שולחן ערוך, אבן העזר צ״ח: פטרה משבועה או ייחד לה מטלטלין גובה בלא שבועה ובו ז סעיפים: – עם 11 מפרשים

פטרה משבועה או ייחד לה מטלטלין גובה בלא שבועה ובו ז סעיפים:
אם פטרה הבעל משבועה גובה כתובתה בלא שבועה וכפי לשון הפיטור היא נפטרת כיצד כתב נדר ושבועה אין לי עליך אינו יכול להשביעה שום שבועה אבל משביע את יורשיה אם גירשה ומתה יורשיה נשבעים שבועת היורשים ואת הבאים ברשותה כגון אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה והלקוחות תובעים כתובתה נשבעים שלא פקדתנו ואם היא עדיין קיימת לא יגבו הלקוחות אא"כ תשבע היא שלא נפרעה. הגה וע"ל סי' ק"ה פטר אשתו בשעת מיתתו מן השבועה נוטלת כתובתה בלא שבועה אבל אם ראו אותה אחר כך מפסדת הנכסים צריכה לישבע (מרדכי סוף הכותב) ואם יש עדים שהפסידה או נתנה לאחרים או שהיא מודה צריכה לשלם ואינה נאמנת לומר שבעלה צוה לה כך (תשו' הרא"ש כלל נ') אבל אם עשאה נאמן בפירוש על כל דבר כשני עדים נאמנת: (ס"ה)

ומשביעין ג"כ יורשיה והבאים ברשותה אם פגמו הכתובה או אם נעשו אפוטרופוס ואפי' אם נתן לה רשות למנות אפוטרופוס:

כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותיך אינו יכול להשביעה לא איתה ולא יורשיה ולא את הבאים ברשותה שום שבועה אבל יורשיו והבאים ברשותו כגון לקוחות שקנו ממנו משביעים אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה כגון אם נתגרשה ומתה אבל אם נתאלמנה ומתה קודם שנשבעה אין יורשיה ולא הבאים ברשותה גובין כתובתה:

כתב לה נדר ושבועה אין לי וליורשי ולא לבאים ברשותי לא עליך ולא על יורשיך ולא על הבאים ברשותיך אינו יכול להשביע לא הוא ולא יורשיו ולא הבאי' ברשותו לא אותה ולא יורשי' ולא הבאים ברשותה ואפי' פגמה היא או היורשים כתובתה או יורשים מן היורשים אבל אם נעשית אפטרופסת לאחר מיתת הבעל לזה אינו מועיל הפטור אבל לאפוטרופסת שנעשית בחיי בעלה מועיל שאפי' ע"י גלגול אינו יכול להשביעה ויש מי שאומר שאפי' לא פטרה אין היורשים יכולים להשביעה על אפוטרופסות שנעשית בחיי בעלה:

על מה שמכרה בין מיתה לקבורה לצורך קבורה אין משביעין אותה אפי' ע"י גלגול:

כתב דלא נדר דלא שבועה אפי' אמר מנכסי אילין היורשים משביעין אותה אא"כ פטרה בפירוש מהיורשים:

אע"פ שהאמינה על יורשיו ועל הבאים מכחו אינו מועיל לגבות מהלקוחות בלא שבועה: הגה וי"א דגם לגבי יורשיו אינו מועיל פטור ונאמנות שהאמין לה אפי' פטרה בפי' לגבי יורשיו (ר"י ור"ח והרא"ש) ודוקא כ"ז שהיא קיימת אבל אם מתה או אינה יכולה לישבע יורשיה או היא נוטלין כתובתה כך בלא שבועה (ריב"ש סי' קס"ט ובסי' ק"ח) ונ"ל דכן ראוי להורות :

ושבועה. ל"ד כתב ה"ה אם אמר כי מחילה מהני באמירה בעלמ' נ"י. וכתב הר"ן ר"פ אע"פ דאם פטרה משבועת כתובה פטרה אף משבועה על התו' ח"מ ב"ש. אם אמר הבעל בשעת מיתתו הוו יודעים שנכסי אינם מספיקים לכתובת אשתי הרי זה פטרה משבועה והודה בשעת מיתתו שהוא חייב לה ולא אתפסי צררי כנה"ג וכ"כ בספר מעשה חייא בתשובה סי' ב':

מיתתו. דאז הוי כאלו נתן לה במתנה כל צררי שנתן לה או מה שלקחה בעצמה לכן אפי' לא אמר ממני ומיורשי א"י היורשים להשביעה ועי' ב"ש:

דבר. כלומר שכתב בפירוש על כל דבר שתאמר תהיה נאמנת אבל אם לא כתב רק סתם תהיה נאמנת כשני עדים לא קאי רק על פטור השבועה שתהיה נאמנת כשני עדים שיאמרו שיפרע לה הכתובה אבל לא לענין שאר דברים שתאמר בנכסי בעלה ח"מ:

יורשיה. עיין סמ"ע ר"ס פ"ד ועיין ב"ש ח"מ:

להשביעה. והרמב"ן והריטב"א ס"ל דיוכל להשביעה ע"י גלגול אעפ"י שפטרה בפירוש ועיין בח"מ סי' צ"ג:

היורשים וכו'. כתב הח"מ מיהו ע"י גלגול אפשר דיוכל לגלגל עליה ע"ש. וב"ש כתב בפשיטות דאפילו ע"י גלגול אין משביעים אותה לדיעה זו וט"ז כתב דלא קי"ל כדיעה זו שהרי בח"מ סי' צ"ג סעיף ג' איתא שם אם מת הרי היורש משביע את שותף אביו ולא אמרינן מדלא השביע אותו מחל לו ע"ש:

יורשיו. מ"מ קנין מהני כשנותן פטורים בפירוש מיתומים ב"ש. וח"מ כתב דאפי' קנין לא מהני ע"ש:

משנה כתובות דף פ"ו ע"ב

כפרש"י שם

וכ"כ טור הרא"ש שם בפסקיו

שם במשנה

שם בטור וכפירוש הי"מ במשנה הביאו הרא"ש שם

כפירוש הירושלמי במשנ' הביאו הרא"ש שם בפסקיו ופסק כחומר' כל הפירושים דכיון שהבעל מוחזק לא מפקינן מיניה אלא בדבר הברור לדברי הכל

שם במשנ'

נתבאר במ"ש לעיל סי' צ"ב סעיף א'

ג"ז שם במשנה

טור וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו

דאלו בלא גלגול ואפי' לא פטרה אין עליה שום שבוע' לדעת התוס' והרא"ש כמש"ל סי' צ"א סעיף ב'

שם בשם הרי"ף וכמ"ש בהלכות

כתב מתנה שם דף פז ע"א וכנהרדעי וכמ"ש לעיל סי' צ"ג סעיף כ"ה

כאבא שאול בן אבא מרים בבריי' דפסק רב נחמן אמר שמואל הלכתא כוותיה

הרי"ף בהלכו' וכפירושו דס"ל דלא פליג אתנא דמתני' דאבא שאול מיירי בשלא פי' שפטרה מן היורשים ותנא דמתני' איירי שפי' ב"י

הרי"ף אהא דתנן מנכסים משועבדים וכו' דפ"ז ע"א דלא מהניא היכא דאיכא עליה חוב לאינש אחרינא הביא ראי' מהא דאמר שטר אמנה אינו נאמן וכו' שם פ"ב דכתובות וכ"כ ר"ח ואפשר דטעמי' דחיישי' לקנוניא

עיין בח"מ סי' ע"א סעי' י"ז:

כתב לה כל א"י להשביעה שום שבועה ר"ל אפי' שבועת אפטר כמבואר בטור וכ' הנ"י ל"ד כתב ה"ה אמר כי מחילה מהני באמירה בעלמא. וק"ק הא איתא סימן צ"ב סעי ב' בהג"ה דקודם ארוסין לא מהני סילוק משום דהוי דבר שלא בא לעולם והכי בתשו' ומובא בח"מ סימן ר"ט שס"ד בהג"ה דכשם שאין אדם יוכל להקנות דשלב"ל כן א"י למחול ומה יועיל מחילה לשבועה אפטרה הא בההיא שעתא עדיין לא לקחה מידי ולא נתחייבה למיהב עד דיפול עליו שם מחילה. ולולא דברי קדשו דנ"י ז"ל הי' נלע"ד לא מיבעי לר"ת דא"י להשביעה כ"א בשעה גביות כתובת מיד שמחייב עצמו לפרוע בלא שום שבועה ממילא מחויב לשלם כמבואר בח"מ סימן ע"א דאפי' במע"פ בלא קנין שייך נאמנות בתחילת הלואה. והרי היא ממילא כאינה תובעת ופטורה משבועת אפטרוה ולהרי"ף ולת"ק דיוכל להשביעה כל שעה מ"מ י"ל מפני שעל תנאי זה נכנסה להתעסק הוי ככל תנאי פועלי' שנגמר בדבור כמבואר בח"מ סי' שט"ו ואם היא עדין קימת כו' ע' ח"מ וב"ש וכן האריך להקשות הפ"י ולע"ד להכי כתב הרא"ש על פירושו ברש"י והכי מסתבר דודאי ידע נמי לפרש רש"י ז"ל על דרך הב"ח אלא דמסתבר לו הכי ע"פ דברי הרשב"א בחדושיו לכתוב' הנדפס מחדש שכתב נלמד מרש"י שאם לא מתה האשה עצמה נשבעת ומסתברא דכל מקום שיכולה למחול דאי אמרה פרוע הוא מהימן מוכר הוא עצמו נשבעת ואי לא לא גבי מאשר שקיים (ור"ל דכל זמן שקיים ואינו רוצה לישבע חשבי' מניעת השבועה להודחה שנפרע וכיון שנאמן לא גבה הלוקח) אבל כ"מ שא"י למחול הרי הוא כמי שמת וגובה בשבועת לוקח כעין של יורשים עכ"ל. והנ"י כתב בלשון זה דאם היא בחיים איך ישבעו הלקוחות והלא למחר תאמר שהוא פרוע והיא נאמנת במגו דמחילה וכן הדין במלוה הלכך היא או המלוה ישבע בעצמם אבל מכנסת לבעלה שטר חוב שאין יכול למחול גם פרוע א"נ והרי הוא כאלו מת וגובה בשבועה והב"ש העתיק הנ"י בקיצור גם יש לומר דאלו לפי' האחרונים ברש"י היה מוכרח לכתוב אם מתה ולא פקדה אף לפני עד אחד שלא נפרעת וע' בח"מ סי' ק"ח ש"ך סק"י (ומכל מקום הטעם דחוק קצת כיון שאם אינה נשבעת חייבת לשלם להלקוחות הרי הדבר נוגע אליה ולמה לא תהא נאמנת בדיבורה שאינה נפרעת ע"פ הנאמנות) אלא דצ"ע דבח"מ סי' ס"ו סעיף ט"ו כ' הטור וש"ע וכן אם הלוה קיים וטוען שהוא פרוע ואין בו נאמנות אם המוכר קים ישבע ואם אינו רוצה לישבע לא יפרע הלוה וכ' הש"ך אבל יש בו נאמנות א"צ לישבע והלכך אף שא"ר לישבע גובה. הגם שאפשר לדחוק בין נאמנות שהמלוה נאמן בדבורו אמירתו שאינו נפרע הרי הוא כאלו נשבע אבל שבועה אין לי עליך דלא האמינה אלא שמחייב עצמו אף שתשקר בזה אמרי' חיוב זה לא נשתעבד אלא כשהחוב בידה וכה"ג ראיתי בספר ע"פ שדחק באופן אחר כל זה אינו נוח לי למשמעות הראשונים הנ"ל דשוים הם ונלע"ד ליישב ע"פ דברי הרא"ש פרק הכותב סוף הלכה כ"ח והוא בב"י סימן זה וסימן ק"ה בש"ע דאם אמרה נפרעת נאמנת במגו דמחילה וקשה הא כתב פרק ב' דכתובת גבי שטר אמנה שזה לא חשיב מגו דירא להפסיד חובו משא"כ אמנה ופרוע יודע שהלוה יודע האמת שחייב וכן הקשה הע"פ עיין עליו ולע"ד לק"מ דלוה אם לא פרע אף כי המלוה אומר שפרע פשיטא יודע שלא פרע אבל אשה מיד שאומרה נפרעת חישב הבעל שמא תפשה מעצמה ובודאי נפרעת ומה"ת שיפרע ולהכי לגבה פרעון ומחלי' שוים וא"כ לק"מ דדברי הטור ח"מ בנוים ע"פ דעת אביו דבמלוה ולוה למית ליה מגו דמחילה ואם יש בו נאמנות אינן נאמן במקום שחל לאחרים והוי כאלו מת וגובה אף אם אין רוצה לישבע משא"כ באין בו נאמנות סובר כבעל התרומת שבח"מ סימן מ"ז וסימן ס"ו בש"ך ס"ק ל"ג דכיון דאם טוען אשתבע אין יכול לגבות בלא שבועה אם אומר שהוא פרוע נאמן בלא מגו אף בחב לאחרים כדהקפיד נמי בסימן מ"ז דוקא ביש בו נאמנות ולהכי כשאינו רוצה לישבע חשבי' כאלו אומר פרוע ופטור משא"כ הכא דיש לה מגו אף ביש בו נאמנות אם היא חי ואינה רוצה לישבע חשיב כאומרת פרוע ונאמנת במגו. וא"ל הא סוף פרק כל הנשבעין כתב הרא"ש ההוא טעמא וההוא מגו אף במלוה ולוה, דשם כתב על היכי דמת לוה אחר לקיחת השטר והוא מגו טוב דאמר ליה שירא להפסיד חובו דאף כשיאמר פרוע יפסיד כי מאין ידעו יורשי לוה שאינו אמת שפרע אבוהו ולהכי כשהמוכר חי אף הוא צריך שבועה ואפי' יש בו נאמנות מטעם המגו כי הכא ובזה מרוח ששם בח"מ סעיף ט"ו כבבא דרישא היכי שמת לוה אינו מחלק בין יש בו נאמנות לאין בו דיש לו מגו ודוק. אמנם הנ"י הנראה לי דמשמע אף במלוה ולוה אפי' בשטר בנאמנות אם המוכר חי וא"י לישבע יפסיד הלוקח היינו לשיטתיה דבפרק ב' דכתובות נמי אינו מזכיר תירץ קמא דתוספת דירא להפסיד חובו ותופס המגו בשלימות ולפי זה עיין שם בש"ך סעיף קטן כ"א כתב דיש בו נאמנות אם אומר המלוה נפרעתי נאמן במגו דמחילה צ"ע בכונת הטור וש"ע דאלו היה שייך מגו אף כי לא אמר פרוע אלא שא"א לישבע חשבי' כאומר פרוע כי הכא וזה נמי טעם בעל התרומת שמשיגו הש"ך בסימן ס"ו ס"ק ל"ג במה שכתב אבל יש בו נאמנות מוציא ממנו בעל כרחו וכתב ולא נהירא לי וכו' ועוד דהא טעמ' משום דנאמן במגו ולהרא"ש ניחא דבמלוה ולוה ל"ל מגו ומה שכתב דהא טעמא הוא היינו לשטתו סימן מ"ז אבל דעת בעל התרומת הפוכה מדעתו דבאין בו נאמנות נאמן בלא מגו והיא נמי דעת הטור ודוק. אך עדין צ"ע הא סברת הרשב"א ונ"י שייך אף בהיורשים דיש לו המגו דמחילה כדקיימא לן ואפי' יורש מוחל ואם כן כי מתה נמי נימא דוקא היורשים ישבעו ואם א"ר לישבע יפסידו הלוקחים אלא שיחזרו עליהם ואיך תנן אבל משביע את הבאים ברשותה וכבר משמע ל' הנ"י דאף במלוה ולוה אם המוכר מת הלקוחות נשבעין ואפי' הלוה חי וטוען אשתבע דלא כהטור וש"מ ח"מ סעיף ט"ו הנ"ל ואף דיש לומר דקאי בשיטת הי"א שבטור שם דסבירא ליה באמת אף במלוה ולוה הכי מ"מ לטעם הנ"י כנראה לי איך ישבעו וכו' הכל קשיא הא זה גופא שייך נמי ביורשים ועל כרחך דאזלו בשטת הסמ"ע סימן ס"ו וסימן פ"ז ס"ז י"ב דאם היורשים א"ר לישבע' אינם פורעים מדידהו אלא מנכסי אביהן ומוקמו להמתניתין בשלא הניחה לירש יותר מהכתובה שמכרה וכן איירי במלוה שאינו מניח אחריו או שהניח ואינו עולה כשיעור החוב דאז למית ליה מגו דאלו מחלו חייבים מנכסיהם בכל החוב כבח"מ סימן ס"ו משאין כן בחה"מ דאיירי באין בו נאמנו' וגם בל"ז ל"ל מגו לשטתם הנ"ל אלא דמצד עצמותם נאמנים בשאומרים פרוע ומשום דלא ניתן לגבות כשטוען הלוה אשתבע אם לא בשבועות המלוה או יורשיו להכי סותם דאם א"ר לישבע יפסיד לוקח וחוזר על נכסי אבוהון אך לפ"ז מ"מ צ"ע הכא באשר הבעל חי כמו שם דהלוה חי' היה להפוסקים לחלק בין הניחה נכסים כדי הכתו' בלא הכתו' דאז יש להיורשים מגו דמחילה ומ"ש כי היא חי ומ"ש שמתה להיורשים דוקא ישבעו ומסתימתם ודאי משמע דאין חילוק אמנם כבר הבאתי סי' צ"א מה שהבעה"ת מדחה הי"א שרצון לומר אף במלוה ולוה אם מת המלוה הלקוחות נשבעי' ומביאים ראיה מהכא וזה לשונו מסתביר דליתא חדא דהתם על שמא והכא ברי ועוד שבועה זו לבטלה היא שהשטר מקיום מעדיו' שהמוכר אמר שאינו פרוע הלכך אי איתי' למלוה ולא בעי אשתבועי חייב מדינא לשלומי ואי מיית והיורשים לא בעי לאשתבועי חייבין לשלם ונלע"ד דסברת הנ"י דאיך ישבעו ולמחר כו' לא סבירא להו כי באמת דחוקה דהא אפשר להגבות להם קודם שישבעו ע"י זיכה לאחר אם ישבעו ופשיטא דאח"כ אין במחילתם כלום והעיקר כבח"ר הנ"ל דהטעם פשוט כל זמן שאפשר להתברר ע"י המוכר או יורשיו ע"י שבועתם דהיינו באופן אם מיראת השבועה יאמרו פרוע יהיו נאמנים במגו עיקר השבועה עליהם וכנראה נמי דלא מסתבר לבעה"ת למוקי' מתני' דהכא בדוחקא שלא הניחה נכסים באופן דל"ל מגו ולהכי במת מוכר מחלק כדמחלק דהכא אם מתה האשה אף של היורשים נמי אית להו מגו כמו לדידה מ"מ לא משגחינן בהיורשים לומר אם אינם רוצים לישבע דילהוי כאומרים פרוע ומן הטעם שמחלק אמנם אף חלוקו צ"ע גדול מה שכ' דהתם על שמא ק' הא הכ"א נמי נכלל בפטורו טענת פוגמת ועלה קתני אבל משביע את הבאים ברשותה והרי ברי קטען וישבעו יורשים וע' ח"מ וע"כ לידחוק אף דמתני' סתמא בכל השבועות מ"מ אבל משביע וכו' אינו מפרש אלא באינו טוען ברי אלא שרוצה להשביע בשמא על האפטרו' וכמסקנת הפוסקים בסי' צ"ז דבלא גלגל יוכל להשביעה ומה שכתב ועוד כו' נמי צ"ע דהכא נמי שייך וע"כ נמי לדחוקי הן לפי' הג"ה שבש"ך סי' פ"ו ס"ק י"ז שפריש שהשטר שקנה כיון שהוא מקוים הוא בחזקתו וכי' י"ל כתובה אינה כלל בחזקתה והראיה שצריכה שבועה בלא גלגל אף בשמא ולפי' הש"ך שכ' שטר הכתובה של המוכר מראה שמכרו בחזקת אינו פרוע מ"מ אפשר דבתר המכירה תפסה ונתפרע ואם הגידה להלוקח משא"כ במלוה ולוה סובר דע"כ טענת הלוה שפרע קודם המכירה דאלו אח"כ מן הסתם המכירה קלא אית לה כדאי' בש"ך סי' ס"ו ס"ק ס"א ולכל הפחות תערומות ללוקח עליו ולא חיישינן לטענה זו ושפיר דומה לבטלה ועכ"ז דחוק וצ"ע בגוף הספר:

והנה לעיל הוכחתי שהנ"י ע"כ קאי בשטת הסמ"ע סי' פ"ו ס"ק י"ב ופשטו של ח"ר הנ"ל נמי משמע הכי ואולם הש"ך סי' הנ"ל ס"ק י"ח משיגו וכ' וגדולה מזו נ"ל דאפי' הרא"ש דס"ל דפטורין מודה הכא ע"ש במה דמחלק דהכא חוב של לוי נחשיב כשל ראובן ממש וניחשב כמוסר קרקע ראובן ע"ש ולע"ד תימא איך יש להעלות על הדעת דשל לוי המשועבד לשמעון יוחשב יותר של ראובן משל שמעון עצמו דבשל שמעון אבוהן עצמו לא יהיו נחשבים כ"א מזיק שעבוד ראובן ובשל לוי המשועבד לשמעון אביהם יהיו נחשבי' לגבי ראובן מזיק ממונו ובפרט למסקנת הפוסקים שעובודא דאוריי' כמעט אין הדעת סובל זה. והראיה שמביא מפסחים דלהכי אמרינן דלא שייך מכאן ולהבא גובה לע"ד לא דמי דשם הכ' קאמרינן דנהי דמכאן ולהבא גובה לענין שיהא חשוב לגמרי של המלוה וקודם גבי' אין לו כ"א שעובד מ"מ לא הוי כיתומים שקנו קר' כיון דהלוה שני משועבד היה למלוה ראשון מיחשב קר' זו כאלו היתה ביד ראובן מפני השעובוד שהיה לו עליה וב"ח של ראובן גובה אות' בשעבודו שיש לו על נכסי ראובן כאלו הניח ראובן נכסי עצמו אבל ודאי לא עדיפו מנכסי ראובן עצמו וכן מבואר שם בתו' ואלו להרא"ש כיון דאפילו הניח ראובן נכסי עצמו והיורשים הזיקום במכירה פטורים מכ"ש מה שהזיקו בנכסי לוה של ראובן ומה שמביא ראיה ממחילת שט"ח לע"ד להרא"ש בל"ז מוכרח לומר דמחילה נחשבת מזיק ממון משום דהשטר ראוי למכור כדאי בב"ק דף ע"א ע"ב בתו' ד"ה וסבר לה וזה קצת סיועה לשטתו שסובר במחילת שטר אינו חייב כ"א הדמים שנתן הלוקח שלזה נחשוב מזיק ממון ועל המותר אינו כ"א מזיק שעבוד כגרמא. ובלא כל הנ"ל אני תמה אף על הסמ"ע מה הוצרך לכל זה כי לע"ד ביורשים שאין להם מה לירש שפטורים אפי' מפרעון חובות אבוהן מה עסק ללוקח עמהם שמחויבים לישבע עד שיהיו מכח שממאנים לישבע נקראים מזיקים בשלמא נכסי אבוהן נשתעבדו להעמיד המקח בידו וי"ל כמו שאבוהון אלו לא רצה לישבע מחויב לפרוע כן נשתעבדו נכסיו שאצל היורשים אבל באין להם מה לירש לימא ליה את לאו בעל דברים דידן ומה לי ולך לישבע לו יהא ברור שמכר לך שטר פרוע הא אין עלינו לשלם השתא תזדקק אותנו לישבע ולכן לע"ד הדין עם הסמ"ע:

להגה"ה פטור אשתו בשעת מותו הח"מ כ' לע' בב"ח והב"ש מביאו שכ' דהשערים פליגו דבשעת מיתה גרע ונ' ליישב בדעת השערים דסתם פטור לא קאי כ"א לנ"מ וצ"ב כי היכי דלא לסתור הרי"ף בהלכות דאיירי בדלית לה נ"מ ולא צ"ב וכ' וכן משמע בד"מ ותמהני איך לא עיינו בהשערים שער י"ו אופן י' דז"ל במקום שהאשה תובעת כתו' מיתומים צריכה לישבע ואע"פ שכ' שטר נאמנות ממנו ומיורשיו לא הועיל כלום להיות נאמנת במקום שתובעת כתו' להוציא מיורשים בלא שבועה דאמרינן להכי פטרך סתם דלא צריכת לאשתבועי אמאי דתבעו מינך אבל למה דתבעת מנהון ולא פטרך דהואיל שכ' לה סתם דיינינן ביד בעל השטר על התחתונה עכ"ל הרי מבואר דעתו נגד כה"פ דמשוה ר"ש למ"ש דאפי' פטרה ממנו ומיורשיו לא מהני למה שתגבה איהי וסובר דבזה פליג ר"ש עם סתמא דמתני' דס"ל דבסתם נאמנות מכל שבועה פטרה ור"ש וא"ש ס"ל כד' ופוסק כר"ש ובענין זה מביאו המרדכי לחולק על המקצועות שכ' הפוטר אשתו מן השבועה נוטלת הכתו' בלא שבועה הרי דס"ל דבסתם פטור שבועה אפי' לא הזכיר נטילת הכתו' בהדיא נמי פטורה ונוטלת בל"ש וכן הבינו הד"מ והוציאו מהלכה וכ' ואין כן דעת הפוסקים ומה שהוקש' להם סתירות הרי"ף אין בכך כלום כמבואר וגם כל דברי שער זה סותר דעת הלכות ודעת הרי"ף בתשו' אופן א' כ' נגד הריף בתשו' שבב"י סי' צ"ו וב"ש ס"ק ח' הבאתי שם דעתו לחולק אופן ד' תמוה שהכריע תי' ר"נ על הפוגמ' דאלו לאפטר' ל"ל לפטור כמו שזכרנו באופן א' ושם הכריע ע"פ דברי ר"ש בעל פלוגת' דמתני' ומה ענינו לפי המהני' בהת"ק אופן ה' כ' שנפטור ממנו ומיורשיו מועיל שאין היורשי' יכולין להשביע אלא על מה שנו"נ בחיי הבעל שאלמלא לא פטרה היו יכולים להשביעה אף שלא היה הוא דהיינו הבעל יכול לעשות כך וזה מהיפך להיפך עם הרי"ף בהלכות ושבתשובה הנ"ל בשם הנ"י וצ"ע הסוגיא לדעתו דלדבריו ע"כ מפרש מה דאמר ר"ש כ"ז שאינה תובעת אין היורשים משבועים היינו מפני הפטור של הבעל וכ"ז שתובעת משביעין משום דיד בעל השטר על התחתונה דלא פטרה כ"א להחזיק וא"כ מאין נשמע מר"ש דפליג על ר"א ומחלוקותו בחייו דלא יוכל להשבי' דהא לא אפשר אליביה לומר דיורשים וה"ה לבעל דמה ענין זה לזה דהיורשים משום תפטור הוא דא"י להשביע וא"כ אופן א' עם פי' הסוגיא צ"ע האופן ח' ג"כ נגד כה"פ ע"ש כנראה אחז במקצת פירש"י ותו' ובמקצת פי' הרי"ף ומי יוכל לעמוד על סוף דעתו הרמ"ה:

והנה הרמ"א ז"ל כ' דין זה הכ' אף דדברי רב נוטראי אמורי' לדברי א"ש דלא מהני פטורים לגבי יורשי' מ"מ בשעת מיתה מהני וא"כ מקומו סוף סעיף ה' בתר הי"א אלא דלמ"ד נמי ממנו דה"ה היכי דפטרה בלא הזכרת יורשיו דנמי מהני וכן מסתביר דבשעת מיתה הסתם כפירושו דאלא למאן פקיד וכ' הר"נ הטעם משום דחשבינן ליה כנותן מתנה ודברי ש"מ כמסורין ולע"ד ר"ל דבש"מ דבדבור מצי מקנה הוא כנותן דמי הכתובה במתנה וכאלו ציוה לתת לה מנא דמהני משא"כ פטור דבשע' קדושין דמטעה מחילה או תנאי הוה בזה אמרין לדא"ש לא מהני ליורשים וא"כ לע"ד מכ"ש בבריאתו אחר החתונה דוודאי שייך כל הדינים לחלק בין הזכיר יורשיו וכן לי"א שבסעיף ה' דלא מהני כלל ואולם הב"ש הוסיף בלשון הר"כ דחשבינן ליה כנותן לה במתנה כל הצררים שהתפיס לה ושלקחה וזה נמי מועיל העבור אף בבריאות ובכונה זו הולך נמי הח"מ שכ' ל"ד בשעת מיתה ה"ה מחיים אבל תמהני הא דקדק וכ' דכיון דקמפקיד בשעת מיתה כמקבלת מתנה דמי' המקצעות כ' וכיון דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי' ולמתנה במה שבידה מה צריך לזה הרמ"א ז"ל נמי דקדק בשעת מיתתו ומה שכתב דלהכי נקט בשעת מיתה כדי לפוטרה להבא אפילו לא ידעתי להולמן אף שמבואר הכי בדברי הגאונים דהא להבא היינו בשנעשית אפטר' לאחר מותו בנכסי יתמו וא"כ לא מיבעי' לפי' הב"ש דחשבונן כנותן מנת' מה שתפסה תינח במה שעבר אבל להבא הא כל הפוסקי' הסכימו דאפי' פטורים בפי' ל"מ וכפירש"י משום דנפלו נכסי קמי יתמי ומכ"ש איך יועי' מתנתו במה שתקח מנכסי יתמי ותו איך אפשר במה שתקח דבריו כמסורי' וקי"ל נמי מולת' דלית' בברי לית' בש"מ וע' פח"מ סי' ר"ט בהג"ה סעיף ד' ותו דרחוק מהדעת שבסתם אמורה תנו לה כתוב' בלא שבועה יהא נכלל מה שעתידה ליקח ואפילו הרבה שיהי' לה במתנה ותו דא"כ אמאי מסיימו שאם רואים שכגונבת משביעין אותה הא בהיתר לוקחה אלא אפילו לפירושי דחשבינן לנותן מתנה דמי הכתובה נמי קשי' הך במה נפטרה להבא והנלע"ד לדחוק דבמתנה זו ויצאה מדין כתובה והוי כשאר חוב ע"פ מתנות ש"מ בלי שום שבועה ולהבא דפטורה היינו בשאין היורשים יכולים לטוענה בחשד ב' כסף שאז אין להם להשביעה מצד האפט' כ"א בשתבא ליגבו' הכתו' שמחויבת בהשבע' כתו' וע"י גלגל חייבה נמי שבועת אפטר' בלא טענת חשד משא"כ זו ומסיימו אבל אם רואים כו' ואה"נ דלא צריכין לטעון טענת ברי דזה פשיטא אלא ר"ל טענת ברי של חשד וצ"ע:

אם פגמו הכתוב' ע' ש"ך ח"מ ריש סי' פ"ד וא"י למה השמיט ראיה זו:

אבל אם נעשית אפטרו' אחר מיתת בעלה כו' כ' הב"י ז"ל בשם משרים אלמנה הנו"נ בתוך הבית א"י להשביעה על טענת שמא אלא כשחושדין עליה ב' כסף אבל בפחות לא וקודם שחלקו אבל חלקו ונסתלקה א"י להשביעה על שמא עכ"ל והוא פשוט שבזה לא עדיפו יתומים משותפין דצריכי' טענת חשד שהוא טענת שמא כהבואר במתני' דפ' כה"ג ואלו נשבעין שלא בטענה ומפרש בגמר' טענת ברי והמרד' פ' הכותב מוקי' המתני' דתנן התם האשה הנו"נ באלמנה הבאתי אותו לעיל וע' תשו' שב יעקוב חלק א"ע סי' כ"ט כ' זאת ועוד אחרת בנ"ד לא צרכינן להאי דכיון דהיתה אפטר' לאחר מיתה כו' אי נעשה אפטרו' א"מ בעלה ולא מהני לזה הפיטור של הבעל גם היתומים מן היתומים אין יכולים לגבות כלל מפני שאין אדם מוריש מוכח מיני' דס"ל בפשוט דאפילו אשה שיש לה נאמנות ממנו ומיורשיו דאין מורין בה אין אדם מוריש כדמסיק הרמ"א ס"ס זה מ"מ כשהיתה אפט' אחר מיתה שייך א"א מוריש ומשום דשבועה זו עליה בלא גלגול משא"כ אפטר' דבחייה נספוק ברישא מדיש סברה דוקא ע"י גלגול וזה צ"ע לע"ד דאף דאמת דבלא גלגל היא מ"מ היכן מצינן שיהא גביות הכתובה נתלה בה לומר מכחה א"א מוריש דבשלמא על האפטר' שבחייו אפשר לת' שב"ב ל'סוף מי שמתה' נראה שזה בכלל אמרם אין אלמנה נפרעה אלא בשבועה וממילא מכ"ש אם היתה אפוטר' ואף בזה ע' סי' צז מה שכתבתי הנראה לע"ד בזה דעת הפוסקים דלא כהתו' עכ"פ לשטת תו' שבועה זו ע"כ נמי לא צרוכה טענת יורשים אלא הב"ד מעצמם משביעי' אותה אבל שבועה זו דלאחר מיתה הא מבואר במשרי' דצריכה אפילו טענה ב' כסף וכן בדין כי מהיכי תיתא במה שמתעסקה בשלהם ויודעין ברי שיתעלו מכל השותפין וא"כ מה"ת לומר בשבילה א"א מוריש ומי עדיף ממת מלוה בחיי לוה ואח"כ מת לוה דרב ושמואל מודו דיורשין נשבעין וגובין אף דכבר טען לוה אשתבע לי מ"מ מדאינה ברורה דאפשר לא טען לא אמרינן א"א מוריש כמבואר לעיל בשם הפרישה וסמ"ע סי' ק"ח ס"ק ל"ו מכ"ש שבועה זו דאינה ברורה כלל עד דטענו חשד ב' כסף ולא נתלה מעולם בגביו' הכתו' או ביתומים דוקא ואינה אלא כשבועות אפטר' של כל אדם מה"ת לומר על החוב כתו' בשביל זה א"א מוריש (ואמת שכזה נמי צריך לי עיון על המרד' פרק כל הנשבעין שמביא ראיה דלהחזיק אמרינן אדם מוריש ממה דקי"ל שטר כיס היוצא על היתומים דטענינן עבורם על החצי הוחזר במגו דנאנס אע"ג שהוא לא היה נאמן אלא בשבועה וק' נמי דמה ענין שבועה זו דלא ברורה עד שיטען לו החזרת או השבע שבועת שומרים דנאנס' לשבועה זו דאפי' להחזיק צריכה שבועה בלי שום טענה כמו אלמנה שתפסה לכתו'. והח"מ סימן צ"ו ס"ק ד' כ' על ראיה זו שהיא ברורה ולע"ד צ"ע. ואף שהתו' במס' ב"ב דף ע' ע"ב ד"ה מ"ד כתבו נמי קושיא ותי' זה י"ל שלא כתבו אלא דרך קושיא ותי' והעיקר סמכו על הראיה מדב"ש) גם על דבריו הראשונים הנ"ל יש לע"ד לדון תחילה מחליט דהפטור קאי אף על היורשים מטעם יד בעל השטר על העליונה ומ"מ מחליט שאין מועיל כ"א שאין היורשים יכולים לטעון טענת ברי פרענו ובמלת ושום אדם ביאר דנכלל היורשים ואפי' עדים ומכ"ש עד אחד להשביעה נגדו ואך לזה אין מועיל שאין הב"ד בכלל ואנן טוענים עבורם שמא פרע אבוהון. ולע"ד יש ללמוד מהרא"ש איפכא שהרי חולק על הראב"ד שסובר דאין סתם נאמנות מועיל נגד עד אחד ופוסק דמכל שבועה שהב"ד מחייבין בלא טענת התובע פטרה וא"כ מכ"ש בפטור זה שפטרה מעד אחד שהב"ד אין יכולין להטיל עליה ע"ש היטב. ומ"מ לדינא לע"ד יפה כיון חדא דעיקר הנאמנות בלא שבועה לא נאמר כלל אלא מכללא דאלו בשבועה הוא למותר ולשון נאמנות כזה לא מצינן בח"מ סי' ע"א ותו די"ל שאין פטור היורשים בכלל ואי משם דכ' הש"י ז"ל דאו לחלק וגם דיד בעל השטר ע"ע. ולע"ד נמי יש לכלל פטור היורשים ממלת כל זמן ששטר זה יצא מת"י שלם שמורה כל זמן ואפילו אחר מותו עם כל זה אני אומר דלא עדיף כל משמעות אלו ממשמעות המבואר להדי' בנאמנות מפורש בלי שבועה ואומר מנכסי אלו בלשון אבא שאול דמשמעותו ודאי אף מן היורשים ומ"מ אמרו חכמים אין נפרעין וע' בהרשב"א ורא"ש שזה עיקר טעם הרי"ף שאין הולכין בדין זה בתר משמעות השטר ומכ"ש שלא לידון בו יד ב"ה ע"ע ונמצא דלכ"ע ואפי' להרי"ף ור"מ מחויבת לישבע ולמשמעות הרמ"א לא הכריע דאם מתה בני' יורשים כ"א בפוטרה בפי' דלהרי"ף א"צ שבועה הא כא"ש ורו"ש עבדינן אם הוא בלשון א"ש עצמו וע' ב"ש כי זה עדיין צ"ע ודוק:

אחר מיתת בעלה ע' בכתובת דף פ"ח ע"ב בתו' ד"ה וקמפלגי ויראה לע"ד דע"כ במינ' ב"ד לא איירי דאין ממני' נשים וגם לא במינה אבי יתומים דלמה תגרע מאינש דעלמא דקי"ל לא ישבע אלא דאיירי בשנעשית מעצמה או ע"י היתומים. ובד"מ כ' על דברי הרי"ף שהוא היש מי שאומר דברי הנ"י בלשון זה ובנ"י משמע דאם היתה אפטר' בחיי בעלה ונמשך כך לאחר מותו או שמונה האב בחייו דזהו מקרי אפט' של חיי בעלה אבל אם מנהו יתומים הוי דלאחר מיתה וצ"ע שם עכ"ל ד"מ ומשמע מהד"מ דברי הנ"י אמורים לשטת הרי"ף דאפילו הנמשך מבחיי בעלה נמי אין משביעין אותם אפילו על מה שנתעסקה אחרי מותו וזה לע"ד נגד הסברה דהא טעם הרי"ף מדלא השביעה מחל ואיך שייך דמחל מה דהוה לאחר מותו והממון של יתומים ותו דלמא אלו חי וראה מה שראו היתומים שיש לחושדה היה משביעה וכנראה דלזה הניחו בצ"ע ועיינתי ומצאתי דבריו נראים כמעורבבים וצריכי' פירש וזה לשונו אחרי שהעתיק לשון העיטור כ' ופסקן של דברים דאי קאי ארישא אע"פ שלא אמר אין לי (אלא בלא נדר ובלא שבועה סתם) גירסת ד"ת ולע"ד א"צ לא מיבעי' איהו שא"י להשביעה אלא אף יורשים אין משביעין אותה על אפטר' שעשת' בחיי בעלה אא"כ היתה תובעת ובאת לגבות כתו' מהם וכדפי' וכדמוכח בגמרא (ובפלוגתא דחנן ובני כהנים גדולים) גירסת ד"ת א"נ משביעין אותה היינו אם נעשית אפט' לא"מ בעלה או אם באת לגבות משביעין אותה אפילו במה שעשתה בחיי בעלה וכדפרישת ותרווייהו איתניהו ואי קאי אמציעתא שפטרה ממנו ומיורשיו אפילו נעשית אפט' אחר מיתת בעלה פטורה ודוקא בשמנה אפט' בחייו ונמשך אפטר' שלה לאחר מיתה אי נמי שמינה אותה עליהם בפי' אבל יתומים שהושיבו אותה אפט' זהו אינה בכלל דנכסים של יתומים הם והם מושיבים אותה לדעתם בנכסים ונשבעת להם כ"ז שיורצו כן העלה הרמב"ן בחדושיו עכ"ל וע' טרם חידושי הראה במקומו היטב. והכי פירש הנ"י דאי באי ר"ל סיפא דמתניתין הלכה וכו' על רישא ר"ל כדפירשה הרי"ף בדלא פטרה כלל אע"פ שלא אמר אין לי וכ"ש אמר אין לי לא מיבעי' איהו שא"י להשביעה וכו' אא"כ היתה תובעת ר"ל דפוסק כר"ש דפליג על ר"א ומחלוקתו דבין הוא ובין יורשיו אינם יכולין להשביעה על אפטר' דמחיים כ"א בשעת הגביי ע"י גלגול וה"ה בשנעשית אפט' אחר מיתה אז מגלגלין אפילו מה שעשתה מחיים ודלא כדפסק הרי"ף כסתם מתניתין אלא כדפסק העיטור מהכרעת פלוגתא דחנן כר"ש ולכן אליבי' הו' אמר ק"ו מלא אמר משא"כ להרי"ף אליבא דת"ק הו' איפכא כדאכתב לקמן ואי קאי אמציעת' ר"ל אבבא דרישא דסיפא דהיינו כת' לה אין לי ולא פטרה מיורשיו כי כן אינ' דמוקי' לה בהרא"ה דאם דינה דוקא מאפט' שבחיי בעלה פטורה ולא מנעשית לא"מ אבל בפטרה בפי' מיורשיו אף ממה שעשתה לא"מ בעלה פטורה וע"ז כ' הרא"ה ונראה דוקא כגון שנמשך אפט' שלה לאחר מיתת בעלה א"נ כגון שהוא מינה אפט' אבל אם הם מינו' אותה נרא' שמשביעין אות' דהיכי מהני פטורים דידי' למה שהן עושין מדעתן עכ"ל הרא"ה ועפ"ז כ' ואי קאי כנ"ל (היכי) שפטרה ממנו ומיורשיו ותיבה זו (היכי) נלע"ד להוסיף וגם בריש דבריו שכ' אלא איכא דמוקי לה אמציעתא דאמר אין לי ולא ליורשי להגיה ולמחוק ולא ליורשי או דפירש דאמר אין לי ולא אמר וליורשי ודוק) ור"ל דאי קאי אמציעתא כנ"ל אף דמבואר במתניתין דמשביעין אותה על העתיד אבל היכי שפטרה ממנו ומיורשיו אפילו על מה שעשתה לא"מ פטורה ומבאר ודוקא וכו' כהרא"ה ממש וכנראה מפסק זה דאם קאי אמציעתא אף דלפי' זה ר"ש למסקת ר"פ פליג וסובר דכ"ז שתובעת ל"מ כל נאמנות שבעולם מ"מ פוסק בזה לא כר"ש אלא כהרי"ף וכסתם מתניתין כיון דלפי' זה לא שייך לופלוגתא דתנן דאיירי בלא שום נאמנת. ומעתה נתברר דלא שייכות דברי נ"י לפסק הרי"ף כלל ולהרי"ף על שנעשית לאחר מיתה אפילו' בנמשך מחיים דבעל יכולים להשביע וכן לפרש"י דקאי על הסיפא שפטרה ממנו ומיורשיו ומ"מ קתני משביעין אותה על העתיד וסתמא וסתמא קתני אפילו בנמשך מחיים דבעל ומשום דלא מהני פטורים למה שנפלו קמי יתמא וכנראה מרש"י ורא"ש וטור שלא השגיחו בהירושלמי ותוספתא שבהרא"ה שהרי הרא"ש הביא ראיה מהתוספת' לפירש"י ואף הירושלמי ראה והכריע נגדו בפלוגתא דבין מיתה לקבורה לכן לע"ד יפה עשה הרמ"א ז"ל שהשמיט דברי נ"י מהש"ע והברור שהש"ע מתפרש בשנעשית אפט' לא"מ מעצמה ואפילו בנמשך ומכ"ש במינהו יתומים ולא בשמינה האב שפטורה דהלכה כא"ש ולא כהרא"ה שע"פ גרסתו במתניתין פירש להאמת הסתם מתניתן כרבנן דא"ש דלא כהלכתא ע"ש ודוק. ויש מי שאומר ע' ח"מ מסופק קצת ומשמעותו ע"י גלגול ודאי יכולים להשביעה כמו חלקו השותפי' והב"ש הוציא מל' המשנה משביעין על העתיד ואין משביעין על העבר קאי בפני עצמו וכגון דל"ל טענת חשד בדעתיד דאז א"י להשביעה על העתיד כמבואר לעיל במשרים ואי משום קושית הרא"ש אפשר דכל הקושי' אינה אלא לפי' רש"י דכל הבבא מיותרת דנשמע מהרישא דקתני אבל יורשיו משביעין דהיינו כל השבועות והדר קתני כתב לה אין לי ולא ליורשי אין היורשיו יכולים להשביעה דהיינו נמי כל השבועות אבל להרי"ף הקושיא מעיקרא ליתא אף דיש לומר דיוקי מבבא זו עצמה מרישא דסיפא דקתני ולא נעשית אין היורשים וכו' מכל מקום מסתביר יותר כנ"ל וכן משמע מסקנת הע"פ. אמנם עיקר דברי הרי"ף ורבינו האי צ"ע איך מישבים מסקנת אוקמתא דר"פ דר"ש לאפוקי מדר"א ומחלוקתו וזה אינו נרמוז כ"א במה שאמר אינה תובעת אין היורשים משביעי' ובשלמא לרש"י ותוספת מפרשים דממילא ה"ה הבעל אבל לשטתם דאפי' לת"ק דהבעל יוכל להשביע מ"מ היורשים לא איך מרמז במה שאמר שאין היורשים כו' דפליג על ר"א ומחלוקתו וכבר ראיתי מכח קושי' זו דוחה הפ"י שטת הרי"ף ואולם בנ"י מצאתי דעתם לפרש אוקימתא דר"פ כולה שלא על דרך רש"י ז"ל דהנה רש"י מפרש מה שאמר ר"ש כ"ז שתובעת על דרך תי' אביי כא"ש ושאפי' פטור בפירש לא מהני לגבי יורשים וכבר מצאתי ברשב"א לתי' על מה שפסק הרי"ף כא"ש וכת"ק דפטור האב מועיל לגבי יורשים ש"מ שמחלק בין דלא שבועה לפיטור בפי' ואלו מאוקימתא דאביי מוכח דאין חילוק וכ' ואפשר דאביי היא דאמר הכי דא"ש פליג אמתני' לתירץ המתני' וכהא דאמרינן מתני' כמאן תרמי' אבל מאחר דאדחו לדאביי הדרינן לסתמא דמילתא דא"ש לא פליג אסתם מתני זהו היא סברתו לפי שקול הדעת עכ"ל וז"ל העיטור בשם הרי"ף בנ"י דאתשיל קמי' אם היתומים משביעין האלמנה על שנו"נ בחיי בעלה אם בעלה מת ולא השביעה והשיב פלוגתא היא בין בעלי הוראה איכא מ"ד הלכה כסתם משנה המושיב את אשתו כו' ואיכא דפסק הלכה כר"ש דאמר תבעה כתו' יורשין משביעין אינה תובעת אין משביעין ודעתו נוטה שהלכה כסתם משנה שאם מת ולא השביעה נתגלה דעתו שכבר מחללה ומש"ה אמרינן הלכה מקבר בעלה וכו' אבל אין משביעין אותה לשעבר משום שבעלה כבר מחל עכ"ל בשם הרי"ף וכ' העיטור עליו ולא נהירא לן ומסתברא דפלוגתא דתנן וכ"כ היא וכשתגבה כתובה תשבע על הכל הרי מבואר שמפרש למסקנת ר"פ דלא כאביי אלא הכי ר"ש חולק על ר"א ומחלקותו במה שאמר כ"ז שתובעת חולק על הסתם מתני' דהלכה וסובר דבשעת התביעה יוכלו להשביע ע"י גלגל על העבר דלא כת"ק דסובר מחל ואפי' בשעת התביעה לא נשמע מזה דהרשב"א כיון האמת בדעת הרי"ף (וא"צ לדוחק הרא"ש כא"ש ועדיף מיני' וע"ש) וא"כ שפיר מבואר מדאמר אין תובע' אין היורשים משביעי' דפליג נמי על ר"א ומחלוקתו אף מחיים דבעל דכיון דל"ל סברא דמחילה והראיה שבזמן התביעה משביעין ומ"מ באינה תובעת לא ממילא ה"ה לבעל ולמשמעות הח"מ דזה נתלה בזה דטעמא דמחילה אינה להת"ק כ"א משום דהבעל יוכל להשביע ממילא מדאמר ר"ש כ"ז שתובעת יכולי' להשביע לעבור נשמע לאפוקי מר"א ומחלוקתו דהבעל אין יכול ולהכי ס"ל דכ"ז שתובעת וכו' ומעתה הרי מבואר דהר"ף שפסק כסתם משנה היורשים אפילו בשעת הגבי' א"י להשביע דאפילו ע"י גלגל נמי לא דהא בשעת גבי' פשיטא דאיכא עלה שבועות יתומים. וראות המ"מ מחלתו השותפין לע"ד אין לדמות אומדן חכמים דדוקא כ"ז שהאדם חי וחלק סתם אמדו שלא מחל הממון כ"א השבועה וגם דאינש נוכראה הוא משא"כ בבעל לגבי אשתו דכגופו והולך לעולמו אמדו שגוף הממון מחל ומה שכ' הח"מ דלפ"ז מה דקתני שצריך לפטור אותה אף מן יורשיו היינו משבועות פוגמת ושאר שבועות ור"ל דאלו משבועות אפט' בלא פטורו נמי אין היורשים יכולים וזה קצת דוחק וי"ל דלת"ק כיון דהבעל יוכל להשביעה כל שעה אמרו מדלא השביעה מחל הממון כנ"ל אבל בשפטרה ממנו ולא מיורשיו דלא מטעם מחילה אתינן עלי' אלא מפני שבשעת כתובה שעבד עצמו לפוטרה מכל שבועה ומיורשיו לא פטרה וגם לא חזינן דמחל דמה הו' לי' למיעבד אף הרי"ף מודה דהיורשים יכולים להשביעה אף על העבר ואף די"ל מדלא ציווה להשביעה מחל כדמשמע קצת מלשון הרי"ף אפשר דלאו דוקא ומיושב בזה מה דק' להרי"ף שפירש מתני' דהלכה וכו' על רישא דמתני' בלא פטרה דהיינו מתני' דהמושיב אשתו חנונית וק' א"כ למה הפסיק במתני' דכ' לה ולהנ"ל ניחא להורו' דבדב' ולא פי' וליורשיו אזי היורשים משביעים על הכל והדר אשמעינן דבלא כתב כלל אין היורשים משביעי' על העבר אפילו שעת גביי' ויותר נראה פשוט דצריכה כמותו לגבי יורשים לאפוקי אם ציוה שישביעוה ואינו מוחל דכשכ' אין לי לחוד יכולים להשביעה ובשפטרה ממנו ומיורש י' וכל הוצאו' אינם מועילים וא"כ ביותר פשוט מתירץ קושי' פ"י ז"ל מדקאמר ר"ש כ"ז שאין תובעת אין היורשים משביעין משמע אפילו במקו' דלת"ק יכולין דהיינו באופן דלא שייך מחילה או בשכ' אין לי לחוד או בשציוה להשביעה כללא כייל דהכל תלוי בתביעה דכ"ז שתובעת אפילו לא פטרה כלל ואפילו הלכה מקבר בעלה משביעין ובאינה תובעת אפילו לא שייך מחילה אין משביעין ש"מ דה"ה לבעל ודוק:

הג"ה ונ"ל דכן ראוי להורות ריב"ש סימן ק"ח ושם מבואר נמי שנהגו לכתחילה להשביעה כשהיא בחיים וכדעת הי"א:

כתב נדר ושבועה. לאו דוקא כת' ה"ה אם אמר כי מחילה מהני באמירה בעלמא נ"י וכשנותן לה פטורי' נכלל הת"כ נמי בכלל כ"כ הר"ן ר"פ אף על פי:

נדר ושבועה. אף על גב דאיירי כאן בגרושה ונדר לא שייך אלא באלמנה כמ"ש בסי' צ"ו מ"מ אם לא פטרה מנדר י"ל לא פטרתיך אלא משבוע' ולא מן הנדר ועיין בנ"י ועיין בח"ה סי' ע"א:

א"י להשביעה שום שבועה. לא שבועות פוגמת ולא שבועות אפוטרופוס ולא שבועה נגד ע"א וכן כשנפרע' שלא בפניו א"צ שבוע' כ"כ הרא"ש והטעם הוא כיון דמסקי' דעת שיתן לה פטורים משבוע' פוגמת מסקא דעתה ג"כ שיתן לה פטורים מכל השבועות והא דהקש' בש"ס מי הות ידע' שיתן לה פטורים על אפוטרופוס לא הקש' כן אלא לפי דס"ד דאינו פוטר אלא משבועו' אפוטרופס לזה הקש' מי הות ידעה שיעש' אותה אפטרופוס אבל לפי המסקנא דנותן לה פטורים על שבועו' הנ"ל תו לק"מ דאף גלגול שאר שבועות דרמיא עלי' לבקש ממנו שיתן לה פטורים מסקא על דעת' שיתן לה פטורים אפילו על אפטרופוס וב"ח ל"ד מ"ש בזה:

ואם היא עדיין קיימת. הרא"ש מדייק דין זה מדברי רש"י שכתב באי כחה צריכים לישבע אם מתה היא מפרש הוא דכוונתו דוקא אם מתה היא אבל אם היא חי' צריכה היא לישבע וב"ח הקש' מנ"ל להרא"ש לפרש כך דלמא אם היא חי' א"צ לישבע מחמת הפטורים שנתן לה וכן באי כחה א"צ לישבע כיון שהיא חי' ואומרת שלא פרע לה ואפשר דס"ל להרא"ש דין זה דומה לאם נתן הוא לה פטורים דלקוחות שלו משביעין אותה אפי' על אפוטרופס שעשת' בחיי בעלה ש"מ פטורים לא מהני אחר שיצא' מרשותו כן ה"נ הלקוחו' שלה אינם פטורים משבוע' אף על פי שנתן לה פטורים והלקוחות א"י לישבע שהיא לא נפרעת דהא א"י גם שמא תאמר היא דנפרעת והיא נאמנת במיגו דיכולה למחול כמ"ש בנ"י ואין הלקוחות יכולים לישבע אלא שלא פקדתנו ועכשיו היא חי' משו"ה צריכה היא לישבע:

פטר אשתו בשעת מיתתו. כ"כ המ' וכ"כ הב"י בשם הרב נטרונאי דאבא שאול לא אמר מה אעשה וכו' אלא כשכתב לה פטורי' בשעת הקדושין אז לא מהני התנאי אלא לנפשו אבל אם פטרה בשעת מיתתו מהני דאז הוי כאלו נתן לה במתנה כל צררי שנתן לה או מה שלקחה בעצמה לכן אפילו לא אמר ממני ומיורשי א"י היורשים להשביעה ושם במ' מסיים וכתב אבל בשערי הרי"ף פליג ע"ז וס"ל אם לא כתב פטורים על הכתובה לא הועיל כלום להוציא הכתובה וב"ח הבין דס"ל להרי"ף פטורים מה שנותן לה בשעת מיתה גרע טפי ואנ"ל אלא הרי"ף ס"ל דצריך לפרש דהיא פטורה משבועת הכתובה דאל"כ י"ל דלא נתן לה פטורי' אלא על נ"מ ונצ"ב שהוא שלה וכן משמע בד"מ וזה ניחא דלא תקשה דהא לשיטות הרי"ף פטורי' מהני ממנו ומיורשיו אלא צ"ל ש"ה דאיתא לה נצ"ב ונ"מ דאז צריך לפרש דהיא פטורה לישבע על הכתובה:

או שהיא מודה. בח"מ הקשה למה אינה נאמנ' במיגו כיון דהם א"י ולק"מ ועיין בח"ה סי' קע"ו שם מבואר דין זה יותר מפורש כשידוע שהיה לחבירו חוב א"צ לומר שחבירו צוה לו לפטור החוב ואין אומרי' בזה מיגו דהוי כמיגו במקום עדים וכן מדייק לשון הרא"ש בתשו' וע"ש בש"ך:

ומשביעין וכו'. אף על גב כבר כתב משביעין יורשיה ואת הבאי' ברשות' משום שם איירי דנשבעי' שלא פקדתנו וכאן אם הם נעשו אפוטרופסי' או אם הם פגמו צריכי' לישבע שהם לא לקחו יותר וצריכים לישבע אפי' בדלא טעין הב"ד וע' בח"ה סי' ק"ח ובסמ"ע ר"ס פ"ד אם פגמו בנו לא ישבע וכאן מבואר דישבע ואפשר שם קאמר אם פגם המלוה אין שבועה מוטל על היורשים שלו אא"כ כשטוען הלוה השבע לי אבל אם היורש פוגם צריך לישבע אפילו בלא טענה כמ"ש כאן:

אבל יורשיו. אפילו לשיטות הרי"ף דס"ל כשהוא לא נתן לה פטורי' ולא השביע אותה א"י היורשי' להשביע אותה כמ"ש בס"ד היינו שבוע' אפטרופס' א"י להשביע אותה כיון דהבעל היה יכול להשביע אותה ולא השביע אותה אז אמרי' מסתמא מחל לה השבועה מ"ה א"י היורשי' להשביע אות' אבל שבועת פוגמת ושבוע' נגד ע"א א"י להשביע אות' אלא כשמגיע הזמן לגבות הכתובה א"כ לא ס"ל דמחל לה מ"ה היורשי' משביעי' /אותה, ומ"ש הרמב"ם פ"ט דשותפין שהרי היורשים משביעים/ את האשה שנעש' אפוטרופס בחיי בעלה מבואר דלא ס"ל כהרי"ף בזה:

כגון לקוחות. אבל אנטלרי' שלו א"י להשביעה על אפוטרופו' שהיתה בחיי בעלה קודם שנעשה אות' לאפיטרופס דהא באי מכחו כ"כ הרמב"ם ואפשר גם הרא"ש ס"ל כן אף על גב דהרא"ש ס"ל באים ברשותו היינו אפטרופ' ולא לקוחות כי בלקוחות שלו ס"ל דל"מ פטורי' כמ"ש בסמוך ותנא באים ברשותו יכולים להשביע אותה י"ל דס"ל נמי כרמב"ם דמשביעי' אותה על אפטרופ' שלה לאחר שנעשו הם אפטרופ' אבל קודם שנעשו הם אפטרופ' א"י להשביע אותה דברי המחבר לכאור' תמוה שכ' הבאים ברשותו כגון לקוחות א"כ מ"ש בסעיף אח"ז פטורים מהני נגד הבאים ברשותו משמע היינו לקוחות ובסעיף ז' פסק נגד לקוחות ל"מ פטורי' ולפ"ז הבאים ברשותו דקתני פירושו אפטרופ' ולא לקוחות:

ואפי' פגמה היא או היורשים. ול"ד אפטרופוס אף ע"פ שנתן לה פטורים מ"מ אם נעשה אפוטרופוס אחר מותו צריכה לישבע דלא פטרה אלא מממונו ואחר מותו יצא הממון מרשותו אבל שבועת פוגמת דפטרה מפגם הכתוב' מה לי אם פגמה בחייו מה לי אם פגם אחר מותו, ועוד על אפוטרופוס אחר מותו לא מסקה דעתה כן כ' הרא"ש:

שאפילו ע"י גלגול. מיהו הרמב"ן והריטב"א ס"ל דיכול להשביע' ע"י גלגול אף על פי שפטרה בפירוש ועיין לקמן מ"ש ועיין בח"ה סי' צ"ג הביא פלוגתא בזה:

ויש מי שאומר אפי' לא פטרה. כ"כ הרא"ש בשם ר"ה ורמב"ן בשם תשו' הרי"ף דס"ל סיפא דמתני' הלכה לבית אביה לא קאי על הרישא ואיירי דלא פטר' ומ"מ אין היורשים יכולים להשביע על האפוטרופס שבחיי אביהם ונראה הטעם הוא דא"י להשביע' משום הרי"ף אזיל לטעמו דס"ל כסתם מתני' דבעל יכול להשביע אימת שירצה לכן אם לא השביעה הוי מחילה מ"ה אין להם שום דין ודברים עליה להשביע על אפטרופוס ונראה אפילו על ידי גלגול א"י להשביע דהא קתני במתני' ואם נעשי' אפוטרופס היורשים משביעים אותה על העתיד ואין משביעין על העבר ש"מ אף על ידי גלגול אין משביעי' דהא היא חייבת שבועה על להבא וקי"ל אף על טענות ספק של התובע כל שיש רגלים לדבר כמו הכא מגלגלים אלא ודאי על אפטרופוס של אביהם א"י לגלגל כלל ועיין מה שתירץ הרא"ש בשם חכמי נרבונא הא דתנא במתני' ואין היורשים משביעים אותה על העבר דאתי לאשמעי' אפילו ע"י גלגול אין משביעין אלא לשטתו איירי המתני' כשנתן לה פטורים, ונשמע לשיטות הרי"ף אפי' לא נתן לה פטורים וב"ח וח"מ מסופקים בדין זה להרי"ף אם יכולים לגלגל עליה שבועת אפטרופוס ולכאורה נ"ל כמ"ש לפ"ז גם אם פגמה הכתוב' בחייו א"י להשביע וע' ב"י מאריך בזה והקש' מנ"ל להטור שהרי"ף ס"ל דהיורשים א"י להשביעה על אפוטרופוס אפי' לא פטרה ול"ד וכבר השיג עליו הב"ח ובט"ז כתב דלא קי"ל כדעת הרי"ף בזה שהרי בח"ה ר"ס צ"ג אית' אם מת הרי היורש משביע את שותף אביו ולא אמרינן מדלא השביע אותו מחל לו:

אפי' אמר מנכסי אלין. היינו מימרא דאבא שאול בין דלא שבועה ובין דנקי שבוע' בין דלא נדר ובין נקי נדר בין מנכסי ובין בנכסי אילין בין הוא ובין יורשיו א"י להשביע' אבל מה אעשה שהרי אמרו חז"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ויש בזה ג' שיטות לשיטות הרי"ף ורמב"ם וכמה פוסקים מהני פטורים מיורשיו כשאומר בפירוש דהיא פטורה מיורשיו, ומה שאמר אבא שאול מה אעש' וכו' קאי כשאומר נקי נדר מנכסי אילין ולא אמר בפירוש ממני ומיורשי אז אמרינן דכוונתו היה דהיא פטור' ממנו ולא מיורשיו כיון שהוא תקנות חז"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים וכו' מסתמא לא פטרה משבועה זו אף על גב לכמה אמוראים מהני סתם פטורים קי"ל הלכת' כאבא שאול, ולשיטות ר"ח כמ"ש הריטב"א בשמו אם פטרה בפירוש ממנו ומיורשיו אף משבועת יתומים מהני אלא כשפוטר סתם אמרי' דפטרה רק משבועת אפטרופוס ושבועת פגמה אבל משבועות יתומים לא פטרה ואז צריכה לישבע גם על אפטרופס גם על מה שפגמה מחמת גלגול והיינו מ"ש אבא שאול מה אעשה שהרי אמרו חז"ל הבא ליפרע מיתומים צריך שבועה א"כ לא מהני הפטורים שהרי יכולים לגלגל עליה שאר שבועות, לפ"ז מוכח דס"ל אפילו פטורים בפירוש יכולים היתומים לגלגל ולכאורה קשה הא מבואר במתני' משביעים על לעתיד ולא על לעבר ש"מ אף ע"י גלגול א"י לגלגל עליה, ואפשר דס"ל א"ש פליג על מתני' והלכתא כא"ש כדאמר ר"נ בש"ס ומ"ש תוס' בשם ר"ח דהלכתא כר"ש דצריכה שבועה י"ל תוס' איירי כשלא פטרה בפירוש מיתומים מיהו בהרא"ש מוכח לר"ח ור"ת לאו מחמת גלגול משביעים אותה על אפוטרופ' ועל פוגמ' דהא ס"ל להרא"ש מה שפוטר בפי' אין מגלגלין אע"כ דפטורים אלו לא מהני לשבועות אלו וצריכה שבועה ולא מחמת גלגול שבועה צריכה שבועה לפ"ז ס"ל לר"ח כשיטה ג' שהבאתי אפילו פטורים בפירוש מיתומים לא מהני ומוכח מזה דהרא"ש ס"ל שבועת אפוטרופס משביעים בלא גלגול דהא ר"ש קאי על מתני' כשנתן לה פטורים וקאמר כשתובעת הכתובה משביעים אותה וכתב הרא"ש ע"ז דמשביעים אותה על הכל שהיה בידה והיינו שבועת אפוטרופ' וא"א לו' מחמת גלגול משביעים אותה דהא נתן לה פטורים ודבר שפטר אותה א"י לגלגל עליה אע"כ ס"ל מ"ש חז"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים ישבע היינו שבועה שלא התפיסה בעלה ולא לקחו בעצמה והכל נכלל בכלל שבועות היתומים ועל שניהם אמר א"ש מה אעשה וכו' א"כ אפי' פטורים לא מהני והשני שבועות הללו שוים הם ונשמע מזה מת פתאום דליכ' חשש שהתפיס לה הבעל צררי מ"מ צריכה שבועה שמא לקחה בעצמה ושבועה זו ג"כ שבועת יתומים ואם מתה בלא שבועה א"י להוריש השבועה אלא קשה לפ"ז מ"ש הטור בייחד לה קרקע או מטלטלים גובה בלא שבועה דל"ח תו לצרר הא אכתי איכ' למיחש שמא לקחה בעצמה וא"ל הטעם שכתב המ' כשמיחד לה תו לא הוי תובעת כתובתה ואין משביעים אותה אלא כשתובעת א"כ ל"ל הטעם דל"ח לצררי ת"ל דאינה תובעת הכתובה ושיטה ג' היינו דעת הרא"ש וכמה פוסקים דלא מהני פטורים אפי' בפירוש נגד היתומים:

אינה מועיל לגבות מלקוחות. אפי' לקוחות שקנו אחר שנתן לה נאמנות משום דאיכא נפישי רמאים כ"כ הרא"ש לפ"ז אפשר אפילו קנין לא וע' בח"ה סי' ע"א וע' בש"ך שם וכן אם יש כאן עוד ב"ח אין מועיל נאמנות דהא איכא פסיד' לב"ח אחר:

אפי' פטרה בפי'. הנה במרדכי ובטור כתבו בשם ר"ח קנין מועיל לגבות מיורשים וכ"כ הרשב"א בתשו' והריטב"א כתב בשם ר"ח אם פוטר בפירוש מיתומים מהני בלא קנין כמ"ש לעיל וכתב שם אפי' לשיטות הפוסקים דס"ל פטורים בפירוש ג"כ לא מהני מ"מ קנין מהני כשנותן פטורים בפירוש מיתומים וכשלא עשה קנין ס"ל דלא מהני משום דלא אלמו דבריו ודברי הח"מ מ"ש בזה תמוהים ולא ראה סוף דברי הריטב"א:

נוטלים כתובתה. משום דלא אמרינן תרי קולא, א' דברי אבא שאול דלא מהני פטורים, ב' דברי רב ושמואל אין אדם מוריש שבועה לבניו ובח"ה סי' ע"א וסי' ק"ח פסק דנאמנות מהני נגד יורשיו ובנ"י מדמה דין מלוה לכתובה וב"ח כתב לענין כתובה חיישינן טפי לצררי מיהו קשה אם נשתנה דין כתובה מדין מלוה למה יליף הרא"ש מדין כתובה לדין מלוה היכ' שנותן פטורים צריך להזכיר בפי' פטורים מיתומים ואפשר דהרא"ש ס"ל בכתובה לא מהני פטורין בפי' ומלוה ס"ל ל"ד לכתובה כמ"ש ב"ח לכן כ' במלוה מהני פטורים כשנותן פטורים בפי':

אם גירשה כו'. רש"י שם ד"ה אבל כו':

כגון אם כו'. כמ"ש בתוספתא והביאו הרא"ש שם אלו הן הבאים ברשותה כל שמכרה להם או נתנה במתנה:

ואם היא כו'. הרא"ש שם מדיוק דברי רש"י הנ"ל ובפרק הנשבעין סי"ד ועח"מ סימן ס"ו סעיף ט"ו:

אבל אם ראו כו'. עח"מ סי' ע"א סי"ג:

ואם יש כו'. עח"מ סימן קע"ו סי"א בהג"ה:

אבל כו'. דוקא על ב"ד ס"ג ודוק' כשני עדים דאל"כ אינה נאמנת במקום עדים כמש"ש ס"א.

אם פגמו הכתוב'. ערא"ש ס"ס כ"ח וי"מ אבל משביעין כו'.

או אם כו'. ואפילו נתן כו'. הרא"ש שם רסכ"ט בירושלמי מפרש כו' ותוספת פ"ו ב' ד"ה נדר כו':
ח) ואפילו אם כו'. ירושלמי שם ע"ש בארוכה:

כגון לקוחות. כנ"ל מהתוספתא:

כגון אם כו'. שבועות מ"ח א':

ואפי' פגמה היא כו'. גמרא שם:

או היורשים כו'. כי"מ הנ"ל:

אבל כו' אבל כו'. מתני' שם:

שאפי' כו'. רא"ש שם סי"ח והקשו חכמי כו' ותירץ הר"ש כו' ונ"י כתב בשם הרמב"ן וריטב"א יכול להשבע גלגול עבטוח"מ סי' ע"א:

ויש מי כו'. הרא"ש שם בשם ר"ה גאון וכ"כ הרמב"ן בשם תשובת הרי"ף ופי' דסיפא דמתניתין הלכה כו' לא קאי ארישא אבל הרא"ש כתב דפרש"י עיקר וכן מ' בתוספתא:

על מה כו'. ר"ל אם פטרה וכסברא ראשונה וז"ש ואפילו על ידי גלגול וכ"ה בטור:

לצורך קבורה. ר"ל דלא כירושלמי שאף לכ"ד וכמ"ש הרא"ש סוף סכ"ח והטור:

אלא אם כן כו' וי"א כו'. ממש"ש פ"ח ב' אלא אמר אביי כולי וערא"ש ס"ך:

אע"פ כו'. ע"ש סכ"א ועח"מ סי' ע"א סי"ט:

ודיקא כו'. דלא דיינינן להו בשתי קולות דאבא שאול ודרב ושמואל וכמ"ש בשבועות שם דהבו דלא לוסיף עלה ודיינינן כה"ג לכתחלה כרבי אלעזר שם דבלא"ה דיינא דעבד כו'. הרז"ה וריב"ש שם בשמו:

נדר ושבועה. לאו דוקא כתב דה"ה אמר דכל שהוא פטור או מחילה באמירה בעלמא סגי כדאיתא פ"ק דקידושין וכ"כ הריטב"א ז"ל לשון נ"י פ' הכותב וכתב הר"ן ריש אעפ"י דאם פטרה משבועת כתובה פטרה אף משבועה על התוס':

נדר ושבועה אין לי עליך. אף על גב דכאן בגרושה מיירי ונדר לא שייך אלא באלמנ' משום דנמנעו מלהשביע' בב"ד משום דמור' היתרא דטרחא קמי יתמי אבל גרושה משביעין אותה בב"ד וכמו שנתבאר לעיל בסי' צ"ו סעיף כ' מ"מ אם לא כתב לה אלא שבועה אין לי עליך היה יכול לטעון לא פטרתיך אלא משבועה חמורה אבל מנדר לא פטרתיך אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבועה ופטרו ממנה הרי פטור מכל נדר וכן איפכא כ"כ נ"י ושכ"כ הריטב"א ונראה אם כתב לאשה נדר אין לי עליך מכ"ש אין יכול להשביעה דשבועה חמורה ומיהו יכול לטעון כשפטרתיך מנדר היינו אם תתאלמן אבל אם גירשה יכול להשביעה:

אינו יכול להשביעה שום שבועה. עיין מ"ש מזה בסמוך סעיף ב':

כגון אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה. נראה דה"ה איפכא אם נתגרשה ואח"כ מכרה לאחרים:

ואם היא עדיין קיימת וכו'. לכאורה משמע אף אם פטרה הבעל משבועה צריכה לישבע כשמכרה כתובתה דלא פטרה אלא בשלא מכרה ואין לזה טעם וכבר נתעורר ע"ז בב"ח עיין מ"ש כאן ולקמן סי' ק"ה דמסיק ומחלק דאיכא למימר דלא פטרה אלא כשטוען עלי' שמא אבל כשטוען ברי שנפרעת והיא מכחישתו מזה לא פטרה וכל זה אינו ברור דנאמנות מועיל אפי' לטענות ברי ואפי' לפוגמת:

פטר אשתו בשעתו מיתתו וכו'. לאו דוקא בשעת מיתתו דה"ה בחייו וזה לשון המרד' הפוטר את אשתו בשעת מיתה נוטלת כתובתה בלא שבועה בין לעבר ובין להבא ואפילו היא בבית בעלה וכיון דקי"ל דברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי חשבינן לי' כנותן מתנה וכו' וע"כ נקט בשעת מיתה כדי לפוטרה אפי' להבא עיין בב"ח סוף הסי' מ"ש בשם שערי הרי"ף:

מפסדת הנכסים צריכה לישבע. אף על פי שמשלמת מה שמפסדת אפ"ה איתרע נאמנות דילה וצריכה לישבע:

או שהיא מודה וכו' ואינה נאמנת לומר וכו'. יש לדקדק למה לא תהיה נאמנת במיגו וראיתי בתשו' הרא"ש כלל נ' סי' ז' כתב ג"כ ואפילו אין כאן עדים וכו' דאין כאן מיגו וכו' ולא נתן טעם למה אין כאן מיגו וראיתי בב"י בסי' קי"ח כתוב שם תשובה זו בלשון אחר וזה לשונו מ"כ על אשה שכתב לה בעלה שהוא פוטר אותה וכו' ואחר פטירתו כשהראת ליורשים נכסי בעל' אמרה על קצת שטרות אלו אמר לי בעלי לקרעם והיורשים אומרים שלא האמינה בעלה על כך וכו' ואם קרעה השטרות וכו' חייבת לשלם כיון שאין לה עכשיו מגו עכ"ל כלו' מאחר שהיורשים מיחו בידה קודם שקרע' ואמרו לה אין אנו מחוייבים להאמין לך זה וא"כ אם מיחו בידה כדין מיחו ומאחר שהם זכו בדין תורה אין לה להזיק אותם אף שאומרת שהאמת אתה ולפי זה יש ליישב גם הגירסא שלנו דמאחר דיש יכולת ביד היורשים למחות אין לה לקרוע השטרות שלהם בלא ידיעתם דהא לא הופקדו בידה ומיד כשמת נפלו נכסי קמי יתמי ועיין בתשו' הרא"ש כלל ע"ט סי' ח' ודוק שם:

נאמן בפי' על כל דבר. כלו' שכתב בפי' על כל דבר שתאמר תהיה נאמנת אבל אם לא כתב רק סתם תהיה נאמנת כשני עדים לא קאי רק על פטור השבועה שתהי' נאמנ' כשני עדים שיאמרו שיפרע לה הכתוב' אבל לא לענין שאר דברי' שתאמ' בנכסי בעלה ועיין בד"מ:

ומשביעין ג"כ יורשי' וכו'. הנה לעיל סעיף א' כתב סתם שאינו יכול להשביע' שום שבועה ומבואר בסוגיא בגמרא פ' הכותב שסתם פטור הוא משבועת פוגמת ואינך השנויה במשנה ומכ"ש משבועת אפטרופסת דהוא רמי עלה וגם הוא טענת שמא וע"כ כתב כאן כשלא פטר רק אותה אז יורשיה ובאים ברשות' חייבים לישבע שבועת פוגמת ושבועת אפטרופסת אם נעשו אפטרופסים וה"ה בלא פגימה אם טען ליורשים פרעתי לכם ג"כ צריכם לישבע בדא"ל אשתבעו לי אך בפוגם אף בדלא טעין הב"ד משביעין אותה ועיין בסמ"ע ריש סי' פ"ד כתב להלכה שאם פגמו בנו לא ישבע שהתקנה שהתקינו בו התקינו ולא בבנו והוא מדברי ב"י בשם בעה"ת שכ"כ בשם הירושלמי וכאן פסק המחבר להלכה שגם ביורשים שייך פגם, ועיין בב"ח שכתב דמ"ש הטור שאינו יכול להשביע' שום שבועה היינו אם כתב לה לאחר שנעשית אפטרופסת פטרה מן האפטרופסת ולא מן הפוגמ' ואם פטרה בשעת נשואין פטרה מפוגמ' ולא מן אפטרופס' ולדבריו יתפרשו דברי הטור לצדדים וכל דבריו אינם ברורים גם מה שתמה על הרא"ש תמיהתו אינה תמיה ושפתי הרא"ש ברור מללו כשפוטר' מפוגמ' מכ"ש פוטרה מאפוטרופס' דרך אגב ובגמ' לא מקשה רק אם פטרה מאפוטרופס' לחוד ולאו מפוגמת מאחר שרוב הכותבים פטור בשעת נשואין כוונתם על פוגמ' א"כ ה"ה פטרה לאחר שנשא' ונעשית אפוטרופס' סתמא דמילת' פטרה מכל השבועות דפוגמ' מילתא דשכיחא היא ודלא כמ"ש בב"ח:

ולא יורשיו. לקמן סעיף ז' מבואר די"א דלגבי יורשים אינו מועיל פטור ונאמנת/ ולא נאמנת /אפילו פטרה בפי':

ולא הבאים ברשותו. לאו היינו לקוחות דהא בסמוך סעיף ז' פסק דאין נאמנות מועיל גבי לקוחו' אלא הבאים ברשותו היינו אפוטרופוס שמינה על נכסיו או נתן נכסיו במתנת ש"מ דכיורשים שוינהו רבנן:

שאפילו ע"י גלגול אינו יכול להשביע'. בנ"י כתב בשם הרמב"ן והריטב"א דיכול להשביעה ע"י גלגול אף אם פטרה:

שאפי' לא פטרה אין היורשים וכו'. דכיון דלא השביעה הבעל בחייו ולא צוה להשביע' מחל לה שבועו' אפטרופסו' דהוי כחלקו השותפין ובמשנה בכתובו' דף פ"ז ע"ב דקתני שצריך לפטור אותה אף מן יורשיו היינו משבועו' פוגמת ושאר שבועו' מיהו ע"י גלגול אפשר דמודה גם בעל דעה זו דיכול לגלגל עליה כמו שבועת השותפין אחר שחלקו ולפ"ז לבעל דעה ראשונה אף בלא גלגול צריכה פיטור מן היורשים ולא אמרי' מחל לה דאפשר לומר דלא היתה תובעת כתובתה בחייו ואין בידו להשביעה לפי מ"ש סי' צ"ז ס"ק ג' דכל זמן שאין תובעת כתובתה אין יכול להשביעה באשר בעל דעה הראשונה היא הרא"ש והוא סובר בסי' צ"ז כרבי שמעון דאין יכול להשביעה בטענה שמא קודם שתבא לגבות כתובתה:

אינו מועיל לגבות מהלקוחו' וכו'. וה"ה אם יש כאן עוד ב"ח אחר אינו מועיל ג"כ נאמנו' כל היכא דאיכא פסידא לב"ח האחר ועיין בח"מ סי' ע"א סעיף י"ט ועיין בב"ח מ"ש כאן:

אפילו פטרה בפי' לגבי יורשין. בטור כתב בשם ר"ח דבקנו מיניה אלים כח קנין לפוטרה לגמרי אף מיורשיו וכאן השמיט זה משום שאף אם יהיה דעת ר"ח כן הא איכא פוסקים דס"ל דפטור לגבי יורשים לא מהני כלל דהוא אינו יכול לעקור תקנת חכמים משמע אפילו קנו וכן מפשט הלשון של אבא שאול כתובו' פ"ז ע"א דקאמר אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה משמע דלא מצא תקנה כלל שיועיל וגם הרא"ש השמיט חילוק זה דקנו מיניה ועיין בב"י בתשו' הרשב"א והריטב"א שהביא משמע דגם לר"ח אם פי' א"צ לקנין וא"כ מאן דס"ל דפי' לא מהני גם קנין לא מהני ואין תקנה בעולם לגבות מן היורשים שלא בשבועה:

סעיף א' (אם פטרה) עד אחד מעיד שהי' צוואה מאחד שתהי' אשתו פטורה משבועת כתובה נגד היורשים גדולים גם שעד אחד מהני כמסייע לפטור משבועה. על כל זה לא מהני מצד שלפי דברי העד אחד. איננו בקנין ועל כל פנים להוציא מחזקת יתומים על ידי זה אי אפשר גם שלפי דבריו הי' זה שלא בשעת מותו ובעת שדיבר בתורת מתנת בריא גם יש צד להשביע אותה מצד שכתוב בשטר המתנה שיש לו מטבעו' כל כך והיא אומרת שאין נמצא כל כך. וגם שהי' מקום לומר מאי חזית שנאמין לדבריו יותר מלדברים שלה מכל מקום כיון שכל נאמנו' שלה הוא רק מצד רצונו. וכיון שמפיו אנו חיים בזה על ידי שיש שנוי מצדה מכפי מה שהעיד הוא שיש כל כך. והיא מכחישתו ולומר שטעה הוא בזה. כיון שלא חיישינן לטעותא בזה איתרע על כל פנים הנאמנו' גם מצד שעל כל פנים לגבי הקטנים שייך שבועה לכ"ע לזה נכון לעשות פשר בזה על האלמנה נגד הגדולים והקטנים כראוי לפי אומד אנשים:

אבל יורשיו. ע' בתשו' נו"ב חלק ח"מ ס"ס י"ח שכ' נ"ל דבר חדש דזה כשנותן לה כתב בפני עצמה על הנאמנות אז אמרינן שלא האמינה רק על עצמו ולא על יורשיו היכא שלא פירש בהדיא גם על יורשיו אבל בתוס' כתובה דנהיגי האידנא שכתוב בהו נאמנות כיון שכתובה זו מפורש לפרוע שטר כתובה דין בחיי ובמותי גם הנאמנות היא בחיי ובמותי והרי האמינה גם נגד יורשיו. וא"ל דכיון שנהגו לכתוב נאמנות בלא המלכות בעלים לא מהני כמבואר בח"מ סי' ע"א סעיף י"ד זה אינו חדא דזה דוקא כשעדים אומרים בפירוש שכתב הנאמנות בלא המלכת בעליה וגם בזה מפקפק הש"ך שם ס"ק ל"א אבל בקהילתינו שהבעל בעצמו חותם בח"י ג"כ הרי נשתעבד בכל מה שכתוב בשטר ובפרט בנ"ד (בעובדא דידיה דמיירי שהאשה מתה קודם שנשבעה) כבר כ' הרשב"א הובא בב"י סי' צ"ו שאפילו במקום דלא מהני הנאמנות ע"פ דין לפטור משבועה מ"מ עכ"פ מועיל דלא אמרינן ביה דין יתומים מיתומים ע"ש עכ"ד. ונ"ל דזה שכ' אבל בקהילתינו שהבעל בעצמו חותם כו' לרווחא דמלתא כ' כן. אבל באמת א"צ לזה לפי המבואר שם בריש דבריו דבכל כתובות הנעשים בעירו כותבין בהם נאמנות. משמע דפשט כן המנהג וא"כ הרי מבואר בח"מ סי' ע"א שם וביותר בסי' ס"א ס"ה דאם הי' מנהג פשוט כו' ע"ש:

אבל אם נעשית כו'. עיין בתשו' שב יעקב סי' כ"ט בא' שמתה אמו חורגתו חצי שנה אחר מות בעלה ולא נשבעה על כתובתה והוא היתה אפוטרופס' בחיי בעלה וגם אחר מותו וכל העזבין לע"ע ביד בן חורגה אם מחוייב לפרוע כתובת' ליורשיה או לא הואיל ולא נשבעת ואין אדם מוריש שבועה לבניו. והשיב דאפי' לא היתה אפטרופסית כלל ג"כ פטור ליתן שום דבר ליורשי' כיון דלא נשבעה ואף שכתוב בשטר תוס' שלה כנוסח הנ"ש וכל זמן ששטר זה יוצא קיים מתחת יד אשתי או ב"כ אין אני או שום אדם בעולם נאמנים לומר פרוע כו' לשון זה לא מהני לפטור מן השבועה אלא אם עדיין בעלה חי כגון שנתגרש' ממנו אבל לא לגבי יורשים דהם אין צריכים לטעון כלל פרוע רק אנן טוענין עבורם שמא פרע אביהם ואין זה נגד הכתוב בשטר שאין שום אדם נאמנים לומר פרוע דבאמת אין נאמנים והוי דבריהם נגדה בטל כאלו אינם אומרים כלל אלא דאף דשותקי' נשאר הספק והב"ד טוענין עבורם. ודאי אילו הי' כתוב כנוסח הש"ע וכמו הנוסח שכ' הנ"ש בשט"ח מהימנת את עלי כל אימת דאמרת שלא נתפרע כ"ז ששטר זה יוצא קיים כו' לא היתה צריכה לישבע אפי' נגד היורשים כיון דהיא נאמנת לומר לא נתפרע בלא שבועה משא"כ בנוסח הנ"ל ודאי דצריכה שבועה נגד היורשי' ועין בעין נראה דבכוונה שינה הנ"ש הנוסח בכתוב' כדי שלא תהא נאמנת נגד יורשיו ליטול בלא שבועה וא"כ בנ"ד שמתה נשאר הכלל דאין אדם מוריש שבועה לבניו. ומכ"ש בנ"ד שהיתה אפטרופסית לאחר מיתת בעלה ובזה לא מהני שום פיטור כמפורש בש"ע סי' צ"ח ס"ד ובהא כ"ע מודים דבחיי' לא היתה יכולה לגבות בלא שבועה גם היתומים מן היתומים אין יכולים לגבות כלל מפני שאין אדם מוריש כו' ע"ש באריכות וע' בס"ק שלפני זה:

לגבי יורשיו. עבה"ט ועיין בס' ישועות יעקב שהסכים עם הב"ש וכ' מאחר דבלא"ה רבו החולקים וס"ל דפטור בפירוש מהני לגבי יורשים (עיין בח"מ סי' ע"א סי"ז ובש"ך שם) א"כ עכ"פ בקנין יש לסמוך עליהם עיין שם:

סי' צ"ח ס"א אם פטרה. נ"ב יתום שפטר אמו משבועה והיא היתה מעוברת והוכר עוברה ואח"כ ילדה וחי ל' יום ומת יכול האח לטעון שלא פטר אותה רק על חלקו אבל על מה שזכה עתה חלק אחיו שמת לא פטרה וצריכה לשבע תשובת פרי הארץ להר"ם מזרחי חאה"ע סי' ה' אלמנה התפשרה עצמה עם היתומי' וקבלה עלי' לזונם ולפרנסם עד שיהי' כל א' כך וכך שנים ובתוך הזמן נפטרה הבת ותובע הבן מאמו מה שהיתה צריכה להוציא אם היתה הבת קיימת האם פטורה ויכולה לומר תן לי הבת ואזונה תשו' הר"ם רוטנבורג סימן תת"ם וע' תשו' פר' ארץ הנ"ל:

ס"ז הגה נוטלין כתובתה כך בלא שבועה. נ"ב ואם כ' דלא שבועה מנכסייא אלין לשטת הרי"ף דמה דאמר אבא שאול אבל מה אעשה היינו דמדינא א"צ לשבע בין מנכסי בין מנכסייא דנכלל בזה פיטור וגם היורשי' אבל מה אעשה וכו' היינו אפי' פטרו בפי' לא מהני. וא"כ קיימא כסברא דנכסייא הוי הפי' לי וליורשי. ובזה לא מצינו מאן דפליג א"כ ל"א בזה א"א מיריש שבוע לבניו כמו בפירש לי וליורשיי ורק בלשון מנכסי כיון דר' זכאי ס"ל דאין בלשון הזה לשון פיטור יורשים לא מקרי תרי קולי. אבל לשטת המחבר דמה דאמר א"ש אבל מה אעשה היינו דאמרי' דמסתמא לא רצה לפטור נגד היורשים ובזה לא מצינו פלוגתא דמתני' י"ל דאמרינן בזה א"א מוריש שבועה לבניו:

אם פטרה הבעל כו' כיצד כתב כו' כתב הר"ן כתב לה לאו דוקא דה"ה באמירה דכל שהוא פטור או מחילה באמירה בעלמא סגי כו' עד כאן לשונו:

להשביעה שום שבועה בגמרא פ' הכותב (כתובות דף פ"ו) כתב לה נדר ושבועה כולי ופרכינן שבועה מאי עבידתיה פירוש רש"י איזה שבועה סתם אשה חייבת כו' אמר רב על אפוטרפא שנעשית בחיי בעלה פירש"י מזה פטרה אבל אם פגמה כתובתה לא נפטרה משבועה מכח תנאי זה דכי פטר לה משבועה דקא רמי הוא עליה אבל שבועה דהיא גרמה לנפשה לא פטרה רב נחמן אמר על הפוגמ' כתובתה פירש"י וכ"ש שבועת אפוטרפא דמכל שבועה פטרה והקשה רב מרדכי לרב אשי על מ"ד משבועו' אפוטרפס פטרה מי הוה ידעית דמושיב לה אפוטרפס דאמרי ליה כתוב לי דלא משתבעית לי אבל למ"ד דפוגמת ל"ק דמסקא אדעתא דלמא מצטרכי לי זוזי ושקילנא מכתובתאי ואמרה ליה כתוב לי דלא משתבעית לי פירש"י ומגו דרמיא אנפשיה תבעה לי' פטור כל שבועות עכ"ל מבואר מזה דלכ"ע פטורה משבועת אפוטרפא דלרב פשיטא דפטור' דהא ע"ז קאי עיקר הפטור ולר"נ דעיקר השבועה על פוגמת אלא דכיון שיש לה דיעה לבקש על פטור פוגמת ממילא היא מבקשה גם על אפוטרפא כי פליגי בפוגמת דלרב פוגמת לא מהני פטור סתם כיון שהיא גרמה לנפשה ועיקר קושית רב מרדכי להוכיח שגם פוגמת בכלל הפטור דע"ז מסקא אדעתי' ומבקשת ממנו הפטור וממילא הכל בכלל ומסקי' דרב שאמר על אפוטרופ' קאי על הסיפא דקתני הלכה מקבר בעלה לבית (אביה) ונעשית אפוטרופס אין משביעין אותה על העבר דהיינו על אפוטרופ' שהיתה בחיי בעלה דאע"פ שמת הבעל אין עליהם שם נכסי דיתמי ותנאי מועיל בהם ורב דאמר על אפוטרופ' קמ"ל האי מלתא והיינו למעוטי מה שהיתה אפוטרופא בין מיתה לקבורה משביעי' לה דאז קרוים נכסי דיתמי אבל ברישא לא פליג רב על ר"נ וס"ל ג"כ דמפוגמ' פטרה ושבועת אפוטרפ' בכלל הפטור כ"ז מבואר בהלכה וברש"י ולא כתבתי זאת אלא שיש בדברי מו"ח ז"ל שלא בדיקדוק שכתב וז"ל ומסיק בגמרא דכותב לה כשהיתה כבר אפוטרופא וז"ש רבינו לא שבועות אפוטרופסת אם היתה נושאת ונותנת כלומר אבל על אפוטרופסות שלא היתה בשעה שכתב לה אינה בכלל הפטור אבל שבועת פוגמת כולהו מודים דפטרה עכ"ל וכד ניים ושכיב אמר להאי מילתא כי היה סבר דקושיי' מרדכי היתה להוכיח שלא פטרה אלא משבועו' פוגמ' ולא משבועת אפוטרפס' ומה מתמה על הרא"ש שמשמע מדבריו דבשעת נשואין בקשה לפוטרה אף אם יושיבה אפוטרפסי' ובגמרא קאמר בהדיא דלא מסקא בדעתה ע"ז והשאיר בצ"ע ובחנם טרח כ"ז דודאי פטורה על אפוטרפס' לכ"ע אעפ"י שלא מסק' על דעת' לבקש ע"ז אלא הי' בדעתה על פוגמ' אגב זה נכלל גם אפטרופסו' כמ"ש רש"י וקושיית רב מרדכי לא היתה אלא על רב שאמר אין פוגמת בכלל וזה פשוט לכל מעין בסוגיא ומו"ח ז"ל לא טרח לעיין כל הצורך בזה:

עדיין קיימת כולי הטעם דבזה שהממון שייך לאחרים לא מהני נאמנות שנתן לה דלא נתכוין לפטרה אלא להנאתה דהיינו אם הממון יגיע לה ממילא הוה כאן כמו לא פטרה כלל שמבואר בסי' ק"ה לקמן דאם היא חיה צריכה לישבע ואם לאו יפסידו כלקוחות וע"ש:

פטר אשתו כו' ב"י בשם תשובת רב נטרונאי דאם אמר בשעת מיתה תנו לה כתובתה ואל תשביעו אות' דבריו קיימין ופטורה משבועה אפילו על העתיד:

אין יורשיה כו' דכיון שיש כאן יתומים מן היתומים מרי' אין אדם מוריש ממון לבניו מה שלא היה יכול לגבות בלא שבועה:

או יורשים מן היורשים פי' שיורשים אומרים שקבלו קצת מהכתובה מן היורשים שלי:

שאפילו ע"י גלגול כו' הב"י כתב שזהו לפי דעת הרא"ש ולא דק דבאשר"י מבואר שה"ר משה מנרבונא למד כן מל' המשנה שאמרה כפל שאין משביעין על העבר אלא דקמ"ל שאפי' גלגול אין כאן וכתב הרא"ש ואע"ג דבשותפין שחלקו ואן עליהם שבועו' שותפין אפ"ה משביעין ע"י גלגול שבועה ממקום אחר שאני הכא שפטר' בפי':

ויש מי שאומר היינו מ"ש הטור ורב אלפסי כתב דאפילו לא פטרה כו' לא נהירא לא"א הרא"ש וכתב ב"י דלמד רבינו הטור זה מדמתני לה הרי"ף אסיפא כו' לא מטעם פיטור שפטרה הבעל הוא דמי הוה ידעי' כו' אלא מטעם שאפילו לא פטרה כו' עכ"ל ולא דק בזה בגמרא שפיר דודאי פיטור דאפוטרופוס של עבר הוא מטעם הפטור שנתן לה על הפוגמת שהיא עיקר כיון דמסקא אדעתא אלא שאגב זה נכלל גם פיטור דאפוטרופסו' כמ"ש רש"י והרא"ש הבאתיו לעיל בסמוך ושם בארתי הפשט בגמרא ובאמת הדבר תמוה במ"ש בשם הרי"ף מה שלא נמצא בו ואף את"ל שכתב הריף כן בתשובה מ"מ אין צודק מ"ש הטור ולא נהירא לא"א דמשמע שאשר"י כתב הך פלוגתא זו בפי' וזה אינו אלא בםש רב האי כ"כ וז"ל הרא"ש ורב האי ז"ל כתב דאיירי שלא פטרה הבעל משבועה ואפ"ה אין יורשים משביעים אותה על אפוטרפס' דבחיי בעלה כיון דלא השביעה הבעל בחייו מחל לה השבועה ופירש"י עיקר עכ"ל פי' דלרש"י דוקא בפטרה הבעל אמרינן כן ע"כ נלע"ד דט"ס יש בטור במקום שכתב רב אלפס צ"ל רב האי והיינו ממ"ש כמ"ש הרא"ש לענין הלכה אע"פ שהביא כאן הש"ע בשם יש מי שאומר לא קי"ל כן דהא בח"מ סי' צ"ג כתב לענין שבועו' שותפין דאם מת השותף היורש משביע את השותף השני דלא אמרינן הך סברא מדלא השביע אותו שותפו בחייו ודאי מחל לו ה"נ כן היא דאין חילוק בזה בין האפוטרופס' או שאר תביעות בין שותפין כנלע"ד ברור עוד כתב ב"י אח"ז וז"ל ק"ל שה"ל לרבינו לכתוב כו' דברים אלו אין להם ביאור אולי משנה הוא בט"ס:

אא"כ פטרה בפי' זה דעת הרי"ף ובגמ' איתא תחלה אמשנה דאין לך עלי נדר כו' ואח"כ בגמרא מימרא דרבה באם אמר דלא נדר כו' לא מהני ואם אמר נקי נדר דמהני ור' זכאי מחלק בין מנכסים סתם בין בנכסי אילין דזה דוקא מהני ואח"כ אמר רב נחמן הלכה כאבא שאול בן אבא מרים בין (דלא נדר ובין) נקי נדר בין מנכסהו כולהו מהני אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכתב הרי"ף ע"ז וה"מ דכתב לה דלא נדר או נקי בלחוד ולא אמר בין ממני בין מיורשי אבל אם כתב לה ממני כו' גובה בלא שבועה ואפי' פוגמת כו' כסתם מתני' דקתני נדר ושבועה אין לי עליך כו' והקשה הרא"ש דהא קי"ל כר"ש דאמר באם תובע' כתובתה דחייב' שבועה אפילו אם פטרה בפי' כאבא שאול ותי' דאבא שאול ס"ל דאם אמר דלא נדר או נקי בין מנכסי מהני אבל מה אעשה כו' שחכמים הזקיקו לשבועה כשאמר בלשון אבל אם פטרה בפי' מן היורשים מודה אבא שאול ובהא פסק ר"נ כאבא שאול כו' מיהו ר"ח פסק כא"ש אפילו פטרה בהדיא מן היורשין וכן דעת התו' ודעת רב אלפס עכ"ל ונראה דהא דמסיים ודעת רב אלפס היא ט"ס דאל"כ קשה הא כתב תחילה שרי"ף פוטר אם אמר בפי' וכן בב"י לא העתיק זה והטור הבי' תחילה דאם כתב לה מנכסי אילין לא הוא ולא יורשיו וללא באי כחו משביעין אותה ואח"כ מביא ואבא שאול פליג את"ק בפטור יורשים אפילו פטרה בפי' לא מהני גבי יורשים ופסק רי"ף כת"ק דפטור מועיל גבי יורשים וה"מ כשפירש לי וליורשי אבל לא פי' אע"ג שכתב נקי נדר מנכסי אילין לא מהני ור"ח ור"י פסקו כרא"ש דלא מהני כלל גבי יורשים אפי'פי' לי וליורשי ולזה הסכים א"א עכ"ל והקשה ב"י כיון שמסיק דהלכה כא"ש ליתיה לההוא דרבי זכאי דאמר מנכסיי אילין מהני ולמה לו להטור לכותב' ואח"כ הקשה ב"י על מ"ש דפסק רב אלפס כת"ק כו' דהא משמע בהדיא שהרי"ף ס"ל דלא פליג א"ש אתנא דמתניתין דאמר דמהני פטור בהדיא ואין כאן פלוגתא ונראה דלק"מ דמ"ש הטור תחילה דאם אומר מנכסיי אילין דמהני לא כתבו דרך פסק הלכה אלא סמך על מ"ש אחר זה ומ"ש פליג את"ק כו' ואמר דיש בזה פלוגתא בין ת"ק לא"ש באומר מנכסיי אילין ואע"ג שהכניס דין דבאי כחו בנתיים אין בזה קושיא וכוונ' הטור דלא תימא דתנא דמתניתין דהזכיר פטור בפי' דמהני משמע אבל מנכסי אילין לא מהני וא"כ אין פלוגתא בין א"ש לת"ק זה אינו דלת"ק ודאי מהני זה כמו פטרה בפי' דהא רב זכאי שהוא מחמיר טפי מרבה עכ"פ מהני באומר מנכסי אילין דאל"כ הוה רבי זכאי לא כת"ק ולא כא"ש אלא ע"כ וכת"ק ס"ל ולשון מנכסיי אילין הוה ממש כמפרש בהדיא וא"כ א"ש דפליג בלשון מנכסיי אילין פליג גם כן את"ק ואפי' בפטרה בפי' לא מהני ומ"ש ב"י דהא הרי"ף ס"ל דלא פליג א"ש על ת"ק לק"מ אם תעיין בדברי הרא"ש שזכרנו דתחילה אמר דלדע' רי"ף לא פליג א"ש על הת"ק בפי' בהדיא ומודה ליה דמהני ואע"ג דכתב הרא"ש בשיט' הרי"ף לשון כסתם מתניתין אין כוונתו דמתניתין חולק' ע"ז דא"ש אלא ה"ק דא"ש מודה בזה כיון דסתם מתניתין אומר' כן למה נעשה פלוגתא ע"ז בחנם ואח"כ סיים הרא"ש בלשון זה מיהו ר"ח פסק כא"ש אפילו פטרה בהדיא כו' פי' שהר"ח ס"ל דא"ש חולק על ת"ק וס"ל אפי' בהדיא לא מהני ולא כרי"ף דס"ל דא"ש מודה לת"ק מ"ה כתב הטור בפשיטות דלא"ש לא מהני אפי' אם פטרה בהדיא כנ"ל פשוט כוונ' הטור ולק"מ קושיי' ב"י ובחנם טרחו בדרישה ומו"ח והאריכו למעניתם בדוחקים כל א' לפי דרכו ואשר זכרנו הוא דבר ברור בס"ד:

אבל אם מתה כו' פי' דבזה שפטרה בפי' אין אנו אומרים אין אדם מוריש שבועה לבניו כיון שמן הדין פטורה כיון שפטרה בפי' אלא שחכמים החמירו עליה שתשבע ע"כ כל שא"א לה לישבע אין הפסד ליורשים מחמת זה ונראה לי שעכ"פ צריכין לישבע שלא פקדתנו: