתיבה מ"מ הא זה הוי בשליחות שניתן להם רשות ע"ז לכתוב גט פסול אף שלא מינה אותם ע"ז בשליחותו כיון דליכא קפידא וע"פ רשות הלזה לכתוב שלא ע"פ שליחותו מתקיים וכ' בשליחות הבעל ולא הוי בטל רק פסול ומ"מ מצו לכתוב גט אחר דלא הוי עשו שליחותן דמינוי השליחות הי' על גט כשר אך דיש להם רשות לכתוב ג"כ גט פסול שלא ע"פ שליחותו כיון דאינו מקפיד וליכא טעם להקפדתו בזה ויש להסביר הדבר מהא דנדרים דל"ו ע"ב בכל הרוצה לתרום דהוי שליח אף דלא משוי לי' בהדי' שליח דלהכי לא הוה מהנה במודר הנאה ע' בר"ן ותוס' שם וה"ה בגט פסול לא הוה משוי לי שליח בהדי' ומועיל כמו בתרומה ומ"מ לא עשו שליחותן בגט פסול כמו דהמדיר לא הוה מהנה בעשיות השליחות דוק והבין עכ"ל ע"ש עוד וגם בסי' ק"ה שם סוף אות י"ב מזה. ואכתי צריך ישוב הראיה שהביא הרב בעל משכנות יעקב הנ"ל מהא דפשוט ומקושר. וצ"ע בכל זה:

בלא ע"מ. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' ק"ל סק"א:

בשעת מסירת הגט כ"ה לשון הטור והוסיף ע"ז שימסרנו בפני שניהם ופירוש ב"י כלומר שיהיו שניהם בשוה בשעת מסירה לאפוקי אם מסרו לה בפני א' וחזר ומסרו לה בפני אחר עכ"ל וזה שכתב רמ"א שימסדו בפני שניהם יחד וק"ל במ"ש הטור אח"כ מסרו שלא בעדים או אפילו בעד א' כו' ולמה לא כתב רבותא או שמסרה לה בפני שנים אלא שלא היו ביחד ע"כ נראה דמה שכתב הטור בפני שניהם אף על פי שדין של פי' ב"י הוא באמת שצריך שיהיו ביחד כמ"ש בסי' מ"ב גבי קדושין מ"מ הטור לא נתכוין לזה אלא פירושו שהבעל המוס' גט צריך שידע שיש שם שנים לאפוקי אם העדים רואים ואינם נראה לבעל וכן איתא בסי' מ"ב לענין קדושין ועכשיו ל"ק מ"ט לא אמר בסיפא רבותא דאפילו בשנים רואים ואינם נראים אינו גט דמ"ש בסיפא מסרו לה שלא בעדים אה"נ דנתכוין לזה דהמסירה שלו לא היה יודע שיש שם עדים או שיודע מן עד אחד לחוד ותמוה לי דהא איתא בסי' מ"ב גבי קדושין די"א אם מקדש לפני ע"א ושניהם מודים דיש מחמירין דהיינו כרב פפא בפ' האומר מאי שנא כאן לענין גט דלא נזכר חומרא זו דהא מקשי' גיטין לקדושין דכתיב ויצאה והיתה וכאן לא מצינו באמת בגמרא חילוק ביניהם אפשר דרב פפא ס"ל באמת גם בגט דחוששין וצ"ע:

אעפ"י שעדים החתומים בו פסול פירושו מדרבנן לאפוקי מהרא"ש שכ' בזה שהגט בטל משמע לגמרי:

ולא ב' כתות דגבי עדות אמרי' דבר ולא חצי דבר ומ"מ אין כאן פסול כלל בב' כתות דעדי מסירה עיקר דלכ"ע מותר לכתחילה מצד הדין לסמוך עלייהו לחוד כמ"ש ב"י מ"ה הך מלתא דלא יקח ב' כתות אינו אלא ע"צ היותר טוב כמו שהעתיק הב"י בשם קונדרסים טוב ליקח החתומים אבל אין עיכוב כלל בדבר:

יבשות כדי שלא יהא כתב שיוכל להזדייף כ"כ ב"י ולא שייך האי טעמא אלא לענין כ' הגט אבל לענין החתימות אין קפידא בזה שכבר נתבאר בסי' קכ"ה סעיף ט"ו בדברינו שמחק אינו פסול בחתימות אלא דבלאו הכי פשוט צריך שיהיה החתימות יבשות דאל"כ הא צריך לקפל את הגט קודם שיתננו ואי הוי כ' של החתימה למה יקלקל כתב הגט כנלע"ד: