שולחן ערוך, אבן העזר צ״ט: שמין לאשה אלמנה בגדיה ובו ב סעיפים: – עם 11 מפרשים

שמין לאשה אלמנה בגדיה ובו ב סעיפים:
אלמנה שבאה לגבות כתובתה שמין כל בגדיה בין של חול בין של שבת ומנכין אותם מכתובתה (וחלוצה דינה כאלמנה) (ב"י בשם ריב"ש סימן ש"ב) אבל גרושה שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה אין שמין לה בגדי חול אבל של רגל ושל שבת שמין לה ואין יכולין לסלקה מבגדיה במעות (ב"י בשם הריטב"א) אלא היא נוטלת אותן בשווין (תשובת הרא"ש כלל פ'):

הנותן מתנה לאשתו אע"פ שהוא מגרשה מדעתו זכתה במתנתה: הגה נ"ל כאן טעות אלא כך ראוי להיות אע"פ שמגרשה שלא מדעתה כגון שסרחה עליו אפ"ה מתנתו שלה וה"ה לאלמנה שנוטלת מתנה כל שאינן דברים שהם מלבושים או תכשיטים העשויין להתנאות בהם ודוקא שעשאן לה הבעל אבל אחרים שנתנו לה תכשיטים בשעת נשואין למתנה גמורה נתכוונו הרי הם כנכסי מלוג שלה (ב"י בשם הריב"ש סימן ש"א):

בגדיה. היינו מה שעשה לה הבעל. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' ס"ח כל מה שעשה לה הבעל בין מן הסתם בין מה שתקנה לה בהדי' ל"ש מה שהיא לובשת ל"ש מונח בקופסא ל"ש בגדי חול ל"ש בגדי שבת וי"ט ע"ש. טבעת קדושין וסבלונות ע"ל סימן נו"ן. צוה המת שיהיו לה. נוטלתן אין שמין אותם רשד"ם חא"ה סימן קמ"ב. צוה ואמר שהוא נותן לאשתו כל המלבושים והחפצים כלי כסף וכלי זהב שעשה בעדה מיום שהיתה אשתו אין בכלל מתנה זו אלא מה שעשה בעדה ממש אחר שנכנסה לחופה רשד"ם שם:

טענה. אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה. ואין חילוק בדין זה אפילו בזמן דאיכ' חר"ג דאין מגרשין בע"כ עיין ב"ש:

לה. והרא"ש והטור כתבו דאין שמין ממיל' אם היא מחזקת י"ל קים לי כהני פוסקים דאין שמין ח"מ ב"ש ע"ש. ועיין הרדב"ז ח"א סי' ס"ח אם יש מחלוקת בין האשה ובין האיש בבגדים שהיא לובשת שהיא אומרת של חול והוא אומר של שבת הם עליה להבי' ראיה. אם הביאה נשים שראוה לובשת בגדים אלו בחול סגי בהכי כנה"ג בשם הרדב"ז. אשה שלקחה בהקפה מלבוש וחלוק ובא בעלה לגרשה ואמרה אני חייבת דמי המלבוש והחלוק והוא אומר כל מה שבביתי הוא שלי ולא היו עלי' בשעה שגירשה ע' בהרדב"ז ח"א סי' ס"ט. אשת ש"מ שסיבבה גירושיה כדי שלא תפול לפני יבום שמין מה שעלי' כדין אלמנה רלנ"ח סי' פ"א:

במעות. אפי' אם בגדיה שווין יותר מסך הכתוב' אין מוציאין ממנה הבגדים רק היא תשלם המותר ב"ש:

בשווין. כמו שהיה נמכר בשוק אף אם היה בימים שעברו יותר ביוקר מ"מ השתא אינו שוה יותר אלא כמו שימצא לו קונים הרא"ש ח"מ ב"ש:

שלה. הטעם בשלמ' בגדים ותכשיטים שהן עשוין להתנאות בהם אין דעתו למתנה גמורה אלא להתקשטה בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל שאר מתנות שאין עשויין להתקשטות נתן לה במתנה כשהיא אינה מורדת ועיין תשובת ריב"ש סי' ש"א. והר"א ששון סי' נ"ה:

נשואין. ל"ד בשעת נשואין אלא אפי' קודם נשואין או אחר נשואין. המתנות שנותנין לה אבי הכלה ואמה בשביל שבח בתולים הם שלה מהרח"ש בתשובה סי' נ"ג מתנות מה שנותנים לדרשה קרובי הכלה הוי מתנה גמורה ט"ז. וכתב ב"ש ע"ז משמע מה שנותנים מצד החתן לא הוי מתנה לה אלא לו ע"ש. ומהרח"ש סי' נ"ג כתב כשנתנו לה אחרים אין חילוק בין נתנו לה קרוביה או קרובי החתן ע"ש. כתב מהר"ם מטראני ח"א סי' כ"ט מתנות שניתנו לו בין מקרוביו בין מקרוביה והם דברים המשמשים לו כגון טבעת או חלוק או מלבוש הם שלו. ואם הם מתנות שמשמשים לשניהם ונותן כך לשניהם. אם הם מקרוביה תקח אותם בלתי שומא ואם הם מקרובי החתן לא תקחם אלא בשומא עכ"ל. ותמהני דבחלק ב' סי' פ' כתב דכל שהם תשמישי בית אעפ"י שניתנו לה מקרובותיה הם שלו ושמין לה לנדונייתה כנה"ג ע"ש. וכנה"ג הביא תשובת מהר"א ד"ב כ"י שכתב מנהג פשוט דלא כהריב"ש ז"ל. ואפי' מתנות שנותנים לה אחרים הכל לבעל ע"ש סי' זה בהגהת ב"י. וע"ל סי' קי"ח:

כמימרא דרב כתובות דף נ"ד דפסק רב נחמן הלכה כוותי' וכדמפרש טעמא בגמרא שם

הרי"ף והרא"ש שם וכ"כ הרמב"ם בפי"ו מה"א שהרי לקחן לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה ולא היא

ב"י בשם העיטור והריב"ש בסי' ש"א שכ"נ מדברי הרמב"ם בפ"א מה"מ והר"ן בשם הרז"ה

טור ואפי' לדעת בעל העיטור דמחלק בין סרחה עליו כו' ושכ"כ הגאונים וכמו שהגיה רמ"א בהג"ה וכ"כ הר"ן בשמם

אלמנה כו' כ' הריב"ש סי' ש"א ומה שאמרת שפעם אחת באתה אשה לפני מורינו הר"ן ודן לישום לה בגדי שבת ולא של חול אולי תנאין היה ביניהם או שעשאה דרך פשר ועצה טובה מפני המוסר שבגדי אלמנותה שעשו לה היורשין לכבוד המת שלא ישומו אותן לה עכ"ל:

הנותן מתנה כו' היינו מה שאינו עשוי להתנאות בהן אבל תכשיטין לא כמבואר בהג"ה ואיתא בריב"ש דאפי' חתן השולח מתנות להכלה קודם הנשואין ואף על פי ששולח ומכריז זה נותן החתן להכלה אין הכונה למתנה גמורה ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיטי כסף וזהב עכ"ל ועיין סימן צ' כתבתי דבזה עדיף מתנה זו דלכ"ע בעודה תחתיו א"י למוכרם בלא רשותה ואפי' להתפרנס בהם. ואולם כל זה שיטת הריב"ש ולפ"ר אין חולק עליו ואף מהר"א ששון סימן נ"ה פסקו להלכה. אך תימה ליה על הש"ע שבהב"י מעתיקו ובהש"ע השמיטו ועם שאני יודע ומכיר בחסרוני שאינני כדאי להרהר אחריו מ"מ אני אומר לע"ד הרשב"א פליג עליו דהנה זה לשונו דהריב"ש גם מה שאמרתי שבנדון זה התכשיטין הם שנתן לאשתו דרך מתני' דודאי מתנ' גמור' היא ואין שמין לה שכך כ' הגאונים ז"ל ואם כן כשהחתן נותן התכשיטים לכלה ומכריז ע"י שלוחו זאת החגורה נותן החתן לכלה הרי קנתה במשיכה ומפני מה לא תקנה אותם ואני אומר מה שכתבו בשם הגאונים אמת ומדעתי הוא מה שמצאת בעיטור דשדרו ממתיבתא דמאן דכ' מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה לא אמרי' כי אקני לה וכו' וכל זה אמת אבל אין דבריהם אלא בנותן קרקע או ממון או מטלת שאינן מלבושים ותכשיטין ללבוש ולהתנאות ואינן בכלל מה שעליה וכו' אבל חתן הנותן סבלונות תכשיטים להתנאות בין שנתנם בשעת נשואין בין קודם לכן בעודה ארוסה אין זה מתנה גמורה ואף על פי ששולח ומכריז כנ"ל אין הכונה למתנה גמורה דהא קים לן דבין מת הוא בין מתה היא ואפי' הדר ביה הוא מוהרי הדרי ואפי' אכל שם כו' והטעם דלאו למתנה גמורה איכוין אלא להתנאות כו' וכן נר' מל' הרמ' פ"ו מה' זכית השולח סבלונ' כו' שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד עכ"ל הנה נראה מדבריו מבואר שהסבלונות שאינן של מאכל אינם מתנה אלא לנוי כו' וכל זה מפני אומד ואין לומר שזה דוקא בעודה ארוסה אבל כשנתקימו הנשואין מעתה הרי נתקימה המתנה לגמרי וכל שכן כשנותן בשעת נשואין או בתוך ימי החופה שאם כן היה לו לרב ז"ל לומר שלא שלח אלא על מנת לכונסה ומדקאמר אלא דרך נוי בלבד נראה שאינה מתנה כלל ועוד שאם היה כאן מתנה היה לנו לומר דאי הדר ביה איהו לא הדרי אף על גב דלא אמרי' הכי גבי תוספת ראב"ע דהתם הוי תוספת שלא ניתן לגבות עד מיתה וגרושין והוא מוחזק בו אבל סבלונת אם היו לשם מתנה כלל היה לנו לומר דלא הדרי אי הדר ביה איהו וכן כשנותן בשעת נשואין הדבר ידוע שאין עושין למתנה גמורה אלא להתקשט וכו' וגם לפעמים שולחין קודם ארוסין בשעת שדוכין ובודאי קודם ארוסין אין שם מתנה כלל ומתני' דסבלנות לבית חמיו תנן דמשמע דיש שם ארוסין הא לאו הכי לאו כלום הוא וכן כתבו ז"ל דאומדן למוכח שאין נותנין לשום מתנה גמורה ומעולם לא שמענו וכו' עכ"ל הנך רואה שלא סמך לחלק בין תכשיטים לשאר מתנות ממה שתכשיטים הם בכלל מה שעליה כבריש דבריו כי זה ודאי יש לדחות שזה לא נאמר אלא במה שקנה לה בהיותה תחתיו בסתם מפני שראה מה שצריך לה להתנאות שכל עיקר קנינה אינו אלא מכח אומד דנעשה כמי שהקנה ואמרי' שלא הקנה אדעתא למיפק אבל מה שנותן לה מתנה בפירש מה"ת שהרי דין זה במקום אחר נאמר בסתם הנותן מתנה לאשתו קנתה והוא סימן פ"ה סעיף ז' להכי טרח לאתוי ראיה ממהר וסבלנות דהדרו והשיב לנפשו דלמא התם דוקא בשלא נגמרו הנשואין ודקדק מל' הרמ' שעיקר הטעם שלא למתנה גמורה מכוין ואפילו פירש כ"א לנוי דהיינו להתנאות כל זמן שאצלו וז"ל הרשב"א בתשובה מביאו הב"י בסימן נ' ופוסקו בהש"ע. המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטים ואח"כ נתבטלו השדוכים בין שחזר האב בין שחזר החתן חייב להחזיר הכל דכי היכי דהדרי סבלנות דשלח איהו לדידה הכי נמי הדרו מה דשלחה היא לדדיה דאמדן דעת שלא שלחם אלא על מנת שיכניסנה לחופה וכן כתוב בתשובה אחרת ומסיים שלא שלח אלא על מנת שנשא בתו ואפי' נתארסה לא מחל עד שיכניס וכענין ששנינו באעפ"י ברבי אליעזר בן עקיבא שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה בנשואין ומתני' דהשולח סבלנות כשנתארסה היא והא דתנן לה בהשולח לבית חמיו ולא נמי בשלח אבי כלה להחתן אורחא דמלתא הנך רואה שלא למד דינו לבד מדראב"ע עם ההלכתא כתנא קמא דרב נחמן בכתב לה פירות כסות וכלים משום דיש לחלק בין כתב ולא בא ליד הזוכה לבא לידו ומסבלנות לבד יש לחלק בין מדידיה לדידה בארוסין בלא נשואין להכי למד עיקר דינו מהיקש סבלנות דאיירי באירוסין ובא ליד הזוכהו מדרבי אלעזר בן עקיבא ותנא קמא דרב נחמן למד דאין לחלק בין מדידה לדידיה ואלו סבירא ליה כהריב"ש ז"ל ממ"נ קשיא אי סבירא ליה דהטעם שייך נמי בסבלונת דידיה שלא שלחה אבי הכלה אלא לנוי להתנאות בפניה כ"ז שהיא אצלו מה אירי' כי חזרו בארוסין אפי' מת אחד מהן בתר נשואין נמי ליהדרי כמו סבלנות דידע ואי לא שייך ק' עליו בתרתי מנ"ל כלל למילף דידיה מדידה כיון שהטעם אינו ולמה לו לדחוק בישוב המתני(א) לבית חמיו וגם מעיקרא לק"מ דלבית חמיו אפי' בתר נשואין הדרו ואלו מה שנשלח לו בתר נשואין הוחלט אלא ודאי שחולק ואף מתניתין דסבלנות אינה אלא בעודה ארוסה כס"ד דהריב"ש ומה שהוקשה לו מהדר איהו ודאי לא קשה כדכתב בעצמו שגם בתוספת אף דמבואר שלא כתב אלא על מנת לכונסה מכל מקום אף כי הדר איהו לא יהיב תוספת ומנ"ל לחלק ולהקשות קושיא להוכיח דין ומעתה שלע"ד הרשב"א ז"ל דלא כותיה אף לדידי העני בדעת ניתן רשות לדבר כי לע"ד אף ל' העיטור אינו סובל פירושו מדסתם וכו' כי האי מיבעי לפירושים וגם ל' הגמרא הנותן מתנה לאשתו קנתה שמשם נובע דין הגאונים כמבואר ב"ר פרק נ"ש סתמא נאמר ותו דהא לשמואל דאמר אלמנה אין שמין מה שעליה ע"כ מפרש מתני' דסבלנות אך בארוסין הא משנשאת מה"ת שיגרע מתנה בפירש ממה שקנה או עשה לה בסתם ומה"ת להמציא פלוגתא בפירש המתניתין במה דלא צריך ותו לע"ד אף מפירש רשב"ם במס' ב"ב דף קמ"ה מוכח דלא כותיה שהרי על דאמר ר"פ הלכתא בין שמת הוא בין שמתה היא והדר ביה הוא מוהרי הדרי כתב ונראה בעיני דתרי גווני נינהו מוהרי וסבלנות דהא גבי סבלנות נמי הכי פסקי' לה לקמן וב' זימנא למה לן וי"ל דמוהר הוא ממון שמקדים לה בימי ארוסין שיהא כותב בכתוב כשתנשא לו ולהכי מקרי מוהר וידוע דמוהר כזה בתר שנשאת ונכתב בכתוב' דכולי עלמא מודים דאם מת או הדר ביה ומגרשה דגביה ולא מהדרו ותו דבממון הא מודה אף הריב"ש וש"מ דר"פ לא איירי אלא במת בארוסין ומדכתב דהא גבי סבלנות נמי הכי פסקי' ש"מ ברור דאף מתניתין דסבלנות לדעתו נמי לא מתפרשה אלא במת או הדר בארוסין:

ובל' הרמ' ז"ל יש לומר לע"ד דלהכי לא כתב הטעם שלא נתן אלא על מנת לכונסה דאפשר סובר דאומד זה לחוד אינו מספיק אלא לכתב ולא במה שהוציא מת"י ותו מדקבע הלכה אפי' בכלים מעוטים ששלח להשתמש בבית אביה ולא על דעת שיבאו עמה לבית בעלה דמכל מקום חוזרים ולזה ודאי אינו מספיק האומד הנ"ל לחוד הוצרך להוסיף שלא שלחם אלא דרך נוי ואין ר"ל שיהיו לנוי להתקשט דוקא לפניו אלא כלומר שכ"ז שלא נגמרו הנשואן איני גומר ומקני ושולח אך דרך נוי וכבוד להראות חבתו בלבד ולעולם יש לומר דמודה שאחר נשואין נגמר המתנה. לכן לע"ד דין זה צ"ע אמנם במדינות אלו ובזמנינו זה שכבר הוקבע המנהג על פי עדות הריב"ש ופסק הרמ"א ז"ל ודאי כל השולח ונותן על המנהג נותן ויש לדון ולהורות כסותם בלי פקפק אך חדשים מקרוב באו לידי שטרי תנאים הנכתבים במדינא זו ביפוי כח האשה לבאר שהמתנות שיתן החתן להכלה בזמן השדוכים יהיה משעת נשואין משעה ראשונה מתנה חלוטה ופסוקה ותטלם לבד השליש הוספה ואפי' בשני העדר יוחלטו ואיני יודע אם מרצון ונפש חפיצה צד החתן נכתב או שהסופרים מעצמם לפעמים כדי להחניף כותבים הכי מדעתם ואומרים לצד החתן שכן המנהג וכן ראוי וצד החתן מפני הבושת ברבים בע"כ אינו מסרב ושותק כי לע"ד לא נכון להתנהג כן(ב) אף אם לו יהא שהדין עמי מעיקר דין גמרא מכל מקום בעונתינו שעול הגלות מתרבה בכל יום אני הגבר ראה עני עמי שעל ידי זה לפעמים נלקו היתומי' ויוצאים נקים מנכסי אביהן ע"י שאשתו מובאת השליש הוספה ואף מתנה זו ולא נשאר להיתומים בלתי אם גוויתם משבח אני ק"ק פוזנן שאף מנהג הוספות שליש אין בם מכ"ש שלא לחדש מנהג הנ"ל. ובודאי ראוי להניח הדבר במנהג קדמונינו הנלע"ד כתבתי ובנ"ש סוף הלכות תנאים אחרונים כתב ונראה כמו שהסבלנות וטבעת קדושין לאו מתנה גמורה היא ושמין לה בכתו' פשוט דהוא הדין דמתנה דיהבא היא לדידיה וכו' ע"ש ולע"ד במתנו' דיהבא היא לדידיה מבואר בהש"ע סי' נ' להדיא איפכא וע' תשו' ב"ח סי' ב' ומה שהחליט בט"ק ע' נמי סי' הנ"ל:

שמין כל בגדיה. היינו מה שעש' לה הבעל והטעם הוא דלא קניא לה אלא למיקם קמי' אבל למשקל ולמיפק לא אקני לה:

שגרשה בעלה בלא טענה. אבל סרחה עליו אדעת' דהכי לא אקני לה כ"כ הטור בשם בעל העיטור ונרא' דאין חילוק בדין זה אפי' בזה"ז דאיכ' חר"ג דאין מגרשי' בע"כ מ"מ אף על גב דהי' מרוצה מ"מ אם הוא לא היה רוצה לגרש' אין רצונה לגרשו תו לא שייך הטעם למשקל ולמיפק לא אקני לה והמגיד פ"ז מה"א כתב אם היא יוצא' בע"כ כגון אלו שכופין אותם לצאת ודאי שמין וכתב בח"מ דפליג על העיטור ואפשר העיטור איירי אף אם הוא מגרש אותה מ"מ כיון דהיא גרמה שמין והמגיד איירי אפילו כשהוא הגורם כגון שהוא מא' שכופין אותו לגרש והיא מבקש' הגט שמין:

של רגל ושבת שמין. והרא"ש והטור כתבו דאין שמין אלא הריב"ש כתב בשם הרמב"ם דשמין וכ"פ הריטב"א וכ"כ הבעל המאור והרשב"א הביא פלוגת' אם שמין והמחבר פוסק דשמין משום דאין מוציאין מיורשים במקום פלוגת' ואם היא מוחזקת י"ל קים לי כהני פוסקים דאין שמין וכ"ה בח"מ, ובאמת ברמב"ם אינו מבואר דשמין אלא הריב"ש מדמה דין זה לגביות ב"ח דגובה בגדי שבת מיהו בטור משמע דס"ל דיש לחלק ביניהם דהא בסי' זה פסק דאין שמין ולענין ב"ח הביא פלוגת' בח"ה סי' צ"ז ובמהרי"ק שורש י' מבואר דס"ל כריב"ש וכתב דין גרושה וב"ח והקדש אם גובה מבגדי אשתו וכן אם יכול למכור בגדי אשתו דין ארבעה אלו שוין:

וא"י לסלקה מבגדים במעות. נראה אפילו אם בגדיה שוין יותר מסך הכתובה אין מוציאין ממנה בגדים רק היא תשלם המותיר וכן מצינו לענין שבח בית אביה בסוף פ"ח:

היא נוטלת אותן בשוין. כמו שהיה נמכר בשוק אף אם היה בימים שעברו יותר ביוקר מ"מ השת' אינו שוה יותר אלא כמו שימצ' לו קונים עכ"ל הרא"ש בתשו':

אפ"ה מתנתו שלה. הטעם בשלמ' בגדים ותכשיטים שהם עשוים להתנאות בהם אין דעתו למתנ' גמורה אלא להתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל שאר מתנות שאין עשוי' להתקשטו' נתן לה במתנה כשהיא אינה מורדת ועיין תשובת ריב"ש סי' ש"א:

אבל אחרים שנתנו לה וכו'. ואין חילוק בין קודם נישואין לבין אחר הנישואין וכן מתנות מה שנותנים לדרש' קרובי הכלה הוי מתנה גמור' ט"ז משמע מה שנותנים מצד החתן לא הוי מתנה לה אלא לו ועיין סי' קי"ח לענין מתנו' שנותנים להחתן וכתב בח"מ אף על גב לענין מכירה לצורך פרנסה יפה כחו במתנו' שנתנו לה אחרים שיכול למכור המתנו' ומה שעשה הוא א"י למכור כמ"ש בסי' צ' הטעם הוא כל זמן שהיא תחתיו א"י למכור מה שעשה הוא אבל כשתצא ממנו אז יפה כח האשה במה שנתנו לה אחרים ממה שנתן לה בעלה כי מה שנתן לה הוא אמרי' אדעת' למיפק ממנו לא נתן לה אבל מה שנתנו לה אחרים הוי נ"מ שלה:

וחליצה. דאף ביבמה נכסים על בעל' הראשון כ"ש בחלוצה דלא ימית לאחיו:

אבל כולי. דל"ל אדעתא למישקל ולמיפק כו'.

אבל כו'. כס' הראשונה בח"מ צ"ז סכ"ו ועהג"א בפ"ד דכתובות סל"ב ד"ה כ' הרמב"ם כו' אבל הרא"ש שם חולק וכתב ובגדי אלמנה כו' וע"ל סימן צ' סט"ו:

וא"י כו'. כמ"ש ברפ"ז דיבמות:

אלא כו'. ר"ל כמו ששוה עכשיו כמש"ש ביבמות:

הנותן כו'. ה"ה כו'. ממ"ש בב"ב קמ"ה א' דאפילו הדר ביה איהו מוהרי הדרי וכן שם קמ"ו ב' וכתב הרמב"ם שלא נתן אלא לנוי ושלא תחזור בו ועריב"ש סי' ש':

שמין כל בגדיה. היינו הבגדים שעשה לה אבל בגדים שהכניסה לו הן כנ"מ שלה וכמו שפסק לעיל בסי' ע"ז סעיף ג' בהג"ה בשם תשובת הרא"ש וסי' צ' סעיף י"ד ואם שמו לו הבגדים בנדן יש להם דין צ"ב כמו שנתבאר לעיל בסי' פ"ה סעיף כ' ושמין לה הבגדים כמו הבגדים שעשה לה:

שגירשה בעלה מדעתו בלא טענה. פשט הלשון משמע אבל אם יש לו טענה למה מגרשה כגון שסרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה אבל מדברי המ"מ בפי"ו מה"א שכתב שאם היא יוצאה בע"כ כגון אלו שכופין אותו להוציא ודאי שמין משמע הא אם אין כופין אותו אף שיש לו טענה מ"מ אי בעי לא מפיק לה אין שמין לה הבגדים וכן משמע פשט לשון הרי"ף והרא"ש דסתם גירושין אינה בלא טענה כמבואר לקמן סי' קי"ט דאין הלכה כר"ע אלא כב"ה:

אבל של רגל ושל שבת שמין לה. פסק כן על פי דעת הריב"ש שכתב שכן דעת הרמב"ם דאחר דב"ח גובה בגדי שבת ומועד של אשה ש"מ שלא קנאתן האשה וה"ה ששמין לה אפי' בגרושה כיון שלא קנאתן כלל ועדיין של בעל הם אבל הרא"ש חולק בהדיא וכתב דאין חילוק כלל ואקנויי אקני לה כל מה שקנה וצבע לשמה ואין חילוק בין בגדי חול לבגדי שבת ולעיל סי' צ' סעיף ט"ו סתם דלא כרמב"ם לענין שאין הבעל יכול למכור בגדי שבת של אשתו אפילו אין לו במה להתפרנס והיא דעת מהר"מ שהביא במהרי"ק ונראה דגם כאן אם הגרושה מוחזקת בכתובתה אין מוציאים מידה דיכולה לומר דקים לי כהרא"ש ומהר"מ דבתראי נינהו ועיין לעיל מ"ש בסי' צ' ס"ק נ"א:

מבגדים במעות. אף שהב"י כתב בשם הריטב"א הטעם שאינו בדין שיפשיטוה ערומה וטעם זה לא שייך בבגדי שבת ורגל מ"מ נראה בכל בגדיה הדין כן וכן הוא משמעו' לשון הטור:

היא נוטלת אותן בשווין. ל' הרא"ש כמו שהיה נמכר ביום השוק וכו' אף אם היה ימים שעברו יותר ביוקר השתא מיהת אינו שוה יותר אלא כמו שימצא לו קונים עכ"ל וזה כוונת הרב כאן בשווין כמות שהן עכשיו ביום השוק:

נ"ל כאן טעות וכו'. נראה דא"צ להגיה רק תיבה אחת בטענה וקאי לעיל שכתב גרושה שגירשה בלא טענה דמשמע הא אם מגרשה בטענה שמין לה בגדיה אבל מתנה אף אם מגרשה מדעתו בטענה אפ"ה זכתה במתנה וכן הוא בטור:

אפ"ה מתנתו שלה. הטעם דבשלמא בגדים ותכשיטים שעושין להתנאו' בה האשה אין דעתו למתנה גמורה רק שתתקשט בהם כל זמן שהיא תחתיו אבל אם תסרח עליו אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה אבל הנותן לאשתו קרקע או מעות או אפי' שאר מטלטלין שאינן ראוים ללבוש ולהתנאו' זה נגבה בין באלמנות בין בגירושין כל שאינה מורדת בו דלא גרע מתוספו' שליש שמוסיף לה בכתובתה דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם, עיין בתשובת הריב"ש סי' ש"א ואם הוא מאותן שכופין אותו להוציא דין המתנה כדין התו' שהוסיף לה ויתבאר לקמן סי' קנ"ד ועיין ברמב"ם פ' ט"ו מה"א:

אחרים שנתנו לה תכשיטין וכו'. ה"ה מעות וה"ה שלא בשעת נשואין דבאחרים אין חילוק ועיין לעיל סי' צ' סעיף ט"ו ועיין מ"ש שם ויש לדקדק דכאן משמע דגדול כח הבעל בתכשיטין שנתן לה מתכשיטין שנתנו לה אחרים דתכשיטין שעשה לה שמין לה באלמנו' וגירושין ותכשיטין שנתנו לה אחרים הם נ"מ שלה ואין שמין לה אלמנו' וגירושין ולעיל סי' צ' פסק דבגדי שבת וי"ט שעשה לה אין יכול למכור אפי' אין לו במה להתפרנס ומה שאחרים נתנו לה יכול למכור להתפרנס מן הריוח ויש ליישב דכל זמן שהיא תחתיו אין יכול למכור מה שעשה לה להתנאות אבל אחרים אין בידם ליתן לה מתנה סתם כדי להתנאו' אם לא שיתנו בפי' בתנאי המועיל ועיין במהרי"ק שורש י' וכאן מיירי באלמנות וגירושין אז ודאי יפה כח האשה במה שנתנו לה אחרים ממה שנתן לה הבעל דאדעת' למיפק לא נתן לה רק כ"ז שהוא חי כדי שתתקשט לפניו אבל מה שנתנו לה אחרים הקרן שלה לגמרי ככל נ"מ שלה:

שמין כל בגדיה. עבה"ט (בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל עיין לעיל סימן ס"ו בב"ש ס"ק כ"ג) ועיין בתשו' גבעת שאול סי' ע"ד באלמנה שכתב לה הבעל בכתובת' שיהי' לה כל המטלטלין ותכשיטין השייכים לגופ' מלבד סך כתובת' ואחר הנישואין עשה לה הבעל תכשיטין שעולה איזה סך ויש לספק אם להגבות לה אותן תכשיטין שעשה לה אחר נישואין או לא. והשיב דאין להוציא מיד היורשים שהם מוחזקים משום דאפשר לפרש דקאי על אותן תכשיטין שנתן לה בעת הנישואין גם מה שהיא הכניסה שיעבד לה כדי שלא יהיו כנ"מ אלא כנצ"ב (צ"ע לפ"ז באם לא הי' לה בעת הנישואין שום תכשיטין) ומהלשון מוכח כן שכ' השייכים לגופ' משמע מה ששייך עתה לגופ' ולא מה שיהיה שייך להבא מדלא כ' שיהיו שייכים לגופ' ואף אם כ' בפירו' כן מ"מ לא חל הקנין עליהם דהוי דבר שלא בא לעולם דהא לא שעבד עצמו בגופו לעשות לה תנשיטין רק אם יעשה מנדבת לב יהי' לה למתנה א"כ לא הוי אלא קנין וקנין אינו מועיל בדבר שלב"ל ואף אם מקנה בפירוש לכשיהי' בעולם הוי ספיקא דדינא כו' ע"ש ועיין בסוף ספר מעין גנים בהשמטות לח"מסי' ר"ט שהביאו וכ' דה"ה דשמין לה בגדי חול שעשה לה אחר הנישואין אף בכתב לה חוץ מהבגדים השייכים לגופ' דלא קאי על מה שעשה אח"כ וצ"ע דלא נהגו הבתי דינים כן (ע' בס"ק שאח"ז) ועכ"פ הוא נכון שלא להוציא מיד היורשים דאם הם מוחזקים בהם ובפרט שע"פ הרוב מוכרח הבעל לעשות לה שלא תרגיל קטטה עמו א"כ בודאי שייכי כל הטעמים הנ"ל עכ"ד ע"ש. ועמ"ש לעיל סי' ע"ו סק"ו בשם תשובת נו"ב תניינא סימן ק' שדעתו אינו כן. ומבואר שם שזהו מנהג פשוט ליתן לאלמנה כפי הכתוב בכתובת' בכל השייך לגופה אפי' מה שלא הי' לבעל בשעת נישואין אלא שחקר שם טעם הדבר וכ' ע"ז ב' טעמים נכונים ע"ש וע' עוד בת' צ"צ סי' ג' ובת' פרי תבוא' סימן ס"א מענין זה:

בין של חול. ומ"מ עצה טובה מפני המוסר שבגדי אלמנותה שעשו לה היורשין לכבוד המת שלא ישומו אותן לה. ב"מ בשם ריב"ש סי' ש"א. ועיין עוד בס' בית מאיר לעיל סי' צ"ד שתמה על מה שראה נוהגין בכמה בתי דינין כשמסלקין האלמנה מותרים נגדה ליתן יותר על המגיע לה מכל מיני מטלטלין כמו נחושת ונחושת קלל ואפי' כלי כסף הא קיי"ל דאפי' בגדי חול שעשה לה שמין. ובסוף הספר בהשמטות כ' שדרש טעמו של דבר מרבנים מובהקים ולא ענו אותו דבר זולת כך ראינו נוהגים מקדמונינו. והוא ז"ל כ' דנראה הטעם בזה לפי שמבואר בסי' צ"ג דאנן פסקינן כאנשי גליל שא"י היורשים לסלקה בע"כ ובאמת כעת נתפשט המנהג לסלק אות' בע"כ (כמ"ש בסי' הנ"ל ס"ק ה') בודאי מעיקרא הכי איתקין לסלק אותה בע"כ ונגד זה להפיס דעתה במקצת נותנין לה מכל מיני כלי תשמיש כדי צורכה לבד ואף כלי כסף. וכן ראוי לנהוג ואפשר לפי העושר אף לוותר לפעמים בענ"ש לייכטע"ר של כסף. ואולם כל זה אם היא מסתלקת בע"כ אבל לא בשתובעת היא כתובתה ואינה רוצה ליזון מתפיסת הבית כי לדעתי אך מזה נשתרבב המנהג עכ"ד ע"ש:

אבל גרושה כו'. אין שמין כו' עיין בס' ישועות יעקב סק"א מ"ש בזה בענין צבע שצבע לשמה אי שמין לה עיין שם:

מדעתו בלא טענה. עבה"ט שכ' אבל סרחה עליו כו' ועיין בק"א לס' כתוב' שכ' דיש להסתפק אם יש הכחשה ביניהם והוא טוען שסרחה עליו אם נאמן לנכות מכתובתה ולכאורה יש לדמות להא דאיתא בח"מ סי' קנ"ה (ר"ל בטור. כי בש"ע לא נזכר כלל זה הדין דהרחקת אילן מהעיר והטעם כ' הסמ"ע שם ס"ק ע"ח ובתוי"ט פ"ב דב"ב משנה ז') בדין הרחקת אילן מהעיר דיש חילוק בין יחיד לרבים דביחיד כיון שהספק הוא בקציצ' אינו קוצץ מספק אבל גבי רבים כיון דבודאי צריך לקצוץ והספק בנתינת דמים פטורים מספק א"כ י"ל דה"נ כיון שהקנ' לה הבגדים כמ"ש בהגה אלא דהספק הוא בדמים פטור' מספק. ואף דכ' הב"ש בסק"ג גבי בגדי רגל כיון דאיכא פלוגתא אין מוציאין מיתומים אף שכתב הח"מ סק"ד דגם בבגדי שבת ורגל א"י לסלק' מבגדים י"ל דהיינו דוקא לענין פלוגתת הפוסקים דיכולים לומר קים לי אפי' בתפיס' בעדים אבל בשאר ספק שמחולקים בטענה י"ל דאינה יכולין לטעון נגד שטר כתובתה עכ"ד:

של רגל ושבת. עיין בק"א לס' כתוב' מ"ש בזה:

שמין לה. עבה"ט (מ"ש ממילא אם היא מוחזקת כו' ובגליון הב"ש דהגר"ע איגר ז"ל נ"ב עיין בסמ"ע סי' צ"ז ס"ק ס"ב) . ומ"ש אם יש מחלוקת כו' עד בשם הרדב"ז. הוא בח"א סי' שס"ו ע"ש:

וא"י לסלקה מבגדי' עיין בק"א לס' כתוב' שכ' די"ל דזה דוקא בבגדים שעשה לה הבעל אבל בכסות שעשו היורשים להאלמנה אם אח"כ תובעת כתובתה צריכה להחזיר גוף הבגדים דבדידהו דלא חיישי לכבודה לא הקנו לה כלל:
(ז) אפ"ה מתנתו שלה. עבה"ט ועיין בתשו' חתם סופר סי' קמ"א שכ' דבלבוש הוסיף אפי' מצא בה דבר ערוה נוטלת המתנ' והדין עמו דלעולם נימא השתא הוא דאיתרע ואדעתה היתה טובה וישרה ואיכח סברת הגאונים (הובא בח"מ סק"ז דאטו מאן דיהיב מתנה לרחמיה ערבא בעי למישקל מיניה דרחים לי' לעולם) ואטו מאן דיהיב מתנה לפלוני צדיק ונעשה רשע יחזור מתנתו בשביל זה. אמנם נ"ל בנושא אשה בחזקת כשרות ונותן לה מתנות ואח"כ נודע שהיא אסורה עליו מקודם נישואין כל המתנות חוזרים לבעל דהכא לא שייך סברת הגאונים הנ"ל דהרי ודאי אם נתן מתנה לחבירו בחזקת שהוא אוהבו ונמצא דבאותו שעה לא הי' אוהבו הי' חוזרת המתנ' אי לאו משום דדברים שבלב אינם דברים והרי לא פי' בהדיא ע"מ שאתה אוהב שלי כו' והכא הרי אזלינן בתר אומדנא דהרי כל הדין בנוי רק על אומדנא ובנד"ז איכא אומדנא שלא נתן לה אלא משום חיבת ביאה וכיון שגם באותה שעה לא היתה ראויה לו פשיטא דחוזרים המתנות כולם ואין לומר מה בכך עכ"פ נהנה ממנה ז"א דלא מיחשב הנאה אלא צער וכדקיי"ל ביו"ד סי' קי"ט סעיף י"ג במוכר טרפה בחזקת כשרה מה שאכל אכל והוא יחזיר הדמים כו' ברם צ"ע בהיו בה מומין שא"א לידע כגון חולי נכפה ר"ל הבא לפרקים ולא נודע לבעל עד זמן אחר החתונה והוברר שהי' בה חולי זה מקודם הנישואין ויוצאת ממנו בגט כמבואר ס"ס קי"ז אי נימא דהמתנות קרקע וכספים שלה כיון דעכ"פ בשעת ביאה ראשונה לא ידע מזה כלום הית' חביבה בעיניו וגמר והקנה אתא שעתה נמאסת בעיניו או אפשר כיון דאותה ביאה הי' מסוכן לו עד למות אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי וגרע ממאכיל טריפות וכן נלע"ד ברור שעכ"פ אם הבעל מוחזק אין להוציא מידו ואפשר גם להוציא מידה אלא לפי שלא מצאתי זה בפירוש ע"כ כשבא מעשה כזה לידינו ראינו לבצוע. מיהו אם נתרפאית מהחולי לגמרי ולא נמצא בה אחר נישואין רק שנודע לו שהי' לה כן בילדותה ונתרפאית נהי דמ"מ יכול להוציאה משום פן תחזור לקדמות' כמבואר בח"מ שם ס"ק י"ב אבל אינו יכול לתבוע המתנות דהכא שפיר י"ל מחמת חיבת ב"ר גמר והקנה דלא ה"ל שום סכנה ומיאוס בדבר כיון שעתה נתרפאת. וכ' עוד והנה במתנה שנתנה האשה או קרוביה לבעל לא הוזכר בש"ס וגאונים אבל כתב מהר"ח מזרחי בתשובה סי' י"ז אפי' אם מגרשה לדעתו בלי שסרח עליו מ"מ הכל שלו ואינו מחזיר כלום ומייתי לה מק"ו דנותן לאשה מסתמא דעתו למיקם קמיה אפ"ה זכתה במתנה מכ"ש מתנות שנתנום להחתן דמשום אקרובי דעתיה הוא דודאי הם שלו והסכימו כן בתשו' מהר"א ששון ח"א סי' נ"ד ונ"ה הרב המחבר והגאון מהר"צ בלי פקפוק ולא היה צריך לק"ו כי פשוט הוא מאותו טעם שכ' הגאונים דאטו מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ערבא שקיל שיהיה אוהבו לעולם וה"נ דכוותיה אפי' נושא היום ומגרש למחר הכל שלו כו' ונראה פשוט מל' הגאונים ומסברא דבבעל אין לחלק בין מתנת קרקע וכסף ובין מלבושים ותכשיטין דבעל לגבי אשה לא שייך לומר שלא ניתנה אלא להתקשט לפניה כו' ולכן דעתי מה שנוהגים ליתן להחתן קיטל וגם טלית של יו"ט אינו צריך להחזיר כשמגרש אשתו (ע' בס' בית מאיר ס"ס קי"ח) אפילו מגרשה מרצונו ממחרת יום חופתו אמנם נלמוד ממ"ש לעיל דהיינו דוקא אם לא יתגלה בבירור שכבר היתה שנואה בעיניו קודם לכן ואיערומי קא מערים לכונס' אבל אי נתברר כן פשיטא דאין כאן מתנה ויחזור גם הוא המתנות שניתנו לו עכ"ד וע"ש עוד שהביא דבתשב"ץ ח"ב ס"ס רס"ה כ' בענין אם מתה האשה בלי ז"ק (במדינותשלא נהגו בתקנות שו"ם או שהיא לאחר שני חזרה) אף דהבעל יורש נכסי מלוג היינו הנכסים שנפלו לה בירושה או נתנו לה במתנה אבל האב שנותן לבתו תכשיטין להתקשט בהן ומתה אין הבעל יורשה וכדאמרי' ס"פ נערה כי אקני לה למיקם קמיה כו' וכן בכאן אומדן דעתא הוא שלא הקנה האב לבתו אלא שתתקשט בהן היא או בניה אבל אם מתה בלא בנים לא אקני לה שיורשם בעלה להתקשט בהן אשה אחרת וע"כ הדין הוא שיחזיר הבלאות אם הם קיימים ע"כ ופסק כן בפשיטו' במבי"ט ח"א סי' כ"ט והוא חדוש דין וכן ראוי להורות עכ"ל ע"ש ועמ"ש לעיל סי' נ"ג סק"ב):

וא"י לסלקה מבגדי' עיין בק"א לס' כתוב' שכ' די"ל דזה דוקא בבגדים שעשה לה הבעל אבל בכסות שעשו היורשים להאלמנה אם אח"כ תובעת כתובתה צריכה להחזיר גוף הבגדים דבדידהו דלא חיישי לכבודה לא הקנו לה כלל:
(ז) אפ"ה מתנתו שלה. עבה"ט ועיין בתשו' חתם סופר סי' קמ"א שכ' דבלבוש הוסיף אפי' מצא בה דבר ערוה נוטלת המתנ' והדין עמו דלעולם נימא השתא הוא דאיתרע ואדעתה היתה טובה וישרה ואיכח סברת הגאונים (הובא בח"מ סק"ז דאטו מאן דיהיב מתנה לרחמיה ערבא בעי למישקל מיניה דרחים לי' לעולם) ואטו מאן דיהיב מתנה לפלוני צדיק ונעשה רשע יחזור מתנתו בשביל זה. אמנם נ"ל בנושא אשה בחזקת כשרות ונותן לה מתנות ואח"כ נודע שהיא אסורה עליו מקודם נישואין כל המתנות חוזרים לבעל דהכא לא שייך סברת הגאונים הנ"ל דהרי ודאי אם נתן מתנה לחבירו בחזקת שהוא אוהבו ונמצא דבאותו שעה לא הי' אוהבו הי' חוזרת המתנ' אי לאו משום דדברים שבלב אינם דברים והרי לא פי' בהדיא ע"מ שאתה אוהב שלי כו' והכא הרי אזלינן בתר אומדנא דהרי כל הדין בנוי רק על אומדנא ובנד"ז איכא אומדנא שלא נתן לה אלא משום חיבת ביאה וכיון שגם באותה שעה לא היתה ראויה לו פשיטא דחוזרים המתנות כולם ואין לומר מה בכך עכ"פ נהנה ממנה ז"א דלא מיחשב הנאה אלא צער וכדקיי"ל ביו"ד סי' קי"ט סעיף י"ג במוכר טרפה בחזקת כשרה מה שאכל אכל והוא יחזיר הדמים כו' ברם צ"ע בהיו בה מומין שא"א לידע כגון חולי נכפה ר"ל הבא לפרקים ולא נודע לבעל עד זמן אחר החתונה והוברר שהי' בה חולי זה מקודם הנישואין ויוצאת ממנו בגט כמבואר ס"ס קי"ז אי נימא דהמתנות קרקע וכספים שלה כיון דעכ"פ בשעת ביאה ראשונה לא ידע מזה כלום הית' חביבה בעיניו וגמר והקנה אתא שעתה נמאסת בעיניו או אפשר כיון דאותה ביאה הי' מסוכן לו עד למות אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי וגרע ממאכיל טריפות וכן נלע"ד ברור שעכ"פ אם הבעל מוחזק אין להוציא מידו ואפשר גם להוציא מידה אלא לפי שלא מצאתי זה בפירוש ע"כ כשבא מעשה כזה לידינו ראינו לבצוע. מיהו אם נתרפאית מהחולי לגמרי ולא נמצא בה אחר נישואין רק שנודע לו שהי' לה כן בילדותה ונתרפאית נהי דמ"מ יכול להוציאה משום פן תחזור לקדמות' כמבואר בח"מ שם ס"ק י"ב אבל אינו יכול לתבוע המתנות דהכא שפיר י"ל מחמת חיבת ב"ר גמר והקנה דלא ה"ל שום סכנה ומיאוס בדבר כיון שעתה נתרפאת. וכ' עוד והנה במתנה שנתנה האשה או קרוביה לבעל לא הוזכר בש"ס וגאונים אבל כתב מהר"ח מזרחי בתשובה סי' י"ז אפי' אם מגרשה לדעתו בלי שסרח עליו מ"מ הכל שלו ואינו מחזיר כלום ומייתי לה מק"ו דנותן לאשה מסתמא דעתו למיקם קמיה אפ"ה זכתה במתנה מכ"ש מתנות שנתנום להחתן דמשום אקרובי דעתיה הוא דודאי הם שלו והסכימו כן בתשו' מהר"א ששון ח"א סי' נ"ד ונ"ה הרב המחבר והגאון מהר"צ בלי פקפוק ולא היה צריך לק"ו כי פשוט הוא מאותו טעם שכ' הגאונים דאטו מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ערבא שקיל שיהיה אוהבו לעולם וה"נ דכוותיה אפי' נושא היום ומגרש למחר הכל שלו כו' ונראה פשוט מל' הגאונים ומסברא דבבעל אין לחלק בין מתנת קרקע וכסף ובין מלבושים ותכשיטין דבעל לגבי אשה לא שייך לומר שלא ניתנה אלא להתקשט לפניה כו' ולכן דעתי מה שנוהגים ליתן להחתן קיטל וגם טלית של יו"ט אינו צריך להחזיר כשמגרש אשתו (ע' בס' בית מאיר ס"ס קי"ח) אפילו מגרשה מרצונו ממחרת יום חופתו אמנם נלמוד ממ"ש לעיל דהיינו דוקא אם לא יתגלה בבירור שכבר היתה שנואה בעיניו קודם לכן ואיערומי קא מערים לכונס' אבל אי נתברר כן פשיטא דאין כאן מתנה ויחזור גם הוא המתנות שניתנו לו עכ"ד וע"ש עוד שהביא דבתשב"ץ ח"ב ס"ס רס"ה כ' בענין אם מתה האשה בלי ז"ק (במדינותשלא נהגו בתקנות שו"ם או שהיא לאחר שני חזרה) אף דהבעל יורש נכסי מלוג היינו הנכסים שנפלו לה בירושה או נתנו לה במתנה אבל האב שנותן לבתו תכשיטין להתקשט בהן ומתה אין הבעל יורשה וכדאמרי' ס"פ נערה כי אקני לה למיקם קמיה כו' וכן בכאן אומדן דעתא הוא שלא הקנה האב לבתו אלא שתתקשט בהן היא או בניה אבל אם מתה בלא בנים לא אקני לה שיורשם בעלה להתקשט בהן אשה אחרת וע"כ הדין הוא שיחזיר הבלאות אם הם קיימים ע"כ ופסק כן בפשיטו' במבי"ט ח"א סי' כ"ט והוא חדוש דין וכן ראוי להורות עכ"ל ע"ש ועמ"ש לעיל סי' נ"ג סק"ב):

או תכשיטים. ואיתא בריב"ש סי' ש"א הובא בב"י בקצרה דאפי' חתן השולח מתנות להכלה תכשיטי כסף וזהב קודם הנישואין ואע"פ ששולח ומכריז זה נותן החתן להכלה אין הכוונה למתנה גמורה ומעולם לא שמעתי מי שפקפק בדבר לומר שלא יהיו שמין תכשיטי כסף וזהב ע"ש. ועי' בס' בית מאיר שהאריך לפקפק בזה וסיים כי דין זה צ"ע. אמנם במדינות אלו ובזמנינו שכבר הוקבע המנהג ע"פ עדות הריב"ש ופסק הרמ"א ז"ל ודאי כל השולח ונותן על המנהג נותן ויש לדון ולהורות כן בלי פקפוק. אך חדשים מקרוב באו לידי שטרי תנאים הנכתבים במדינה זו ביפוי כח האשה לבאר שהמתנות שיתן החתן להכלה בזמן השידוכים יהי' משעת נישואין משעה ראשונה מתנה חלוט' ופסוקה ותטלה לבד השליש הוספ' ואפי' בשני חזרה יוחלטו. ואיני יודע אם מרצון ונפש חפיצה של צד החתן נכתב או שהסופרים מעצמם לפעמים כדי להחניף כותבים כן מדעתם ואומרים לצד החתן שכן המנהג וצד החתן מפני הבושת ברבים בע"כ אינו מסרב ושותק לא נכון להתנהג כן ועי"ז לפעמים נלקו היתומים ויוצאים נקיים מנכסי אביהם ע"י שאשתו גובאת השליש הוספ' ואף מתנה זו. ומשבח אני ק"ק פוזנן שאף מנהג תוספת שליש אין בם מכ"ש לחדש מנהג הנ"ל עכ"ד: (ועיין בס' כרם שלמה שכ' וז"ל ראובן נדר לתת לבתו חמש מאות זהובים ובעת הנישואין לא נתן רק ד' מאות זהובים ונדר שישלים לו עוד המאה זהובים והחתן כ' בכתוב' ת"ק זהובים עם תוספת שליש כנהוג והאב לא רצה להשלים המאה והחתן רוצה לנכותם מהכתובה עם התוספת שעליהם שהם חמשים זהובים פסק בשו"ת רשב"ש סי' רפ"ג דהדין עם החתן ע"ש מלתא בטעמא עכ"ל. ותימה שלא זכר שדבר זה כבר נאמר ונשנה בתשב"ץ ח"ב סי' קס"ט ובח"ג סי' רס"ב ע"ש וגם הגאון רבינו עקיבא איגר זצ"ל בתשוב' הנדפסת בשו"ת חתם סופר סי' קצ"ב הזכיר זה לפסק הלכה והבאתיו לעיל סי' נ"ב סק"ב ע"ש):

בשעת נשואין עבה"ט (מ"ש ל"ד בשעת נשואין אלא אפילו כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וכ"כ בשו"ת מהרח"ש ח"ג סי' כ"ג) . ומה שהקשה בשם כנה"ג על המבי"ט שסותר עצמו ממ"ש בח"א סי' כ"ט למ"ש בח"ב סי' פ'. עיין בזה בתשו' מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' מ"ו ובתשו' כנסת יחזקאל סי' ע"ט ע"ש עוד: (ובתשו' ח"ס סי' קמ"ט כ' על נדון דידיה וז"ל האמת כי המבי"ט סתר עצמו מ"ש בח"א סי' כ"ט למ"ש בח"ב סי' פ' כו' והרגיש בסתירה זו הכנה"ג הובא בבה"ט סי' צ"ט ולענ"ד לק"מ בשנעיין בטעם הדבר שכ' בח"ב בי' פ' שיהי' שלו משום שהם כלי בית שנקראים על שם הבעל ומייתי התם כגון כוסות של כסף וקערה של כסף ומגריפה יע"ש יראה מזה אע"פ ששניהם משמשים אין זה נקרא תשמיש שניהם כי גם כל אוכלי שלחנו משתמשים בו וכן דרכו של עשיר מופלג שאפי' עבדיו משמשים בכסף וזהב והכל לכבודו נקרא על שמו וה"ל המתוקן לבעל שאפי' נתנום קרובי האשה מ"מ הכל שלו וכשרוצה שתקחם באלמנותה ישומו לה בכתובתה אך בח"א סי' כ"ט מיירי בדברים המיוחדים לו ולה כגון טבעת שיכול הוא לשומו על אצבעו וגם היא ואולי גם מצעות המטה החשובים שעושים לשניהם ממש בלי שישתמשו שארי בני בית בזה תליא אם קרוביה נתנו הם שלה ואינם נישומים ואם מקרוביו הם שלו. נמצא לפ"ז הי' ראוי להורות שהצוקר ביקס של כסף וכוס של כסף שניתן מאבי הכלה תקח' אותם בשומת כתובתה בניכוי דמי שוויים אבל היא תקחם משום שבח בית אביה ואודות מלבושים החשובים שעשאום הבעל על שמה אע"פ שכ' בשטר תו"כ שלה מלבד צעיפים ומלבושי' מ"מ הכתיבה היא שלא מעיקר הדין וכבר צווח הגאון ב"מ על זה מ"מ שמעתי שניתן לזו האלמנה שוה כמה מאות מלבושים ויהיה לה אשר לה אבל ליתן לה שאר תכשיטי כבית כגון טישטינר וכדומה אין לנו וא"כ רואה אני מה שירדו הב"ד לפייס ולבצע הריב ע"ד הפשר טוב וישר הוא כו' עכ"ל ע"ש):

סי' צ"ט ס"א אלמנה. נ"ב ע' לעיל סי' ס"ו בב"ש ס"ק כ"ג:

שם שמין כל בגדיה. נ"ב אם כתבם לה והקנה לה בקנין. ע' מוהריק"ש ובאורים גדולים לימוד רי"ז:

שם אין שמין לה בגדי חול. נ"ב ע' תשובת תשב"ץ ח"ג בחוט המשולש טור הראשון ס"ז:

ב"ש אות ג' י"ל קים לי. נ"ב ומ"מ כלי זהב לכ"ע שמין כמ"ש הריב"ש וכ"כ הסמ"ע סי' ל"ז ס"ק ס"ב:

שם אות ז' ואין חילוק. נ"ב וכ"כ המהרח"ש בתשו' ח"ג סי' נ"ג:

שם הוי מתנה גמורה. נ"ב ע' תשו' גלאנטי סי' י"ז ותשובת מור"ם רויטנבערג סי' ב' ותשו' מבי"ט סי' כ"ט:

שמין כל בגדיה דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה קאי אבל אדעתא למשקל ומיפק לא אקני:

אבל כו' שכבר זכתה בהם משעה שלקח לשמה והוא רוצה לגרשה ולא היא ואם נתגרשה מחמת שכופין אותו להוציא דינה כאלמנה:

אע"פ שנתגרשה שלא מדעתו וכצ"ל:

וה"ה לאלמנה כו' פי' שלענין מתנה דין גרושה והאלמנה שוים שגובין לעולם נראה לי האידנא שנוהגים בינינו חרם דר"ג שלא לגרש אשה בע"כ אלא מדעתה דין גרושה כדין אלמנה: ותמהני אשר לא זכר רמ"א ובנתגרשה מחמת מרדת שמין אף המתנה כמ"ש בסי' פ"ה:

בשעת נשואין נראה דגם מה שנוהגין קרובי הכלה לשלוח מתנו' אחר השדרה של החתן דזה ג"כ מתנה גמורה לה וכתב רש"ל הא דשמין בגדיה דוקא מה שקנה לה אבל מה שהכניסה לא הוה בכלל נצ"ב או נכסי מלוג: