שולחן ערוך, אבן העזר ק׳: כתובה ממה נגבית וכל יתר דיני כתובה ובו טז סעיפים: – עם 11 מפרשים

כתובה ממה נגבית וכל יתר דיני כתובה ובו טז סעיפים:
מדינא דגמ' הכתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת אינם נגבים אלא מן הקרקע ומתקנת הגאונים נגבים אף מן המטלטלין וה"ה לכל תנאיה חוץ מכתובת בנין דכרין לפיכך אם גבו היורשים מעות בחובת אביהם גובה מהם (ומיהו רשות ביד היורשים לסלקה בקרקע (הגהות אלפסי פ' הכותב) ודוקא מטלטלי בני חרי אבל אם מכרם הבעל או נתנם במתנת בריא אינה גובה מהם: הגה וי"א דוקא שנתן לאחרים אבל אם נתן ליורשיו במתנת בריא אשה גובאת כתובתה מהם (הגהות מיימוני פי"ו ומהרא"י סי' פ"ו ומהרי"ו סי' קנ"ו) דכל מה שנתן ליורשיו אינו אלא כירושה והאשה גובאת כתובתה משם (מרדכי פ' נערה בשם מוהר"ם) מי שצוה לתת מנכסיו לאחר מותו כך וכך אע"פ שצוה כך כשהיה בריא אשה גובאת כתובתה משם דאינה אלא כמתנת ש"מ דגובאת כתובתה משם (וע' בח"ה סי' רנ"א ורנ"ב ורנ"ז) ואם מכרום יורשים אחר מותו גובה מהם ועכשיו נוהגים לכתוב בכל הכתובות ששיעבד לה כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי מטלטלי אגב מקרקעי דקנאית ודאקנה ומ"מ לא נהגו לגבות ממטלטלין שמכר או נתן במתנת בריא ולא אפי' ממטלטלין שמכרו היורשים מפני תקנת השוק (וע' בחשן המשפט סימן קי"ג ע"ל סימן קי"ח אם אשה חייבת לקבור בעלה קודם שתגבה כתובתה):

אין עיקר כתובתה ותוספות נגבים אלא מהזיבורי' ואינם נגבים מהשבח שהשביחו הנכסים לאחר מותו לא שנא השביחו יורשים לא שנא השביחו לקוחות ובאה לטרוף מהם ואינם נגבים אלא מהמוחזק אבל לא מהראוי: הגה האב שציוה לתת מתנה לבנו לאחר ב' או ג' שנים או שצוה שלא לתת לו חלק ירושתו רק אחר ב' או ג' שנים מקרי ראוי ואין אשת הבן גובאת כתובתה מזה (מהרי"ו סי' מ') י"א דאם מת יעקב בחיי ראובן בנו והניח אלמנה הניזונית מנכסיו אין אלמנת ראובן גובאת כתובתה מאותן נכסים הואיל והיו משועבדים לאלמנת אביו כשמת ראובן (מרדכי סוף נערה) ודוקא במקום שאין רשות ליורשיו לסלק האלמנה ממזונותיה אבל במקום שיכולין לסלק האלמנה אלמנת ראובן גובאת משם (ג"ז שם) שכר פעולה שלא היתה בידו מעולם מקרי ראוי (מרדכי יש נוחלין) היתה גניבה שלו ביד הגנב כשמת ואח"כ הוחזר הגניבה מקרי מוחזק (כך השיב מוהר"ם) ומלוה שחייבים לבעל הוי מוחזק וגובה ממנה אפי' היא על הכותי (וכל זה לא מיירי אלא בעיקר כתובה ותוספת אבל נדוניא ושאר צ"ב דינן כשאר חוב (כ"כ המ"מ פי"ז וב"י בשם נ"י והר"ן ורי"ו) וי"א דאפילו הכי אינם נגבים רק מן הזיבורית (הר"ן ריש הניזקין):

אם נמצא קרקע בן חורין גובה ממנה ואם לאו טורפה מקרקע שמכר או שנתן הבעל בין במתנת בריא או במתנת שכיב מרע ואפי' נתרצית למה שמכר או נתן אינו מועיל אא"כ קנו ממנה תחילה ואם מכר קרקע לאחר ולא נתרצית לו ואח"כ מכר לאחר אותו קרקע או קרקע אחרת ונתרצית וחתמה לו אינה גובה ממנו. ומן הראשון י"א שגובה וי"א שאינה גובה (וע"ל סימן צ' סעיף י"ז):

מי שהיה נשוי ב' נשים ומכר את שדהו וקנו מהאשה הראשונה תחלה ואח"כ ממנו השניה מוציאה מיד הלוקח והראשונה מיד השנייה והלוקח מיד הראשונה וחוזרים חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם:

אם כתב בכתובתה בעיקר כתובה ותוספת מעות סתם אינה גובה אלא בפחות שבמטבעות כיצד נשא אשה במקום אחד וגירשה במקום אחר והאשה שם עמו אבל שלח לה גט למקום הנשואין הולכין אחר מקום הנשואין (ב"י בשם תשובת הרשב"א) אם היה מעות מקום הנשואין טובים ממעות מקום הגירושין נותן לה ממעות מקום הגירושין ואם היו מעות מקום הגירושין טובים ממעות מקום הנשואין נותן לה ממעות מקום הנשואין ודוקא בשיווי המטבע שהוא מגבה לה מאתים ומנה אבל לפחות מכאן א"א ואם פירש בכתובתה מטבע ידוע בין בעיקר בין בתוספת גובה ממנו כמו שכתוב בכתובה: הגה ונכסי צאן ברזל הולכין תמיד אחר מקום שנשתעבד שם כמו בחוב דעלמא (כ"כ המ"מ פי"ו וכ"כ הרשב"א) ובמקום שמוסיפים שליש על מה שנותנת לו כמו שנתבאר לעיל סי' ס"ו יש לו דין צ"ב ולא דין תוס' (מהרי"ק שורש פ"א):

אלמנה אם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אינה גובה אפילו עיקר כתובה וכן הגרושה אם הבעל טוען פרעתי או מחלה אפילו עיקר כתובה אין לה עד שתוציא שטר כתובה בד"א במקום שדרכם לכתוב כתובה אבל במקום שאין דרכם לכתוב כתובה אלא סומכין על תנאי ב"ד הרי זו גובה עיקר כתובה אע"פ שאין בידה שטר כתובה בין נתגרשה בין נתאלמנה: הגה ואם יש עדים שנאבדה הכתובה או נשרפה אפילו במקום שכותבין הוי כמקום שאין כותבין (הגהות אלפסי פ' הכותב) וי"א דאפי' במקום שכותבין גובה את כתובתה בלא שטר כתובה ואין נאמנים לומר פרוע היא (טור בשם ר"י) ולא מבעיא עיקר כתובה אלא אפילו התוספת שמנהג כל המדינות להוסיף (מרדכי סוף הנושא ותשו' מיי' סוף אישות) וכן נראה סברת האחרונים (מהרי"ק שורש ח"י וקי"ד ומהרא"י סי' רכ"ט) אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה ולכולי עלמא אם אין המנהג פשוט אע"פ שכתובתה בידה ואינה מקוימת אינה גובאת בה (שם במהרא"י ומהרי"ו סי' קי"ג ומהרי"ק שורש ח"י) מיהו אם תפסה האלמנה ויש לה מיגו שתוכל לכפור בנכסים נאמנת על מה שאומרת שהוסיף לה (מהרי"ו סימן רל"ב) וע"ל סימן ס"ו וי"א דאם כבר נשאת לאחר אינה נאמנת לגבות עוד בלא כתובה (מרדכי פ' אלמנה) וכל מקום שנאמנת צריכה לישבע שלא נפרעה ובמקום שאינה נאמנת אם הבעל חי צריך לישבע שפרעה ואם אינו חי היתומים פטורים בלא שבועה (דברי הרב וכן משמע לשון הטור) היתה כתובתה בידה ונחתכה בסכין אינה גובאת כלום אע"פ שאינה קרע שתי וערב (ריב"ש סי' שפ"ג):

האשה שבאה לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני לינשא ולא הזכירה שם כתובה בעולם מתירין אותה לינשא ומשביעין אותה ונותנים לה כתובה ואם באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה:

באה ואמרה מת בעלי התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה אבל אם באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מתירים אותה ואין נותנים לה כתובה ואם תפסה אין מוציאים אותה מידה ויש מי שאומר דבין בזו ובין בזו אין מתירים אותה כיון שהזכירה כתובה:

במקום שאין כותבין כתובה והביאו עדים שכתב לה כתובה יש מי שאומר שדינו כבמקום שכותבים ואינה גובה בלא כתובה ויש מי שאומר שגובה בלא כתובה:

האשה שהוציאה שטר כתובה ואין עמה גט ואמרה לבעלה גרשתני ואבד גיטי תן לי כתובתי והוא אומר לא גרשתיך חייב ליתן לה עיקר כתובתה אבל אינו נותן לה התוספת עד שתביא ראיה שגירשה או שיצא גט עם הכתובה מתחת ידיה (וי"א דאם אינה מביאה ראיה על הגירושין אפילו עיקר כתובה אינו נותן לה דמאחר שתובעת כתובתה אינה נאמנת על הגירושין כמו שנתבאר לעיל סימן י"ז סעיף ב') ולכן אינה נוטלת כתובתה (טור וכן עיקר):

אמר לה הבעל כך היה גרשתי ונתתי לה כל הכתובה עיקר ותוספת וכתבה לי שובר ואבד שוברי מתוך שיכול לומר לא גרשתי ולא יתחייב בתוס' נאמן ומשביעה בנקיטת חפץ ונותן לה את העיקר ונשבע הוא שבועת היסת על התוספת:

הוציאה גט ואין עמה שטר כתובה אם דרך אותו המקום שלא יכתבו כתובה גובה עיקר כתובה בגט שבידה ואם דרכן לכתוב כתובה אפילו עיקר אין לה עד שתוציא שטר כתובה ונשבע הבעל שבועת היסת על טענתה ונפטר:

הוציאה ב' גיטין וב' כתובות וזמן כתובה ראשונה קודם לגט הראשון וזמן השניה קודם לגט השני גובה ב' כתובות:

הוציאה ב' כתובות וגט אחד אינה גובה אלא כתובה אחת ואיזו מהם גובה אם שתיהן שוות ביטלה האחרונה את הראשונה ואינה טורפת אלא מזמן האחרונה ואם היתה באחת משתיהן תוספת על חבירתה ולא כתב לה ואוסיפי' לך כך וכך על הראשונה אם רוצה לגבות הראשונה גובה מזמן ראשון או שניה מזמן שני ואם כתב לה ואוסיפית לה כך וכך על הראשונה גובה ראשונה מזמן ראשון והתוספ' מזמן שני בד"א ששתיהן מן האירוסין או מן הנשואין אבל אם אחת מן האירוסין והשנייה מן הנישואין בכל ענין אינה גובה אלא אותה שמן הנישואין:

הוציאה שני גיטין וכתובה אחת אין לה אלא כתובה אחת שהמגרש את אשתו והחזירה סתם על כתובתה הראשונה החזירה:

הוציאה גט וכתובה אחר מיתת הבעל אם גט קודם לכתובה גובה בגט זה עיקר כתובה אם אין דרכם לכתוב כתובה (ובכתובה) גובה כל מה שיש בכתובה זו שהרי זכתה בה במיתתו ואם כתובה קדמה את הגט אין לה אלא כתובה אחת שעל דעת כתובתה הראשונה החזירה:

אביהם. ה"ה אם לא גבו היורשים עדיין גובה כתובתה מן השט"ח שהניח בעלה דשט"ח נקרא מטלטלין עיין בח"מ סי' ק"ו ס"ק ג' בש"ך שם ועיין ב"ש:

בקרקע. והיינו היכא דלא כתב בפירוש מן המטלטלין ש"ג ועיין במגיד ובכ"מ פי"ד מה"א. וה"ה הבעל יוכל לסלקה בקרקע ואם הקרקע שוה יו"ד והיא רוצה לקבלה בעשרים והיורשים רוצים לסלקה ביו"ד בעד הקרקע. הדין עמה ר"ן פ' נערה. פרעו לה קרקעות ובתים ומקומות בבה"כ ואח"כ באו היתומים ורוצים לסלקה במעות והיא אינה רוצה הדין עמה רש"ל בתשובה סי' נו"ן. והרמ"א בתשובתו סי' ח' חולק עליו. וע"ל ס"ס צ"ג ס"ק מ"ב מש"ש. אם יש מעות בעין והיא תובעת מעות והיורשים רוצים לתת לה מטלטלין עיין כנה"ג דף קי"ח ע"א סעיף ב' ג'. והרדב"ז ח"א סי' קט"ו:

בריא וכו'. אבל במתנת ש"מ גובה כתובתה מהם עיין תשובת רמ"א סי' מ"ח. ואם נתן במתנת בריא בקנין אפילו לא בא ליד המקבל א"י לתפוס ב"ש ועיין בד"מ מ"ש בדין מתנות ש"מ. ועיין בפסקי מהרא"י סי' פ"ו. ועיין בח"מ סי' צ"ט ס"ק ו' מ"ש הש"ך שם:

בריא וכו'. הח"מ הניח דין זה להלכה ולא למעשה ע"ש. והב"ש הביא תשובת מהרש"ך דהיורשים י"ל קים לנו כהני פוסקים דאין חילוק בין אם נתן ליורשיו בין אם נתן לאחרים ע"ש:

מותו וכו'. עיין ב"ש וב"י מ"ש בשם תשובת הרשב"א מי שנתן כת"י לא' כל אשר לו וכו'. ועיין בש"ך ח"מ סי' צ"ט. וכנה"ג דף ק"כ ס"א:

לגבות וכו'. עיין בח"מ סי' ס'. ואם כתב לה מטלטלין אג"ק ועדיין בידה המטלטלין והוא מכר או נתן לאחר א"צ ליתן להם ובכה"ג לא שייך תקנות השוק לכ"ע כיון דעדיין בידה המטלטלין ב"ש:

השוק. הח"מ מדייק מדכתב גבי דידיה שמכר או נתן וגבי יורשים לא נקט שנתנו ש"מ אם היורשים נתנו במתנה ליכא תקנות השוק ע"ש וכך העתיק הב"ש לפסק הלכה. ולכאורה אישטמיטת' להו דברי הסמ"ע והש"ך בסי' רנ"ב ס"ק ו' ע"ש דמשמע מדבריהם. דאין חילוק בין הוא או יורשים דהפוסקים דס"ל דבמתנה נמי שייך תקנות השוק אמרינן נמי אי נתנו היורשים במתנה לאחר דאין מוציאין מחמת תקנות השוק ע"ש. והש"ך שם הביא נמי כמה פוסקים דכתבו בלשונם או נתנו היורשים וכו' אין מוציאין מחמת תקנות השוק ע"ש. ובאמת לא מצאתי חילוק זה בשום פוסק. והטעם שכתב הח"מ דיש לחוש דכל היתומים יעשו כן ע"ש. קשה לי ע"ז דא"כ לא מהני נמי אם מכרו ואדרבה דיותר יש חשש שימכרו מליתן במתנה דאין להם הנאה כ"כ וקי"ל דאין אדם חוטא ולא לו שיפסידו כתובת האלמנה וצ"ע. וע"ל סי' צ"ג סעיף כ':

הזיבורית. ובזמן הזה כותבין שפר ארג גובה מן עידיות טור ח"מ סי' ק"ח:

משבח. אפי' אחר התקנה שתקנו דגובה מן המטלטנין מ"מ אינה גובה משבח הרא"ש פי"נ ורוב פוסקים דלא כהרמב"ם בפירוש המשניות ועיין בכ"מ פט"ז מה"א. ומהרח"ש בתשובה סי' כ"ט כתב שלא ראה שום פוסק שיסבור כהרמב"ם. והשבח אין חילוק בין שבח ממיל' לשאר שבח ועיין ב"י מ"ש בשם הרשב"א לענין אם היורשים תלשו ומכרו. וע"ל סי' צ"ה:

מהראוי. אפי' מבעל עצמו מהר"י ווייל סי' מ' ע"ש. מה נקרא ראוי ומה נקר' אינו ראוי עיין כנה"ג בחח"מ סימן ק"ז בדין ב"ח. ובסימן רע"ח בדין בכור ומשם יש ללמוד לכאן לענין כתובה. ואם אחר התקנה כתובה נגבית מן הראוי או לא. רשד"ם חא"ה סי' קי"א ומהריב"ל ח"ד סי' ה' ס"ל דאינה גובה מהראוי אפילו אחר התקנה ואפי' אם תפסה האשה מוציאין מידה. והראנ"ח ח"א סימן ק' וקט"ו כתב דבין מנה או מאתיים בין תוספת בין בנדוני' אם האשה מוחזקת אין מוציאין מידה ואם היורשים מוחזקים אין מוציאין מידם. ומהרח"ש סי' כ"ט כתב במנה ובמאתיים אפי' אם תפסה מוציאין מידה. ובנדוני' אם תפסה קודם שנולדה הספק אין מוציאין מידה ואם תפס' לאחר שנולד הספק מוציאין מידה ע"ש. ומסתימת לשון המחבר והרמ"א משמע כהרשד"ם ומהריב"ל. עיין כנה"ג דף קי"ח ע"א:

לבנו. עיין מהר"י ווייל סימן מ'. ובתשובת מהרי"ל סי' ע"ד ועיין ב"ש. כתב ט"ז אם צוה ליתן לבנו קרקע אחר איזה שנים הוי מוחזק. ומעות מחמת חזקה הנהוג בינינו נקרא מטלטלין וכל זמן שלא בא לידו נקרא ראוי וע"ל סימן צ':

ראובן. אע"ג דאחר שמת ראובן מתה ג"כ אלמנת יעקב מ"מ נקרא ראוי דהא כבר תלוי בעת מיתת ראובן והא דקי"ל לענין ירושת הבעל לא הוי ראוי כמ"ש וע"ל ר"ס צ'. שאני ירושה הבאה מאליו אבל כתובה ליתא אלא חוב ומחוסר גוביינ' מהרי"ל סי' ע"ד ועיין כנה"ג בהגהות ב"י סעיף ג' ד'. ועיין ח"מ ב"ש:

כשמת. היינו כשלא מתייאש מגניבה דאל"כ נעשה ראוי:

לבעל. יש מחלקים בין מלוה שקדמה לשעבוד האשה שמאותה מלוה אינה גובה. ובין מלוה שקדם שעבוד האשה למלוה. שמאותה מלוה גובה מהרי"ט ח"ב סי' ח' וכ"כ הרמ"א בתשובה. אבל מהרש"ל סי' מ"ט תמה עליו והסכים שגובה אפילו ממלוה שהיו חייבין לו קודם שנשאה. ומהרי"ל סימן ע"ה סובר כרש"ל ע"ש. ועיין בש"ך ח"מ סי' ק"ד ס"ק כ"א מש"ש. ראובן שנתחייב לשמעון סך כך עד זמן פלוני ונתחייב לפרוע לו סך כך בכל שבוע והתנו ביניהם שאם ימות שמעון פטור ראובן מלתת ליורשיו שום דבר אין הכתובה נגבית מאותו מלוה הרש"ך ח"א סי' י"ב. אבל הרשד"ם בחח"מ סי' מ"א והר"י אדרבי סי' רנ"א כתבו שאלמנה גובה מאותו מלוה ע"ש:

ממנה. לעיל סי' צ' לענין ירושת הבעל לא הוי מלוה שלה מוחזק לגבי דידיה וכן לענין בכור מבואר בח"מ סי' רע"ח. דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה אבל כאן לענין כתובה הוי מוחזק. ודוק' מלוה שחייבים לבעל אבל מלוה שירש הבעל ממורישיו ולא בא עדיין לידו מיקרו ראוי אף לענין כתובה. וכנה"ג העלה דאם היורשים מוחזקים יכולים לומר קים לנו כהני פוסקים דס"ל דאין אשה גובה כתובתה ממלוה ע"ש קי"ח ע"ב סעיף י"א ועיין בהרש"ך ח"א סימן י"ב ובהרשד"ם חא"ה סימן קע"א:

חוב. אם הרג כותי א' את בעל האשה ונתן כופר על שהרג אותו אין להבע"ח שום זכיה בדמי הכופר הר"ם מלובלין ב"ש ע"ש:

לאחר. ה"ה אם מכר לזה הראשון פעם אחרת ונתרצית ח"מ ב"ש:

שגובה. ובח"מ סימן קי"ח שם פסק דאינה גובה ועיין ש"ך שם:

שבמטבעות. דכתובה דרבנן ול"ד לב"ח. כתב ט"ז אם הוסיפה על המטבע צריך לשלם שיעור הכתובה שהיא לפי מנהג פולין ארבע מאות זהובים לבתולה ממטבע השני' שהיא גדולה אבל תוספת כתובה נותן ממטבע הראשונה וע"ל סי' ס"ו מש"ש הב"ש. וכאן מ"ש בשם הפרישה:

תוספת. כי התוס' הוא מה שמוסיף הוא לה משלו ברצונו. ותוספת זה ככתובה דמי אבל השליש שמוסיפין על הנדוני' כספים מפני שיוכל להרויח בהם הוי כאלו הכניסה לו נדוני' רבה והוי הכל בכלל צ"ב מהרי"ק שורש פ"א עיין בתי"ט פ"ו דכתובות משנה ג' ועיין כנה"ג:

שנאבדה וכו'. עיין ח"מ ב"ש. ואם נשרפה הכתובה או אבדה והבעל אומר שכתב לה כתובה אחרת נאמן ואם מת האב טוען הב"ד בשביל היתומים תוס' ב"ש:

להוסיף. תוספ' והרמב"ם והר"ן כתבו להדי' דאינה גובה תוס' כתובה אפילו במקום דאין כותבין כתוב' הואיל לאו תנאי ב"ד הוא ואינו אלא מלוה. מיהו תוס' שליש לאו תוס' הוא אלא הוי כאלו הכניסה לו שליש זה הואיל שיוכל להרויח בנדוני' כ"כ אפילו אם יש בידה שטר או תנאים כמה הכניסה לו גובה אותה סך ותוספ' של שליש. ולפי המנהג במדינות פולין שנותנים לבתולה ד' מאות זהובים ולאלמנה ב' מאות זהובים וכותבים כל הכתובות בשוות גובה סך זה בלא כתובה אבל מה שהוסיף לה תליא בפלוגת' זו ואם נגבה בלא כתובה עיין בהג"ה דרישה ב"ש:

אלו. מהרש"ל כתב דמנהג הוא לגבות בלא כתובה עיקר כתובתה וכל תנאי' בתנאי ב"ד אף במקום שכותבין. וב"ח כתב שיש להשוות דעת מהרמ"א עם דעת מהרש"ל דרמ"א איירי בתוס' כתובה דמנהג הוא שלא לגבות. ומהרש"ל איירי בעיקר כתובה מנה מאתיים ע"ש. והח"מ כתב ול"נ שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין כי באמת בזמן הזה לא שכיח לפרוע הכתובה או למחול בלא ידיעת הב"ד ע"ש ועיין כנה"ג דף קי"ט ע"א. ולשיטת הפוסקים דאין לה כתובה מ"מ אית לה מזונות עיין ב"ש:

וע"ל סי' ס"ו סעיף יו"ד. שם כתב אם אבדה הכתובה גובה כפי מנהג בני משפחתו. צ"ל דאיירי כשידוע שלא נפרע אלא א"י סך הכתובה ח"מ ב"ש:

לאמר. כלומר בזה כ"ע מודים דאינה גובה בלא הכתובה. ומיירי בדלא תפסה. ובד"מ ר"ס ק"א כתב אפילו במקום דאין כותבים כתובה אינה גובה משנשאת. ועי' סי' שאח"ז וכתב הח"מ אם קודם שנשאת מצעת דבריה בפני הב"ד שלא נפרעת והיא מוכנת לישבע שלא תפסיד זכותה מהני ע"ש:

כתובתה. היינו עיקר כתובה ולא תוס' ונצ"ב. ואם אמרה תנו כתובה אפי' ע"א מעיד כדבריה לא תגבה הכתובה ד"מ ב"ש ע"ש ועיין כנה"ג דף קי"ט סעיף מ':

פשוט בגמ' כתובות דף ס"ח ע"ב ובכמ' דוכתי דמטלטלי לא משתעבדי לכתוב'

טור והרמב"ם בפט"ז מה"א וכ' ה"ה שם בהלכות הרי"ף ובכל ספרי הגאונים וכיוצא בזה אמרי בכתובות דס"ז ע"א גמלים של ערבים ארנקי דמחוז' אשה גובה מהם

וכ"נ מדברי הגאונים ולא עוד אלא שי"א שאינו נוהג' היום כלל ס"ה

שם טור מדברי התו' שם דס"ז ע"א וכן כ' הרא"ש שם בפסקיו

שם ושם בתו' דף מט ע"ב וכן כ' הרא"ש בפ"ג דקדושין בפסקיו

טור

ב"י

מבואר בח"מ ס"ס קי"ג

משנה גטין דף מח ע"ב

משנה בכורות דנ"ב ע"א וכדאמר ר"א מקולי כתובה שנו כאן שם

טור וכן כ' רמב"ם פט"ו מה"א

שם במשנה דבכורות

טור מדברי אביו הרא"ש פ"ח דב"ב

ג"ז שם במשנה דגיטין דף מ"ח ע"ב ומשנ' דנ"ה ע"ב ובכמה דוכתי:

משנה שם דף נ"ה ע"א לקח מן האיש וכו'

ציינתיו לעיל בסי' צ' סעי' י"ז

כפי' התוס' כתובות דף צה ע"א בד"ה התם איהו דאפסיד אנפשיה וכו' כיון דבעת שכתבה לו לא הית' ראוי' עדיין לגבות בברור שהרי לא נתנה כתובה לגבות מחיים ושכן פ' ר"ח וכן כ' הרא"ש

בפי' רש"י שם דאף מראשון אבדה דהי' אבדה כתובת' בידים ואפסיד' לנפש' במה שכתב' לשני וכן כתב הרמב"ם בפרק י"ט ובעל העיטור והביא' הטור וכ"כ בתשוב' להרמב"ן סי' עט

משנ' שם

משנה שם דף קי ע"ב וכת"ק וכ"פ הרי"ף והרמב"ם בפט"ז וכל הגאונים

ה"ה שם:

הרמב"ם וכן כ' הטור בשמו:

כשמואל וכדאמר רב ענן וכו' שם דף פט עא וכ"פ הרי"ף שם וש"פ:

ציינתיו לעיל סי' י"ז סעי' מג:

ג"ז ציינתיו שם סעיף מ"ד

ג"ז ציינתיו שם

טור בשם הרמב"ם בפ' יז

שם בשם אביו הרא"ש בפ"ק דמציעא

ל' הרמב"ם בפ"ט מה' אישות וכדמפרש רב המנונא נדרים דף צ"א ע"א וכו' ה"ה שם שכן הכריע הרמב"ן מפני מדרש כתוב' לכשתנשאי לאחר תטלי וכו' משנה יבמות דקי"ז ע"ב אבל בתוספ' לא שאין מדרש בתו' ואצ"ל בנצ"ב

ושכבר השיג הראב"ד וכ"כ ה"ה בפי"א דבתובעת כתובה אינה נאמנת ושיש לחוש לסברא זו

גם זה שם ממ"ש הב"ע בשאין שם עידי גירושין וכו' כתובות דף פ"ט ע"א וכפירוש רבינו שהוא לענין תוס' לפי שבעיקר הכתוב' אין שם מגו ה"ה

גם זה שם ממשנ' שם דף פ"ח פט

מבואר שם בגמ' דפ"ט ע"א

כדין כופר בכל:

טור ממשנ' שם ע"ב וכפי' רש"י שם

גם זה שם ממשנ' שם וכדמפרש בגמ' שם

מסקנת הגמרא שם דף מד ע"א וכמ"ש התו' שם והרא"ש והר"ן שם

משנה שם דף פט ע"ב

ברייתא שם

כן הוא בטור וברמב"ם שם ופט"ז

אלא מן הקרקע כלומר אפי' מניה וכן מוכחן סוגיא דהאו' דף ס"ה ע"ב וכן איתא בריטב"א שם וכן בנדרים דף ס"ה ע"ב ועיין שם בהר"ן וכן בהרבה מקומות בכתובת בתירץ וחד מנייהו פרק האשה שנפלו דף פ"א כתבו דפלוגתא דרבי מאיר ורבנן הייני מניה איברא בתשובת מהר"י בן לב ספר ב' כלל נ"ה כתב והא ליתא דאפי' נימא דהכתוב נמי זוכה ממטל' מחיים מדין התלמוד כסברת רוב הפוסקים ואיני יודע מאן ניהו וע' ברמ' פי"ו מה"א לנוסח הרשב"א אף הרמ' הכי סבירא ליה גם א"י איך מיישבים סוגיות הנ"ל. ואולם מרש"י ז"ל כתובות דף ס"ז ע"א ד"ה פורנ' לגבות מיתמי משמע ברור הא מחיים אין נ"מ וצ"ע הן אמת דלדברי הפ"י ז"ל דף פ"א ד"ה דלמא ר"מ היא שכתב נראה לי פשוט דתליא הא בפלוגתא אי כתו' דאוריי' או דרבנן ורבי מאיר לשטתו דסובר כתוב' דאוריית' היה אפשר לומר דהפוסקים שמרמז עליהם מהר"י הנ"ל סוברים כר"ת דסמכינן על רבי שמעון בן גמליאל דכתו' דאוריי' והסוגיא דהאומר ונדרים מתמיה שיהא משם נמי מוכח הכי אבל לע"ד דברי התו' בכתובות דף י' ד"ה הואיל ותקנו חכמים הוא משמעות להדיא דלא כהפ"י שהרי כתבו ועוד דלא משתמיט תנא בשום מקום דאית ליה כתו' אשה ממטל' אלא רבי מאיר הרי דלא ס"ל דתליא בזה וכן מוכח באמת מנדרים דלדברי פ"י אין מקום לתמוה על רבי עקיבא דדילמא נמי כרשב"ג ורבי מאיר סבירא ליה וכתב עוד שם הפ"י וא"ל אדרבא כיון דכתו' דרבנן שלא תהא קלה להוציא אם כן מי שאין לו קר' תהא קלה הא ליתא דמכל מקום לא תהא קלה שאם יקנה קר' בסוף ישתעבד והתי' דחוק דמי יכריחנו ליקנות קר' ותו דמכל מקום כ"ז דלמה להו קר' אשה לא סמכה דעתה וקרוב לביאת זנות ואמר ליה נמי דאף דמטל' לא משתעבדו היינו שאין יורדין למטל' להגבותם אבל מכל מקום מחויב לשלם ומנדין עד שיפרע ודיש מפרשים סוף ב"ב שעבודא לאו דאוריי' ואפי' מבני חורין ע"ש ברמב"ם וריטב"א קדושין דף י"ג דאם כן לא מקשה בנדרים מידי והנלע"ד דאיתא בב"י סימן קי"ט תשובת הרשב"א בשם הרי"ף הרוצה לגרש ואין לו הכתובה אינו רשאי לגרש ומנדין אותו אם לא ציית דינא ומביא ראיה ממתני' דלקחה כו' ואם אמר הרי גיטך והרי כתובתך רשאי הא בלא כתובה אינו רשאי לדבריו ל"ק דהאי ומה בזמן שאין לו כלום מנדין אם יגרש בלא כתובה בזמן התלמוד בשהיה לו מטלת שאינו רשאי עכ"פ לגרש ותו אינה קלה ואף דמהרמ"א שם משמע שחולק ע"פ הריב"ש מכל מקום יש לומר דהחולקים סבירא ליה כהירוש' שבטור סימן צ"ג שכ"ז שאינו מסלק הכתוב' חייב במזונות ונמי אינה קלה ולהירו' אין ראיה ממתני' הנ"ל לדין הרי"ף הנ"ל דאלו לא יאמר הרי כתובתך יהא חייב במזונות ורפואה ואינו פועל בהגרושין והרי"ף הוא החולק על הירושלמי וכן משמע בהתשובת הרשב"א שסידר ב' הדינים תכופי' עכ"פ חד דינא מוכרח מהמתני' (ודעת הריב"ש שבסימן צ"ג בב"י בשמו דלא כהירושלמי וגם אינו סובר כהרי"ף צ"ע איך מיישב המשנה וע' סימן ע"ט למה שבארתי ל' הרמ' אף המתני' מיושב) אך לשטת הרי"ף עדין קשה מה מקשה בנדרים הא עכ"פ אינו רשאי לגרש עד שישלם הכתוב' ודלמא הא דחייבי ר"ט היינו דאסרו בהגרושין עד שישלם. וע"כ דזה אינו הא איהו לא תבע הגרושין אלא היא מפני שנדרה וא"כ נהי דהוא הגורם מ"מ לא גרע בהנדר ממי שעבר וגירש ובעבר וגירש ע"כ דמודה הרי"ף ששוב אין עליו דין באין לו כלום וה"ה בזמן הש"ס בדלית לו קרקע ושפיר מקשה. ואם כן הדרא הקושיא לדוכתה שתהא קלה להוציאה בינו לבין עצמו כדאמרינן במסכת בבא בתרא דף קע"ד אטו כל דמגרש בבי דינא מגרש וכן הוכיח מזה הרמב"ן בספר ה' שטות בגיטין דף פ"ו שטות הר"ף דלר"א ע"ח נמי כרתי (אך צ"ע לפי זה ריש גיטין איך סמכינן על סתם ספרא דדינא מגמר גמירי והרשב"א בהעתיקו דברי הרמב"ן משמיט באמת הוכחה זו) משא"כ להירושלמי ניחא דמשום דמחויב במזונות כ"ז שאינו מסלק שוב אינה קלה להוציא ובנדרים נמי ניחא לשטת הפוסקים דאין יכול להדירה אם לא דתלה בתשמיש משא"כ לאחר הגרושין יוכל דזונה באמת ולהרמ' בל"ז אינו יוכל לזונה ודוק. ואולי מ"מ אף דהרי"ף יש לדחוק מדמ"מ האיסור גרושין רובץ עליו כל שאינו משלם הכתוב' שוב אינה קלה:

הג"ה ומיהו היורשים כו' איתא בח"מ סימן ק"א סעיף א' בא לפרוע אם יש לו מעות צריך ליתן לו וא"י לדחותו אצל קרקע או מטלט' וכתב הש"ך וכן הדין לענין גביות כתו' שצריך ליתן מעות מזומנים אם יש ליתומים מעות בעין לפי מה שכתב בטור א"ע סימן ק' וכן הוא בתשובת רשד"מ וכו' וספר זה א"א. וגם הבאר היטב כתב הכא אם יש מעות בעין והיא תובעת מעות והיורשים רוצים לתת לה מטל' עיין כנה"ג ורדב"ז. וגם ספרים אלו א"א ודברי הש"ך צ"ע אי קאי לעיקר כתובה מבואר הכא דאפי' בקרקע יכולים לסלקה ומכ"ש במטל' ואפי' אי איירי בנדוניא שלרוב הפוסקים היא כחוב גמור מ"מ בחוב גופיה מבואר בח"מ סימן ק"ז סעיף א' אם ירשו קרקע ומטלטלין וכו' הדין עם היורשים ומה שכתב לפי מה שכתב בטור הכא א"י למה רומז ואם למה שבדינ' דש"ע סעיף ג' במקום שבש"ע כתוב אם נמצא בני חורין גובה כתוב בטור אם מוצאים לי קרקע בני חורין מוכרין ונותנין לה מזה לע"ד ל"מ מידי כי ר"ל שלטובתו אם רצה למכור בהכרזה כמו שעושין בלוה אולי ימצא מי שיתן יותר מהשומא אבל אם לא ימצא קונה מחויבת ליגבות בשימא כי מה"ת תתעלה מבעל חוב ולהכי כתב הב"י שהוא פשוט. וע"כ כונתו לשטרי כתו' דהאידנא שכותבין נכסים דאית להון אחריות ודלית להו וכו' ואפי' מן גלימא כו' בחיים ובמות והפירש לע"ד שמשעבד בפירש מטלטלין אף דלאחר מיתה וע"ד המבואר ברמ' שנהגו לפרש בכל כתובה מקרקע ומטלטלין (וע' במ"ל פכ"א מה"ס תוך תשובתו מביא בשם מהרי"ו ואע"ג שכתב ג"כ אותה תשובה וז"ל ועוד אני סבור לכך אנו כותבין בחיים ובמותי כדי לגבות מן הראוי וכו' ולע"ד הפשוט כנ"ל) לפי זה לדידן מטלטלין דיתמי מדינא משתעבדי ושפיר שאין יכולין לדחותה אצל קרקע כבח"מ סימן ק"ז הנ"ל שכתב ואם ירשו קרקע ומטלטלין ואין מפורש נשמע הא מפורש לא וכן מביא הב"ש ס"ק ד' בשם הש"ג:

וא"כ משמע דס"ל דדין כתובה הפשוטה ממש כב"ח אז אף לזה דאם יש להו מזומנים חייבים ליתן מזומנים וזה עדין צ"ע מנ"ל הא לא שייך הטעם דזוזא יהיב וזוזא שקיל ומה"ת נתעלה מניזוק דדינו בעדיות ומכל מקום אפי' מניה דידיה דמטלטלין ודאי משתעבדו מ"מ לכ"ע יהיב סיבין ואפילו אית ל' זוזא כדאית' בח"מ סי' תי"ט ומכ"ש כתו' דדינה בזבורות. ואף דברי הב"ש דהכא צ"ע שתחלוט שאם מפורש גביות מטל' אין היורשים יכולים לדחותה למקרה וזה לא נאמר בהש"ג אלא בכ"ח ולא בבתו' כמבוארים דבריו פ' הכותב דף ק"ו ע"ב בדפוסי אמשטרדם וא"כ לא מיבעי' להסמ"ע סימן תי"ט דאף בנזיקן הברירה להגבות קר' משום דלא שייך טעם הנ"ל מה"ת תהא עדיף מניזק בשלמא בב"ח היכי דמפרש שעבוד מטל' דיתמו שאז דינם כלוה עצמן והוא מחויב דמידי דקרוב לזוזא ה"ה היתומים אבל כו' אפי' הוא עצמו ואפילו שעבד בפי' מטל' מאין יבא עזרה להיותה עדיף מניזק אלא אפי' להש"ך דלהניזק הברירה מ"מ לע"ד אין ללמוד אשה מניזק דעכ"פ דינו במיטב ואפשר מטל' לגבי קר' בכלל זה משא"כ אשה ודמות ראיה לדעתי מדברי הה"מ שבפי"א מה"מ כ' שבזה יפה כח הכתיבה מכח התקנה לנ"מ שהברירה ביד המלוה ובפי"ו מה"א שתק מזה כנראה היינו מטעמו ולפ"ר אין דברי הש"ך מתקיימים אלא בנדוני' וכששעבד בפי' מטל' דיתמי כדנהגינו בכתיבת שטר ת"כ ע"פ הנ"ש אך ע' סי' ק"ב סעיף ד' כ' הב"ש והר"ן כ' אם הקר' שוה עשרה והיא רוצה לקבל בכ' והיורשים רוצים ליתן עשרה הדין עמה וע' בחה"מ ע"ש סי' קט"ו וש"ך ס"ק י"ט ובתשו' פ"מ ח"ב סי' מ"ו העלה בסד"ד נמצא גבי ב"ח היורשים מוחזקים אבל בנידן דידיה שהיה אלמנה עם יורשים עדיין צ"ע מה שהחליט שהיתומי' הם מוחזקים מטעם נכסי בחזקת' יתמי קיימו וזה ניחא נגד שעבד הכתו' אבל האלמנה הא יש לה נמי לדידן דפסקינן כאנשי גליל שעבוד מזונות ולגבייהו הא מבואר סי' צ"ג סעי' ט"ו דנכסי' בחזקתה ונהי דאנן ע"פ מנהג נהגינן כאנשי יהודה כמבואר שם בהג"ה סעיף ג' וע"ש בלי ספק זה אינו אלא בשיכולין לסלקה כל הכתו' ולא באופן זה אלא נשארת בשעבוד מזונותיה וא"כ היא המוחזקת והדין עמה כפסק הר"ן:

וי"א דוקא שנתן לאחרים כו' המהר"מ ז"ל במר' הוציא זה מפ' נ"ש דף מ"ט וסובר מה דפסקי' דלית הלכתא כתק"א היינו בהתקנה שהוא ואשתו נזונות מהם אבל האשה אפי' בחייו או לכל הפחות לאחר מותו דליכא אינש דטרח לה ודאי משום פסיד' דידה מקבל מתנה כזה שראוי לירש ולא שייך גבי' דאי לאו דהו' ליה הנאה מני' עשאו חכמים אך כיורש וטורפת למזונותיה כמו שנזונית מנכסי בעלה אצל היורש ולמד ממנה דה"ה לדידן דמטל' דיתמי משתעבדו ודלקוחו' ומקבל מתנה לא הא מן מקבל מתנה כזה נזונית וה"ה כתו' טורפת מנייהו ועיקר סמכיתו כדחזינן לגבי הבעל דבמקום פסידא דאחרינא דהיינו מזונות האלמנה לא עשאו להבעל לוקח מטעם שלא הוציא מעות בקנינו אף שעל סמך זה נשאה מכ"ש מקבל מתנה כזה דלא שייך גבי' אי לאו וכו'. ויראה לע"ד דעד כאן לא ס"ל הכי אלא לענין מזונות וגביו' כתו' שהיא מלוה בשטר אבל במע"פ אף דנמי שייך סברתו למה דקי"ל מע"פ גובה מן היורש וא"ג מן הלקוחות דליהוי מקבל מתנה כזה דין יורש לו ומע"פ נפרע ממנו מ"מ נלע"ד דודאי סובר כשטת הרי"ף שבסי' צ"א דאף בבעל עצמו לא נפשט האיבעי' ופסקינן דאינו גובה ומשום דאפסיד אנפשיה במה דאוזפי' כל עיקר ע"ד שביאר תשוב' מהר"מ אלשיך הבאתי שם וה"ה הכ' דמע"פ או אפי' בשטר בלא אגב או אפי' אם אגב לדידן דס"ל תקנו' השוק דאינו גובה ממקבל כזה ותדע שהרי עצמו שם בפ' נ"ש בסופו פוסק דאם יש עדים שהקנה לאשתו ובניו בגדי שבת וי"ט אינו גובה מהם וכל זה היינו למה דקי"ל מע"פ אי שטר בלא אגב א"ג מלקוחות כמבואר בטור ח"מ סי' צ"ז בשם הרמב"ן ואלו דבנים במתנתם דין יורש להם הרי לדידן דמטלטלים דיתמי משתעבדו ליגבה מכסות בניו אפילו דחול א"ו דמע"פ דשייך אפסיד אנפשיה מודה ולא נאמרו דבריו אלא בכתו' ומזונות דלא שייך אפסיד אנפשי' והב"ש כתב בשם תשו' הש"ך וא"א מע"פ א"ג מיורשי' ור"ל אם האב נתן להם מתנת ברי ואולי כוונתו לדעתו וע' סי' קי"ב סעיף ז':

ואם מכרום יורשים ע' ח"מ וע' ש"ך ח"מ סי' רנ"ב ס"ק ו' ועכשיו נוהגים לכתוב בכל הכתוב' כו' ודאקנה ומ"מ וכו' מזה נראה דדוקא למטל' מטעם תקנות השוק הוא דאינו מועיל כתיבה זו לולא כן ודאי הי' מועיל הא לקר' מועיל כתובת דאקני אף לכתו' שטורפת ממה שקנה ומכר וכן מוכח שבודאי לא לחנם קבע הרמ' פ"ד מה' יבום נוסח זה. והש"ך ח"מ סי' קט"ו ס"ק ך"ט כ' ולפ"ז יצא לנו דדאקני אינו מועיל לכתו' ותוספת וכו' ודחק עצמו בל' הטור ומחבר סי' ק"ב סעיף ג' ומסיים ולפ"ז מה שכותבין בכתובות ודעתיד אנא למקנא אין מועיל ללקוחות ולע"ד זה אינו כדמשמע הכא וכן מוכח ריש אע"פ מדלא קאמר לנ"מ בין כתו' לשאר חוב דין דאקנה ואך שבח הזכיר הגמר' ודוקא שבח דבאמת אינו אפילו דאקני ממש אלא שהחכמים הסכימו לגבי ב"ח שיהא חשיב כמו דאקני ע"י מה שכותב לו המוכר אנא אקים כמבואר היטב בנ"י שבסמ"ע שם בזה מקולי כתו' שלו אבל בדאקני גמור מה"ת לפלוגי והעיקר שכן כתב ע"פ פירושו לסוגי' דבכורות וכ' שבחנם נתחבטו כל הגדולים והמציא שמה שצריך רבא לטעם שב"ח גובה השבח היינו אך על ההוצאה דאלו להשבח היתר על הוצאה לא צריך לההוא טעמא דע"י דאקני טורף מדינא ולהכי פשיטא ליה דשבח היינו דאקני ממש ויליף דכתוב' כמו דאינה טורף שבח ה"ה כתיבת דאקני אין מועיל לה וכל זה גרם לו שדחה דברי הנ"י בס"ק י"ב וך"ז בב' ידים אבל כבר הארכתי והעליתי שדברי הנ"י מוכרחי' וברורי' בטעמם דדוקא בלוקח ע"י הכתיבה הנ"ל חשוב שבח דאקני אבל במקבל מתנה דאין לו על מי לחזור ומכ"ש ביתומים דתרתי איתנייהו גבייהו שאין להם על מי לחזור וגם בשעה שבא השבח לעולם כבר מת המשעבד דהיינו האב וע"ש ס"ק ט"ז לא חשוב כלל דאקני ולא לחנם נתחבטו כל הראשונים כי א"א להחשיב שבח דמחמת הוצאה ביתמי לדאקני והפי' המחוור לע"ד במח"כ יתר הראשונים הוא פי' המלחמות שהביא שם ומפני שאין כאן מקומו נלאתי להעתיק אריכות דבריו על רוב דברי הש"ך ז"ל שם. עכ"פ זה ברור לע"ד דכתיבת דאקני מועיל לכתוב' ותוספות והכי איתא להדיא ברשב"ם מס' ב"ב דף קל"ג ד"ה א"ל ר"כ כו' שאם תמצא מקום לטרוף כגון נכסים טורפת מהם וכדכ' ודעתיד אנא למקני שנכסי' העתידים לבא ישתעבדו לה ול' טורפת ודאי על לקוחות נאמר. כ' הב"ש כתב כן ע"פ תשו' הרא"ש וכבר כתבתי בסמוך דע' הרשב"א בזה ור"ל סוף ס"ק ה' כ' ונשמע מתשו' אלו וכו' ולכן כ' הכא אחרי שבל"ז אין הרשב"א מסכים ונראה לכ"ע וכו' ואני תמה אטו הרשב"א דעת אחרת אתו לדינא מהרא"ש וכבר הביא הש"ך ח"מ סי' ס' ס"ק ד' כה"פ והרא"ש מכללם כתבו מנהג זה ומ"מ מחליט שם ס"ק ו' דאפי' באו אחר המכירה ליד ב"ח זה שיש לו אגב צריך להחזירם כיון שכבר קנאם לפי קנינם וע' בדבריו ס"ס קך"ו מבאר דעתו ומשיג על תשו' ר"מ אלשיך ואם הש"ך הכי דעתו בב"ח שמפקפק ס"ק ד' מחמת שאין המנהג לכתבו בכל השטרות מכ"ש בכתו' שהמנהג בכלם בודאי אין לפקפק על המנהג שלא לטרוף בו מתק"ה דאל"כ אין לך אדם קונה חפץ ממי שיש לו אשה. א"ו אין עיקר כתיבת אגב זה אלא לעניני' פרטי' שבסי' ס' בסמ"ע והברור כדכ' הש"ך דאף ע"י קנין לחוד אף שבעו לידה מוציאין מידה וצ"ע. וע' ספר נ"ש ולעיל סי' ס"ו:

ואינם נגבים מהשבח כ' הב"ש ולא כפי' משניות שכ' בתר התקנה אשה גובה מהשבח' ומהראוי וע' מ"ל פ' כ"א מה' מלוה אבל לא מהראוי הב"ה כ' מהראוי אפי' מבעל עצמו מהרי"ו סי' ח' ע"ש ויפה כ' לע"ש כי אף שמבואר שם הכי מ"מ לע"ד בכיון גדול השמיט הרמ"א ז"ל דברים אלו כי המה תמוהים שכ' שאדם שגירש אשתו ולא היה לו לסלק כתו' ואח"כ בא ממון לידו באיזה אופן שיהי' פטור מלשלם והראי' דס"ל הכי ממה שכ' סוף דבריו דקשה אדידי' מהרמ' שכ' פי"ב מה"א אם הי' עני ביותר וא"י ליתן לה לחם כופין אותו להוציא ותהא הכתוב' חוב עליו עד שתמצא ידו וכ' ואפילו שהמיימוני פליג מ"מ כיון דהא שרי סבר דלא גבה מהראוי לא מפקינן ממונא ונעלם ממנו שהרא"ש עצמו בתשו' והיא בב"י ס"ס קי"ז פסק נמי הכי והוא מבואר נדרים דף ס"ה ע"ב. ודבריו הוציא מהרא"ש פ"ק דמציעא מדכ' הא דתנן בבכורות אין האשה נוטלת בשבח היינו אפי' בחיי הבעל וא"כ הא דתנן נמי ואינה נוטל בראוי נמי בחיי הבעל וזה לאו מידי דאטו מפרש דמה דתנן אינה נוטלת בשבח היינו אפי' מיני' זה ודאי א"א דמני' אפילו מן גלימא ולא קאמר אלא דמתני' בכל גוונא איירי במה דשייך דהיינו בין שבאה ליגבו' מיתומי' אינה טורפת השבח שהשביחו יתומים ובין שבאה ליגבו' בחייו מלקוחות א"ט במה שהשביחו לקוחות וע"ז קאי קושית הגמ' מן ב"ח ומשני מקולי כתו' אבל מה דתנן ולא מן הראוי פשיט' שאין לפרש אלא לאחר מותו ותדע שהרי לשטתו מה דתנן ולא מן הראוי דאיירי נמי' היינו בקר' דאלו מטל' בל"ז לא השתעבדו והגע עצמך א"כ אם גירש ולא היה לו לשלם הכתו' ושוב ירש קרקע לשטתו נמי פטור והס כי לא להזכיר שהרי להדיא פסקינן בח"מ סי' קי"ב דמני' גובה ב"ח מכל אשר ימצא לו ואפי' לא כ' דאקני וכבר מבואר בש"ך ח"מ סימן ק"ד פלוגתת ראשונים ואחרונים אי ב"ח גובה מהראוי ובזה לא נסתפק אדם והיינו משום דמיני' כל זמן כשחי אינו זז השעבוד מגופי' והראוי כשנעשה לו מוחזק חל עליו השעבוד מאם וגובה מני' והכי איתא מס' ב"ב דף קנ"ז ופשיטא דלא שייך דין ראוי עד שימות דבטל שעבוד דמני' ועל הנכסי' לא חל מחייו וזה ברור בלי שום ספק והראי' ללא צורך ועיקר דינו שהוציא מפ' האשה שנפלו דלא אשכחן תנא וכו' ומסיים וכיון דחזינן דלר"מ לא גבי ממטל' הראוים אפילו בחייו ה"ה לדידן דס"ל דגבי' ממטל' לא גבי' מן הראוי כמה תמוהין דבריו בזה הא אף לשטתו משם תברי' דהא הרא"ש שם כ' דלמדן דמטל' משתעבדו לא שייך כלל לתפות גביו' מטל' לקולא דכתו' כיון דלית בה פלוגתא וגם משם ראי' דכ"ז שחי אין מקום לראוי כ"א למציאות דינא דר' נתן ונ"מ אם רוצה לשלם ואינו חפץ לטעון לאו בעל דברים דידי את אז בחייו נעשה מוחזק וחייב לפרעו ולולא דר"נ יש מקום לבעל הדין לומר לאו ב"ד דידי את ולהכי לא קאמר אף למה דלא נחית לדר"נ דאינה משנה מטעם דמלוה חשוב ראוי כיון דיבם כבחיי הבעל דמי ומני' פשיט' דלא שייך ראוי כלל. ולע"ד כל דבריו בפרט זה נראי' תמוהים:

הג"ה האב שצוה. איתא במהר"ו סי' מ' שממנו תוצאו' הג"ה זו עובדא אחד שהתחייב לבנו נדוני' לשלם שנתים אחר החתונה ובתוך כך נתמרמר הבן ואשת המומר באה ליגבו' כתו' מממון זה וזכה האב מב' טעמים אחד מדהו' ראוי ואף שחי וכבר הארכתי בסתירות טעם זה אלא דתו זיכהו מטעם שהאב זכה ההפקר מיד וכ' ואף דשעבוד האש' קדום מדמיהו למה דאמר ר"י האומ' משוך פרה זו ולא תקני עד לאחר ל' יום דלא קנה אם עומדת ברה"ר אפילו אמר מעכשיו דכיון דאמר עד לאחר ל' ה"נ כיון דפירש לפרוע לאחר שנתיים לא גמר החיוב אלא לאחר שנתיים וכיון דהכי הוא לא חל שעבודא דאיתתא אלא לאחר ב' שנים וכבר הופקר הממון קודם עכ"ל. ולע"ד אף טעם זה צ"ע דאינו דומה כלל לשם שפירש ולא תיקני וכו' משא"כ הכא והגע עצמך לדעתו אלו מת האב תוך ב' שנים איך יגמר השעבוד אחר מותו ואם לא נגמר מחייו מאין ישתעבדו הנכסים והם כבר נפלו קמי יתמא א"ו דמיד משתעבד אלא שהזמן פרעון הוגבל אחרי שנתיים והוי ממש כלוה באמת ומגביל הפרעון לזמן ואף שבסי' ס"ו הבאתי הרא"ש שכ' נמי הכי בכתוב' ש"ה שכתב כשתנשאי לאחר וי"ל דהשיעבד נגמר שעה קודם הגרושין והמיתה ואף שם לולא הראי' מן הש"ס ע"ש לא הי' מקום לדבריו וע' סי' צ"ג סעי' ך"ב אבל הכא שנתלה בזמן ב' שנים איך אפשר שיוגמר השעבוד אם ימות תוך הזמן ופסק דינו לע"ד יש לי פסוק מצד אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא נשתעבד וגרע מנדוני' מתני' לר"ת. שוב ראיתי דאפשר זה בכלל דבריו שכ' וגדול מזה כ' מהר"מ וכו' אההוא דפסק נדוני' לבתו ע"ש. גם אפשר שהיא מלתא דלא שכיח כלל שיתמרמר גרע וצ"ע. ומה דמשמע מינ' בפשט דאלו הי' שעבודו מיד היתה גובה ולא הי' יכול' האב לזכות מן ההפקר מפני ששעבודה קדום האמת שכן מבואר בח"מ סי' רע"ה דכל שגובים מן היורשים גובי' נמי מן הזוכה בהפקר אך צ"ע קצת כי שם בב"י מביא תשו' הרשב"א שמדמ' הפקר לקדושת דמים ולהכי פשיטא לי' כמו לק"ד אינו מפקיע שיעבד מטל' אפילו ה"ה הפקר וא"כ י"ל לשטת כל הפוסקים שבש"ך ח"מ סימן רנ"ה דהקדש דמים דין משועבדים לו ואין מע"פ נפרעת ממנה וכן הטור ח"מ סי' קט"ו הכי ס"ל דהקדש דמי' מפקיע שעבוד מטל' וע' סי' צ"ג סעיף ך' א"כ י"ל ה"ה הפקר דין משועבדי' לו ומטל' דמשועבדי' אין חוב וכתו' נגבת מהם. וי"ל נמי דהפקר גרע מהקדש דמים וכע"מ דלא עדיף מיורש וזה צ"ע בתשו' הרמב"ן שהב"י הכא מרמזה וגם שם בח"מ. שוב כשזכיתי לתשו' הנ"ל מצאתיה בסי' ס"ט וכוונתי ת"ל לדבריו וע"ש מה שהעלה להלכה דין מטל' המופקדים ביד אחר אין כתו' לגבות אם הנפקד זוכה מן ההפקר ומשמע שם דבזה לא מהני תקנות הגאונים ומטעם דהוו מטל' דיתמי אבל ממה שבזבזו מרשות הגר גובה שפיר ב"ח וכתו' ע"ש ודוק. כ' הח"מ למה דמדמה לשכר שכיר מה אירי' שהוגבל זמן ותירץ הב"ש כי הש"ע איירי שצוה במתנו' ש"מ לכן אם לא כ' זמן לא הוי ראוי וכן מוכרח ההוא חילוק במהרי"ו כי כ' על פסק מהר"י מולין שהיא דין ב' שכ' הרמ"א או שצוה כו' וטעמא דידי' כיון שהממון הופקד ביד אחרים ג' שנים וכו' הו' לי' ראוי נשמע הא אלו הי' ירושה המופקד' סתם ביד אחרים ולא צוה שלא לתת לו אף בשעדיין לא בא לידו לא היה חשוב ראוי והיינו משום דמיד שמת כל היכי דאיתא בחזקת היורש וא"כ ה"ה לצוואת ש"מ דחשוב ירושה דרבנן (עכ"פ נשמע מיני' דירושה דאורייתא ודאי חשוב מוחזק אף קודם שבא ליד היורש זולת בצוה שלא לתתה עד זמן וע' סי' צ') והנה כתב הח"מ המדקדק בלשונו דמדמה ליה לשכר שכיר כו' ואינו דומה למלוה שהיה בידו המעות ולא פקע זכות אף כשהלוה לאחרים והוא לשון המהרי"ו ויש למשמע מל' זה אם הלוה קודם שנשא ונשא ומת שלא תגבה ממלוה זו דבשעה שנשאה כבר לא היו המעות גבי' דתיחל עלייהו שעבודא וכן מביא הב"ה בשם מהר"מ טראני (ואינו אתי) ובשם הרמ"א ועיינתי ולא היה אלא שדחק עצמו בגוף הטעם שהאשה גובת ממלוה אף כי היא תשובה ראוי לשאר ענינים ואפשר לא הי' מקובל בעיניהם טעמא דהרא"ש מדר' נתן משום דכתוב לא ניתן ליגבות מחיי' אבל לדידן שסמכינן כל עיקר על דר"נ כמבואר בב"י וח"מ ס"ק י"ט המעיין בח"מ סי' פ"ו בב"י יראה להדיא דבאופן זה אדרבא כ"ע מודו ששייך דר"נ הואיל שבשעה שלוה מראובן כבר נשתעבד לו לוי ובשעה שנכנס בשעבוד ראובן הכניס עמו שעבד לוי משא"כ במלוה אחר שנשתעבד לראובן דומיא דהכא מה שמלוה אחר הנשואין בזה יש פלוגתא אי שייך דר"נ וא"כ מסתימות הפוסקים במלוה סעיף זה ודאי מבואר דבכל ענין גובה וטעם המרדכי בשכר פועלים לע"ד כמבואר במ"ל פ"ב מה"מ דס"ל כאיכא מ"ד שבבעה"ת וז"ל המ"ל כ' בעל פ"מ גם אההוא דמרדכי דשכר פועלים אפשר דהרמ' פליג דאף ב"ח ואשה גובים משכר פועלים אע"ג דלא בא לידו דמשעה שנשתעבד בעה"ב נשתעבד נמי לב"ח דידיה מדר"נ יע"ש ואין דין זה מוסכם דאיכא מ"ד דבשכירו' ליתא דר"נ וכמו שהביא סבר' זו בעה"ת שער נ"א עכ"ל והיא מוזכרת נמי בב"י ח"מ סי' פ"ו ובש"ע פסק דלא כותי' ולפ"ז צ"ע על הרמ"א ז"ל שהכא סתם כהמרד' ושם סתם דאף בשכירות שייך דר"נ. ואולי משום דבכתו' חשוב תרי קולא דלא עבדינן חדא דר"נ וחדא דיש בשכירות דר"נ והנה ללשון המועתק שם בהב"י ואיכא מ"ד דלא דיינינן דר"נ אלא בחוב שהלוה או שנתחייב לו דרך מו"מ אבל בחוב דשכירות והענקה לא קי"ל כר"נ דדרש לו ולא לב"ח אלמא דליתי' דר"נ אלא בחוב דרך הלואה או מו"מ ולדידן מסתברא כותי' בהענקה ולא בשכירות עכ"ל לא צרכינן כלל לחלוקא דמהרי"ו וח"מ אלא כל שהחוב דומי' דשכירות שאינו דרך מו"מ אלא במתנה דנתחייב לו המחייב אין חילוק בין נתחייב טרם שנשא או אח"כ בכל ענין אין שייך דר"נ לדעה זו. ובכתו' עבדינן כות' משא"כ הלואה ממש או דרך מו"מ נמי אין חילוק תמיד לא הו' ראוי מדר"נ. ואולם במ"ל פך"א מה"מ בתשובתו הארוכה סוף ד"ה עוד אני אומר כ' נמי כ' המרדכי ריש י"נ דש"פ שמעולם לא בא לידו ולא גבה נראה דהי' ראוי (לב"ח. והש"ך ח"מ סי' ק"ד גורס לבעל) ויש לדקדק דמאחר שהוא פסק דמלוה לא חשוב ראוי למה חשוב ש"פ ראוי ונראה דס"ל כאיכ' מ"ד שבבעה"ת דדר"נ אינו אלא בחוב שהלו' לו או שנתחייב לו מצד דבר שבא מידו לידו שבשעה שהגיע ממונו לידו זכה בו כבר אבל בחוב דשכירות ודהענקה אין נכנס לוה שני תחת שעבד לוה ראשון לל' זה משמע דההוא איכא מ"ד מחלק בין חוב דהלואה מטעם שמחלוק' מהרי"ו וח"מ וא"כ אפשר שטת המרד' דוקא חוב דשכירות שהרוויח בתר שנתחייב למלוה שלו דומי' דהענקה הוא דלא שייך דר"נ גבי' דתרתי איתנייהו גבי' ממון זה לא בא לידו דלחול עלי' שעבוד וגם בשעה שלוה עדיין לא הי' חייב לו זה שהרוויח השכירות גבי' (וע' בפ' המניח בהמר') משא"כ אם הרוויח בש"פ קודם שנשא שבשעה שכנס הכניס שעבוד זה שפיר שייך דר"נ ומודה דכתו' נגבית ממנו ולהכי בהלואה סותם דכתו' נגבית ממנו ואפי' ממה שהלוה קודם שנשאה דבזה אף דלא שייך דחל שעבוד על המעות מ"מ בשעה שכנס הכניס שעבוד זה עמו משא"כ בשכירות שהרוויח אחר שכנס דתרתי לריעותא ואלו כן אין למהרי"ו ראי' לדינו די"ל חוב אביו שנתחייב לו קודם שנשא שבשע' כניסה הכניס שעבוד זה שפיר שייך דר"ר אבל יותר מסתביר דהמרד' בשטת האיכא מ"ד בל' שהעתיק הב"י קאי ולהכי בשכירו' סתם דתמיד אינו גובה וצ"ע בגוף בעה"ת כי נ"מ לדינא בנדון המהרי"ו היכי שמת הבעל והאש' באה (לתבוע) כתו' מחוב אביו לנדן שהתחייב קוד' החתונה וע' מהרי"ל סימן ע"ד ואף דכתו' דידן דין חוב גמור להם וכבר מוסכם בחה"מ דבמלוה בכל ענין שייך דר"נ נ"מ אם הוסיף מדעתו יתר על הוספות שליש נדן שודאי דין כתו' לו ובכתו' נראה לפסוק כהמר' ורמ"א זלה"ה מטעם דלא עבדינן ב' קולו בכתו' ואפשר אף בהוספות שליש גופי' שייך תרי קולות מצד שהב"י סובר שדין כתו' לו וכ' על המהרי"ק ואין דבריו נראי' לי וצ"ע:

י"א דאם מת כו' הואיל והיו משועבדים ע' ד"מ וע' בח"מ פי' הרמ"א ז"ל ע"ד תירוץ המהרי"ל ומה שכתב הרמ"א אבל במקום כו' גובאת משם היינו מה שיש במוחזק יותר על הכתו' ולע"ד אם כן כונתו העיקר חסר. ותו נהי דל' מהר"מ קצת משמע לחלק בין אם יש במוחזק יתר על הכתו' אינו מזיק שעבד הכתובה לעשות המותר ראוי מדכ' ואפי' יש במוחזק יותר על כתובתה. (וע' סימן ק"ב הפירוש) מ"מ קושית הגמרא בפ' חזקת דף נ"ה א"כ בטלת ירושת בן בכור לא משמע הכי אלא היכי דהשעבוד יש לו כח לעשות ראוי כל כמה שלא סילקו בחייו כל נכסיו ואפילו היותר מהחוב מחשב ראוי ע"ש וע' תשו' ר"א ששון סימן קמ"ט וע' לקמן סי' קס"ג. וכנראה מהד"מ כאלו לא ס"ל תי' המהרי"נ עיקר ונסתפיק בתירוצו לבד (מדכ' ואפשר דכאן מיירי במקום אנשי יהודה ולתי' מהרי"ל א"צ) דהכא איירי במקום שאין יכול לסלקה ודוקא מפני שעבוד כזה שאין לו קצבה הוא דמקרי ראוי ודין דסימן צ' איירי במקום שיכולין לסלקה ולא עדיף שעבוד המזונות מכתו' ושאר חובות ומקרי מוחזק ולהכי בס' צ' כ' הרמ"א ואפילו אם היו משועבדים לכתו' ומשמיט ולמזונות כבמרד' משום דבמזונות לאו מילתא פסיקת' ותלי' במנהג אבל צ"ע הרי הר"מ פ' כ"ה מביא ראיות ראיה א' כ' דאל"ה בטלה ירושת בן בכור והוא דברי הגמרא ותו' כנ"ל ולתי' הרמ"א קשה א"כ במקום אנשי גליל בטילה ירושת בן בכור וראיה זו אפשר לדחו' די"ל דוקא גבי האב שכבר מוחזק בנכסי' אין השעבודים הבאים עליהם מוציאם מחזקתם לעשותם ראוי להאב ושפיר נקרא מכיח במוחזק לענין בכור אבל לגבי היורש בשיש עליהם שעבודים מהמוריש לא נקראו מוחזקים בידו מחמת השעבודי' המוקדם שעליהם מהמורש המונעים לחול חזקת היורש וסברת זו מצינן במס' ב"מ דף ע' ע"ב בתו' ד"ה ואי לענין בכורה לגבי שעבוד עכו"ם אך תו מייתי ראי' מפ' מי שמת ממה דתני' נשאת הבת ומתה אלמנתו נזונית מנכסיו ומוכח הא הנכסי' נשארים להבעל ואמאי לא נימא אחר מיתת הבת יחזירו ליורשיה דהא אין הבעל יורש בראוי א"ו דמ"מ נקראי' מוחזקים להבת ולתי' הד"מ ק' איך נאמר הברייתא לאנשי יהודה מתוקמ' דלא כהלכתא. ואולם באמת יש לתמוה למה דפסקינן סי' צ"ג סעיף ט"ו על היתומים להביא ראי' ע"פ פשיטות הגמר' דנכסי' בחזקתה איך אפשר דיהיו מוחזקים לבי תרי להאלמנה ולהיורשים ופשיט' דמסתבר דלהיורשים אינם אלא ראוי וא"כ ע' סי' צ"ג סעיף י"ט וסי' צ"ה סעי' א' דלתי' א"נ של התו' שהכרחתי שהוא עיקר י"ל מה דפשוט להגמר' דנכסי' בחזקתה היינו אך לאנשי גליל דהלכה כמותם א"כ שבקו' לקרא דדחוק ומוקים אפנשי' וע"כ הברייתא דמ"ש לאנשי יהוד' קאי והנכסים אינם בחזקת אלמנה אלא בחזקת הבת דאי לאנשי גליל ק' כנ"ל ולהכי פסק מהר"מ שהם באמת ראוי ליורש בפשיטות מפני שהם בחזקת האלמנה ויפה עולה תי' הרמ"א. והאמת כי תי' המהרי"ל ק' מאוד לאומרו על המהר"מ שבפ' כ"ה הרחיב הביאור בראיות ובפ' נערה יכתוב דין מסברת עצמו בלי שום ראי' והיא קלושה ודחוקה וק' מנ"ל (אך בסי' קי"א סעי' ח' הבאתי הוכחה לתי' מהרי"ל מן הרא"ש) וגם תי' הש"י שבב"ש דהכא איירי בשנשבעה א"י לישב הא המהר"מ תלה טעמו בשעבד מזונות ובמזונות מסקנת רה"פ בסי' צ"ג דא"צ שבועה.

לש"ע. והושמט לעיל ואינם נגבין מהשבח כ' הח"מ כלומר אפילו שבח דממילא כגון אם נתייקרו והוא תמוה דודאי לא גרעה מבכור וגבי' משבחא דממילא דלא נשתנה כגון ארעא ואסקה שירטן או דיקלא ואלים ומכ"ש נתיקרה כדמוכח בבכורות דף נ"ב דקאמר וכולן לאתוי שבחא דממילא חפורא והוי שובלא שלפופי והוי תמרא דהיינו שבחא דאתי ממילא בשנוי והבכור נמי אינו נוטל בהן אבל בלא שנוי פשיטא מדכללן בהדי בכור דאין דינה גרוע בזה וכן ת"ל מצאתי להדי' בח"מ סי' קס"ו בש"ך סס"ק ך"ט דז"ל דהא אפילו בכור וכתובת אשה גובה משבח דנתיקרה לכ"ע. ומלוה שחייבים לבעל הוי מוחזק משמע דמוציאין נמי מן הלווים בע"כ. ואף נמי מן היורשים אם הם חייבים כמבואר מראיות הרא"ש מפ' האשה שנפלה דהרי שהי' נושה באחיו והכל מטעם שמסכים עם הרי"ף דבתר התקנה עדיף מלדינא דגמרא לר"מ ואף דצרכינן לדר"נ לא חשוב תרי חומרא וע' סי' קס"ח סעיף ה':

הג"ה שני' וכל זה וכו' אבל נדוני' ושאר צ"ב דינן כשאר חוב. כ' הב"ש משמע דס"ל דב"ח נוטל בראוי ולע"ד אינו מוכרח כי אם המתין להגי' עד כלות הסעיף ולעולם עיקרו משום זבורית וכבר כ' הש"ך שהרמ"א ז"ל עצמו לא הכריע בתשובה וכן הוא להמע' שם. ואולם צ"ע מה הנפקותא מפלוגתא זו דראוי שגבי ב"ח כי מה שבש"ך בשם הגהות הרא"ש נפקותא בל' זה והיכא שנפלו לו נכסים לאחר מיתה מאבי אמו שאחיו מן האב אינן יכולין לירש אם לא מכחו ב"ח גובה מהן אי ב"ח גובה מהראוי כבר תמהתי מאוד דהא קי"ל אין הבן יורש אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב. והב"ח שם כנראה מש"ה כ' הדבר אצל הבן שירש אביו שמת בחיי אבי אמו ואביו הי' לוה. ואף זה תמיה דבזה שייך נמי תחת אבותיך ואף שאפשר לדחוק דהקרא לא נאמר כ"א במשפחת אב צ"ע מנ"ל סברה זו מן הש"ס. וגם לשון הגהו' הרא"ש אינו סובל פירושו והגהתו ותו מדלא חילק בזה הטור ח"מ בסי' רי"א בענין ביטול המכירה דהיכי דלא שייך תחת אבותיך כגון בנפל מאבי אמו דאין יכול לבטל ש"מ דל"ש. ואי דנ"מ לענין שכר פעולה כבר כתבתי סעי' זה דלדידן דקי"ל דאף בש"פ שייך דר"נ אף מש"פ ב"ח גובה ודוקא בכתו' משום ב' קולא חשוב ראוי. והנלע"ד דנ"מ טובא דהנה איתא סי' צ' סעיף א' הג"ה שח"ז וכו' הבעל יורש כח אותו השטר מכח זרעו וע"ש מה שכתבתי ואם כן אם הי' הבן הזה חייב לע"ד אף בחייו שירש כבר מאמו שטר זה אין בזה משום לתא דשעבודא דר"נ חדא דאבי אמו אינו חייב חוב זה לפרוע עד שעה אחת קודם מותו ואף זה יוכל להפקיע באם אינו מניח להוריש לבניו וע' בדברי הריטב"א שבש"ך ח"מ סי' פ"ו ס"ק י"א והכא י"ל דכ"ע מודים דלא כר"נ כיון דיכול לאכול ולכלות הכל ופטור מחיובו ובעניותי יש לי ספק אם שטר זה אפילו בחייו ניתן לגבו' ע"ד המבואר בח"מ סי' ק"א וקרוב אלי דלא ומכ"ש בשמת זה הבן ואביו יורשו בראוי שנותנים לו אחי אמו מירושת אביהם והחוב ממילא נפטר דראוי מקרי ויש לדון אי ב"ח גובה בראוי מחויב אביו ליפרע הקפותיו ובזה ודאי לא שייך מכח וכו' ואי אינו גובה בראוי פטור ואפשר כדי שלא להשוות הגהו' הרא"ש והמעתיקי' לטועה בדבר משנה לדחוק ולו' דכיוונו לאופן זה כי אם מת אביו שייך הדין עם האחים מן האב. ואולם מקרוב בא לידי ספר או"ת ומצאתי שהביא מה שתמהתי בשם תשו' ראב"ח ות"ל נהנתי מאוד ומה שכתוב בספר ליישב ע"פ דברי מהר"מ הכא שבסעיף זה בהג"ה ראשונה בשם י"א דאם מת יעקב בחיי ראובן בנו וכו' אין אלמנות ראובן גובאת כתובה מזה והסיב תי' מהרי"ל (שמבואר בח"מ ס"ק ט"ז שעיקר טעמו דשטרא משוי ראוי לשטרא תקנתא לתקנתא ולהכי כתו' מבטלת כתו' אבל לגבי חוב שהלוה ממון לא מיבעי' אי שעבודא דאוריי' דלא שייך אלא אפילו אי דרבנן לכל הפחות תקנה אלימה היא יותר לע"ד מירושת הבעל למ"ד דרבנן וע' סימן ק"ב סעיף א') לכונה אחרת דאף לגבי ב"ח שייך ההוא ראוי במלות שאינם נזכרי' במהרי"ל משום דהוא להוציא וכן בנ"ש לא נזכר תי' מהרי"ל כ"א לגבי כתו' והמע' במהרי"ל סי' ע"ד יראה יותר להדי' שאין דברי אמורים כ"א לגבי כתובת אשת הבן שהרי נתן עוד טעם משום דלא ניתנה לגבות מחיים ומזה עשה תחילה נ"מ ולשטתו ודאי ניחא כי הפשוט בעיני היכי שהבן חי אחרי אביו ששוב אין בן הבן יוכל לומר אנא מכח אבוה דאבא דאיך אפשר שהוא יחשב יורש אבי אביו והאבי אביו הניח יורש אלא ששוב כדי ליישב ההג"ה בחריפות נשאו רוחו אל עבר אחר שיוכל היורש לטעון איני חפץ בטובה ע"ש כי הם דברים שאין הדעת סובלם ועם כל דבריו אין ל' ההג"ה שנפל לו נכסים לא"מ מאבי אמו סובל כלל דלפירושו הירושה נפלה לו בחייו אלא דלאחר מותו מתה אשת אבי אמו ונסתלק שעבודה לאחר מותו וחלילה מעולם לא עלה על דעת ההג"ה חריפות כזה ע"ש ודוק. כשאר חוב מבואר דעכ"פ לא עדיפה משאר חוב ומיתמי ודאי בזבורית וכן הוא בהה"מ. ובזה צ"ע הרשב"א בגיטן דף נ' ד"ה אמר רבינא שכ' ולכאורה הכי הו' משמע ר"ל דנדוני' לא תהא בזבורית דדילמא ממנע ולא נסבא משמעתין מדפרכינן ות"ל דערב דכתו' לא משתעבד ואם איתא דמתני' אף בצ"ב מה ק' דהא ודאי ערב דנדוניא משתעביד דחסרי' וק' ונהי דלמסקנא דהמתני' איירי מני' לא איירי בצ"ב ומשום נעילת דלת דהיינו ממנעא ולא נסבא הא מ"מ מיתמי ודאי דל"ג יותר מב"ח כנ"ל וא"כ לאוקימתא דאיירי בערב ומטעם כ"א דלא"מ גבי' ולא"מ ממאן גבי מיתומים איהו נמי כי מגבי כל א"מ מגבי אכתי ק' דהוה מצי לשנויי דאיירי בערב דנדוני' ומ"מ דינא בזבורית מטעם הנ"ל (וע' ריש סי' צ"ג) וע"כ דסבור דלשטה זו דבנדוניא שייך ממנע אף מיתמי דינה בבינוני ועדיפה משאר ב"ח והטעם יש לומר דשאר ב"ח לא מסיק מלוה אדעתי' דמית לוה וזה בחוב דניתן ליגבות מחיים משא"כ כתו' דלא ניתן ליגבו' מחיים מסקא אדעתא טובא ושייך ממנע אף לגבי יתמי אבל ל"מ הכי סתימות הפוסקים אלא נראה דסוברי' דאף דלא נתנה ליגבות מחיים מ"מ שייך דלא מסקה אדעתא דימות קמי איהי או משום לא פלוג והכי משמע כל הסוגי' דמיתמי פשיט' להו דל"ג אלא בזבורית אלא דאפשר לדחוק דזה באמת טעמא דמסיק לעולם מיתמי וכתובת אשה איצטר' ס"ד אמינא משום חינא אקילו רבנן גבה אף ביתומים משום דמסקה אדעתא שפיר קמ"ל דיותר וכו' ולא שייך גבה נ"ד דחן ור"מ מדס"ל דשייך חן להכי באמת ס"ל אף ביתמי בבינוני'. אמנ' מה דקאמ' ת"ש מעיקר' דתקנת' לע"ד מוכח כדע' רה"פ דאל"ה מה מקש' ואי ס"ד מיתמי ההו' משו' דיתמי הוא ומה קושי' הא לגבי אשה דשייך מסקא אדעתא דמית אף ביתמי צרכינן לטעם יותר כו' דאל"ה אף ביתמי היה שייך ממנע ולעולם דוקא יתמי אבל מניה בבינונות א"ו דביתמי אין סברא שתעדיף מב"ח ול"ל לטעם דיותר כו'. הגם שאף לכל הפוסקים מ"מ לפירש"י משום חינא שיהיו אנשים נושאים חן בעיני הנשים נמי צ"ע תיובתא זו דהא כבר תירץ דלהכי תני כתוב' אשה מיתמי בזבורית כי היכי דלא נימא כר"מ דאף מיתמי בבינונית דמשום חן אקילו אף מיתמי קמ"ל דל"א והוצרך לטעם למה ל"א הכי ביתומים משום דיותר ולעולם דוקא ביתמי ובשלמא לפי' ר"ח בד"ה משום חינא שפיר דאף ר"מ מודה לסברא דיותר כו' שהיא כדאי לבטל טעם חן זה אלא שר"מ חייש לחן כדי שיקפצו עליה כו' והת"ק לא חש לזה כלל דאלו להכי חש זה אין מבטל כלל הסברא דיותר כו' וטעם דיותר כו' אינו אלא לבטל חן דרש"י כמבואר במהרש"ל ריש הפרק בתו' ד"ה וכתו' אשה וע' בספר קקיון דיונה. וא"כ שפיר מותיב דאלו מיתמי מה איירי מטעם דיותר כו' ת"ל אף אלו הי' שייך חן דרש"י האי משום דיתמי הוא וחן דרש"י ל"ע מנ"ד דלוה ומ"מ לא שייך ביתמי לכ"ע אבל לרש"י ז"ל דחזינן דר"מ פליג מה"ט גופיה דחן אף ביתמי צ"ע. אמנם לרש"י י"ל דבל"ז יש לדקדק למה לא מותיב מדר"ש שאמר נמי מפני מה כתוב' אשה בזבורית דיותר וכו' א"ו משום מדר"ש ליכא לאקשויי כדפירשו תו' בהמתני' דבור הנ"ל וכדהקשתי דצריך לטעם דיותר לאפוקי מדר"מ משא"כ ברייתא זו שבארתי מעיקר' דתקנתא ש"מ דהכי פירושא דר"ש מ"מ אמרו מני' בזבורית דיותר וכו' וחשו חכמים אלו יהיה בבינונית יפרשו מהן בני אדם אם יצטרכו למכור בינונית וחשו כדי שיקפצו עליהן בני אדם וכן כתבו תו' בכתובות דף י' ד"ה הואיל טעם זה על עדיות ומטל' לר"מ ונמצא הוא עיקר טעם התקנה אבל אי מיתמי ההוא משום דמיתמי הוא עיקר התקנה ולא איצטריך טעם דיותר אלא להשבות טעם דחן שלא תהא עדיף בכח חן מנ"ד דלוה דחייש ר"מ אף ביתמי יותר מנ"ד דלוה. וא"כ אף להרשב"א ז"ל הי' אפשר לדחוק ע"ד זה אך מריש דבריו שכ' והלכך בין מיתמי בין מני' בזיבורית דאין כאן נ"ד בפני נשאת דיותר וכו' משמע דאינו מפרש הכי לישנא דמעיקרא דתקתנן וא"ל נמי דמ"מ ל"ק עליו דהא כבר דחקתי אליב' לפרש הסוגי' דלעולם מיתמי וכתו' אשה איצטר' כו' קמ"ל דלא שייך גבה טעם דחן משום דיותר וכו' כנ"ל וק' א"כ למר זוטרא לת"ק למה באמת חלוק דין יתומים מדין מני' וע"כ דמר זוטרא ר"ל יתומים קטנים ומשום דתקתנא הוא דעבדי רבנן ביתמי ושפיר מקשה לפ"ז ההוא משום דיתמי היא ור"ל נמי איך קאמר מעיקרא דתקנתן דיותר וכו' הא זה אינו מספיק והעיקר משום דמיתמי הוא דעבדו להו רבנן תקנתא אלא ש"מ מניה ומשוה דיותר וכו' לא שייך גבי נשים נ"ד ובאמת אין חילוק ואף מניה בזבורית דז"א דא"כ הדרה הקושיא לדוכתה דאינו פועל בזה דנדוניא שייך ממנע והוי נ"ד דמ"מ הוי מצי לתירוצא למר זוטרא בערב דנדוניא ומכיון דמיתמי הוא ועבדו להו תקנתא אף במקום דשייך נ"ד וצ"ע:

כתב הב"ש כתב בתשובת מהר"ם לובלין וכו' עיין במ"ל פ' ך"א מה' מלוה כי האריך בדין זה:

ואם לאו טורפת וכו' איתא בטור ח"מ סימן רמ"ה סעיף ד' וכתב הרמ' היה חוב או כתובת אשה על הראשון אינו גובה מנכסים אלו כלום אלא של שני ומהר"מ מרוטנבורק לא כתב כן שכ' בתשובה על אחד שנתן לבנו קרקע והתנה שאם ימות בלא זרע שתשוב המתנ' לבנותיו ומת בלא זרע ורצו להפקיע מאותו קרקע שעבוד כתובה וכתב הוא שהאלמנה גובה ממנו משמעותו דלהרמ' אין פסק מהר"מ מתקיים ותמהני מאוד דאדרבא מן מהר"מ עצמו כמו שהביאו המרד' פ' י"נ והגהות מיימון פ"י מזכיית מוכח דנמי סובר כהרמ' אלא דבנ"ד טעמו מדהי' מתנה לבנו שראוי ליורשו אינו אלא משום ירושה ואין לה הפסק והאחריו אינו קונה והוי כשלו לגמרי משא"כ באינו ראוי לירש וע"ש ריש הסימן ואלו ואלו דברי אלהי' חיים וביותר יש לתמוה על הד"מ שם סעיף א' כתב וכ' המרד' וכו' ופסק מהר"מ וע' לקמן ס"ז הביא רבינו תשובת מהר"מ וכתב דיש חולקין וע"כ היינו רמ"ה וכאשר מביא הד"מ הטעם דירושה אין לה הפסק א"י מי החולק וכה"ג יש לתמוה על הרא"ש ז"ל שמביא דברי מהר"מ אלו לראיה על ענינו ע"ש כלל פ"ד והטור מביא ולהמתבאר טעם מהר"מ אין ממנו ראיה של כלום וצ"ע:

אא"כ קנו ממנה תחלה ל' הרמ' פי"ז מה"א אבל אם קנו מיד האשה תחילה שאין לה שעבוד על מקום זה ואח"כ מכר אותו הבעל אינה טורפה אותו והעלה הב"י סי' צ' בהבה"ב מזה שחולק על תשוב' הרא"ש שכתב וסילק לגבי הבעל לא מהני דהוי דומי' דמכר' לבעלה ויכולה לו' נחת רוח עשיתי ולהר"מ ס"ל דזה נמי מקרי לקח מן האש' וחזר ולקח מן האיש ומ"מ העל' דאף להרא"ש דוקא סילק לגבי הבעל לא מהני אבל אם הבעל רוצה ללות ומתיירא המלוה שמא ימות ותגבה אלמנותו כתו' ויפסיד חובו ולכן סילקה האשה שעבוד כתובה מנכסי הבעלה או קרקע המיוחד לה דבנדון זה כיון שהיא מסלקת שעבודה עד שיגבה חוב זה וקנו מידה הוי כלקח מן האשה תחילה וכשילוה האיש אח"כ ושעבד נכסיו הוי אח"כ לקח מן האיש ומקחו קיים ומ"ש הרא"ש דאין סילוק מועיל היינו מפני שהסילוק היה לבעלה ודמי ללקח מן האיש ואחר כך מן האשה דכך לי סילוק מהבעל כמו סילוק מהאיש שלקח כבר מהבעל אלא במסלק שעבודא לאיש ברוצה להלות לבעל וקנו מידה מודה הרא"ש דמהני ע"ש ודוק כי צ"ע:

מי שהי' נשוי ז"ל הר"מ והטור העתיק לשון המשנה מי שהי' נשוי ב' נשים ומכר את שדהו וכתבה ראשונה ללוקח דו"ד אין לי עמך בענין שמועיל ור"ל כדתי' הגמרא כשקנו מידה וגם בשכתבה לראשון ולא חתמה לו ומה דלא משני הגמרא בשלקח מהאשה תחילה תירצו בתוס' דל' המשנה משמע דאחר מכירת השדה כתבה ללוקח ועל התנא אין להקשות למה לא נקטו בלוקח מן האשה תחלה כי רצה להורות דרך גררא דין ב' לקוחים דלא שייך נחת רוח ודין לקח מהאשה תחלה כבר אשמעי' במקומו. ובספר תורת יקותיאל תוך הקדמה כתב דיש לעיין הא דפריך וכי כתבה מאי הוה והתנאי וכו' הא לא דמי התם דמיירי בשדה שותפים ושפיר דלא אמר כלום וכמ"ש רש"י ריש הכותב דאין כאן לשון מתנה דהתם אם לא אמר בלשון מכירה לאו כלום הוא אבל הכא אם סילק עצמו מהלוקח מה טעמא לא נימא דהוי כמחלה אטו אם ימחול הב"ח ללוקח שאין לו עליו כלום לא מהני וצ"ל בפשיטות דודאי אם מחל ללוקח שלא יהא עליו כלום דו"ד דמהני כמו מחילה דמה"ת גרע היכי שמחל ללוקח מאם מחל להלוה אלא דהכא ע"כ צריך לאוקמי שסילק את עצמו מגוף השדה דאל"כ אמאי חוזר חלילה וכו' ע"ש ותמהני איך לא השמיע לאזניו מה שהוציא מפיו בזה הדבור שהביא לשון הרמ' פי"ט מה"מ מי שלוה מאחד ואחר כך מסר נכסיו לשנים וכתב ב"ח ללוקח שני דו"ד אין לי עמך וקנו ממנו א"י לטרוף מלוקח ראשון והם דברי ברייתא דהכותב דף צ"ה אלא שהוסיף וקנו ממנו כדי ליישב הקושיא וכי כתב ליה מה הוי ושם לא נזכר מחוזר חלילה ובעיקר הקושית הרגיש המרד' ריש הכותב וכתב ואם תאמר אפי' נשואה נמי אמאי לא יסלק עצמו והא מחילה אין צריך קנין וי"ל כיון שהפירות לא באו עדיין לעולם א"י לסלק עכ"ל בתירוץ זה ור"ל דהוי כמוחל דבר שלא בא לעולם והכא לההוא תירוצא ע"כ נמי מדאין יכול לטרוף מהלוקח כ"ז שמוצא בני חורין מקרי מחילה קודם שנתחייב וכמוחל דבר שלא בא לעולם ומדכל מקום כבר הקר' בעולם ויש לו שעבוד עליה אם לא ימצא בעל חוב חשוב כזכה בו ולא מהני סילוק אלא בקנין ועיין ח"מ סימן ר"ט סוף סעיף ד' בהג"ה ובסמ"ע ודוק ואף דמסתמא אם המלוה מוחל הערבות להערב מהני אף דנמי אין יכול לבא עליו טרם שילך אצל הלוה י"ל דשני דהוא גופי ערב בכל אשר ימצא לו חשוב יותר כבר נתחייב לו ובא לעולם משא"כ בלוקח שאין עליו שעבוד כלל כ"א על קר' זו. א"נ יש לדחוק דלא שייך כלל ענין מחילה על חפץ פרט היכי דל"ל שעבוד על כל גופו וחכמינו ז"ל היו בקיאים יותר ממנו לידע איך ומה שייך ל' מחילה או סילק או מתנה ומכר ובהתיר' השני דהמרד' משמע דמשום גריעותא דל' דו"ד הוא דאתיני' עלי' ויש למשמע מניה הא בל' מחילה בהדי' מועיל שם וי"ל ה"ה הכא וזה צ"ע כי לע"ד נראה כדכתבתי:

וכן גרושה אם הבעל טוען פרעתי ע' ב"ש כ' ולפי דברי הש"ג י"ל הרי"ף כו' ומדין ר' יוחנן נ"מ אם נשרפה דאז ליכא חשש שמא תמצ' הכתו' וטוען פרעתי אינו נאמן לטעון אחר מעשה ב"ד ודבריו תמוהים דבנשרף בעדים מה צורך למעב"ד כל שטר שנשרף באונס בעדים אינו נאמן כדאי' ב"ק דף צ"ח אי דאיכא עדים דידע ומה הוה בשטרא ליכתבו לי' שטרא מעלי' והכי פסקינן בח"מ סי' מ"א. ואם ר"ל ששרפה בלא אונס תמהני אם בריעותא גדולה כזו לא יהא נאמן אפי' על מעשי ב"ד ועכ"ז לא הועיל שהרי זה ל' הרי"ף הא מתני' אוקמה שמואל במקום שאין כותבין כתו' והלכתא כותיה הרי מבאר שפוסק כשמואל ולא כרב דאמר אף במקום שכותבין גט גובה עיקר ואלו מטעם אין כותבין שובר רב נמי ס"ל אין כותבין שובר ומ"מ סובר גט גובה עיקר וכבר כתבו תוס' פ' הכותב להכי ד"ה גט ומיהו וע"ש מהרש"ל ומהרש"א ופ"י כי צ"ע ויהיה איך שיהיה א"א לפרש הרי"ף שמטעם א"כ שובר בכתו' הכריע לפסוק כשמואל נגד רב כיון שרב ס"ל בכל מקום אין כותבין שובר והרי"ף מיושב מבלעדי זה. ומ"ש הב"ש ס"ק ך"ט על קושית הח"מ על הרמ"א יפה כיון וכן מבואר בטור סי' ק"ו דאם נאבדה גובה אף במקום שכותבין ע"ש:

הג"ה וי"א דאפילו במקום כו' אלא אפי' תו' כ' הב"ש מיהו תוספות שליש לאו תוספו' הוא אלא הוה כאלו הכניסה שליש זה וכו' אם כן אם יש בידה שטר או תנאים כמה הכניסה גובה אותו סך והוספות שליש ע"כ וצ"ע למנהגינו כמבואר סי' ס"ו ב"ש ס"ק ך"ג שכותבין שטר תוספ' כתו' ע"י הסך נדן עם שליש הוספה ותוך שליש זה נכלל הכתו' דאורייתא דהיינו המאתים זקוקים ואם שטר תוספת כתו' זה אין בידה למה תגבה בהתנאי' אפי' סך הנדן הא כ"ע מודים בנדן שאינה תנאי ב"ד ויש לטעון פרעתי בדלא נקיטה עיקר שטרה דהיינו הת"כ דהא אינו דומה לתוספות כתו' הנהוג בכולם שוה ששטר זו נותנים עליה דין עיקר כתו' דיש לה כח תנאי ב"ד כבב"י וא"כ דגוף הנדן אי אפשר לגבות מאין יבא עזרה לגבו' השליש ואי דיש בידה שטר או תנאים הראשונים הנכתבים בשעת שדוכין זה אינו ראיה דאפשר אף דחייב עצמו אבי הכלה בסך זה מי יודע אם נתקיים ולא די דיש לטעון על שטר כזה פרעתי אף גם שמא לא בא ליד הבעל מעולם ע"י הריעותא שאין בידה שטר ת"כ כנהוג ואפשר דלהכי מעיקרא לא נכתוב. ואף אי איירי מתנאים אחרונים דמנהג אשכנז כדאי' בספר נ"ש ששם מבואר כמה הוכנס לנדן מ"מ ק' ממ"נ אם באשכנז נמי נוהגין בכתיבת שטר ת"כ מנהג הנ"ל הא ע"כ דשטר תנאים אחרונים לא נכתב מעולם לענין שלא יוכל לטעון עליו פרעתי דא"כ ק' הא יש בידה ב' שטרות על חוב אחר שטר ת"א ושטר ת"כ ותגבה ותחזור ותגבה ודוחק גדול שמנהגם נתייסד על צד שהבעל או היורשים יהיו מוכרחים לשלם ע"י שובר (או ע"י שמירו' שטר זה שמחזרת בתביעתה תחילה בו) דמה"ת יקבעו מנהג גרוע כזה (ובאמת מכח זה לע"ד נכון מנהג פולין שאין מזכירין בת"א מה שהכניסה ואי משום הנפקותא מחמת העדר ח"ו מן הסתם דנינן הת"כ היא הנדן פחות שליש ואם מוסיף יותר ישנה הנוסח ויפרט כמה הנדן עם השליש וכמה הוסיף מדעתו והכל יהיה בשטר ת"כ אחד ומסופק אני במנהג אשכנז אם נוהגים בשטר ת"כ הנהוג בינינו זולת במדינה זו רואה אני נוהגים בשניהם יחד ואינו הגון לע"ד) אע"כ שאף למנהג אשכנז השטר ת"כ הוא עיקר שטרה ועליו א"י לטעון פרעתי אבל על השטר ת"א לחוד מפני הריעותא שאין בידה עיקר שטרה שהוא הת"כ יכול לטעון פרעתי ואף אנן בעד היורשים ואינו נכתב כ"א לנ"מ דנ"ש. וא"כ א"י למה רומז הב"ש שטר או תנאים שטר זה א"י מה טיבו והתנאי' כמו כן צ"ע:

ומשביעין אותה ע' ב"ש מה שכ' בשם נ"י ובסי' י"ז סעיף מ"ג מבוא תשו' החולקין וכ' שמשמע מהטור שם והכא שאף תוספות נותנים על פיה וכו' משמע באמת הכא מדכ' ובמקום שא"כ כתו' גובה עיקר בלא בעידי מיתה או אפילו בלא עדים שהאשה שאמרה מת בעלי נאמנת גם נותנים הכתו' על פיה ותו' אינה גובה אא"כ יש כתובה משמע הא אם כתו' בידה אפי' על פיה גובה נמי התוספ' אבל שם לא מצאתי שום משמעות:

ומה שכתוב תו בשם הנ"י אפי' עד אחד כו' וכ"כ בכ"מ וד"מ בר"ס לא מצאתי אלא בד"מ ולטעמו אזל שגם בסי' י"ז מביאו בשם י"א דאסורה להנשא ופשיטא דאינה גובה והב"י כתב שם שלא נראה לו וכיון דמותרת לינשא גבי' נמי הכתוב' וא"י למה העתיקו הכא בל' לא תגבה כתוב' דמשמע הא לינשא מותרת וזה אינו:

יש מי שאומר כ' הב"ש על דעה א' היינו דעת הרמ' וכבר הרגיש הב"ח שבספרי רמ' שלפנינו לא נמצא כזה וע' ב"ש ס"ק מ"ד משמע קצת דעת הרמ' כהרא"ש ויש לדחות לדעה ב' הוא הרא"ש שכתב זה לנפקותא לשמואל דמוקים מתניתין במקום שאין כותבין מ"מ פועל ר' יוחנן במה שאמר הטוען וכו' לאם מביא ראיה שכתב שמ"מ אינו נאמן ומסיים בהכי איירי מתניתין אליבא דאביי כדפריש' לעיל וצ"ע אי' הוציא זה מאביי ולדברי מהרי"ק שמביא הח"מ ס"ק ל"ג יש נ"מ פשוט דבר"י אף במקום שכותבין ויש כתוב בידה אלא שאינה מקוימת דבזה מכח מעב"ד וגם שלא איתרע טענותה אינו נאמן במגו דמזויף:

חייב ליתן לה ע' ב"ש כנראה הוקשה לו למה לא תשבע שגרשה כדי ליטול העיקר כתוספות וניחא ל' משום החזקה דאינה מעיזה ומוקשה לו אם כן בסעיף י"א נמי נימא החזקה וכ' מה שכתב ולע"ד כל דבריו תמוהים דמה דאינה צריכה שבועה הכא היינו משום דעיקר טענתם בגרושין שהוא ענין איסור ואין מקום לשבועה כמבואר בח"מ סי' פ"ז סעיף ך"ה בהג"ה ומדנאמנת לענין הנשואין בלא שבועה ממילא מכח המדרש כתוב' נוטלת אף הממון בל"ש כדכ' הבה"ב גבי מה שכ' הרמ' בדינא דסעיף ז' שאין מקום לשבועה שמת הבעל אף לענין הממון ובסעיף שאחר זה שמודה שגירשה נשמע ודאי כדכתבתי ריש סי' י"ז דאם התחילה בגרשתני אף שמודה לה מותרת מטעם דאינה מעיזה ומ"מ מדטוען טענה שעיקרה ממון פרעתך פשיטא דצריכה שבועה ומ"ש גם ק' כיון דאין לה חזקה וכו' זה לע"ד מערכה על הדרוש דודאי יש לה חזקה ומ"מ צריכה שבועה דמה ענין טענה זו לשהוא בממון דמעיזה ומעיזה והוי' בטענה זו דלא נפרעתי כמו לענין התוס' בטוען לא גרשתיך דהא אין ענין טענה זו למדרש הכתו' אלא דנאמנת מכח התנאי בית דין ולהכי צ"ש וע' ש"ך סי' ס"ב ס"ק ד'. אמנם צ"ע על הש"ע הרי בסי' קנ"ד סעיף ז' פסק ולא יתן לה הכתוב' והוא ע"פ תשובת הרא"ש כלל מ"ג סי' י"ב שכ' על דינא דרב המנונא דנהי דמהימנא לגבי נפשה להפקיע איסור א"א ע"י החזקה דאינה מעיזה מ"מ אין לב"ד כח להוציא ממון כיון שעומד וצוח שלא גירשה ולא דמי לאשה שאמרה מת בעלי דליכא דמכחישה ודומה לזה הדין דסי' קנ"ד הנ"ל וע' ד"מ ריש סי' קנ"ב ולפ"ז הם פסקים סותרים ובסי' י"ז מביא הרמ"א דעת הרא"ש הנ"ל בהג"ה בשם הר"ן וצ"ע:

אמר לה הבעל כל ג' סעיפי' י' י"א י"ב הם לשון הרמ' ותימא לי י' וי"א אינו מחלק בין מקום שכותבין למקום שא"כ (ודלא כלח"מ שכתב בזה דברים מעורבבים) משמע ברור דבהוציאה כתובה תמיד מחויב לפרוע העיקר ואפי' ליכא עידי גרושין ובמתני' קתני הוציאה כתובה וכו' לא יפרעו דלכל הפחות משתעי במקו' שאין כותבין ואין ע"ג דפטור מהכל והב"ח כתב וצ"ל דהרמ' מפרש רישא וסיפא תרווייהו במקום שא"כ ורישא הכי קאמר הוציאה גט כו' גובה פירש עיקר ונאמנת בלא שבועה כתובה ואין עמה גט הרי אלו לא יפרעו אלא אם כן נשבעה ופירושו לא נלע"ד והנה הה"מ כתב על סעיף זה יצא לרבינו ממ"ש פרק הכותב הב"ע בשאין שם עדי גרושין מתוך שיכול לומר לא גרשתיה נאמן לומר גרשתי' ונתתי לה כתובה ומפרש רבינו שהוא לענין תוספות שבעיקר כתובה אין שם מיגו וקשה הא תירוץ זה לרב דסבירא ליה דגט גובה תמיד העיקר ולא תוס' ולהכי הקשו עליה נהי דנכון דעיקר לא גביא מדאין לה הגט מורה שטענתו בפרעון העיקר אמת תוספת מיהו תיגבי משא"כ לשמואל דלדידיה בין עיקר בין תוספת גבי ע"פ הגט נימא דבכתובה לא גבי' כמבואר ברש"י) ואם כן איך משני דלהכי אינה נפרעת כלל בין עיקר בין תוספת משום דיש לו מגו דל"ג הא לרמב"ן אלו טען ל"ג היה מחויב לשלם העיקר כדאי' סעיף י' וזה ודאי אפי' לרב דהא כשאומר ל"ג הוה כאלו אומר לא פרעתי דודאי קודם גרושין לא פרע דאין אדם פורע תוך זמן שאינו נאמן שוב לומר פרעתי משא"כ עתה שטוען אמת גרשתיך ופרעתי הכל הוא נאמן על העיקר וא"כ מה מגו אית ליה על התוס' ולמה לא יפרע כלום וממ"נ שעור העיקר יפרע ומתני' קתני הרי אלו לא יפרעו דמשמע ולא כלום. אך לזה י"ל דנהי דהרמ' לשטתו שסובר כותבין שובר שפיר פסק סעיף י' דיפרע העיקר ואין יכול לטעון א"כ דנאמנת שגרשתיה הא קיבלה גט ואני מתיירא שתחזור ותוציאו ליפרע ממנו במקום שא"כ כתו' דיקח שובר משא"כ לרב דס"ל אין כותבין שובר אף אלו טען לא גרשתי היה פטור בטענה הנ"ל כי זה אין לו שייכי' למדרש הכתו' דמה ענין טענת איני רוצה לשמור שוברי למדרש כתו' ובשלמא התוספת ד"ה מגו שפיר הקשו לשטתם דאם נאמנת על ממון נמי מכח החזקה נאמנת נמי על התו' נמצא אלו טען לא גרשתי אף דהיה פטור מהעיקר בטענה הנ"ל דאינו רוצה לשמור שוברי מ"מ על התוס' הא לא היה ליה טענה כיון שמחזרת הכתוב' ובגט לחוד לא גביא תוספת לרב והיה מוכרח לשלם עכ"פ התוס' אף עתה ישלם התוספת כקושית הגמרא אבל להרמ' לרב ניחא. אך מ"מ פסק הרמ' ז"ל נגד המתני' צ"ע כנ"ל ותו קשה מה שהרגיש קצת הב"ש ס"ק מ' בלשון זה מנ"ל להרמ' כשהוציאה כתובה ואין גט בידה במקום שא"כ כתובה אם יש עדי גט (ולשון זה צ"ע דאפי' ליכא נמי ע"ג פי' הכי) א"נ לומר פרעתי דילמא הא דאוקים בש"ס דאיירי מתניתן כשאין שם עדי גרושין דאז א"צ לשלם משום מגו דוקא לרב אוקמי' אבל לשמואל דאוקים מתני' במקום שא"כ איירי מתני' אפי' שיש ע"ג מכל מקו' נאמן לומר פרוע כיון שאין הגט בפנינו כמ"ש בש"ס בשלמא לשמואל וכו' עכ"ל ואף כי דבריו בזה לע"ד אינם נכונים דלפסק הרי"ף ע"פ פירוש הרמב"ן ורא"ש והוא נמי הסכמת הרמ' דטעמו דשמואל אף במקום שא"כ נמי מדר' יוחנן דהטוען וכו' ולהכי נמי פסקו דבגט במקום שא"כ לא גביא כ"א העיקר משום דהתוס' אין לו שייכות למעב"ד פשיטא דאף לשמואל לא ר"י שייך הקושיא על הסיפא נהי דעיקר לא גביא כו' כלרב ממש והסוגיא דכתובות דאמרה בשלמא לשמואל ופירש רש"י משום דלשמואל גביא עם הגט אף התוספת היינו משום דלא אזלה למסקנא דב"מ אלא סברת טעם שמואל אינו משום מעב"ד אלא שבמקום שאין כותבין כלל לא עיקר ולא תוספת וסומכין בהתוספת על עדי התו' הוה מטעם דאל"כ מה הועיל בחיובו לכן הסתם כפירושו שיהיה לה הנאמנת על הפרעון. וא"כ למסקנת הפוסקים הנ"ל ע"פ סוגית דב"מ ודאי ההיכרח לכל האוקימתות בסיפא ממש כמו לרב. אך מ"מ קשה דהא עכ"פ נשמע מקושיא זו דלשמואל מה שהדין שמוציאה בגט בלא כתובה שוב ראוי שלא תגבה בכתובה בלא גט ואפי' איכא ע"ג ולית לו מגו ואיך פסק הרמ' דבכתובה בלא גט במקום שא"כ ואפי' בלא ע"ג מכח החזקה לחוד נאמנת שנתגרשה ואפי' כי טוען פרעתי מחויב בפרעון העיקר מדלית ליה מגו מה בכך הא במקום הנ"ל נאמן בלא מגו שפרע ונהי דלשמואל לחוד דס"ל נמי אם כן שובר אף למסקנתם הנ"ל בטעמו יש לפרש המתניתין כולה כמו שפרשתיה לעיל לרב דכי ליכא ע"ג שפיר קתני כתובה ואין עמה גט הרי אלו לא יפרעו הכל ומשום דאף אלו טען לא גרשתי היה פטור מן הכל כנ"ל אבל ר"י דסבירא ליה כותבין שובר וכן פוסק הרמ' קשה לדידהו איך מפרשים המתני' דהא נמי קשיא כלרב נהי דל"ג עיקר כו' כנ"ל ומה משני הכא במ"ע בדליכא ע"ג ולהכי לא גרסי' כלל משום דנאמן במגו דל"ג הא אלו טען לא גרשתי' שוב לא הוה מצי אמר פרעתי כנ"ל ועל הגרושין איהי מהימנא מדרב המנונא כדאית' בתוספת דר"י נמי אית ליה דרב המנונא והיתה גובה העיקר ומה מגו יש על הכל ולא די שלפסק הלכה אין פירוש להמתני' אף גם פסק הרמ' ז"ל הוא מהיפך להיפך דבליכא ע"ג פסק על העיקר אינו נאמן ועל התוספת נאמן ומשמע אפי' התוספת פחות מהעיקר ואמאי איפכא ראוי תינח בטוען לא גרשתי' דמוד' על כרחו דלא פרע דהוי כאומר לא לויתי ובהגרושין היא נאמנת לענין העיקר ממדרש הכתובה ולא לתוספת אבל בטוען גרשתי ופרעתי הכל מדוע לא יהיה נאמן על העיקר מדלית לה גט כדמשמע מהקושיא של הבשלמא ובהכתובה תגבה התוספת כקושית הגמרא והתירוץ הא במ"ע עתה אינו מועיל כקושיתי דאלו טען לא גרשתי' היה מחויב בהעיקר כנ"ל. אמנם אחרי העיון ת"ל לק"מ אך דברי הה"מ במח"כ אינם מדוקדקים כי זה לשון פי' המשניות הוציאה גט וכו' אמרו גובה כתובה במקום שא"כ כתובה וכו' וכבר בארנו הפרוזבול ודינו בפרק האחרון ממסכת שבועות ומבואר הוא שזה החוב כבר עבר עליו שמיטה ומה שחייב שיהיה נאמן ב"ח כשאומר אבד פרוזבול כיון דתקינו רבנן פרוזבול לא שביק התירא ואכל איסורא והבעל כמו כן מגו דיכול לומר לא גרשתי נאמן לומר אבד שוברי אבל ישבע היסת שפרעה ודע שזה שאמרנו שהאשה גובה שלא בגט עיקר כתובה בלבד אבל תו' עד שהביא ע"ג ואז תגבה התוספת בין במקום שכותבין כתוב' בין במקום שא"כ ומה שאמרנו כו' והלכה כר"ג עכ"ל ולפ"ר אין פירוש לפירושו אבל ע' פ"ט מה' ש' בהח"מ לשכנו תדרשו ובאת שמה והכי הוא לע"ד מה שכתב ומבואר הוא וכו' זה פירש להת"ק דלהכי בהוציא שטר ואין עמו פרוזבול לא יפרע ומה שכתב ומה שחייב וכו' זה פירש לרשב"ג מן הסכנה ואילך עד עולם כדי שלא לחלק בין זמן לזמן וסמכו עצמם על הטעם דלא שביק התירא והיא מימרא דרב נחמן בגיטין וסמכה לדרשב"ג למן הסכנה ואילך ומה שכתב והבעל כ"כ זה חוזר לפרש דברי הת"ק דלהכי הוציאה כתובה בלא גט אינה נפרעת משום המגו ובדליכא ע"ג אלא הבעל ישבע היסת ומה שכתב ודע שזה שאמרנו אשה גובה כתובה זה פירש לרשב"ג מן הסכנה ואילך ומסיים עליו והלכה כר"ג והלח"מ דקדק מדוע לא הביא בהלכות לדרשב"ג והרי להדיא כונתו בהלכות שהתחיל בדרב המנונא מבוארת ומתורץ בזה קושית תוספת ד"ה מגו מדרב המנונא בטוב טעם דלע"ד היינו כמו שמפרש מימר' דרב נחמן דגיטין לטעמא דרשב"ג כן מפרש דרב המנונא דנאמנת בלא גט לומר גרשתני אף דריע טענתה מדלית לה גט מכל מקום סמכו לדרשב"ג דדבריו אמורים מן הסכנה ואילך עד עולם שמאז סמכו על החזק' בצירוף דלא איתרע טענתה מפני שמן הסכנה ואילך פסקו מליזהר בו משא"כ להת"ק או קודם התקנה לא היה שייך דרב המנונא ובזה הכל ניחא בסיועת' דשמיא דכבר בארנו דלמסקנת הפוסקים הנ"ל אף לר"י ושמואל קשה על הסיפא נהי וכו' כל רב וסוגיא דב"מ ע"כ דסמכ' לפרש המתני' אליבייהו כדמתפרשה במסכת כתובות לרב ממש בהכא במ"ע בדליכא ע"ג ונאמן על הכל במגו לתנא קמא דל"ל דרב המנונא כנ"ל ומקשה א"ה אימא סיפא ואי בדליכא ע"ג במה גביא ר"ל התו' דהא משמע לרשב"ג מן הסכנה ואילך גובה כל כתובה בל"ג ואפי' התוספת וקשה נהי דלרשב"ג על העיקר ל"ל מגו מדרב המנונא מכל מקום על התוספת הא יש לו מגו וכדפסק הרמ' (ומסולק בזה השגות הראב"ד דמנ"ל לחלק בין עיקר לתוספת דמקושיא זו הוציא דודאי משטתם מדלא מבארת הסוגיא דב"מ כמתני' דכתובת דסמכה ממש לפרשה בהיכרח כלרב) ומשני חסורי מחסרא הרי אלו לא יפרעו כלל משום מגו דלא גרשתי במד"א בדליכא ע"ג אבל יש כו' גבי' תוספת ועיקר אי מפקע גיטה גביה ואי לא מפקע גיטה ל"ג ואף דביש ע"ג ל"ל מגו וכבר קיימא לן הטוען וכו' מכל מקום מדיש רעותא דל"ל הגט הוי כמו הוציאה גט בל"כ במקום שכותבין ולהכי נאמן בלא מגו על העיקר ומן הסכנה ואילך עד עולם דליכא ריעותא במה דל"ל הגט אע"ג דלא מפקע גיטה גביא הכל בין עיקר בין תוספת בשיש ע"ג העיקר גביא בכח מעב"ד ועל התוספת תליא ביד עדים והיינו פסק הרמ' ולהכי התחיל בדרב המנונא להורות דפסק דינו מיוסד אליבא דרשב"ג מן הסכנה ואילך עד עולם. ועדיין צריך ביאור מה דבלא כל הנ"ל קשה למה כ' דין דסעיף י"ב בהוציאה גט אפילו אין גט בידה תהימנא מדרב המנונא במקום שא"כ כתו' תגבה עיקר בלא גט ובלא כתובה ולהנ"ל נמי ניחא דסובר למסקנא דב"מ לא נשתנה פי' המתני' מאומה מכמו לרב לסוגיא דכתובות וכמו שלרב פירש הרישא הוא גט ממש דהא ס"ל דאפי' במקום שכותבין גבי' עיקר בגט ומסתמא היינו כדס"ד דאביי דגט היינו שטרא ותו דהא ס"ל אין כותבין שובר ואיך תגבה בלא גט וכתבי' עליה כדמסיק הגמרא אע"כ גט ממש כן למסקנת שמואל ור"י דוקא הסיפא הוציאה כתובה היא דנשנית בחסורא מחסרא ובסיום ומסכנה ואילך דגבי' העיקר בלא גט ומשום דמ"מ לא איתרעי טענתה כל כך דהא י"ל דסמכה על הכתו' שבידה אבל הרישא עדיין בתר הסכנה נמי דוקא גט ממש דכל שאין לה כתו' אם אין לה נמי הגט אף דנאמנת מדרב המנונא להנשא מכל מקום נאמן דפרע אם מודה בהגרושין מדאתרעי טענתה כל כך שבמקום שא"כ כתובה מהראוי לה ליזהר עכ"פ בגיטה עד שתגבה הכתובה ולהנ"ל אין התחלה לקושיתי שהתחלתי בה כי אין הפירוש בתירץ הגמרא הכא במ"ע בדליכא ע"ג כדפירש הה"מ ז"ל דנאמן במגו אך על התוספת אלא אז להתנא קמא דלמה להו דרב המנונא היה נאמן על הכל בפשוט. וכל זה שטת הרמ' ולשטת התוספות שהיא הי"א שבסעיף ז' הוציאה גט דבמתניתין ל"ד אלא עדי גט גבי' העיקר' וכי ל"ל אף עדים פטור מהכל אף כי הוציאה כתובה ובשעת הסכנה דוקא גביה אף בלא ע"ג ובלא כתו' מכח מעב"ד ואפי' יש לו מגו להמסתמא דהל' כרשב"ג במשנתינו (אך ע' בהרא"ש פרק שור שנגח ד' וה' הלכה ה' ובהרא"ש גיטין פרק השולח הלכה ך"א) ויראה לע"ד לפ"ר למנהגינו לקרוע כל הגיטין תמיד הוא כמו לרשב"ג בשעת הסכנה אם הוא באופן דליכא למיקם עליה דמלתא גבי המסדר ואי אפשר לפרש המתניתין באופן אחר אליבייהו דפסקו כר"י ואביי דב"מ דלא כסוגיא דכתובות. אמנם שיטת הטור צ"ע ולעניות דעתי כך היא ודאי אף לשטתו שפוסק כאביו דשמואל ור"י בחדא שיטה והוציאה גט דגביא במקום שא"כ אך מטעם מעב"ד נמי יכול לפרש המתניתין גט ממש דאלו בע"ג לא מהני המעב"ד ויכול לטעון פרעתי כהר"ן כיון דאיתרע טענתה ואם כן אזלה כל הסוגיא כמו לרב הקושיא על הסיפא נהי וכו' וכן המסקנא ואזיל לפ"ז פירוש המתניתין כתובה ואין עמה גט כו' בד"א וכו' אבל יש ע"ג גביא תוספת ועיקר אי מפקע גיטה גביא וכו' ומן הסכנ' אע"ג דלא מפקע גיטה ממש אבל ע"ג בעי כי היכי דלא ליהוי ליה מגו אמנם נראית דעתו מדלא הביאו הרי"ף ורא"ש החסורא מחסרא משמע ליה דאף לפסק דינם לא ניחא לו להוסיף על המשנה ולהכי חולק בסברה זו על הר"ן וסובר דנהי דבמקום שכותבין כתובה לא מהני התנאי בית דין ויכול לטעון פרעתי מכל מקום בכתובה עם ע"ג לא אמרינן דריעותא דגט יועיל דלא נימא הטוען כו' כיון דעיקר הגט אף במקום שא"כ כתובה לא לשטר על הכתובה נכתב אלא בהכתוב על התנאי ב"ד סומכין והגט עיקרו להתיר משא"כ הכתובה במקום שכותבין ותו דבמקום שכותבין ולית ליה כתובה טענה דידה ריע ודידיה לא כי אין צריך לטעון אבדתי שוברי כי לא היה צריך לשובר במה שלקח הכתובה ושרפה אבל במוציאה כתובה בל"ג דצריך לבא לאבדתי שוברי אף טענה דידיה ריע והדרי' לכללא דהטוען כו' ואם כן יש לומר עד כאן לא קאמר הגמרא בשלמא לשמואל אלא לסוגיא זו דלא נחתה לדר"י כ"א לשמואל אף התוספת גובין בגט ומטעם כנ"ל דבמקום שא"כ הוי הסתמ' כמע"פ בעדים ובנאמנות דאל"כ לא הועיל בחיובו ושפיר דבהוציאה כתובה בל"ג דאינה נפרעת כלום מדלית לה הגט אבל למסקנא דב"מ דשמואל אך על העיקר אמר דצריך דיקא במקום שא"כ ונאמונתה מכח מעב"ד מתפרשה המתניתין הוציאה גט אפ' ע"ג גביא במקום שא"כ בכח מעב"ד. כתובה ואין עמה ע"ג נאמן במגו רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך גביא אף בלא ע"ג כמו לתוספת לשטתם ובזה אזיל פסקו כהוגן וא"צ כלל לחסורא מחסר' כ"א לרב. ודברי הב"ש שכתב דמהרי"ף ורא"ש נראה דלא כותיה מדלא הביאו ההכא במ"ע אינו יודע לפרש דהא אדרבה לשטתם במסקנא נמי ק' על הסיפא נהי דל"ג עיקר תוספת מיהו תיגבי דהא לטעמא דהטוען אחר מעב"ד אי אפשר ליגבות בגט בלא כתובה כ"א העיקר כמבואר ברמ' וטור אך אי קשיא הא קשיא דהיה לו לבאר הרישא דמתניתין בע"ג ומדהעתיק לישנא דמתני' סתמא משמע גט ממש כסברת הר"ן ולפי זה לא אזיל פירושי וזה צ"ע ודו"ק:

גובה עיקר כתובה בגט כתב הב"ש ולוקח ממנה שובר כי היכי דלא תגבה בע"ג א"י לפרשו לשטתו צריך לשובר כי היכי דלא תגבה אף בלא ע"ג על ידי אמירתה גרשתני ולמה שבארתי דלהרמ' צריכה עכ"פ במקום שא"כ כתובה לגט ממש לא נשמע מזה דכותבין שובר בכתובה דלא כש"ג כי יש לומר דכתבי' על הגט שטרא דינן וקרעינן ליה כמו שמסקי' לרב אלא מסעיף י"א נשמע דסבירא ליה כותבין שובר שהרי שם אינו מחלק בין מקום למקום ותמיד מחויב לפרוע העיקר ובמקום שאין כותבין צריך לשובר שלא תחזיר ותגבה עם הגט:

אלא מן הקרקע. אפילו אם היא גרושה והוא מסלק לה הכתוב' ולא היורשים וכן לענין זיבור' אפילו ממנו אינה גובה אלא זיבורת ש"מ:

ומתקנת הגאונים. כתב הרמב"ם פי"ו דוק' מי שיודע התקנ' אבל אם א"י או שנסתפק לנו אין לנו כח להוצי' מן היורשים וכתב המגיד שאין לומר בזה אף שלא נכתב כנכתב דמי שאין זה תנאי ב"ד כיון דנתחדש אחר הש"ס מיהו בב"מ /בכ"מ/ כתב בשם הריב"ש דרמב"ם איירי במקום היכא דמנהג הוא לכתוב בפי' מטלטלין אז אם לא כתב לא נשתעבדו המטלטלים אא"כ דידע התיקון הגאונים ואם נתפשט התיקון בכל ישראל אמרי' אף שלא נכתב כנכת' דמי אלא בימי הרמב"ם עדיין לא נתפשט התיקון לפ"ז בזה"ז שנתפשט התיקון אמרינן אף שלא נכתב כנכתב דמי והרא"ש פ' מציאות האשה כתב בשם ר"ת דגובין מן מטלטלין משום דכותבין מטלטלין ובפ' נ"ש הביא תקנו' הגאונים ובפ"ק דב"ק כתב מטלטלין דינם כקרקע בדורות הללו מדינ' דש"ס הואיל כל משא ומתן בהם והוי כגמל' דערבי', וכן בטח"ה סי' תי"ט כתב הטעם הואיל כל מו"מ בהם ובסי' זה כתב הטעם מחמת תקנות הגאונים או מחמת שכותבין בפירוש וצריך ישוב:

מעות בחובו' אביהם. בזה יפוי כח כתובה מבכור דאין נוטל פי שנים במלו' כמ"ש בח"ה אף על גב כתובה אינה נגבית מן הראוי מ"מ גובין מן החובות משום דמשועבד לה מדין דר"נ כ"כ הרא"ש פי"נ והטור מזה נשמע אף בכתוב' שייך דין זה דר"נ ואין חילוק בין מלוה בשטר לבין מלוה בע"פ וכן גובה מן הש"ח שהניח בעלה ועיין בש"ג ר"פ הכותב דף תקי"ד ואשה קודמת לחוב הצדק' עיין תשוב' מ"ב סי' ק"ב ועיין תשו' רמ"א סי' מ"ח:

מיהו רשות ביד היורשים וכו'. היינו היכא דלא כתב בפירוש מן המטלטלין שם בש"ג ועיין במגיד ובכ"מ פי"ד ה"א ובח"ה סי' ק"ז, וכן הבעל יכול לסלק' בקרקע כמ"ש בש"ג דף תק"א כי הגאונים לא תקנו אלא היכא דלית ליה קרקע והר"ן כתב דף תפ"ט אם הקרקע שוה עשרה זהו' והיא רוצה לקבל בכ' והיורשים רוצים ליתן עשרה זהו' בעד הקרקע הדין עמה ועיין בח"ה:

במתנות ברי'. אבל מתנות ש"מ גובה כתובתה מהם ועיין סי' צ"ג הביא בהג"ה שם י"א דס"ל דאינה גובה מזונות מן משכ"מ וכאן פסק דגובה ואפשר לחלק מיהו שם כתבתי דגובה הכתובה וכן ניזונת מן מתנות ש"מ ונראה אם נתן במתנות בריא בקנין אפילו לא בא ליד המקבל מתנה א"י לתפוס אף על גב בחיי בעלה הכל בידה לא מהני תפיסתה בחייו דהא כל שעה יכול להוציא מידה דכתובה אינה נגבת בחייו נמצא מה שנתן לאחר זכה המקבל תו א"י לתפוס ועיין בד"מ מ"ש בדין מתנות ש"מ ועיין בפסקי מהרא"י סי' פ"ו, ועיין ב"י שכ' בשם תשובת הרשב"א מי שנתן כת"י לא' כל אשר לו הוא בשותפות עמו והקדים הזמן קודם הנישואין ופסק הרשב"א קרקעות או מטלטלין וכתב לה אג"ק אינו נאמן לחייב אותה דהא אם מוכר או נותן במתנה יכולה היא להוציא מידם אבל מטלטלים ולא כתב לאשתו מטלטלים אג"ק שכתב לה מקרקע ומטלטלין נאמן שהיה שותפות ביניהם קודם הנישואין במיגו דיכולה למכור או ליתן במתנה וכן הוא בב"י בח"ה ס"ס מ"ו ובתשובה אחרת כתב הרשב"א אם הודה לראובן דיש פקדון בידו אינו נאמן לחוב אותם ותשובות סותרת זא"ז ותירץ בד"מ דאיירי בתשובה זו במטלטלין וכ' לה קנין אג"ק ודבריו תמוהים דהא בתשו' סי' אלף מ"ז מבואר אפי' לא כתב אג"ק הדין כן אף על גב דיש לו מיגו מ"מ הוי מיגו במקום חזקה דחזקה הוא כל מה שבידו הוא שלו לכאורה נראה בתשובה הראשונה אמרינן שפיר מחמת המיגו נאמן דנכתב קודם הנישואין ואז לא היה מחייב לשום אדם היה נאמן משא"כ כשמודה אחר הנישואין אפי' יש לו מיגו אמרינן חזקה מה שבידו הוא שלו וא"י לחוב אותה, שוב ראיתי בש"ך סי' צ"ט הביא תשוב' אלו יע"ש מ"ש ונשמע מתשו' אלו דס"ל לרשב"א אם כתב אג"ק טורפת מן המטלטלי שמוכר או נותן ועיין בח"ה סי' ס' וסי' שנ"ו:

במתנת בריא. כ"כ המרדכי פ' נערה וכן פסק בתשו' מהרי"ו ובח"מ כתב להלכה אמר ולא למעשה וא"י מנ"ל וכן מוכח בפסקי מהרא"י סימן פ"ו אף על גב דשם איירי במש"מ מכל מקום נשמע זאת דהא כתב כן לדעת הפוסקים דסבירא להו מתנת ש"מ מפקיע הכתובה מחלק לדעתם בין אם נתן לאחרים לבין אם נתן לבניו מזה נשמע למתנות בריא גם מסיים שם מהרי"א וכתב כדכתב מור"ם בפרק נערה ושם איירי במתנות בריא מיהו בתשובת רש"ך ס"א סי' ל"ד כתב היורשים י"ל קים לנו כהני פוסקים דאין חילוק בין אם נתן ליורשיו לבין אם נתן לאחרים גם כתב שם מלוה בע"פ אינו גובה מיורשים:

מי שצוה. עיין במרדכי פ' מי שמת שם עובדא היה שהשליש מעות ביד א' ליתן לבנו ופסק דגובה אלמנת אביו הכתובה ממעות אלו כיון דלא זיכה לבנו בחייו אלא לאחר מותו אז אינו זוכה אלא מחמת מצוה לקיים דברי המת וכל מתנה שאדם זוכה מכח מלד"ה או מכח משכ"מ או מצוה מחמת מיתה אשת המת גובה הכתובה ממעות אלו ומזה נשמע אם היה מזכה לבנו בחייו אינה גובה הכתובה ופליג על דיעה הראשונה דס"ל אפילו ממתנות בריא דבניו גובה והרב רמ"א שהביא בסמוך פלוגתא במתנות בריא לבניו וכאן הביא דברי המרדכי צ"ל דאיירי אם נתן לאחר ולא לבנו דאז אם היה נתן במתנות בריא אינו גובה והשת' גובה משום דאינה אלא משכ"מ, וע' במרדכי פ' י"נ סי' תקפ"ד נשמע משם אם כתב לאחד מתנה מהיום ולאחר מיתה כא' מן הבנים אף על גב מהיום ולאחר מיתה הוא מתנות בריא מ"מ כיון דכתב כא' מן הבנים גובה הכתובה מן העזבון ומתמעט כל החלקי' דאי אמרת המקבל יקח מתנה שלו בתחלה ואח"כ תקח הכתובה א"כ יהיה חלק המקבל יותר מחלק א' מן הבנים ומזה נשמע נמי אפילו עישור הבת וכב"ד נמי קודמים וכן פסק בח"ה סי' רפ"ה אלא במרדכי שם סי' תתט"ו לא פסק כן לענין כב"ד וכבר הקשה עליו בח"מ:

ואם מכרו היורשים. בדרישה וב"ח האריכו לפרש דברי תוס' פ' כ"ש ודברי הרא"ש פ' האומר דלא פליג ע"ז מיהו ברי"ו פסק אפילו אם מכרו היורשים מטלטלין אינה גובה הכתובה וכ"כ הנ"י פ' מ"ש ועיין ב"י וד"מ:

ומ"מ לא נהגו. כ"כ ע"פ תשובת הרא"ש כמ"ש בח"ה סי' ס' וכבר כתבתי בסמוך דעת הרשב"א בזה ונראה לכ"ע אם כ' לה מטלטלין אג"ק ועדיין בידה המטלטלין והוא מכר או נתן לאחר א"צ ליתן להם ובכה"ג לא שייך תקנות השוק כיון דעדיין בידה המטלטלין:

שמכרו היורשים. בח"מ מדייק מדכתב גבי דידיה שמכר או נתן וגבי יורשים לא נקט שנתנו ש"מ אם היורשים נתנו במתנה ליכא תקנות השוק:

אלא מן הזיבורית. ובזמן הזה כותבים שפר ארג גובה מן עידיות עיין סי' ס"ו ע"ש:

ואינם נגבים מהשבח. אפילו אחר התקנה שתקנו דגובי' מן המטלטלין מ"מ אינה גובה משבח כ"כ הרא"ש פי"נ וכן משמע משאר הפוסקים ולא כרמב"ם בפי' משניות ועיין בכ"מ פט"ז ה"א, והשבח אין חילוק בין שבח ממילא לשאר שבח ועיין ב"י מ"ש בשם הרשב"א לענין אם היורשים תלשו ומכרו:

לתת מתנה לבנו אחר ב' או ג' שנים. עיין תשובת מהרי"ו ותשובת מהרי"ל סי' מ' ושם משמע אפילו לא קצב זמן מ"מ כל שעדיין לא בא לידו הוי ראוי ודומה לשכר שכיר אף על גב קודם מיתתו מיד שגמר המלאכה יש לו חוב אצל הבעל הבית מקרי ראוי כיון שלא גבה ול"ד למלוה שהלוה דשאני מלוה דאותו מעות כבר הי' בידו לפ"ז קשה למה כתב בהג"ה שקצב זמן ליתן לו אחר איזה שנים ת"ל אפילו אם כבר הגיע הז"פ מ"מ הוי ראוי וכן הקשה בח"מ והמעיין בתשובה יראה דלק"מ כי שם בתשובה איירי שהאב התחייב את עצמו ליתן לבנו איזה סך אז אפילו אם הגיע הזמן הוי ראוי אבל אם ציוה ליתן לבניו במתנות ש"מ לנדן שלו איזה סך הוי כמסורים לידו לכן אם לא קצב זמן לא הוי ראוי ודומה כמ"ש בסי' צ' בשם הרב ר' בצלאל אם נתן מתנה לאשה ולא גבתה עדיין ומתה הבעל יורש המתנה משום דהוי כמסורים בידה אלא אם לא הגיע הז"פ אז הוי ראוי ודומה למ"ש בסמוך מי שצוה שלא ליתן לו חלק ירושתו עד אחר ב' ג' שנים והכל חד טעמא הוא כתב בט"ז אם צוה ליתן לבנו קרקע אחר איזה שנים הוי מוחזק ומעות מחמת חזקה הנהוג בינינו נקרא מטלטלין וכל זמן שלא בא לידו נקרא ראוי ועיין רס"צ:

הואיל הם משועבדי'. אף על גב אחר שמת ראובן ג"כ מתה אלמנת יעקב מ"מ נקרא ראוי דהא הכל תלוי בעת מיתת ראובן והא דקי"ל לענין ירושת הבעל לא הוי ראוי כמ"ש רס"צ תירץ בד"מ שם איירי לפי המנהג דהיורשים יכולים לסלק', ובתשו' מהרי"ל סי' ע"ד כתב שאני ירושה הבאה מאליו אבל כתובה לית' אלא חוב ומחוסר גוביינ' ובתשו' ש"י סי' ז' מתרץ בע"א וע"ש וכ' אם כבר נשבעת האלמנה אז היא מוחזקת בנכסים הן לענין ירושה הן לענין הכתובה, וע' ברש"י ובתוס' פ' ח"ה דף נ"ה דקאמר התם א"כ בטלת ירושת הבכור דהא הכל משועבד למס המלך וכתבו דוקא כשמשועבד למס המלך הוי ראוי אבל יש עליו ב"ח וכתובה לא הוי ראוי ולדברי מהרי"ל שפיר אבל לדברי ש"י שם קשה ונראה דאיירי דהכא כשעדיין לא בא ליד הבעל חלק ירושתו דאם בא לידו אז הוא מוחזק אף על גב דמשועבד לכתובה:

ודוק' במקום שאין רשות. כ"כ בד"מ ליישב ב' תשובות שהבאתי בסמוך וכתב בח"מ שיעור סך הכתובה הוה ראוי אף למנהג דהיורשים יכולים לסלק אותה ובמקום דאין היורשים יכולים לסלק אותה הוי הכל ראוי:

ביד הגנב. היינו כשלא מתייאש מגניבה דאל"כ נעשה ראוי שם במ' ובתשו' מהרי"ל ח"מ:

ומלוה שחייבים לבעל. כבר כתבתי לעיל הטעם משום דמשועבד מדר"נ לכן הוי מוחזק לענין כתובה ולא לענין ירושת הבעל מלוה שלה כמ"ש בסי' צ' וכן לענין בכור הוי ראוי כמ"ש בח"ה סי' רע"ח ודוקא מלוה מה שחייבים להבעל שהיה המעות כבר בידו קודם שהלוה אבל מלוה של מורישו הוי ראוי כל זמן שלא גבה וע' ב"י:

דינן כשאר חוב. משמע דס"ל דב"ח נוטל בראוי ובח"ה סי' ק"ד כתב דאין הב"ח נוטל בראוי וע' תשו' מהרש"ל סי' מ"ט ותשו' רמ"א סי' ג' ז' ותשו' ש"י סי' א' ובש"ך שם וע' בח"ה סי' קט"ו כתב בתשו' מהר"ם מלובלין אם הרג כותי א' את בעל האשה ונתן כופר על שהרג אותו אין להב"ח שום זכיה בדמי הכופר:

רק מן הזיבורית. דהא ע"פ דין התורה ב"ח בזיבורית אלא משום נעילת דלת תקנו חז"ל דגובה בינונית ובאשה לא שייך נעילת דלא אוקמיה אדינ':

ואח"כ מכר. ה"ה אם מכר לזה פ"א ולא נתרצית ואח"כ מכר לו ונתרצית:

ומן הראשון י"א שגובה. אף על גב די"ל הנחתי לך מקום לגבות שאני האשה דלא נתנה כתובה לגבות מחיים ובח"ה סי' קי"ח שם פסק כרמב"ם דאינו גובה:

עד שיעשו פשרה. ואם השניה תרצה להתפשר עם הלוקח תפסיד הראשונה ואם הראשונה תרצה להתפשר עם הלוקח שלא יטרוף ממנה תפסיד השניה וע' בתשובת הרא"ש שהביא הטור:

אלא בפחות שבמטבעות. הטעם הוא משום כתובה דרבנן הוא ול"ד לב"ח כתב בט"ז אם הוסיפו על המטבע צריך לשלם שיעור הכתובה שהוא לפי מנהג פולין ד' מאות זהו' לבתולה ממטבע שניה שהיא גדולה אבל תוספות (כתובה) /שליש/ נותן ממטבע הראשונה ולעיל כתבתי בשמו באריכות כתב בפרישה במדינות וואלין היה מנהג שלהם מימים הקדמונים שא"ק א' היה ב' זהו' וחצי ואח"כ נשתנה מחמת תיקון מלכות והיה כל שא"ק ב' זהו' ופסקו חכמי ארצות פולין אלו נשים שהיה להן נישואין קודם תיקון המלכות וכתבו את כתובתם קודם תיקון מלכות ונתארמלו או נתגרשו אחר תיקון מלכות שאינן גובין אלא כפי תיקו המלכות, והוא הקשה ע"ז כיון דלא נשתנה המטבע ומדמה לפרט בכתובה דצריך לשלם כמו שפרט נשמע דס"ל אם נשתנה המטבע מקילין לענין הפרעון כמו דמקילין לענין ב' מקומות:

אבל שלח לה. ע' סימן קי"ט שם מבואר פלוגתת הפוסקים אם היא יכולה לומר לא אקבל הגט עד שיסלק לי הכתובה וכתב בח"מ דין דכאן תליא בפלוגתא שם למאן דאמר דא"י לעכב קבלות הגט אם כן אחר נתינות הגט צריכה היא לבוא לעירו לתבוע הכתובה ולכאורה נ"ל ע"כ לא פליגי שם אלא כשאין לו לשלם אבל כשיש לו לשלם לכ"ע חל הזמן פרעון בעת הנתינת הגט ושם במקום הגט הוא מקום הוצאות השטר חוב היינו הכתובה ואפי' אם אין לו לשלם י"ל מ"מ בעת נתינת הגט חל הז"פ ואז הוי מקום הוצאות השטר חוב:

אבל לפחות מכאן א"א. כלומר עכ"פ צריך שיהיה שוין המטבעות שנותן לה כשיעור תיקון חז"ל כמ"ש בסימן ס"ו:

יש לו דין צאן ברזל. דהא השליש שמסוים מחמת שיכול להרויח מעות הנדוניא דינו כנדוניא כ"כ במהרי"ק שורש פ"א וכ"פ בד"מ ולא כב"י:

אם אין שטר כתובה וכו'. אף על גב דקי"ל כר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"מ אם אין שטר כתובה בידה אית' ריעות' ואינה גובה כ"כ הרמב"ן ושאר פוסקים וי"א שהבי' בסמוך ס"ל אפילו אם איכא ריעות' דאין הכתובה בידה מ"מ א"י לומר פרעתי דטוען אחר מעשה ב"ד הוא וקי"ל כהני י"א כמ"ש לקמן בשם מהרש"ל ודרישה וב"ח והיינו שיטות התוספת לפ"ז אפילו אם ליכא בידה הגט אלא עידי גט גובה:

אם הבעל טוען פרעתי. כ' המגיד אם הוא מודה חייב לשלם וקשה מאי קמ"ל פשיטא אם הוא מודה חייב לשלם ונראה דקמ"ל חידוש גדול דכותבים שובר על הכתוב' ולא כדעת הש"ג שכתב אף על גב דקי"ל דכותבים שובר ללו' משום עבד לוה למלוה אבל בכתובה אם נאבדה א"צ לשלם שמא תמצא הכתוב' והוא יאבד השובר ותוס' והג"א ס"פ הכותב והר"ן ס"ל ג"כ דכותבים שובר על כתובה וא"ל שאר הפוסקים איירי כשנשרף הכתובה אז כותבים שובר משום דאין חשש שתמצא הכתובה משא"כ בנאבד דהא בנשרף ליכ' פלוגת' כלל וע"כ דאיירי אפילו אם נאבדה הכתובה כותבים שובר, ולפי דברי הש"ג יש לישב דברי הרי"ף הא שפסק פ"ק דב"ק כר' יוחנן דאמר הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ובס"פ הכותב הביא אוקימת' דשמואל דמתני' שם איירי במקום שאין כותבים כתובה אז צריך לשלם לה כשאין הכתובה בידה אבל במקום שכותבים כתובה א"צ לשלם והקשו הפוסקים עליו כיון שפסק כר' יוחנן היה לו לפסוק אפילו במקום שכותבין כתובה ואין הכתובה בידה צריך הוא לשלם וא"י לו' פרעתי כיון שמעשה ב"ד הוא ולדברי הש"ג י"ל אף על גב דא"י לומר פרעתי מ"מ אם נאבד א"צ לשלם דחיישינן שמא תמצ' הכתובה ואין כותבים שובר לכן צ"ל המתניתין איירי במקום שאין כותבים כתובה ומדין ר"י נ"מ נשרפה הכתובה דאז ליכ' חשש שמא תמצ' הכתובה וטוען פרעתי א"צ /א"י/ לטעון אחר מעשה ב"ד:

ואם יש עדים שנאבדה. הש"ג לא כתב דין זה אלא כתב אם נשרפה הכתובה והקשה בח"מ מנ"ל להרב רמ"א אם נאבדה דצריך לשלם דהא יש לחוש שמא תמצא הכתובה ובאמת לק"מ כי הש"ג לטעמו דס"ל דאין כותבים שובר על הכתובה לכן כתב דינו רק בנשרף ולא בנאבד אבל למה דקי"ל דכותבים שובר צריך לשלם אפילו אם נאבדה הכתובה ואי"ל פרעתי אא"כ כשיש ריעות' היינו שאין הכתובה בידה אבל אם ידוע דנאבדה או נשרפה ליכא ריעות' אי"ל פרעתי, ומ"ש בהג"ה סי' צ"ו אם נאבדה הכתובה י"ל פרעתי צ"ל א"י איך /אי/ נאבד אז אמרינן שמא נפרע אבל אם ידוע שנאבדה דליכ' ריעות' בפנינו אי"ל פרעתי ואם נשרפה הכתובה או נאבדה והבעל אמר שכתב לה כתובה אחרת נאמן ואם מת האב טענינן הב"ד בשביל היתומים תוס':

אלא אפילו תוספת וכו'. הנה תוס' ב"מ דף י"ז והרמב"ם פט"ז והר"ן כתבו להדי' דאינו גובה ת"כ אפילו במקום דאין כותבים כתובה הואיל ולאו תנאי ב"ד הוא ואינו אלא מלוה מיהו תוספו' שליש לאו תוספת הוא אלא הוי כאלו הכניסה לו השליש זה הואיל שיכול להרויח בנדוני' כ"כ א"כ אם יש בידה שטר או התנאים כמה הכניסה לו גובה אותה סך והוספה שליש ולפי המנהג במדינת פולין שנותנים לבתולה ד' מאות זהו' ולאלמנה ב' מאות זהו' וכותבים כל הכתובו' בשווה גובה סך זה בלא כתובה אבל מה שהוסיף לה תליא בפלוגת' זו אם גובה בלא הכתובה ועיין בהג"ה דרישה:

אבל לא נהגו. מהרש"ל כתב דמנהג הוא לגבות בלא כתובה וכתבו בדרישה וב"ח דרמ"א איירי בתוס' כתובה דמנהג הוא שלא לגבו' ומהרש"ל איירי בכתובה ועיין סי' צ"ג שם אית' אפילו לשיטו' הפוסקים דאין לה כתובה מ"מ אית לה מזונו' ועיין ס"ס קי"א ועיין בהרא"ש פ' שני דייני שם נשמע דס"ל דגובה בלא כתובה אפילו במקום שכותבים כתובה דהא הדין של הרמב"ם שהבי' הרא"ש בענין מזונו' איירי במקום שכותבים כמ"ש בפ' י"ח דין כ"ג להדי':

אף על פי שכתובתה בידה ואינה מקויימת. במהרי"ק שורש י"ט מבואר אף שנחלקו הפוסקים אם גובה בלא כתובה לא נחלקו אלא כשאין הכתובה בידה דאז איכ' ריעות' אבל אם הכתובה בידה אלא דאינה מקוים ומתוך אותו הזמן לא נמצאו עדי קיום מודים כל הפוסקים דהיא נאמנת כיון דליכ' ריעות', ומה שאין מנהג פשוט אז אפילו אם יש בידה הכתובה ואינה מקוים אינה גובה וכן יש לפרש דברי רמ"א:

וע"ל סי' ס"ו. שם כתב אם אבדה הכתובה גובה כפי מנהג בני משפחתו צ"ל דאיירי כשידוע שלא נפרע אלא א"י סך הכתוב' כ"כ בח"מ:

וי"א אם כבר נשאת. כלו' בזה כ"ע מודים דאינו גובה בלא הכתובה ומיירי בדלא תפסה ובד"מ ר"ס ק"א כתב אפילו במקום דאין כותבים כתובה אינה גובה ועיין סימן אח"ז מ"ש וכתב בח"מ אם קודם שנשאת מצעת דבריה בפני הב"ד שלא נפרעת והיא מוכנת לישבע שלא תפסיד זכות' מהני:

ומשביעין אותה. היינו שבועת אלמנה ומ"ש הטור דצריכה לישבע שמת פי' בח"מ על ידי גלגול תשבע שהגיע הזמן, ומ"ש ונותנים כתובה כתב בנ"י היינו עיקר כתובה ולא תוס' ונצ"ב ואם אמרה תנו כתובה אפילו ע"א מעיד כדבריה לא תגבה הכתובה וכ"כ בח"מ ובד"מ ועיין סי' י"ז:

יש מי שאומר שדינו וכו'. היינו דעת הרמב"ם וכ"כ רש"י והיש מי שאומר הוא דעת הרא"ש ובמקום שכותבים כתובה והביאה ראיה שלא כתב לה אז לכ"ע אינו נאמן לומר פרעתי והיינו אוקימתא דשמואל וכמ"ש לעיל כיון דאין ריעות' לפנינו אינו נאמן לו' פרעתי גם אינו נאמן לו' כתבתי לה כתובה אחרת תוספו' שם:

האשה שהוציא' וכו'. כ"כ הרמב"ם וס"ל האש' האומר' גרשתני נאמנת אפילו אם תובעת הכתובה ואינה נאמנת אלא על עיקר הכתוב' דזכתה מחמת מדרש הכתובה שכותבים כשתנשא לאחר וכו' ומדרש כתובה לא דרשינן אלא על עיקר הכתוב' ועיין במגיד פט"ז ה"א:

חייב ליתן לה עיקר כתובתה. לכאור' נראה דאין עליה שבועה דקי"ל אשה האומר' גרשתני נאמנת משום דאינה מעיזה והיינו דנאמנ' בלא שבועה מיהו הוא צריך לישבע היסת על ת"כ אבל בסעי' אח"ז דהבעל אומר ג"כ דגירש אותה אז י"ל דמעיזה כיון דהוא מסייע' מ"ה צריכה לישבע נשמע מזה דלא אמרינן דאינה מעיזה אלא דוק' כשהו' מכחיש' אף על גב דהיא התחילה לומר גרשתני מיהו קשה בסיפ' למה לא חיישינן שמא גירש בגט פסול כמ"ש בסי' קנ"ב גם קשה כיון דאין לה חזקה דאינ' מעיזה א"כ למה היא מגורשת מ"ש מהא דאית' בסי' קמ"א סעיף נ"ו כשהבעל והשליח אומרים לגרושין נתן הרי היא ספק מגורשת:

מתוך שיכול לו' לא גרשתיך. וא"ל הא אם יאמר לא גרשתיך חייב ליתן לה שאר כסות ועונה וי"ל אפילו אם יודה לא חייב ליתן לה שכ"ו משום דהוי כטוען חיטים והודה בשעורים כ"כ תוס' וש"ג ולשיטו' הרמב"ם לק"מ דהא אפילו אם יאמר לא גרשתיך היא נאמנת דגירש אותה ופטור משכ"ו ופטור מת"כ:

ונותן לה עיקר כתובה. היינו לשיטו' הרמב"ם דאין לו מיגו לפטור מן העיקר אבל לשיטו' שאר הפוסקים פטור הוא אפילו מן העיקר במיגו דלא גרשתיך ואם יש כאן עידי גט אז אין לו מיגו א"י לו' כבר הוצאת הגט ופרעתיך והטור כתב במקום סכנה דאין רשאי לשהות הגט גובה בכתובת' אפילו אם ליכא עדים דגירש אותה אף על גב דיש לו מיגו דהיה יכול לומר לא גרשתי אבל במקום דשוהים הגט ואין בידה הואיל ואיכ' ריעות' אז אם יש לו מיגו דהי' י"ל לא גרשתיך נאמן לומר פרעתי וא"י מנ"ל להטור דין זה ודוחק לומר דס"ל מיגו זה דלא גירש גרוע הוא ולא אמרינן מיגו זה אלא כשיש ריעות' בפנינו דאין הגט בידה והפרישה והב"ח כתבו דלמד מתוס' דכתבו אליבא דר' יוחנן דאלמוה אחר הסכנה דאינו נאמן לומר פרעתי אפילו אם אית לי' מיגו וקשה דהא ס"ל לתוספו' לר"י אלמוה קודם הסכנה דא"י לומר פרעתי אפילו במקום שכותבים כתובה מ"ה אמרי' אלמוה אחר הסכנה דאינו נאמן אפילו אם אית ליה מיגו אבל אנן קי"ל במקום שכותבים כתובה י"ל פרעתי א"כ מנ"ל דאלמוה אינו נאמן לומר פרעתי במיגו כן הקשה בט"ז גם קשה מנ"ל להרמב"ם ולהטור כשהוציא' כתובתה ואין גט בידה במקום שאין כותבים כתוב' אם יש עידי גט אינו נאמן לומר פרעתי דלמא הא דאוקמי בש"ס דאיירי מתניתין כשאינו שם עידי גירושין דאז א"צ לשלם משום מיגו דוק' לרב אוקמי כן אבל לשמואל דאוקמי מתני' במקום שאין כותבים כתובה איירי מתניתין אפילו כשיש עידי גרושין מ"מ נאמן לו' פרעתי כיון שאין הגט בפנינו כמ"ש בש"ס בשלמ' לשמואל וכו' וכן נראה מהרי"ף והרא"ש דלא הביאו הסוגי' דאוקמי מתני' כשליכ' עידי גירושין אלא כתבו אוקימת' דשמואל דאיירי במקום שאין כותבים כתובה:

הוציא' הגט וכו'. כתב הר"ן דוק' גט אבל עידי גט לא משום דאיכ' ריעות' בפנינו דאין הגט בידה ש"מ כבר הוציא' הגט ופרע לה ובתו' לא משמע כן ונרא' דין זה תליא בפלוגת' הנ"ל אם גוב' בלא כתובה במקום שכותבין כתובה ותו' לטעמי' דס"ל דגובה אפילו במקום שכותבים כתובה ואיכ' ריעות' בפנינו מ"מ אינו נאמן לו' פרעתי כן ה"נ אינו נאמן כשאין הגט בידה אבל לשיטות הרי"ף כיון דאיכ' ריעות' אינה נאמנת, וא"ל על הטור דס"ל נמי במקום שכותבים כתוב' אינו גובה בלא כתובה וע"כ הטעם הוא משום דאיכא ריעות' דאין הכתוב' בידה א"כ קשה למה ס"ל כשהכתוב' בידה ואין הגט בידה אלא יש לה עידי גט גובה הכתוב' אמאי הא יש ריעות' דאין הגט בידה די"ל כיון דהכתוב' בידה הוי כאלו ליכ' שום ריעות':

גובה עיקר כתוב'. ולוקח ממנה שובר כי היכא דלא גביה בעידי גט /מיתה/:

הוציא' שני גיטין וכתוב' אחת. היינו זמן כתובה קודם הגט הראשון אז אמרינן דהחזירה על סמך כתובה הראשונה אבל אם הכתובה נכתב אחר גט הראשון יש לה כתוב' הראשונ' וכתוב' זו שנתן לה מחדש כמ"ש בסעי' שאחר זה וכן הוא בש"ס ס"פ הכותב והיינו במקום שאין כותבין כתובה לכן יש לה כתובה מנשואי' הראשונים:

גובה בגט זה עיקר כתובה אם אין דרך לכתוב כתובה וגובה כל מה שיש בכתובה שהרי זכתה במיתתו. ואם כתובתה קדמה וכו' כצ"ל וכן הוא ברמב"ם פי"ו, אף על גב דחזינא דהוא כתב לה כתובה בנישואין מ"מ כיון המקום הוא שאין כותבין בו כתובה גובה בגט אבל בסעיף לפני זה אפי' במקום שאין כותבין לא אמרי' דגובה בגט שני אלא אמרי' על כתובה הראשונ' החזירה ונשמע מדין דכאן גובה בגט אחר שנשאת לו בפעם השני ה"ה אם נשאת לאחר נמי גובה בגט ועיין בסי' אח"ז:

מדינא כו'. ר"ל אפי' מהבעל עצמו וכמ"ש בקדושין ס"ו ובנדרים ס"ה ב' וער"ן שם ד"ה מדאמרי' כו':

ותו'. כתובות נ"ה א':

ומתקנת כו'. ע"ל סי' צ"ג ס"כ:

חוץ כו'. ל' הרמב"ם בפט"ז הלכה ז' תקנו הגאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה אף מן המטלטלין כדרך שהתקינו לבעל חוב לגבות מן המטלטלין ופשטה תקנה זו ברוב ישראל וכן שאר תנאי כתובה כולן ככתובה הן וישנן במטלטלין כבקרקע חוץ מכתובת ב"ד שלא מצאנו מנהג ירושתן פשוט בכל הישיבות לפיכך אי אפשר מעמידין אותה ע"ד הגמרא כו' וערא"ש פ"ד סכ"ד.

ומיהו כו'. עב"ש:

אבל כו' או כו'. עתו' מ"ט ב' סד"ה היא וכמ"ש בח"מ סי' ס' ס"א:

וי"א כו'. מרדכי והג"א שם בשם מהר"מ וראיה ממש"ש הכותב כו' ואף ע"ג דלית הלכתא הכי דוקא בחייו כו' מה שנתן ליורשיו כו' ע"ש וכמ"ש בפ"ט דב"ב אם ראוי ליורשיו נוטלו משום ירושה כו' וצ"ע ואינו כן דעת כל הפוסקים:

מי שצוה כו'. דהטעם למתנת ש"מ מפני שאינה אלא לאחר מיתה והיא קודמת כמ"ש הרי"ף שם בב"ב ע"ש. וז"ש ואם מכרו יורשים כו':
ח) ועכשיו וכו' ? ומ"מ כו'. עח"מ ר"ס ס'.

ותו' כו'. כתובות נ"ה א':

ואינם כו'. שם:

ל"ש השביחו יורשים ל"ש כו'. עמ"ש בבכורות שם והאמר שמואל כו' ושמואל אמר בהשביחו לקוחות כמ"ש בפ"ק דב"מ:

י"א כו' ודוקא כו'. וכ"כ בהג"א שם סל"א ד"ה פסק כו':

ומלוה כו'. מתני' דכתובות פ"ד ח' מי כו' והיה כו'. ואף ר"ע ל"פ אלא משום דמטלטלי כו' הר"י מיגאש והרא"ש סוף בכורות וע"תוס דכתובות שם ד"ה לכתובות כו' ובב"ב קכ"ה ב' ד"ה ואין כו' ובבכורות נ"א ב' ד"ה ולא כו' ועוד הביא ראיה הר"י מיגאש ממ"ש בכתובות פ"א ב' דתניא הרי שהיה נושה כו' וא"א לומר דרבי היא דס"ל מלוה מוחזק אף אבכור דא"כ הל"ל שם תלתא חומרי ואף שדחק הרמב"ן לדחות הראיות מ"מ הסכים להנ"ל ע"ש כי האריך מאד וכ' הרי"מ וא"ל דהא אמרי' בב"ב קמ"ד ב' ושמואל אמר הכא כו'. ואמרי' שם קמ"ה ב' כמלוה דמי י"ל יבם שאני דמדין בכור אתי כמ"ש בבכורות נ"ב א' ממ"ש בכור כו' ועמש"ל סי' קס"ח ס"ה. ודעת הרי"ף ור' אפרים דמלוה ראוי הוא ועמ"ש בח"מ סי' ק"ד סט"ז וי"א דמלוה ראוי לגבי כתובה ולא לבע"ח וכ' הרמב"ן וטעמן משום דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפילו מחיים כמ"ש ביבמות ובנדרים ולפיכך אפילו גבי יתומים קרקע אינו גובה מהן דל"ל כמ"ש בפסחים ל"א או בפרק י' דכתובו' דמשעבדא מדר"ן בחיי אבוהון ובזה אתי שפיר הא דכתובות פ"א ב' משום דאתי כר"מ דס"ל מטלטלי משעבדי לכתובה וגם ההיא דשם פ"ד א' י"ל דרבי היא מ"מ הוא דוחק וגם במסקנא מסיק כדברי הרא"ש ועתו' דבכורות הנ"ל:

וכ"ז כו'. ממ"ש בר"פ אע"פ רצה לכתוב כו' נ"מ כו' מ' דוקא בתו' וכמש"ל:

וי"א כו'. דטעמיה שאמרו בר"פ הניזקין שייכא נמי בזה וער"ן שם:

וי"א כו'. וכן סתם בח"מ סי' קי"ח ס"א:

בעיקר כתובתה. ותוס' ממש"ש מקולי כתובה וזה לא שייך אלא בעיקר ותו' אבל נדוניא היא חוב ככל חוב וכמ"ש ר"פ אע"פ נ"מ כו' ולשבח כו' ואמרו בבכורות נ"ב מקולי כתובה אלמא דוקא לעיקר ותו' וכנ"ל ס"א:

ואם פירש כו'. גמ' שם:

ונצ"ב כו'. כנ"ל:

ובמקום כו'. דזה אינו לתוספת אלא מפני שנשתכר בהם וכמ"ש רש"י ס"ו א' ד"ה הוא כו' וכמש"ש בירושלמי שמו דעת האיש שרוצה לישא וליתן בכספין ולעשותן אחד ומחצה והביאו הרא"ש והפוסקים שם:

הרי זה גובה עיקר כו'. דרב ל"פ עליה דשמואל אלא דרב לא מחלק בין מקום שכותבין או לא ושמואל מחלק אבל במ"ש רב דאינו גובה תו' ל"פ וז"ש ואף רב כו' דר"ל שחלפו שיטתייהו.

ואם כו'. כמש"ש ט"ז ב':

וי"א כו'. כרבי יוחנן בפרק קמא דבבא מציעא:

ולא מיבעיא כו'. מרדכי ס"פ הכותב כ' בעל החפץ כו' ובס"פ הנישא ורשב"א פ' כר' יוחנן כו' ול"ד מנה כו' וכ"כ הג"א שם סד"ה פי' ורשב"א פסק כו':

וי"א כו'. כמ"ש בתוספתא אלמנה שתובעת כתובתה ויורשים א"ל התקבלת כתובתיך עד שלא נישאת הם צריכין להביא ראיה משנשאת היא צריכה להביא ראי' שלא נתקבלה כתובתה ומיירי שאין כתובה יוצאה מתחת ידה דאין לך ראי' גדול משטר כתובתה:

וכ"מ שנאמנת כו'. מתני' דפרק הכותב ופרק הנשבעין ופ' השולח.

ובמקום כו'. ע"ל סימן צ"ו ס"ט ולקמן סי"ב:

ואם אינו כו'. דהיתומים אין נשבעים לפטור וכמ"ש בח"מ סימן ס"ט ס"ה:

היתה כו'. עח"מ סימן נ"ב ס"א ואם ניכר שנעשה כו'. ריב"ש שם:

יש מי כו'. כמש"ש בגמרא במקום שאין כו' עליו להביא ראיה ר"ל שכתב לה וערש"י שם ד"ה לדידי כו' וכ"מ שם ט"ז ב'.

ויש כו'. ערא"ש פ"ק דב"מ סוף סמ"ד וגם צריך למעשה ב"ד כו':

האשה כו'. עמש"ל בר"ס י"ז ס"א.

וי"א כו'. עתו' דכתובות שם בד"ה מיגו כו' אבל להרמב"ם ל"ק קושית תוספת כלל:

הוציאה כו'. כשמואל וכצ"ל:

ולא כתב לה כו'. ואם כתב לה ואוסיפית כו'. שם מ"ג ב':

ואם אין כו'. כנ"ל ס"ו וסי"ב:

אינם נגבים אלא מן הקרקע. כלו' אפילו מן הבעל עצמו כגון גרושה אינה נגבית אלא מן הקרקע דאלו אלמנה הגובה מן היורשים פשיטא דאין גובה ממטלטלי דיתמי דלא יהא אלא שאר חוב ולמה כתב כתובה ותוספ' בלבד:

ומתקנת הגאונים נגבים אף וכו'. הרא"ש בפ"ק דב"ק כתב נ"ל בדורות הללו מטלטלי כמקרקעי לכל מילי שעבוד מדינא דגמ' דהוי כגמלא דערבי' וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א בפ' הכותב:

חוץ מכתובת בנין דכרין. עיין לקמן סי' קי"א סי"ד ולדעת הרא"ש והרשב"א שכתבתי בסמוך אף כתובת בנין דכרין נוהגת במטלטלין דבדורו' הללו מטלטלי כמו מקרקעי:

אם גבו היורשים מעות. ה"ה אם לא גבו היורשים עדיין גובה כתובה מן הש"ח שהניח בעלה דש"ח נקרא מטלטלין וכ"כ בסמ"ע בסי' ק"ז:

רשות ביד היורשים. לאו דוקא יורשים דהא גם מבעל לדינא דגמ' אין כתובה נגבית מן המטלטלין וכ"כ בהגהות אלפסי אם רצה בעל או יורשיו להגבות קרקע הרשות בידו ואם הקרקע שוה י' והיא רוצה לקבלה בכ' והיורשים רוצים לסלקה בי' דמי הקרקע הדין עמה עיין בר"ן פ' נערה:

או נתנם במתנ' בריא. אבל אם נתנם במתנת ש"מ אשה גובה כתובתה מהם וכמ"ש בהג"ה:

ליורשיו במתנת בריא וכו'. עיין במרדכי פ' נערה שכ"כ בשם מהר"ם ועיין בתשובת מהר"ם סי' קצ"ב שהאריך בזה להוכיח כן מן הגמר' ועיין במרדכי פ' יש נוחלין דף רס"א סי' תרכ"ט ותר"ל משמע דלא עבדינן עובד' לגבות ממתנות בריא דחיילא מחיים וכן משמע בת"ה סי' פ"ו וגם בתשוב' מהרי"ו להלכה אמר ולא למעשה וכ"מ קצת בתשובת מהר"ם הנ"ל סי' קצ"ב דלא אמר זה רק לסניף ולא למעשה וגם בד"מ כתב דברי מהר"מ סתרי אהדדי:

מי שצוה וכו' כשהיה ברי. צ"ל שהיה קנין בצוא' זו או שמסר ביד שליש דחייב השליש לקיים משום מצוה לקיים דברי המת דאי לאו הכי אין בצואה זו ממש ועיין בתשו' מהר"ם פדו' סי' נ"ב ועיין בח"מ סוף סי' רנ"ז:

אשה גובה כתובתה. משום דאינה אלא כמתנת ש"מ אי מיירי דהשליש ביד שליש וצווה לו ליתן לאחר מיתה ניחא דהאשה גובה כתובתה דכל שקנה מכח מצוה לקיים דברי המת הוי כמתנת ש"מ ואינו קונה עד לאחר מיתה וכמו שפסק המרדכי בפ' מי שמת בשם מהר"מ סי' תר"ל אבל אם הקנה בקנין דהוי מתנה ברי' מעכשיו אף שלא צוה ליתן רק לאחר מיתה מ"מ קנה הגוף מיד וקשה למה תטול האשה הכתובה ממה שנתן במתנת ברי ועיין במרדכי פ' יש נוחלין סי' תקצ"ט הן אמת ראיתי במרדכי פ' י"נ בסי' תקפ"ד פסק היכא דכתב לחתנו ולבתו ליטול כח' מחלק הזכרים דפסק ר"מ דכתובה נגבית ממתנה זו דלעולם לא יטול יותר מן היורשים משום דהזכיר במתנה ליטול כא' מן הזכרים אבל אם צוה בקנין כשהיה בריא ליתן לא' לאחר מותו וכל קנין מעכשיו הוא אם כן קנה המקבל הגוף מיד אין טעם לומר שתטול האשה כתובתה ממתנת ברי' ובמרדכי סי' תר"ל כתב דלא עבדינ' עובדא לגבות ממתנת בריא דחיילא מחיים ומשמע אפילו מן היורש ומכ"ש אם נתן במתנת בריא לאחר ומה בכך שלא צוה ליתן לידו עד לאחר מיתה סוף סוף קנו מידו:

ואם מכרום יורשים אחר מותו. משמע דגובה מן המטלטלין שמכרו מכ"ש אם נתנו המטלטלין והרא"ש פרק האומר כת' להדיא דאם נתנו היתומים לא גבו והרב בב"ח כתב שהרא"ש לא מיירי רק לענין מזונות אבל לענין כתובה גובה ממה שמכרו היתומי' וכן ראיתי בקיצור פסקי הרא"ש ואם נתנו היתומים מוציאין לכתובה ולא מזונו' וכו' ובח"מ סי' ק"ז כתב הטור שאם מכרו מטלטלין ולא שיעבד למלוה מטלטלי אין יכול לטרוף מן המטלטלין וגם מן הדמים שבידם ע"ש והרא"ש בתשו' כלל ע"ט סי' י' כתב כי מאחר דק"ל ב"ח מכאן ולהב' גובה כל מה שמכרו היתומים קודם טריפא שלהם מכרו ואין עליהם דין מזיק שעבודו של חבירו ע"ש וטעם זה שייך גם גבי מתנה שנתנו היתומים:

אפילו מטלטלין שמכרו היורשים. מדנקט גבי דידי' שמכר או נתן וגבי יורשים לא נקט שמכרו או נתנו משמע דגבי יורשים שנתנו ליכא תקנת השוק ולא ידעתי למה גבי דידיה שוה מתנה למכר ולא גבי יורשים ועיין בח"מ סי' ס' בב"י ואפשר דאם נתנו היתומים המטלטלין יש לחוש דכל היתומים יעשו כן ומה הועילו הגאונים בתקנתן ואם גובה מן הדמים שביד היתומים אם מכרו הנכסים עיין בח"מ מחלוק' רב האי והרא"ש בסי' ק"ז:

שהשביחו הנכסים לאחר מותו. כלו' אפילו שבח דממילא כגון אם נתיקרו הנכסים או עלו בה אילנו' ומכ"ש מה שהשביחו היורשים והלקוחות ע"י הוצאה וטרחא שלהם ואם השביחה האלמנה עיין לעיל סי' צ"ה כמה חלוקים בזה ולענין הפירו' אם קודם היורש ותלש ואכל או מכרן המוריש עיין בתשו' הרשב"א שהביא הב"י:

לתת מתנה לאחר ב' או ג' שנים. משמע אם צוה סתם ליתן מתנה לבנו אשת הבן גובה כתובתה ממתנה זו אף על פי שלא באתה ליד הבן בחייו לא מיקרי ראוי אבל המעיין בתשו' מהרי"ו אעפ"י שהתחיל בלשונו כיון דכתב בשטר לפרוע לאחר שנתים ומעולם לא זכה המומר בגוף המעות וכו' המדקדק אח"כ בלשונו דמדמ' לה לשכר שכיר אף על גב דקודם מיתתו מיד כשגמר המלאכה יש לו חוב אצל ב"ה מ"מ מאחר שלא גבה עדיין מיקרי ראוי ואינו דומה למלוה שהי' בידו המעות קודם שהלוה ואותו שעה הי' לאשה שעבוד על המעות ולא פקע זכות אף כשהלוה המעות לאחרים אבל מתנה שניתנ' לו ולא זכה בה עדיין דמיא ממש לשכר פעול' שלא זכה בה א"כ לאו דוקא נקט הרב מהרי"ו בתחל' כיון דכתב בשטר לפרוע לאחר שנתים רק דקושטא דמילתא נקט שמעשה כך היה שם אבל לדינא אף שצוה ליתן לבנו מתנה מיד ומת הבן ולא גבה הוה ליה כשכר פעול' ומיקרי ראוי:

או שצוה שלא לתת לו חלק ירושתו. כ"כ מהרי"ו שפסק כך הרב מהרי"ל וגוף התשובה תמצא באריכות בתשו' מהרי"ל סי' ע"ד:

דאם מת יעקב בחיי ראובן בנו. כלומר אפי' מת יעקב קודם ראובן ומכ"ש מת ראובן תחלה דפשיטא דהוי נכסי יעקב ראוי:

הואיל והיו משועבדים לאלמנת אביו. משמע אף שלאחר שמת ראובן מתה ג"כ אלמנת יעקב אפ"ה מיקרי ראוי דהכל תלוי בשעת מיתת ראובן ודוקא לענין כתובה מקרי ראוי לגבי אשת ראובן הואיל והנכסים היו משועבדי' לאלמנת יעקב לכתובה ולמזונות וכתובת אלמנת יעקב מבטל כתובת אלמנת ראובן אבל לענין ירושת הבעל כגון אם מת יעקב בחיי דינה בתו ואח"כ מתה דינה אזי בעלה של דינה יורש אותה מה שירשה מיעקב אביה אף שהיו הנכסים משועבדים לאלמנת יעקב אפ"ה נקראים הנכסים מוחזקי' לבת כמו שפסק לעיל בסי' צ' סעיף ח' והטעם מבואר בתשובת מהרי"ל סי' ע"ד זה לשונו דשטרא משוי ראוי לשטרא תקנתא לתקנתא וכמ"ש לעיל כתובה מבטל כתובה אבל ירושת הבעל למ"ד דאורייתא או אפילו למ"ד דרבנן מ"מ תקנתא אלימתא הוא וירוש' דממילא ולא מחסרא גוביינא אלימא מן הכתובה וכן כמו שחלקתי שידי הבעל כיד אשתו בחיי' ועומד במקומה אבל כתובה לא ניתנ' לגבות מחיים אלא לאחר מותה וכבר פקע זכותה קלישתא בראוי שהי' לו בחייו עכ"ל:

במקום שיכולין לסלק האלמנה. זה לשון מהר"מ אלמנה שמת חמיה קודם בעלה אין לה לגבות כתובתה מנכסי חמיה מחלק ירושת הבעל דכיון דחמיה הניח אלמנה וק"ל הלכה כאנשי גליל (דניזונית האלמנה בע"כ של היתומים כמבואר לעיל ריש סי' צ"ה בחלק' מחוקק) הוי להו כל נכסי חמיה ראוי לגבי בעלה ואינה נוטל' בראוי ואפי' יש במוחזק יותר על כתובת חמותה משמע במקום שק"ל כאנשי יהודה (דביד היורשים לסלק' בעל כרח' וכמבואר ג"כ לעיל ריש סי' צ"ה) אי יש במוחזק יותר על כתובת חמותה גובה כתובתה מן המותר אבל מה שכנגד כתובת חמותה ודאי הוי ראוי אף אם מתה חמות' דכתוב' מבטל כתובה וכמ"ש לעיל בס"ק לפני זה ובב"ח השיג כאן על דברי הרב ואין דבריו ברורים וכדברי הרב מוכח במרדכי פ' נערה וכמו שהעתקתי לעיל לשונו:

ביד הגנב כשמת וכו'. ומיירי דלא נתייאש מן הגניבה וכן הוא במרדכי וכן הוא בתשו' מהרי"ל הנ"ל וכי מייאש הוי ראוי אף על גב שהי' מוחזק נעשה ראוי וע' עוד במרדכי על אשה שמת בעלה והניח לבנו גוף הבית ולאלמנתו הפירות ומת הבן בחיי אמו נקרא הבן מוחזק בבית ואשת הבן גובה כתובתה מן הבית וכן עשו מעשה בקלוני':

ומלוה שחייבים לבעל הוי מוחזק. לעיל סי' צ לענין ירושת הבעל לא הוי מלוה שלה מוחזק לגבי דידי' וכן לענין בכור מבואר בח"מ סי' רע"ח דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה אפילו בשטר אף על פי שגבו קרקע בחוב אביהם מ"מ כתובה עדיפא לענין זה ומקרי מוחזק לגבי כתובת אשה וב"ח משום דמשתעבדא להו מחיים מדר' נתן וע' בב"י שהעתיק דברי הרא"ש ודוקא מלוה שחייבים לבעל אבל מלוה שירש הבעל ממורישיו ולא בא עדיין לידו ולא היה בידו מעולם מיקרי ראוי לענין כתובה וע' בתשוב' מהרי"ו סי' מ':

אבל נדוניא ושאר צ"ב דינן כשאר חוב. כלומר ונגבין מן הבינונים ולענין שבח דינו כמו שנתבאר בח"מ סי' קט"ו בדין ראוי אצל ב"ח ע' בח"מ סי' ק"ד ובסי' ק"ז ובסי' קי"א ובתשוב' מהרש"ל מה שנחלק עם הרב מהרמ"א בדין ראוי ואין כאן מקום להאריך מה ששייך לח"מ:

דאפ"ה אין נגבית רק מן הזיבורית. דטעמ' דב"ח בבינונית משום נעילת דלת וזה לא שייך באשה ואדינא מוקמינן דכל ב"ח מן התורה בזיבורית והדעה הראשונה סוברת דאף דק"ל דיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא היינו לענין מה שהבעל נותן לה משלו אבל במה שהביאה מביתה אם תוציאנה בזיבורית ממנעי ולא נסבי וכתב הר"ן שלזה הדעת נוטה גם המ"מ הביא שני הדעות פט"ז מה"א וכ' שמן הירוש' נראה דנצ"ב בבינונית:

אא"כ קנו ממנה תחלה. ועוד נתבארו הרבה פרטים אשר לא תוכל לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי ע' לעיל סי' צ' סעיף י"ז:

ואח"כ מכר לאחר. ה"ה מכר לראשון פעם אחרת ונתרצית ג"כ יש טענה זו דלמה לא עשתה נחת רוח לבעלה בפעם הראשון:

ומן הראשון י"א שגובה. אף על גב דיכול לומר לה הנחתי לך מקום לגבות שדה השניה וכן הדין גבי מלוה שכתב ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך אין לו על לוקח ראשון כלום מפני שיכול לומר הנחתי לך מקום לגבות וכמו שנתבאר בח"מ סי' קי"א וקי"ח שאני אשה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ולא שייך בה למימר את היא דאפסדת אנפשך וכמ"ש התוס' דף צ"ח בשם ר"ת ור"ח וכמ"ש הרא"ש:

וי"א שאינו גובה. וכן סתם בח"מ סי' ק"ח כדעת הרמב"ם משום שהראשון מוחזק והמע"ה:

וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה. לא נתבאר בגמ' אופן הפשר שיעשו ונראה אם השניה רוצה לעשות פשר עם הלוקח אז אבדה הראשונה זכותה כי השניה לא תטרוף מן הלוקח ואם הראשונ' תרצה לעשות פשר עם הלוקח אז אבדה השני' זכותה כי הלוקח לא יטרוף מן הראשונה ואם הראשונ' והשני' יעשו פשר אבד הלוקח זכותו כי הראשונ' לא תטרוף מן השניה:

אבל שלח לה גט למקום הנשואין. דין זה הוא מתשו' הרשב"א והרשב"א אזיל לטעמי' דס"ל שגביית הכתובה הוא במקום הגירושין שכ' בתשו' סי' אלף רנ"ד דא"צ לקבל גט כל שאין כתובה מוכנת והביא ראי' מל' המשנה וכ"מ קצת מל' הרא"ש כלל מ"ב שכ' כיון שמן הדין היא חייבת לקבל גט נמצא פריעת חוב כתובה כשאר חוב משמע הא כל שאין חייבת לקבל גט רק שהוא מגרשה מרצונ' צריך ליתן לה כתובה אבל כל שחייבת לקבל גט יכול לגרשה ואח"כ תתבע היא אותו ואם יש לו ישלם לה וא"כ צריכ' היא לילך אחריו ונותן לה מעות מקום שהוא דר שם וע' בתשו' הריב"ש סי' צ"א משמע קצת דכל אשה צריכ' לקבל גט תחלה ואח"כ תתבע הכתוב' וא"כ לפי דבריו אף ששלח לה גט למקום הנשואין צריכה היא לילך אחריו ולתבוע כתובה במקום שהוא דר:

אבל לפחות מכאן א"א. כלומר שעכ"פ צריך שיהיה שווי המטבע שנותן לה כשיעור שתקנו חכמים וכמו שנתבאר לעיל סי' ס"ה סעיף ו' שיעור הכתובה בכסף צרוף ועיין בב"י שהעתיק מ"ש המ"מ בשם הראב"ד ומה שנחלק עליו וכמ"ש בשם הרשב"א אם כתב לה דחזי ליכי:

יש לו דין צ"ב ולא דין תוס'. כי תוספת הוא דוקא מה שמוסיף לה משלו ברצונו ותוספות זה ככתובה דמי וכל זמן שלא נזכר חילוק ביניהם אבל השליש שמוסיפין על הנדוני' כספי' מפני שיכול להרויח בהם הוי כאלו הכניס' לו נדוניא רבה והוה הכל בכלל צ"ב ועיין במהרי"ק שהאריך בזה:

וכן הגרושה אם הבעל טוען. היה לו לכתוב דין גרושה בתחלה שיכול לטעון בברי פרעתי ואח"כ דין האלמנ' שאנו טוענים ליורשים שמא פרע לך סמוך למיתה או מחלה לו או אתפס' צררי:

שנאבדה הכתובה או נשרפה. בהגהות אלפסי לא כ' רק נשרפה וז"ל אם באו עדים שנשרף שטר כתובתה וכו' שאין לחוש שמא תוציא כתובתה פעם אחרת וכו' משמע אבל כשנאבדה שיש לחוש שמא מצאה ואח"כ פרע לה ומכ"ש אם הבעל טוען ברי ועיין בח"מ סי' מ"א דמחלק שם ג"כ בין נאבדה לנשרפה ונראה דאם נשרפה הכתובה בחיי הבעל והבעל טוען מאחר שאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה כתבתי לה כתובה אחר' טענתו טענה וכן אנן טוענין כן בעד היתומים אם לא שהיא תביא עדים שנשרפה סמוך לגירושין ולמיתה ואז הוי כמקום שאין כותבין כתובה ועיין לעיל סי' ס"ו סעיף ג' משמע באבדה כתובתה גובה כתובתה שם מיירי בידוע שלא פרע:

אבל לא נהגו במדינו' אלו לגבו' בלא כתוב'. בב"ח כתב שמהרש"ל העיד שנוהגין לגבו' בלא כתובה עיקר כתובה וכל תנאיה בתנאי ב"ד אף במקום שכותבין ובב"ח כתב שיש להשוות דעת מהרמ"א עם דעת מהרש"ל שזה מעיד שנהגו לגבות עיקר כתובה מנה מאתים בלא כתובה ועדות מהרמ"א קאי על התוס' ול"נ שיש לדון בזה לפי ראות עיני הדיין כי באמת בזמן הזה לא שכיח לפרוע הכתובה או למחול בלא ידיעת ב"ד:

ולכולי עלמא אם אין המנהג פשוט. כלו' אפילו לדעת הסוברים שגובין בלא כתובה אפי' תוספו' היינו שמנהג פשוט בכל המדינה לגבות תוספו' זה אבל בשאין המנהג פשוט אין זה דומה לתנאי ב"ד ונראה אף אם תביא ראיה שכתב לה מ"מ יכול לטעון פרעתי מאחר שאין הכתובה מקויימת ומשמע מל' הרב דבאין המנהג פשוט אינה גובה בלא קיום מכ"ש בלא כתובה אבל אם המנהג פשוט בזה נחלקו הפוסקים אם גובה בלא כתובה או בלא קיום אבל במהרי"ק סי' י"ט כתב שאף שנחלקו הפוסקים היינו בדלא נקיטא כתובה דאז ריעא טענתה דידה מאחר שאין הכתובה בידה אבל אם הכתובה בידה רק שאינה מקויימת ומתוך אורך הזמן לא נמצאו לה עדי קיום נלע"ד דבהא מודו כל הפוסקים דמהימנ' וכו' ועיין לעיל סי' ס"ו סעי' י"א דאם אומרת שהוסיף לה יותר מן המנהג ויש בידה שטר כתובתה בלא קיום אינה גובה אלא כמנהג משמע לסך שהמנהג פשוט א"צ קיום וכדעת מהרי"ק:

ויש לה מיגו שתוכל לכפור. בתשו' מהרי"ו סי' קי"ג סיים אבל הדבר צריך דקדוק גדול דבמילת' כל דהו איכא למימר דאין כאן מיגו:

ועיין לעיל סי' ס"ו. עיין בסי' ס"ו סעיף יוד שם כתב בפשיטות אם אבדה כתובתה דגובה כתובתה כפי מנהג בני משפחתה או משפחתו וצ"ל דמיירי שם בידוע שלא נפרעת כתובתה רק שאין יודעים סך הכתובה:

אינה נאמנת לגבות עוד וכו'. כלו' בזה מודו דאינה גובה בלא כתובה ומיירי בדלא תפסה ונראה דאם קודם שנשאת מצעת דבריה בפני ב"ד שלא נפרע' מכתובתה והיא מוכנ' לשבע ושלא תפסיד זכות שלה אף אם תנשא לאיש נראה דמהני לה תנאי זה ודינה כאלו לא נשא':

היתומים פטורים בלא שבועה. עיין בח"מ סי' ס"ט סעיף ה':

ונחתכה בסכין. עיין בח"מ סי' נ"ב:

ומשביעין אותה. היינו שבוע' אלמנה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ובטור כתב בשם הרמב"ם שצריכה לישבע שמת וכבר תמהו עליו שאין הפי' כן בדברי הרמב"ם ומ"מ אפשר לו' שע"י גלגול צריכה לישבע שהגיע זמנה לגבות ועיין לעיל סי' י"ז סעיף מ"ג מ"ד ומ"ש שם על זה:

כמו שנתבאר לעיל סי' י"ז סעיף ב'. עמ"ש שם ע"ז ושם נתבאר דעה שלישית בשם מהרי"ק דאינ' נאמנת לענין ממון כלל אף שנאמנת להנשא:

ומשביעה בנק"ח. זה הוא לשון הרמב"ם ולטעמיה אזל שאין לו מיגו על העיקר דהיא נאמנת ליטול עיקר מאחר שנאמנת על הגירושין ומספר כתוב' נלמוד אבל לדעת החולקים עליו וכמו שהכריע הרב לפני זה שכן עיקר וא"כ אף על העיקר נשבע הוא היסת דכל זמן שאין לה עדי גרושין נאמן במיגו דלא גרשתיך וכן פסק הטור ומיהו בטור כתב והוא במקום שאין כותבין דמשמע דוקא במקום שאין כותבין יכול לטעון פרעתי כשהוציאה הגט כי לא האמינו לו שכתב כתובה אבל במקום שכותבין כתובה ריעא טענתא דידי' דאיך שילם לה והכתובה בידה אף שיכול לטעון הוכרחתי לשלם מאחר שטענה אבדתי הכתובה וקי"ל כותבין שובר מ"מ טענה דידה עדיפא וכתובתה בידה ואפשר מאחר דיש לו מיגו דלא גרשתיך אינה יכולה להוציא מידו בלא ראיה ועיין בב"ח דלמסקנא דגמרא אין חילוק ועיין בטור שכתב בס"ק י"א אם הוא במקום שאין רשאין לשהות הגט מפני הסכנה נאמנת היא וגובה הכל וא"צ לעדי גרושין ואינו נאמן לטעון פרעתי מאחר דהכתובה בידה והב"י השיג עליו וע' בב"ח:

גובה עיקר כתובה בגט שבידה. אבל בעידי גירושין לא גביא ויכול לטעון פרעתי לה ע"פ הגט שהיה בידה וקרעתי הגט:

שני גיטין וכתובה אחת. פ' וזמן הכתובה קדם לגט ראשון אבל זמן הכתובה אחר גט ראשון והוא במקום שאין כותבין כתובה גובה בגט כתובה ראשונה ובכתובה גובת השניה וכן הוא בב"ח וכמו שיתבאר בסעיף שאח"ז:

ה"ג וכן הוא ברמב"ם גובה בגט זה עיקר כתובה אם אין דרכן לכתוב כתובה וגובה כל מה שיש בכתובתה זו וכו'. כלומר אבל אם דרכן לכתוב כתובה אינו גובה בגט כלום וכמו שנתבאר סעיף י"ב וע' בב"י ובד"מ שהעתיקו כמה תשובו' השייכים לסי' זה:

סעיף ב' בהג"ה י"א דאם מת יעקב בחיי ראובן בנו והניח אלמנה הניזונית וכו' נ"ב מדברי הרמ"א הללו נמי יש ראי' למה שהקשיתי לעיל בסימן צ"ה על הב"ש בסק"א שכ' כל היכא דאיכא פלוגתא היא מוחזקת וכו' ולפענ"ד אין ראי' כלל שהפוסקים לא כתבו רק במקום שאין היורשים יכולין לסלקה הברירה בידה שפיר הוי נכסים בחזקתה אבל אם הברירה ביד היורשים הנכסים בחזקת יורשים ע"ש מכאן יש ראי' לזה שהרי מכל מקום שהיורשים יכולין לסלקה לא הוי ראוי רק מוחזק ליורשים ואין מוחזקים בידה אפי' יותר מכתובה שהרי אם משועבד לכתובה הוי ראוי ובזה לא הוי ראוי וכש"כ לענין פלוגתא דבכתובה אין הנכסים בחזקתה ומכש"כ לענין מזונות במקום שהיורשים יכולין לסלקה וצ"ע ודוק:

ומתקנת הגאונים. עב"ש סק"ב ועיין בס' קרבן נתנאל פ"ו דכתובות אות ט"ז מ"ש בזה:

לסלקה בקרקע. עבה"ט ומ"ש והיינו היכא דלא כ' בפירוש כו' עיין בס' ב"מ שפקפק קצת בזה כי הש"ג לא קאמר זה אלא בב"ח ולא בכתובה כו' ע"ש. ומ"ש ואם הקרקע שוה יוד והיא רוצה לקבלה בעשרים כו' הדין עמה ר"ן פ' נערה בב"ש מסיים וע' בחה"מ. ורומז לסי' קט"ו ובש"ך ס"ק י"ט. ועי' בס' ב"מ שהביא דבתשו' פ"מ ח"ב סי' מ"ו העלה זה בספיקא דדינא ולכן גבי ב"ח ודאי היורשים מוחזקים ואפי' באלמנה עם יורשים החליט ג"כ שהיתומים הם מוחזקים מטעם נכסי בחזקת יתמי קיימי. והוא ז"ל כ' עדיין צ"ע כי זה ניחא נגד שעבוד הכתובה אבל האלמנה הא לדידן דפסקינן כאנשי גליל יש לה נמי שעבוד מזונות ולגבייהו הא מבואר סי' צ"ג סעיף ט"ו דנכסים בחזקתה ונהי דאנן ע"פ מנהג נהגינן כאנשי יהודה כמ"ש שם סעיף ג' (עמ"ש שם סק"ה) בלי ספק זה אינו אלא בשיכולין לסלק כל הכתובה ולא באופן זה אלא נשארת בשעבוד מזונותיה וא"כ היא המוחזקת והדין עמה כפסק הר"ן עכ"ל ועיין בת' נו"ב ח' ח"מ סי' ט' והובא קצת בפ"ת לח"מ סי' ק"ט ס"א בד"ה שומעין ליורש וצ"ע. ועיין בס' ישועות יעקב שכ' דדוקא בכה"ג שהקרקע שוה יוד והיא רוצה לקבלה בעשרים שאין בו כדי אונאה וכדי שהדעת טועה (כמבואר בח"מ סי' רכ"ז סכ"ט בהגה דבקרקעות אין אונאה עד פלגא אבל יתר מפלגא הוי אונאה) לכך תוכל לקבל אבל ביותר מעשרים כדי שאין הדעת טוע' אף בקרקעות לא תוכל לומר לדידי שוה לי ע"ש עוד. ומ"ש הבה"ט אם יש מעות בעין והיא תובעת מעות כו' הנה בח"מ סי' ק"א ס"א גבי ב"ח איתא בא לפרוע אם יש לו מעות צריך ליתנם לו וא"י לדחותו אצל קרקע או מטלטלי כו' וכ' הש"ך וכן הדין לענין גביות כתובה שצריך ליתן מעות מזומנים אם יש ליתומים מעות בעין כו' ובבה"ט שם כ' שדברי הש"ך אלו הוא בטעות דהא באה"ח סי' ק' מפורש דהרשות ביד היורשים לסלקה בקרקע ע"ש. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ד סי' קט"ו (שרומז עליו הבה"ט כאן) מבואר שם דיש ג' חילוקים בדין זהי א' סתם כתובת אשה כיון שלא הוציאה אפי' יש לו מעות נותן לה מה שירצה דדוקא. ב"ח כיון שהוציא מעות שהלוהו לכן אם יש לו נותן לו מעות אלא דאם אי' לו מעות נותן מטלטלין ואין כופין אותו למכור ולהביא מעות אבל כתובה אפי' יש לו מעות נותן לה מה שירצה. ב' זה דוקא אם לת כתוב בכתובה שהכניס' לו מעות אבל אם כ' בכתובה שהכניסה לו מעות כך וכך חזר דין כתובה זו כדין ב"ח ואם יש לו מעות נותן לה מעות ואם אין לו מעות אין כופין אותו למכור ולהביא מעות. ג' הא דאין כופין אותו למכור ולהביא מעות דוקא אם כ' סתם שהכניסה לו מעות כך וכך ולא כ' מעות בעין אבל אם כ' מעות בעין אפילו לא כ' אם תבא לגבות תגבה מעות בעין כיון שכתב שהכניסה לו מעות בעין להכי טרח וכ' כן כדי שתגבה מעות בעין וכופין למכור ולהביא מעות עכ"ד ע"ש ועפ"ז אפשר לקיים דברי הש"ך הנ"ל דר"ל היכא שכתב בכתובה שהכניסה לו מעות כך וכך דאז דינה כב"ח (אלא דלפ"ז דוקא מה שהכניסה ולא תוספת שליש אף דבכמה דוכתי מבואר דדמי לחוב נדוניא מ"מ לענין זה לא דמי דהא לא הוציאה מעות וכמ"ש הב"ש בסי' ק"ב סק"ה ע"ש) ואף דהרדב"ז לא קאמר אלא מיני' דבעל אבל באלמנה מן היורשים הרי בחוב גופיה מבואר בח"מ סי' ק"ז ס"א ואם ירשו קרקע ומטלטלים ואין מפורש בשטר כולי הדין עם היורשים י"ל דהש"ך מיירי היכא דמפורש בין בחייו ובין במותו וכדרך שכותבין האידנא. ועיין בתומים שם ובס' בית מאיר כאן ובסי' ק"ב סעיף ד' מ"ש בדין זה:
(ב) לגבות ממטלטלין. עבה"ט מ"ש ואם כ' לה מטלטלין אג"ק כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב עש"ך ח"מ ס"ס קכ"ו):

מפני תקנת השוק. עיין בנ"ש ובס' באר יעקב ובס' ב"מ לעיל סי' ס"ו סי"א:

ואינם נגבים מהשבח. עיין בתשו' ברית אברהם חח"מ סימן ל' שנשאל אם האשה גובה כתובתה מדאקני או כדעת הש"ך סימן קט"ו ס"ק ל"ב דהות ג"כ בכלל מקולי כתובה כמו דאינה גובה משבח כו' והשיב כבר בא לידינו כמה פעמים עובדא דא והעלינו כמה ראיות מספיקות דלא כהש"ך וראיתי שחלקו עליו הבאים אחריו (בתומים ובנה"מ שם ובס' ב"מ כאן ובס' ישועות יעקב בסי' זה סק"ג ע"ש) וכן עיקר לדינא הלכה למעשה להגבות מדאקני עכ"ד:

מהשבח. עבה"ט מ"ש אפי' אחר התקנה כו' דלא כהרמב"ם כו' והוא לשון הב"ש. ועיין במל"מ פכ"א מהלכות מלוה מ"ש בזה. ומ"ש חין חילוק בין שבח ממילא כו' הוא מדברי הח"מ שכ' כלומר אפי' שבח דממילא כגון אם נתיקרו כו' ועיין בס' ב"מ שכ' דהוא תמוה דודאי לא גרעה מבכור (בח"מ סי' רע"ח ס"ו) וגביא משבחא דממילא דלא נשתנה כגון ארעא ואסקה שרטון או דיקלא ואלים ומכ"ש נתיקרה כדמוכח בבכורות דף נ"ב כו' וכן מצאתי להדיא בש"ך ח"מ סי' קט"ו סס"ק כ"ט שכ' וז"ל דהא אפילו בכור וכתובת אשה גובה משבח דנתיקרה לכ"ע עכ"ל ועיין בת' נו"ב חח"מ סי' ט':

אבל לא מהראוי. עבה"ט שכ' אפי' מבעל עצמו מהרי"ו סי' מ'. ועיין בס' ב"מ שכ' דאף שמבואר שם הכי מ"מ לע"ד בכיון גדול השמיט הרמ"א ז"ל דברים אלו כי המה תמוהים כו' ע"ש:

לאחר ב' או ג' שנים. עיין בתשו' חוט השני סי' צ"ג ע"ד השטר שכתוב בו מעכשיו נתתי לבני כמר יעקב ד' אמות קרקע כו' ואגבן הקניתי ושעבדתי ונתתי אליו במתנה גמורה רביעית מהבית שיש לי שיוכל לעשות בו כל מה שירצה להוריש ולמכור כו' ובאופן זה נתנה רביעית הבית שהמתנה לא יחול ולא יהא אליו כח וזכות במתנה זו רק שעה אחת לפני מיתתה עכ"ל השטר ובתוך כך מת כמר יעקב הנ"ל ולא זכה עדיין בבית כי אמו חיה עדיין ובאתה אשתו לגבות כתובתה מהבית הזה וחמותה טוענת כי עדיין לא זכה בנה בביתה. והשיב שהדין עם אשת המת דזה לא מקרי ראוי ולא דמי למ"ש הרמ"א בסי' ק' האב שצוה לתת מתנה לבנו לאחר ב' או ג' שנים מקרי ראוי כו' דשאני הכא כיון שכתוב בשטר מעכשיו נתתי א"כ הוי מתנה מהיום ולאחר מיתה שהגוף הוא של המקבל והפירות של הנותן כמבואר בח"מ סי' רנ"ז. ואפילו אם נאמר דמעכשיו הכתוב בשטר קאי על ענין ד' אמות אבל קנין הבית אינו חל אלא שעה אחת קודם מיתתה. לא זו שאין משמעות השטר כן אלא גם אם יהי' כן הרי קיי"ל כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו כו' והא ודאי דקנין הגוף בלא פירות מקרי מוחזק ממש מהא דתניא בס"ע השולח בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל כו' ועוד ראי' ממ"ש הרמ"א סי' צ' ס"א כתבו לה מורשיה קרקע מחיים ופירות לאחר מיתה הבעל יורש אותה קרקע ממנה ונ"ל שר"ל אם כתב לה מורישה מהיום ולאחר מיתה ואעפ"כ הבעל יורשה ש"מ דלא הוי ראוי ועוד ראיה ממ"ש הטור בסי' הנז' (ובש"ע שם ס"ב) אמר נכסי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי ומתה בתו בחיי אותו פלוני ה"ל מוחזק ובעל הבת יורש הרי מבואר כמ"ש ופשוט הוא עכ"ד. וע"ש עוד שכ' בענין המס מן הבית מוטל על מי שיש לו קנין פירות ע"ש:

כשמת ראובן. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' צ' סק"ג:

ומלוה שחייבים לבעל הוי מוחזק. עח"מ ב"ש דהטעם משום דמשתעבדא לה מחיים מדר' נתן והוא מדברי הרא"ש כמבואר בב"י. ועיין בתשו' נו"ב תניינא חלק ח"מ סי' נ"ב שכתב דהרא"ש שם פ' יש נוחלין קאי לדינא דש"ס אבל בזמנינו שעיקר משא ומתן ומחייתנו הוא בחובות הוי כמו אשלי דקמחונא וגובה מהם מדינא ע"ש. ומהו שפלפל שם אי שייך שעבודא דר' נתן בשטרות של א"י. מאד נפלאתי הן על הרב השואל שם הן על הגאון המחבר המשיב שלא הזכירו סוף דברי הרא"ש שם ודברי הש"ע כאן דמפורש דכ"ה במלוה דעכו"ם וצ"ע:

כשאר חוב. עבה"ט מ"ש בשם הר"ם מלובלין ועיין במל"מ פכ"א מהלכות מלוה שהאריך בדין זה:

שבמטבעות. עבה"ט בשם ט"ז ועי' בזה בתשו' גאוני בתראי סי' ט': (ועיין בתשו' ח"ס סי' קכ"ו שכ' דמשמע הסכמת ב"ש כפרישה דלענין שינוי מחמת זמן נמי אמרי' מקולי כתובה כמו דאמרי' בשינוי שבמקום למקום ע"ש עוד וגם בחלק יו"ד סי' רפ"ט):

שמנהג כל המדינות להוסיף. עבה"ט בשם ב"ש שכ' מיהו תוספת שליש כו' א"כ אם יש בידה שטר או תנאים כמה הכניסה כו' ועייין בס' ב"מ שתמה עליו וכ' שטר זה א"י מה טיבו והתנאים ג"כ צ"ע לא מבעיא תנאים ראשונים הנכתבים בשעת שדוכין זה ודאי אינו ראיה אלא אפילו תנאים אחרונים כו' ע"ש באורך:

וכן נראה סברת האחרונים. עי' בתשו' חוט השני סימן ל"ב מ"ש בזה:

כתובתה. עיין בה"ט. ועיין מדין זה בבה"ט לעיל סי' י"ז סמ"ג ס"ק ק"ל ובפ"ת שם ס"ק ק"ס:

סי' ק' ב"ש אות י"ד. הן לענין הכתובה. נ"ב ע' תשב"ץ ח"א סימן יו"ד:

ס"ה הגה ובמקום שמוסיפים. נ"ב ע' תשובת מהרי"ט ח"ב חח"מ סי' ח':

ס"ו בהגה וי"א דאם כבר נישאת. נ"ב וכ"כ הראב"ן סי' ק"ז בשם תשו' רבינו יצחק הלוי והראב"ן חלק עליו:

ב"ש אות ל"ח כיון דהוא מסייעה. נ"ב אינו מובן הא בסופ' צריכא על טענת פרעון כמו בכל שטר ופשוט:

לפיכך אם גבו היורשים כו' כתב זה לפי שבגמ' אמרו יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם אשה גובה מהם אבל מטלטלי לא קמ"ל דעכשיו אפילו ממטלטלי ולא ה"ל ראוי:

ואינם נגבים מהשבח ואע"ג דב"ח גובה השבח כמ"ש בח"מ סי' קט"ו לתרץ בגמ' דמקולי כתובה שנו כאן אבל מהשבח שהשביחו יורשים גם לוקח לא טורף כמ"ש שם ומה שהשביחה היא ע' בסי' צ"ה:

אבל לא מהראוי כגון שמת יעקב בחיי אביו יצחק אינה גובה כתובתה במה שמגיע על חלקו של יעקב אחר מיתת יצחק אביו:

רק אחר ב' או ג' שנים כו' זה מתשובת מהרי"ו סי' מ' וכתב שם אע"ג דאשה גובה כתובתה ממלוה אפי' של גוים ואע"ג דה"ל ראוי ה"ט שהמעות שהלוה היו כבר בחזקתה וחל עליה שעבוד דאיתתא קודם שהלוה המעות אבל בזה שלא באו לעולם לידו לא חל עליה שעבוד האשה וכן בדין שזכר רמ"א אחר זה שצוה שלא ליתן חלק ירושה רק אחר כו' הטעם כיון שהממון הופקד ביד אחרים והממון לא ביד הבן ולא זכה בהן מעולם ע"כ וא"כ לענין קרקע בכה"ג שצוה לתת קרקע לבנו לאחר זמן מיקרי מוחזק ולעיל סי' צ' סעיף י"ד כתבתי דמעות דמחמת חזקה הנהוג בינינו מקרי מטלטלין וא"כ שייך בהו ראוי כל שאין הזכות בשעת מיתה:

הוה מוחזק אע"ג דלענין בכור בח"מ סי' רע"ח לא נקרא מוחזק שאני לענין כתובה ובעל חוב דמשתעבד אפילו בחיי אביהן מדרב נתן ואע"ג דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים מ"מ היה לה שיעבוד על כל בעל חוב כ"כ הרא"ש בפרק י"ג:

י"א שגובה היינו דעת ר"ח ור"ת בטור והטעם דאע"ג דבכה"ג בב"ה אמרינן בגמרא דאיהון דאפסיד לנפשיה שכתב לשני דין ודברים כולי שאני בעל חוב דידע דסופו לגבות ואפילו הכי כתב ליה הלכך לא גבה מראשון אבל אשה ליכא למימר כולי האי דאפסיד אנפשה דהא בשעה שכתבה לו לא היתה ראויה לגנות בבירור דלא ניתנה הכתובה לגבות מחיים אשר"י:

וי"א שאינה גובה שהרי יכול לומר הנחתי לך מקום לגבות ממה שמכרה לשני:

עד שיעשה פשרה ביניהם בין שיש פסידא לכולהו לא מוקמינן ביד הלוקח עד שיעשה פשרה ול"ד למ"ש בסי' צ"א דמוקמינן ביד הלוקח דהתם אין פסידא אלא ללוקח ע"ש ובח"מ סי' קי"ח ובטור הביא עוד דין אחד בשם שאלה של הרא"ש סיים שם כי לא יוסיף אח"כ לזכות בבית מכח הקניה דהיינו מצד קניית הבית אלא מצד שיש לו זכות של האשה שנדוניית' קודם וא"כ מסולק הב"ח לגמרי וא"כ א"צ פשרה אלא בין האשה והלוקח שתמסור לו שטר נדונייתא וא"כ אינו דומה לדין שתי (נשים) שזכר הש"ע כאן דבשתי נשים חוזר חלילה תמיד ואין זכות ללוקח ולא מצד הקנייה וא"כ יש לתמוה על שלא הביא בש"ע אלא דין שתי נשים לחוד ולא השאלה של הרא"ש דמשמע שהיה סבור שדין אחד לשניהם ולא כן הוא באמת:

בפחות שבמטבעות כולי בענן זקוקים הנזכרים בכתובה דהיינו מה שקורין בל"א שא"ק ויש חילוק בין המדינות כמה הוא שא"ק במדינות ליט"א וו"אלין הוא שני זהובים וחצי ממילא הכתובה היא ת"ק זהובים ובפולין היא שני זהובים ממילא הכתובה היא ת' זהובים וכתב בדרישה בזדה שנתחדש איזה ענין ע"פ המלכות כו' ואנו אין לנו אלא המנהג דהיינו בכל המלכות פולין בתולה כתובתה ת' זהובים פולניש ובליט"א ת"ק זהובים פולניש ובמע"הרין ת' זהובים ריי"ניש וכל הנושא אשה סתם ע"ז המנהג שבמקום שנושא שם הוא נושא אם הוא נשאר שם אבל אם לא נשאר שם אז הדין כמ"ש כאן בש"ע דהולכין לקולא להבעל ובמדינות מע"רי"ן נשאלתי על אחד שנשא אשה בזמן שהיה לנ"ג געל"ט דהיינו שהט"אליר היה נחשב לשבעה זהובים וכתב לה כתובה עם התוספות שליש שלשה אלפים זהובים ואחר זה שנה או שנתיים ניתקן מן הקיסר שהטאליר לא יהיה רק אחד זהב וחצי רייניש והאשה באה לגבות כתובתה האיך יהיה הפרעון ופסקתי שעיקר הכתובה דהיינו סך ת' זהובים ריינ"יש תתקבל מן המטבע חדשה מעות טוב והמותר דהיינו סך ת' זהובים ריינ"יש תתקבל מן המטבע חדשה מעות טוב והמותר דהיינו הוספת שליש על הנדוניא תהיה ממעות לנ"ג געל"ט דהיינו שיתן לה טאליר כפי חשבון של לנ"ג געל"ט והבאתי ראיות בתשובה שחברתי על זה (והתשובה הנ"ל כבר נכתב בסימן ס"ה):

אבל לא נהגו במדינות אלו לגבות בלא כתובה כתב בדרישה נראה דאתוספת' דוקא כ"כ שלא תגבה שליש תוספות כפי הכתובה אם לא שהמנהג פשוט וכן מוכח ממה שכתב לפני זה (ואח"ז דאתוספת קאי דכתב אח"ז ולכ"ע אם אין המנה פשוט אע"ג שכתובה ביד ואינהמקיימת אינה גובה בה דקשה מאי כ"ע דכתב הלא לפני זה כתב דיעות והסכימו האחרונים ואפי' במקום שכותבין גובה בלא כתובה וא"כ אף דזו אינה מקויימת הא לא גרעא מאלו אין בידה כתובה כלל ואין לומר דאיכא ריעותא מדאינה מקוימת ז"א דהא רוב הכתובות אינה מקוימת וכמ"ש מהרא"י בכתביו סימן רכ"ט ע"ש אלא ודאי אתו' קאי שכתב לפני זה שנהגו לגבותו אם מנהג כל המדינות להוסיף וע"ז כתב דאם אין מנהג פשוט כ"ע מודים דאין מגבים התוס' אפילו יש הכתובה רק שאינה מקויימת ומשום הכי נמי סיים וכתב מיהו אם תפסה כו' נאמנות לומר שהוסיף כו' ש"מ דאתוספות קאי ודוקא לענין תוספת צריכה תפיסה ולא כלבוש שהבין לדברי רמ"א כפשוטי וכתב כמה שנוים וטעות היא בידו עכ"ל הדרישה ודבריו נכונים ומ"ש רמ"א וי"א דאפי' במקי' שכותבין גובין כתובה בלא שטר נראה דה"ה מזונות דהא דיעה זו היא דעת ס' המצות שמביא הטור וז"ל גובה עיקר וכל תנאיה כולו ומזונות היא מתנאי כתובה וכבר זכרתי מזה בסימן צ"ג סעיף י"ח ומ"ש רמ"א וכן נראה סברת האחרונים כולי גם רש"ל כתב שאנו נוהגין כן בספר המצות ע"כ ועיקר הפלוגתא בזה דרבי יוחנן אמר בפ"ק דבב"מ דטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום וס"ל לתוס' דאפי' במקום שכותבין וזו אין לה כתובה בידה אינו נאמן לומר פרעתי ורי"ף ורא"ש ס"ל דוקא במקום שאין כותבין ס"ל לר"י שהיא נאמנת דשם הוה דוקא תנאי ב"ד וסברת אחרונים כדעת התוס':

ומשביעין אותה סעיף זה הוא לשון הרמב"ם פי"ו דאישות ופי' בטור שבועה זו היינו שמת וכתב בכ"מ וזהו תימא מאחר שמתירין אותה להינשא ממילא גובה כתובתה שהרי הוא כותב לה שאם תנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכמ"ש בפרק האשה שלום וא"כ אין מקום לשבועה זו והך משביעין אותה דנקט הרמב"ם היינו שבועת אלמנות כשאר אלמנות ע"כ לשונו וכ"כ הרב המגיד דהיינו שבועות היורשים ומו"ח ז"ל הקשה מדאמרינן במשנה אם נתיר ערוה החמורה לא נתיר ממון הקל משמע בלא שבועה כמו בהיתר ערוה ונראה דלק"מ דהיתר כל אחד לפי שייכות שלו דבערוה לא שייך שבועה ובממון שייך שבועה ע"כ אמר שפיר אם מועיל נאמנות שלה לפי מה דשייך ביה ק"ו דיועיל הנאמנות לענין ממון כפי השייך לו דאם לא היה הק"ו ה"א דאפי' בשבועה לא תיטול ומ"ש הכ"מ דאין מקום לשבועה זו מחמת שכתב לכשתנשאי לאחר תטלי כתובתך קשיא לי דא"כ אפי' שבועת היורשים לא תצטרך כיון שנתן לה נאמנות והוה כמו שפטרה משבועה כמ"ש בסי' צ"ט אלא ודאי דאין בלשון הוה פטור משבועה אלא תטלי בשבועה קאמר וא"כ אמאי לא תשבע ע"ז דודאי נאמן בשבועה קאמר ותו דכל הפחו' (ניחוש שמתכוונה) שבאה להוציא ממון וזה תלוי דוקא במיתת הבעל ולמה לא תשבע ע"י גלגול כיון שהיא מוכרחת לישבע שבועת אלמנו' שלא אתפסה צררי למה לא יגלגל עליה שמת וע"כ נראה עיקר כפירוש רבינו הטור שצריכה לישבע שמת עם שבועות היורשים כנלע"ד:

שגובה בלא כתובה כיון שבאותו מקום לא נהגו לכתוב איהו דאפסיד אנפשיה שכתב לה ולא ישתנה הדין בכך וזהו דעת הרא"ש ודיעה הראשונה היא דעת הרמב"ם שמביא בטור ועיין במ"ש לקמן סימן קט"ו בסייעתא דשמיא ולדידן אין נ"מ מזה דהא כבר קי"ל דאפי' במקום שכותבין גובה בלא כתובה בסברת האחרונים כמ"ש לפני זה:

ואין עמה גט בדין זה כתב בטור ואם הוא במקום שאין רשאין לכתוב גט מפני הסכנה היא נאמנ' וגובה הכל אפי' אין לה עידי גירושין עכ"ל והקשה ב"י דבגמ' מבואר דאי ליכא עידי גרושין במאי נביא וי"ל דלר' יוחנן דאמר דאלמוה לאחר הסכנה כיון דמודה דאין נאמן לורמ פרעתי אע"ג דאית לה מנו אבל לרב דלא אלמוה פריך שפיר עכ"ל ולפ"ז אם אומר לא גרשתיך אפי' בשעת סכנה הוא נאמן ועדיין תימה לי על הטור דאין ראיה מדברי התוספות האלו דאזלי לשיטתם בפ"ק דב"מ דף י"ז ד"ה לא אמר כלום דהא ס"ל דר' יוחנן ס"ל אפילו במקום שכותבין גובה בלא כתובה דמכח דאלמוה רבנן לכתובה במקום שאין סכנה ביש עידי גירושין ע"כ אלמוה רבנן גם במקום סכנה אפילו בלא עידי גירושין כמ"ש אבל לפי דעת הרא"ש שכתב בס"פ הכותב בשם הרמב"ן דגם רבי יוחנן ס"ל כשמואל דבמקום שכותבין דריעא טענת' כל שאין כתובתה ביד' אינה גובה כתובתה נמצא דלא אלמוה רבנן לכתובה כלל ולמה נימא דבמקום סכנה אלמוה טפי לדע' רבי יוחנן מן מה דאמרי' לרב ולא מהני ליה מנו וכבר זכר הטור לעיל בסי' זה המסקנא כדעת הרא"ש וע"כ צריך עיון כדעת הטור:

שתובעת כתובתה פי' ואע"ג דקי"ל האשה שאומרת לבעלה גרשתני נאמנ' חזקה שאינה מעיזה בפניו מ"מ כאן שתובעת כתובתה אינה נאמנת וזהו דעת הטור ע"פ תוס' והדיעה האחד הוא דעת הרמב"ם ס"ל דעיקר עכ"פ גובה מכח תנאי שכותב לכשתנשאי לאחר תטלי כתובה אבל בתוס' ליכא תנאי ב"ד שזה תלוי ברצון איש:

ואין עמה שטר כתובה כו'. הטור כתב וז"ל ואם הוציאה כתובה בלא גט שאמרה שאבד גיטה והוא שכבר הוציא כו' הקשה בפריש' על מה שכ' שאמר לא האמינו לי כו' דמשמע שאם יש עדים שכתב לה לא היה מחייבין אותו לשלם לה והא הטור סמוך קודם לזה הביא דעת הרמב"ם במקום שאין כותבין והוא הביא עדים שכ' לא הוה כמקום שכותבין והיינו דיעה ראשונ' של סעי ףי' והי"א שהוא דעת הרא"ש דהי' גובה דאיהו דאפסיד אנפשיה ששינה מנהג מקום שלו שאין כותבין וא"כ קשה על הטור מכח דעת הרא"ש שלמה הוצרך לומר שלא האמינו לו וע"כ דחק לומר דה"ק לא האמינו לי במה שאמרתי שפרעתי לה אף שיש עדים שכתבתי לה כתובה ועכשיו אין כתוב' בידה (אין) זו ראיה על הפרעון משום שאומרים לו אתה הפסדת לעצמך ולא דק בפי' זה דהא הוא אומר בשע' הוצאת הגט אז חייבוני בב"ד לשלם מחמ' הגט אבל אינו אומר שכבר פרע קודם הוצאת הגט וא"כ איך יאמר שלא האמינו לו במה שאמר פרעתי תחילה קודם הוצאת הגט והוא עצמו לא אמר כך וקושיא מעיקרא ליתא בפשט הזה דהא דברי הטור הם תלמוד ערוך בפר' הכותב דף פ"ט במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראיה ופירש"י אי מייתי ראיה שכתב לא נביא עכ"ל אלא ברור דלק"מ דיש כאן שני חלקים בענין אם אין כותבין והוא אומר ששינה וכ' החלק הא' הוא באם טוען שפרע לה ומביא ראיה כיון שאין בידה כתובה והוא כתב לה כתובה שלא כמנהג המקום בזה הוא מחלוקת כנזכר בסעיף זה דהרמב"ם פוטר הבעל ולהרא"ש חייב הבעל דאפסיד אנפשיה במה ששיה וחלק השני באם מודה שלא פרע אלא שאומר לא אפרע לך עד שתקרע הכתובה שכתבתי ואינו רוצה בשובר דס"ל לשמואל בגמ' אין כותבין שובר פי' דאין כופין לשלם הכתובה וליקח שובר אלא במקום שאין כותבין כתובה ושם א"א בתשלומין אלא בשובר ובמקום שא"א אלא בשובר כ"ע סבירא להו דכופין אותו לשלם וליקח אבל במקום שכותבין כתובה יש אפשרו' לקבל הכתובה ולהחזיר לו השטר כתובה ע"כ ס"ל לשמואל דאין כותבין שובר וזה מבואר בגמ' כאן בפ' הכותב ובפ"ב דכתובות דף ט"ז דאמרי' מקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר וא"כ במקום שאין כותבין כתובה ממילא כולהו נשי באותו מקום כופין בעליהן ליקח שובר אלא שאם א' שינה מן המנהג בודאי יכול לומר ע"כ שניתי וכתבתי כתובה כדי שלא תכוף אותי ליקח שובר אם אגרשך ויהיה דיני כמו מקום שכותבין כתובה דאל"כ למה כתבתי לך כתובה ושניתי מנהג המקום בשביל זה בזה ודאי הזכות עם הבעל אף להרא"ש דפליג עם הרמב"ם וס"ל הוא דאפסיד אנפשיה בשינוי שלו כמו שזכרנו היינו לענין אם טוען שכבר פרע ולא השגיח ליקח הכתובה באותה שעה ממילא לאחר שתובע' אותו אח"כ לא מועיל לו להפטר מחמת שרוצה לשנות מנהג המקום שלו ורצה להיות כמקום שכותבין דא"כ למה פרע לה כבר היה לו ליקח שובר באות' שעה לכל דפחות משא"כ כאן שהיא מודה שלא פרע אלא שאינו רוצה ליפרע וליקח שובר בזה ודאי אם יש עדים שכתב לה כתובה היה טענתו טענה לכ"ע ולא כופין אותו ליקח שובר והוא ממש כמקום שכותבין כתובה ע"כ הוצרך רבינו הטור לומר לא האמינו לו במה שכתבתי לה והוצרכתי לפרוע ע"פ הגט וכתבו לי שובר ואבד כו' דאלו האמינו לו לא היה כופין אותו לפרוע וליקח שובר וזה סי' נכון ואמיתי בגמרא ובדברי הטור שכאן זכר שובר ולא למעלה בפלוגתא דרמב"ם והרא"ש אלא שם שטוען שפרע כבר וע"כ ודאי האמת כמו שזכרתי ברוך המדריכני בדרך האמת: