שולחן ערוך, אבן העזר כ״ז: כיצד לשון הקידושין ושיאמר הוא ויתן הוא ובו י"ס: – עם 11 מפרשים

כיצד לשון הקידושין ושיאמר הוא ויתן הוא ובו י"ס:
בכסף כיצד נותן לה בפני שנים פרוטה או שוה פרוטה ואומר לה הרי את מקודשת לי בזה: הגה וי"א שי"ל לה כדת משה וישראל (כל בו) וכן נוהגין לכתחלה וכן נוהגין לקדש בטבעת ויש להם טעם בתיקוני הזוהר (דעת הרב) וה"ה אם אמר לה הרי את מאורסת לי או הרי את לי לאשה וכן בכל לשון שמשמעותו ל' קדושין ודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין שהוא ל' קדושין ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין ונתן לה אפי' בשתיקה הוי קדושין והוא שעדיין עסוקין באותו ענין וכ"ש אם אמר לשון קדושין ודאי אלא שאינה מבינה אותו דהוו קדושין: הגה י"א דלא בעינן מדברים באותו ענין ממש אלא מדברים מענין לענין באותו ענין שאין מדברים בקידושין רק בצרכי זיווגם (מרדכי סוף האיש מקדש וכ"כ הרשב"א) וי"א דלא בעינן מדברים עמה אלא כל שמדברים לפניה סגי (מרדכי ריש קידושין וכן משמע ל' הטור):

אמר לה הרי את אשתי הרי את זקוקתי הרי את קנויה לי הרי את ארוסתי הרי את שלי הרי את ברשותי הרי את לקוחתי מקודשת: הגה אם הבינה דבריו או שדברו תחלה מעסקי קידושין (הר"ן והמ"מ) אבל האיש אינו נאמן לומר שלא כיון לשם קדושין (ב"י בשם הרא"ש):

אמר לה הרי את מיועדת לי מיוחדת לי עזרתי נגדתי צלעתי סגורתי תחתי עצורתי תפוסתי הרי זו מקודשת בספק: הגה וה"ה אם אמר הרי את חרופתי אבל אמר לה הרי את נשואתי י"א שאינו כלום והוא שהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין אבל אם אינו מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין אין חוששין למלות אלו: הגה מי שאמר לאשה שנותן לה בשביל אהבה וחבה חוששין לקדושין כי שמא אמר שנותן לה שיהיה אהבה וחבה ביניהם והוי כאלו אמר לה מיועדת לי או מיוחדת לי (תשו' מיי' סוף אישות) י"א דאע"ג דלשונות אלו לא מהני אם לא דבר עמה מעסקי קדושין מ"מ אם היא אומרת שקבלה לשם קדושין הוי ספק קדושין (הר"ן) ואפי' נתן לה בשתיקה ולא דבר כלום והיא והוא אומרים שכוונו לשם קדושין הוי קדושין (במרדכי פ' האיש מקדש ותשו' מוהר"ם) ובמקום דלא הוי קדושין אפי' אם חוזר אח"כ ואמר לה הרי את מקודשת לי צריך לחזור ולטול הכסף ממנה וליתן לה בתורת קדושין (המ"מ בשם הרשב"א):

אמר לה הרי את מקודשת ולא אמר לי אינה מקודשת וכן עיקר (תשו' הרא"ש) אבל יש מחמירין ואומרים דהוי קדושין (תמצאם בתשובת הרשב"א ורמב"ן והרא"ש כלל ל"ו) ואם היה מדבר עמה על עסקי קדושין הרי זו מקודשת ואם קידש תחלה אשה אחת קדושין גמורים ואמר לאחרת בפניה תהא מקודשת ולא אמר לי ידים מוכיחות (פי' כמו שהאוחז בבית יד הכלי מושך עמו הכלי עצמו כן אלה הדברים מוכיחין שמושכין אחריהם לשון לי) נינהו וחוששין לקדושין:

יש מי שאומר שאם כשנתן לה הכסף אמר לה הריני נותנו לך בתורת קדושין הוי כאומר לי: הגה וצריך שיאמר לה לשון המוכיח להבא כגון שאומר הרי הן קדושין או קדושין יהיו אבל אמר הן קדושין לחוד אינו כלום (ב"י בשם תשו' הר"י דוראן):

אמר לה הריני אישך הרי בעליך הריני ארוסיך אינו כלום אפי' היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין משום דכתיב כי יקח ולא שיקח את עצמו (נתן הכסף לא' ואמר לו הרי את חמי ולא אמר בתך מקודשת לי אין בזה כלום (הגהות אלפסי פ"ק דקדושין):

נתנה היא לו כסף ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת:

נתן הוא ואמרה היא אם היה מדבר עמה על עסקי קדושין הוי ודאי קדושין ואם לאו הוי ספק קדושין ואם ענה הבעל הן בשעת נתינה הוי ודאי קדושין אפילו אין עסוקין באותו ענין:

נתנה היא ואמרה לו הילך דינר זה מתנה ואתקדש לך ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה אם אדם חשוב הוא הרי זו מקודשת שהנא' יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנאה זו הקנתה עצמה לו וצריך חקירת חכם מי נקרא אדם שאינו חשוב להתירה בלא גט ויש מחמירין אפילו לא אמרה תחלה כשנתנה ואתקדש לך רק נתנה סתם ואמר לה התקדשי כו' ושתקה (תשו' הרשב"א סי' תרי"ג):

שיעור הכסף שמקדשין בו משקל חצי שעורה כסף צרוף (עין בי"ד סי' רצ"ד סעיף ו' שיעור שוה פרוטה):

שנים. דהיינו קור' לב' עדים ומראה להם טבעת קידושין אם הוא שוה פרוטה ואמר להם הרב ראו זה הטבעת ש"פ ואומרים הן. דרשות מהרי"ל. והר"ם מינץ סי' ק"ט כתב בז"ל מראה הטבעת לעדים ויזהירו לעדים שיראו נתינת הטבעת לאצבע הכלה ויקדש בימין דידיה וגם בימין דכלה ובאצבע הסמוך לגודל שנקר' אצבע ישים הטבעת וע' כנה"ג. עד מפ"ע לא מהני רשד"ם חא"ה סי' ל':

פרוטה. ע' סמ"ע סי' פ"ח ס"ב מפקפק לומר דבזמנינו זה דאין יכולים לקנות בפרוטה כ"א מעט מזער מן הדין היה לנו לומר דאין אשה מתקדשת בפרוטה. ואין מקדשין לכתחלה במטבע. אם קידש בש"פ מחובר לקרקע מקודשת ד"מ בשם הר"ן וכ"כ תוס' בריש קידושין דף ה' בד"ה שכן פודין בו הקדשות וכו' וכ"כ הרשב"א סימן אלף רכ"ו ועיין בחידושי מהרי"ט:

בזה. ואם אמר לה טלי קדושך מע"ג קרקע ה"ז ספק קידושין רש"ך ב"ש. וע' בהריב"ש סי' ק"ט. והר"ם אלשי"ך סי' ק"ד. מנהגינו עכשיו שאומר לה הרי את מקודשת לי בטבעת קידושין זו כדת משה וישראל. והרמ"ט ח"א סי' רצ"א כתב דלכתחלה צ"ל הרי את מקודשת לי בטבעת זו אבל בדיעבד לא מעלה ולא מוריד ודוק' באומר הרי את מקודשת לי אבל אם אמר תהא לי מקודשת צ"ל בזה. והרשד"ם חא"ה סי' כ"ד כתב אפילו לא אמר לה כלום אלא שאמר לעדים הוו עלי עדים שאני נותן זה לפלונית לקדושין לי הוי קידושין: כתב הר"ם אלשקר סי' צ"ח אע"ג דיש שינוי בדברי העדים כל שאין הכחשה ביניהם אלא שהא' מוסיף על חבירו ולדברי שניהם אית בה קידושין מקבלין סהדותייהו וכ"כ מהרי"ט ח"ב חא"ה סי' ל"ח. שני עדים שהא' אומר שאמר לה בלה"ק תהא מקודשת לי בזה והא' אומר שאמר לה בלשון יון אין לך הכחשה גדולה מזו הר"ם אלשקר סי' פ"ג:

הזוהר. ובה"י הביאו:

קידושין. כ"ה לשון הטור. ומשמע אפילו אם אמר הרי את מקודשת לי צריך לידע שהיא מבינה שהוא לשון קידושין דלאו כל הנשים מבינות לשון הקודש. כ"כ הב"ח ממשמעות הר"ן ע"ש. וב"י ודרישה וח"מ לא כ"כ ע"ש. מיהו הכל לפי הענין אם ידוע דאשה זו מבינה הוי קידושין ובשאר לשונות אם אמרה דלא היתה מבינה הוי ס"ק דשמא משקרת רי"ו וב"ח. וח"מ כתב דנאמנת ולא הוי אפילו ס"ק. ועב"ש:

קידושין. כתב כנה"ג יראה פשוט דבעינן שהעדים יעידו שהיה מדבר עמה על עסקי קידושיה. מהריב"ל ח"ג סי' ס"א העלה לענין הלכה במי שאמר לאשה תרצי להתקדש והיא שתקה ולא ענתה לא הן ולא לאו ומיד נתן לה בשתיקה ולא דיבר כלל הוי ס"ק ודנין בה כדין הספיקות להחמיר ועב"ש:

דבריו. אם אומרת שלא הבינה נאמנת ח"מ וע' סק"ה מ"ש בשם רי"ו וב"ח דהוי ס"ק:

נאמן. הב"י למד זה מדברי הרא"ש שכתב הני לשונות דבריר' לן לאו כל כמיניה לומר לא הוי ידענ' וכו' דקאי על האיש מקדש הוא אינו נאמן ע"ש. משמע דוק' על הני לישנ' דברירא שהוא לשון קדושין נאמן לומר דלא היה מבין אבל מה שמסופק לנו אם הוא ל' קדושין נאמן לומר דשלא היה מבין ח"מ ב"ש. מיהו פירושו אינו מוכרח ומהרי"ט בחידושיו על קידושין מפרש דברי הרא"ש בע"א:

כלום. דין זה מתשובת הרשב"א שהביא ב"י: וכתבו ח"מ וב"ש דהרשב"א לא איירי אלא כשלא היה מדבר עמה על עסקי קידושין אבל אם היה מדבר עמה מעסקי קידושין היא מקודשת בודאי ולא כמשמעות הגה זו ע"ש:

עמה. ואם הוא אמר בהני לשונות דלא היה כוונתו לשם קידושין יש לומר דנאמן ואפילו לדעת ב"י דס"ל דבעל א"נ לומר שלא היה מבין שהוא לשון קידושין כמ"ש בסמוך. אבל בהני לשונות נאמן כמ"ש סק"ח:

מיוחדת לי. דברי רמ"א תמוהים מה שייך ענין מיועדת או מיוחדת לאהבה וחבה. ונראה שיש ט"ס וכצ"ל כי שמא אמר שנותן לה ע"מ שתהיה אהבה וחבה בינינו ותהיה אהובתי ולא גרע האי לישנ' מיועדת לי ומיוחדת לי וא"כ אהובתי נמי איכ' לספוקי היכא דהיה מדבר עמה מעסקי קידושין ואם היה דעת שניהם לקידושין צריכה גט בה"י ע' ח"מ ב"ש:

הוי ס"ק. כ"כ הר"ן וב"ש כתב מהגמ' נראה דלא כהר"ן ע"ש:

קידושין. עח"מ שחולק ע"ז. ועב"ש:

קידושין. עב"ש מה שהקשה בשם ט"ז. ועיין ברשד"ם חא"ה סי' נ"ד ובהר"י אדרבי סי' נ"ז ומהריב"ל ח"א וח"ג סי' י"ט והרש"ך ח"א סי' ט' ומהרי"ט ח"ב וחא"ה סי' מ"ג שקצת מהם פסקו דאינה מקודשת כלל. וקצת מהם כתבו שלא כתב הרשב"א אלא לומר שאינה מקודשת גמור עד שיחזור ויטול הכסף ויתננו לה אבל מ"מ לאפוקי מינה צריכה גט אפי' לא חזר ונטל הכסף ממנה אלא כל שאומר הוא הרי את מקודשת לי והיא אמרה הן צריכה גט מראשון ואם קדשה אחר קידושין תופסין בה עיין כנה"ג דף נ"ד ע"ב. מ"ש הרשב"א שאפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי צריך ליטול הכסף. איירי אפי' כשחזר ואמר לה כו' תוכ"ד מהריב"ל ח"ג סי' י"ט ומהר"י מטראני ח"ב חא"ה סימן מ"ג:

מקודשת. דיינים שאמרו שהעדים לא אמרו שאמר לי והעדים מכחישין ואומרים שאמר לי אין בעדות העדים לגבי הדיינים כלום הר"י אדרבי סימן ז' וכנה"ג דף נ"ג ע"א חולק עליו וס"ל דהעדים נאמנים ע"ש. אם העדים לא אמרו שאמר לי ונתקבל העדות שלא בפני בע"ד אעפ"י שאח"כ חזרו והעידו בפני בע"ד שאמר לי אם קדשה אחר קידושין תופסין בה מהריב"ל ח"א כלל ג' סי' י"ח. והרב ב"י בתשובתו סימן ב' מדיני קידושין לא כ"כ ע"ש. ובעל משפטי שמואל מחלק אם חזרו תוך כדי דיבור עיין כנה"ג דף נ"ג ע"ב:

מחמירין. כ"כ ב"י בשם הרשב"א. אבל הריב"ש ורוב פוסקים כתבו בשם הרשב"א דס"ל כל שלא אמר לי אין כאן חשש ובתשובת ב"י ובבד"ה כתב תשובות אלו שכתבו בשם הרשב"א דהוי קידושין לאו דסמכי הם וכ"פ כל אחרונים ועיין בהרדב"ז ח"א סימן נ"ו וסימן קכ"ט וכנה"ג דף נ"ד ע"ב. ואם הם מודים דכוונתם היה לקדושין יש להחמיר מהרשד"ם סימן ל"ד וכן פירש ב"י תשובת הרשב"א סי' תשע"ד. ואם היה שדוכין ביניהם פסק מהריב"ל ח"ג דהוי כידים מוכיחות. ובחידושי מהרי"ט חולק אליו. עיין כנה"ג דף נ"ד נ"ה:

מקודשת. היה מדבר עמה על עסקי קדושין בפני עדים. ויצא לבקש עדים אחרים לקדשה. הפסיק הענין ואין כאן ידים מוכיחות אבל אם אמר לעדים בפניה אין רצוני לקדשה בפניכם והריני הולך להביא עדים אחרים לקדשה בכי האי גוונא הוי ידים מוכיחות הרדב"ז ח"א סימן רכ"ט. כשהיתה יודעה בתחלה שהכוונה להתקדש לו הוי כמדבר עמה עע"ק הרדב"ז ח"א סי' נ"ו מהר"ם פדוואה סי' כ"ט. אם מעיקר' לא אמרו העדים שהיה מדבר עמה מע"ק ואח"כ אמרו שהיה מדבר עמה עע"ק אינם נאמנים מהריב"ל ח"א כלל ג' סי' י"ח:

לקדושין. היינו קדושי ספק. עיין ב"י ב"ש:

קידושין. כ"כ הב"י בשם הריב"ש ע"ש הטעם. אבל אם אמר אני נותן לך לקידושין ולא אמר בתות קדושין. כתב במהרי"ט ח"א סימן קל"ח ובחידושיו לקדושין דאין כאן חשש קידושין כלל עיין כנה"ג דף נ"ה ע"א. מיהו בתשובת הרשב"א כתב אם אמר אני נותן לך לקדושין הוי כאומר לי. אם אמר קח זה לקידושין לבתך אינו כלום מהרמ"ט ח"א סי' ס"ו ול"ד לאומר בתורת קדושין כיון שלא אמר אני נותן לך. אמר אני נותנו לך בקידושי בתך הוי ידים מוכיחות רשד"ם חא"ה סימן כ'. ועיין כנה"ג חילוקי דינים:
לי. מלשון זה משמע דהוי קידושין גמורים. וכנה"ג הביא הרבה פוסקים דס"ל דהוי ס"ק ע"ש וכ"כ אחרונים:

להבא. לפ"ז מ"ש לעיל בשביל אהבה וחבה הוי קידושין היינו שאומר לשון להבא. ובח"מ כתב קידושין לשון הקודש. ובהקדש הוי הקדש לכן יש להחמיר בקדושין. ואם דיבר עמה מתחלה מעסקי קידושין נראה להחמיר ב"ש:

אישיך. אפי' קדשה בשטר וכתב בו הרי את מקודשת לי אם אמר בפה הריני אישיך הריני בעלך לא הוי קדושין דומיא דגט אם אמר איני אישיך אע"ג דכתב גט הרי את מגורשת ממני אינה מגורשת מהרח"ש סי' י"ג:

עמה תחילה וכו'. כ"פ הרא"ש והטור. מיהו רי"ו מחמיר בזה וכתב בשם י"א דהוי קדושין ודאי וי"א דהוי ס"ק. וכן בתשובת מהר"י מחמיר ב"ש:

חמי וכו'. ואם מרמז שמקדש את בתו לא מהני דצריך להיות לשון ברור. ואפילו אם הי' מדברים מע"ק אינה כלום. ובח"מ כתב צ"ע גדול למעשה אפילו לא דיבר עמו מע"ק מכ"ש אם דיבר עמו ע"ש:

ואמרה וכו'. אפילו אי הוי אדם חשוב אינה מקודשת שהכתוב משמע שהוא יקדש אותה ולא היא את עצמה. ואם נתן הוא ואמרה היא דמהני אם הי' מדבר עמה עע"ק היינו משום הואיל שהוא נתן לא גרע מאלו נתן לה בשתיקה דבשביל אמירתה לא גרע אבל אם נתנה היא ואמרה היא ליכ' למימר הכי כ"כ ב"י ופרישה. ודברי הב"ש בכאן המה תמוהים. דכתב אם היו מדברים מע"ק הוי כאלו אמר הוא ונתנה היא לפ"ז אם הוא אדם חשוב הוי קידושין עכ"ל. ולא דק אין הטעם דמהני בנתן הוא ואמרה היא ואם היו מדברים עע"ק. משום דהוי כנתן הוא ואמר הוא אלא הטעם כמו שכתבתי דלא גרע מאלו נתן לה בשתיקה. דבשביל אמירתה לא גרע וזה לא שייך בנתנה היא ואמרה היא ודו"ק וכ"ה בתשובת הרשב"א סימן תרי"ג ע"ש כי נראה שיש ערבובי דברים שם או חסרון כי קשה להבנה המה ועיין מ"ש הד"מ בשמו:

עע"ק. צ"ע דתוס' כתבו שם דף ה' ע"ב ד"ה נתן הוא ואמרה היא מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא ליה דפעמים מקודשת באדם חשוב וכו' ע"ש. א"כ משמע בנתן הוא ואמרה היא לעולם ספיק' הוי ולא משכחת לעולם דמקודשת בודאי. הא משכחת נמי אם היה מדבר עמה עע"ק וצ"ע. עיין בהרא"ש שם:

ס"ק. כ"כ הרמב"ם. מיהו הרי"ף כתב חיישינן מדרבנן משמע דלא הוי קדושי דאוריית' וכ"פ הרא"ש והר"ן:

הבעל הן וכו'. כתב ב"ח היינו שהיו מדברים מע"ק. ב"ש חולק עליו גם בדרישה כתב בשם מהרש"ל אפילו לא היו מדברים מע"ק הרי היא מקודשת בודאי ע"ש הא דנתן הוא ואמרה היא מקודשת בספק. היינו דוק' היכא דאמרה בשעת הנתינה אבל היכ' דאמר' אחר הנתינה אינה מקודשת דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות מהריב"ל ח"א כלל ג' סי' י"ז: ועיין ב"ח בסי' כ"ט ובח"מ סכ"ט ס"ק ד' מש"ש:

חשוב. משמע סתם בני אדם נקראים חשובים. ובתשובת הרשב"א כתב סתם בני אדם אין נקראים חשובים. ועצמות יוסף דף כ"ג ע"א כתב נראה דל"ד אדם חשוב השוה לכל אלא אפילו דלאו חשוב אי לדידה חשוב ונהנית היא שהוא יקבל ממנה מקודשת ע"ש ועיין פרישה:

אמרה וכו'. רוב פוסקים ס"ל כן. הרא"ש והטור והר"ן והמגיד בנתנה היא ואמר הוא הוי קידושין אפי' לא אמרה ואתקדש לך. ועיין תשובת הרשב"א סי' תרי"ג שם מבואר כשלא אמרה היא ואתקדש לך הוי ס"ק אפי' אם דיבר עמה מע"ק דלא דמי מדברים מע"ק ונתן הוא. לנתנה היא ומדברים מע"ק אפי' באדם חשוב ע"ש דבריו שם המה קצת מגומגמים וע"ל ס"ק כ"ד מש"ש. ולדעת ה"ג אפי' אדם שאינו חשוב הוי ס"ק וב"ח מחמיר כדעת ה"ג וכתב למעשה צריך להתיישב ע"ש. ועיין כנה"ג דף נ"ז ע"ב:

משנה ריש קדושין

ציינתיו לקמן בסי' מ"ב

כב"ה שם במשנה

ברייתא שם דף ו' ע"א

לשון הטור מדברי אביו הרא"ש שם וכ"נ הרמב"ם בפ"ה מה' אישות

משנה ז' פ"ד דמעשר שני ומייתי לה שם בגמ'

כמימרא דרב יהודה שם

פי' אדלעיל ראו שהיה מדבר עמה תחלה וכו' ואח"כ אמר ל' קידושין ודאי וכו'

ברייתא שם

ג"ז בברייתא שם

איבעיא שם דלא נפשטא

טור וכ"כ הרמב"ם שם וכ"כ הר"ן וכתב עוד שאם היא אומרת שידעה ולשם קידושין קבלתינהו ספיקא הוי וכו'

מסוגי' דגמרא מימרא דשמואל שם דף ה' ע"ב וכ"כ הרא"ש והר"ן וכ"כ ה"ה בש' הרמב"ן והרשב"א משם הרבה מהמפרשים וכ' ר' ירוחם בנכ"ב ח"ה שכ"נ עיקר ושכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם

טור מדברי אביו הרא"ש דס"ל דהוי ידים טפי מנזיר עובר לפניו

שם בשם הרמ"ה מדין הנזיר

הריב"ש בתשו' סי' ס'

מימרא דשמואל שם

שם דף ו' ע"א

בריי' שם דף ה' ע"ב

טור מדברי אביו הרא"ש שם בפסקיו משום דלא גרע מנתן לה בשתיקה

כלישנא בתרא שם בגמ'

שם בשם הרמ"ה

ל' הרמב"ם שם בפ"ה כמר זוטרא משמיה דרבא וכדמפרש שם

טור בשם אביו הרא"ש שם בפסקיו

כ"כ הרי"ף אמשנ' דריש קידושין

ובלבד שהיא תבין כ' הב"ש ומשמע וכו' וכן משמע בהר"ן ומגיד וכ"כ הב"ח ולא כב"י וע' בב"י כי לע"ד משמעותם כהב"י אלא שהב"ח כ' ובלבד שתבין לא קאי אלא על מה דמסיים בכל לשון ובל' הר"ן והר"מ דחק עצמו לשנות כוונתם והעיקר כהב"י אלא שהח"מ כ' בפשוט להחמיר אם קיבלה קדו' מאחר מטעם דשוי' נפשה פנוי' ובזה אפשר דאם חוזרת באמתלא דנאמנת:

הג"ה אבל האיש א"נ כ' הח"מ מל' הרא"ש וכו' האמת לפי' הב"י בהרא"ש יש לדייק הכי מדכ' דבלשונות ודאי הוא דא"נ משמע הא במסופקים נאמן וא"כ מוכרח נמי דבמסופקים אפי' הוי עסוקים ומדברים מע"ק ואח"כ אמר ל' ס' נמי נאמן להתיר וכן כ' הב"ש ס"ק ט' בשמו דהא מסיים וכל אלו הספיקות כשהיה מדבר עמה על ע"ק ואם לאו אין בהם ממש ומשמע נמי מיניה דאפי' אומרת שקיבלה לשם קדו'. וא"כ ה"ה נמי אם שניהם אומרים שלקדו' כיוונו נמי אין בהם ממש. וא"כ למה יועיל נאמנותו בלשון הספיקות א"ו כונתו בלשונות הספיקות אפ' היו מדברים על ע"ק נאמן אבל תימה לי אם לזה כיון הח"מ מאין למד דנאמן לפרש דבריו שלא כיון רק למלאכה וכשם שהיא נאמנת על לשונות ודאית לומר שלא הבינה כך נאמן הוא לפרש הספיקות ונימא אדרבא הרי חזינן דהרמ"א ז"ל כ' סעיף ב' על לשונות הודאים דאיירי בשלא היו מדברים תחילה כ' אם הבינה דבריו להורות דאם אמרה שלא הבינה דנאמנת ובסעיף ג' בלישנא דספיקוה דאיירי כשהיו מדברים לא נשמע מאדם לומר שאם טוענת שלא הבינה וסברה דחזר בו ולמלאכה קאמר שיוצאת מכלל ס' ותהא עדיף בזה מנתן לה בשתיקה ש"מ ברור דבזה כ"ע מודים דא"נ ואם כן נימא נמי דבזה אף איהו א"נ הואיל ודיבר תחילה על ע"ק ואולי יש לדחוק דדוקא היא שהיא בחזקת אינה יודעת כלל מה אמר כקושית הגמ' ונמצא היא בחזקה שלא הבינה לא לקדו' ולא למלאכה להכי גבה הוי ממש כנתן בשתיקה משא"כ איהו דידע מה קאמר ואנן הוא דמספקינן יש בידו לפרש אך צ"ע דא"כ דבו תליא מילתא אם להתיר אם לאסור והעדים אינם יכולים לאוסרה אם היא מתירה א"כ ליהוי כמקדש בלא עדים וע' לקמן:

הג"ה בשביל אהבה וחבה כ' הב"ש ונראה דכונתו וכו' אין ר"ל דזה פי' הח"מ דל' מהר"מ שכ' דלא גרע היינו כדפי' הח"מ אלא שביאר כונתו דנהי דלא גרע מ"מ נמי דלא עדיף ודלא נימא אם דיברו תחילה כיון דל"ש למלאכה מקודשת ודאי וכ' דהכא נמי שייך לספוקי אפי' בשדיבור תחילה:

ואפי' נתן לה בשתיקה ע' ח"מ כ' בא"ד אעפ"י שיש ליישב בדוחק ולע"ד אין דוחק ואדרבה קצת ראיה יש מהכא דוקא נתן הוא ואמרה היא ספיקא ואפילו אומר שלא כיון בשתיקתו לש"ק א"נ והיא מקודשת מס' משא"כ בשהכל בשתיקה אפילו בכלל ס' לא הוי אם לא שאומרים שכיונו ואז אפשר דאפילו וודאי מקודשת וראיה יש דהא בנתן הוא ואמרה היא ביאר הר"ן דחשבינן אמירתה להביא לידי ס' על כונתו בהנתינה שאולי כיון לש"ק דומיא דמדבר תחילה עכ"פ נשמע מזה וגם מנתן בשתיקה ודיברו תחילה דנתינות שתיקה וקבלת שתיקה מועיל אם נודע מחשבתם ע"י תחבולה דהיינו על ידי דיברו תחילה לודאי וע"י אמירתה לס' ויש ללמוד דה"ה אם שניהם מבארי' הכונה שלקדו' כיונו וי"ל שהיא ודאי מקודשת ומה שכ' מטעם דברים שבלב לזה כ' המהר"מ ז"ל בעצמו כיון שאינ' סותר לדיבורו ולא להמעש' אינו אלא פי' להמעש' והוי דברי' אף בל' הה"מ שבב"ש שכ' ואם לא הי' עסוקי' כלל ונתן לה כסף סת' אינה מקוד' אעפ"י שהוא אומ' לקדשה נתכונתי אפשר לידחוק דוקא אמירתו לבד לא מהני אם היא אומר' שלא כיונה אבל אם שניהם אומרי' שכיוונו י"ל דמודה מ"מ אחרי שעכ"פ מראיות הח"מ מוכרח דבנתינת שתיקה בלא דיבורם אף ס' אינו נמצא דכל הקדו' אינם אלא על פיהם הוי כקידש בלא עדו' בשלמא בנתן הוא וכו' דמיד להעדים מספק עכ"פ נתקדשה בס' לפני עדים אבל הכא כנ"ל וכדאי' בתשו' רשב"א שבב"ש וכן בסי' אלף קל"ג ולע"ד זה נמי טעם משמעו' הפוסקי' החולקי' על הר"ן שבב"ש ס"ק י"א דס"ל דבלשונות המסופקים בשלא היו עסוקים אפי' אמרה שכוונה נמי אין חשש אף דל' קושית הגמ' מסייע להר"ן מדלא מקשה אלא מנא ידעה משמע הא ידעה מקודשת אלא דסברי מדהחליט מנא ידעה משמע דאין לספוק דילמא ידעה ואף העדים לפ"ז אינם מסופקים ממילא אף שאומרת שידעה לאו מידי הוא דהוה נתקדשה בל"ע וזה נמי כונת הב"ש שמסיים ס"ק הנ"ל ובאלו הלשונות אשר אנו מסופקים וכו' (כתב) דהוה ס' ולע"ד צ"ל (נראה) דהו' ס' כי לא מצאתי למי רומז ונכון הוא כדמסיים והוה כאלו לא היו עדים בדבר ר"ל על הודאי ושטת הר"ן שבש"ע בשם וי"א עם שטת מהר"מ להבנת רמ"א ז"ל צ"ע במה מחלקים בין נתקדשה בל"ע והב"ש ס"ק י"ב מסיים מיהו וכו' וכ"כ במרדכי והמעי' במרדכי פשטותו יראה כדהבינו הרמ"א כי ז"ל אבל הכא מיירי שדיבר כשנתן לה מאהבה וחבה ויש בל' זה ל' סבלונו' וק"ל חוששין לסבלונו' וכל הנ"ל כ' על תחילת הנחתו בל' זה לפי העדים שלא בחנו דבריה' אם נתרצית תחילה להתקדש לו ע"ז גזר אע"ג דבעידנא דיהיב לה לא שמעו מפיו אז ודאי צ"ג ומה שיכתוב שם תחילה הג"ה (ושניהם מודים כי לשם קדו' היה המקדש והמתקדש') ע"כ אינה כהוגן כי לדמיון דסבלונות מבואר סי' מ"ה שאפילו שניהם אמרו שלא כיונו אינם נאמנים אלא דבתר הכי כ' ואם אין עדים שנתרצית אלא שניהם יודעים שקיבלתה והיא מודה שנתרצית קודם צ"ג ושוב כ' או אפילו לא דבר עמה כלל כ"א בשעה שנתן לה היה בלבו לש"ק וגם היא קבלתה לש"ק והבין הרמ"א ז"ל מדבריו האחרונים דאם אין עדים שנתרצית דהיינו לא שידך ול"ש חשש סבלונות דרש"י ז"ל אז בא עליו החילה מטעם שהיא מודה שנתרצית ועכ"פ יש עדים שאמר לה מאהבה וחבה שהוא ל' סבלונות צ"ג וזה נמי מ"מ מטעם סבלונות ומה שכתוב אלא שניה' יודעים שקבלתה ר"ל ב' העדים אף דליתניהו עדים כלל על הרצוי מ"מ מאחר שיודעים מהקבלה והם מודים שנתרצה דהיינו דומיא דשידך אז צ"ג מחששא דסבלונות דרש"י אלא דשוב כ' או אפילו לא דבר כלל ור"ל אפילו לא דבר מקודם עמה שתתרצה לקדו' ונמצא דל"ש חששא דסבלונו' לכן בא עליו כ"א בשעה וכו' ור"ל שהם מודים בכונה זו ולכן הצריכה גט ע"י הודאתם ומזה העתיק הרמ"א ז"ל אך דצ"ע כנ"ל ומה גם שבתשו' מיימון סי' א' המר"מ ז"ל עצמו כותב אבל בנדון זה דליכא סהדותא כלל וכו' עד דמסיים אלא ש"מ דאין חלוק בין הודאה ובין לא הודאה אלא בעדים ובראייתן תליא הכל ובע"כ להודות דההוא מלת או שבמרדכי ט"ס והכל קאי עכ"פ על שניהם יודעים שנתרצו תחילה שאז משום חומרא של היו עסוקים באותו ענין וגם אפי' לא היה מענין לענין מ"מ שייך החשש דסבלונות אם לא שנדחק דדוקא על עיק' הקדושי' דהיינו הנתינה לידה הקפיד דהודאתה בל"ע לא מהני אבל ביש עדי' על הנתינה אף דמבלעדי הודאתן לאו כלום הוא מ"מ לא מופקע מנתקדש' בעדים אחרי דגוף הנתינה בעדים הוי בכלל דבר דבר מממון וכעין זה מצינו בסי' ל"ה בדין עדי שליח להולכה ע"ש ודוק וכן בהר"ן הנ"ל ע"כ לדחוק הכי וצ"ע:

הג"ה צריך לחזור וליטל הכסף ע' ב"ש וע' מ"ל ולח"מ פ"א מה' ג' כ' דהכא מפני הס' שמא בתורת מתנה נתן לה צריך לחזור וליטלו:

בתורת קדו' ע' ב"ש ובסוף מסיים ול"ד לאומר בת"ק כין דלא אמר אני נותן לך ר"ל משא"כ בשאמר הרני נותן לך דהוי כאומר אני וא"כ ל"ד נמי לאומר הרי הוא לך לשם קדו' דנמי ל"א אני וע' סוף הגהות מרדכי דגטין ובד"מ פה כ' שחולק על הריב"ש ולהנ"ל אין מוכרח וע' סי' ל"ז בטור תשובת הרא"ש במי שאמר הילך קדו' לבתך וע' סי' ל"ב סעיף א':

הוי ס"ק ע' ב"ש וע' פר"ח י"ד סימן ק"י תחילת כללי ס"ס ד"ה וא"ת בתרא ולפי הבנת הר"ן בהרי"ף דס' לאו דוקא ומד"ת אינה מקוד' ודחק עצמו בטעמו וכן הבינו הר"י מטראני י"ל דלמד מקושית הפ"י דף ד' ע"ב בתו' ד"ה היכי דמוכח מדבריהם דכי יקח לא אתא אלא למעט נתן הוא ואמרה היא אלה ל' ס' דבגמרא לאו דוקא אלא חששא דרבנן הוא משום דדומה קצת לכי יקח ונראה בספק:

פרוטה. לקמן סי' ל"א ס"ק ה' כתבתי דאין מקדשין לכתחילה במטבע וכתב הר"ן ריש קידושין ותו' והרשב"א אם קידש במחובר לקרקע הוי קידושין אף על גב אם קידש בשטר מחובר לא הוי קידושין משום דמקשינן הויה ליציאה מ"ה שטר מחובר פסול כמו גט מחובר אבל כסף לא שייך בגט לכן אם קידש בקרקע מקודשת גם י"ל שאני גט מחובר דפסול משום דמחוסר קציצה אבל קידושין קי"ל אפילו לא בא לידה מקודשת כמו תן לפלו' ועיין חידושי מהרי"ט:

שוה פרוטה. כתבו תו' ריש קידושין דילפינן מעבד עברי דשוה כסף ככסף וכתב בחדושי הרב מוהר"ר יוסף מטראני אם התנה ע"מ שאתן כך זה ונתן שוה כסף בעל כרחה לא הוי נתינה הואיל שנתן שוה כסף ובעל כרחה וקשה הא כתב הרשב"א בתשובה והב"י הביאה ר"ס קמ"ג אפילו למ"ד נתינה בע"כ הוי נתינה היינו הנותן יצא ידי הנתינ' אבל להמקבל לא הוי נתינה כי א"י לחייבו בע"כ כגון אם אמרה תן לי מנה ואקדש אני לך ונתן בע"כ לא הוי קידושין לפ"ז אפילו נתן כסף ולא שוה כסף לא הוי קידושין כיון דהיא לא נתרצה ואפשר שם איירי כשהיא מתנ' התנאי תן לי מנה אז אמרי' נתינה בע"כ לא הוי נתינה אבל כשהוא מתנה ע"מ שאתן לך אז אפילו בע"כ הוי נתינה דהא התנאי התנה הוא מיהו כתב אח"ז במהרי"ט אפילו בכה"ג לא הוי נתינה, ועיין סי' קמ"ג שם מבואר נתינה בע"כ ס"ל הרא"ש דהוי ספק גט, והרמב"ם ס"ל דפסול מדרבנן הוא ומסתמא גם בקדושין שייך פלוגתא זו, ולכאורה משמע מדברי הרא"ש פ' מ"ש דס"ל אפילו נתינה בע"כ ושוה כסף הוי ספק דהא כתב בסוגיא שם אם התנה שתתן איצטלה איצטלה דוקא קאמר ולא מעות בעד איצטלה וטעמ' הוא משום דאמרי' הבעל לצערה קמכוון וכתב הרא"ש אם התרצה ליקח מעות הוי נתינה ש"מ הסוגי' איירי בנתינה בע"כ ומ"מ אי לאו לצעור' קמכוון הוו נתינה ש"מ אפילו נתינה בע"כ ושוה כסף מהני מיהו למ"ש בסי' קמ"ג אין ראיה מהרא"ש ועיין תשו' מהר"א בן ששון סי' ס"ה ובח"ה סי' רמ"א סעיף ז' ויש עוד להביא ראיה דנתינה בע"כ ושוה כסף הוי נתינה מעבד עברי אלא שם בחדושי הנ"ל דוחה ראיה זו וכ' שאני ע"ע דריב' התור' ולכאור' דבריו תמוהים דא"כ מנ"ל להש"ס ריש קידושין למילף מע"ע שוה כסף ככסף:

ואומר לה. ואם אמר טלי קידושיך מע"ג קרקע הרי זה ספק קדושין תשובה רש"ך:

ה"א מקודשת לי. כתבו תו' ריש קידושין דה"פ לי להיות לי מ"ה הרי את מקודשת לשון הקדש על כל האדם בשבילי וכאלו אמר הרי את מקודשת ואסור על כל העולם לי בשבילי:

שהיא תבין. כן הוא לשון הטור משמע אפילו אם אמר הרי את מקודשת לי צריך לידע שהיא מבין שהוא ל' קדושין דלאו כל הנשים מביני' ל"ה וכן משמע בהר"ן ובמגיד וכ"כ ב"ח ולא כב"י מיהו נרא' הכל לפי הענין אם ידוע דאשה זו מבינה הוי קידושין ובשאר לשונות אם אמר' דלא הית' מבינ' הוי ספק קידושין דשמא משקרת וכ"כ רי"ו וב"ח ומ"ש הרא"ש הני לשונות דבריר' לן דהוי לשון קידושין לאו כל כמיני' לומר לא הוה ידענא יש לפרש דבריו אינה נאמנת לעקור הקידושין לגמרי אלא הוי ס"ק והיינו מ"ש הטור ובלבד שהי' מבין כי היכא שתהיה מקודשת בוודאי:

מדבר עמה. כתב הרמב"ם פ"ג ה"א היה מדבר עם האשה על עסקי קידושין ורצתה ועמד וקידש וכו' וכתב בכ"מ דוקא שאמרה הן אבל שתיקה לא מהני מיהו משאר פוסקים לא משמע כן וכ"מ מהג"מ סוף גיטין כמ"ש בסמוך בהג"ה כשמדברי' לפניה סגי ש"מ אפי' שתקה מהני וכן י"ל לרמב"ם אם שתקה הוי ריצוי גם בחדושי מהרי"ט השיג על הכ"מ ולכ"ע דוק' כשמדברים בענייני קידושין שלה ועיין תשו' מהר"י לבית הלוי סימן ב':

אבל האיש א"נ. כתב הב"י דלמד הטור זאת מדברי הרא"ש שכתב הני לשונו' דברירא לן לאו כל כמיני' לומר לא הוה ידענא והבין דהרא"ש קאי על האיש המקדש הוא אינו נאמן דלא היה מבין ודוק' מה שברור לנו שהוא ל' קידושין אינו נאמן לומר דלא היה מבין אבל מה שמסופק לנו אם היא לשון קידושין נאמן לומר דלא היה מבין מיהו פירושו אין מוכרח ומהרי"ט מפרש דברי הרא"ש בע"א:

הרי את נשואתי וכו'. כתב בתשו' רשב"א אם אמר הרי את נשואתי לא הוי כהרי את אשתי מיהו י"ל דמ"מ ספק קדושין הוא ומ"ש דלא הוי כהרי את אשתי היינו דלא הוי קדושין ודאי ויש לדמו' לאומר אהבה וחיבה כמ"ש בסמוך וכ"כ בט"ז, וכל זה לא איירי אלא כשלא היה מדבר עמה מעסקי קדושין אבל אם היה מדבר עמה מעסקי קדושין היא מקודשת בודאי וכ"כ בחדושי מהרי"ט ובבדק הבית דעד כאן לא קמבעיא בש"ס אלא בלשונות דיש לפרש למלאכ' או לשאר דבר קאמר אבל נשואתי דלא משמע לשום משמעות אחר א"כ אם היה מדבר עמה מעסקי קדושין היא מקודש' בודאי וכ"כ בח"מ ולא כמשמעות הג"ה זו:

והוא שהיה מדבר עמה וכו'. ואם הוא אמר בהני לשונות דלא היה כוונתו לשם קידושין י"ל דנאמן ואפילו לדעת הב"י דס"ל הבעל אינו נאמן לומר שלא היה מבין שהוא לשון קידושין כמ"ש בסמוך י"ל שאני אלו לשונות דמספקא בש"ס אם הם לשון קידושין י"ל דהוא נאמן לו' שלא היה כוונתו לשם קידושין וכ"כ בח"מ:

בשביל אהבה וחבה וכו'. כלומר לשון שאמר בשביל אהבה וחבה הוי כאלו אמר ע"מ שתהי' אהבה וחבה בינינו ולא גרע מאומר מיוחדת לי ואם היה דעת שניהם לשם קידושין צריכ' גט כ"כ המרדכי, ונראה דכוונתו אפילו אם היה מדבר עמה מעסקי קידושין אף על גב דאינו משמעות למלאכה מ"מ כיון שאמר בשביל אהבה ולא אמר שתהא אהבה ביניהם הוי כאלו אמר שהוא נותן לה בשביל אהבה שכבר ביניהם מ"ה לא הוי אלא ספק קידושין אפילו אם היה מדבר עמה מעסקי קידושין ול"ד לאומר הרי את נשואתי שכתבתי בסמוך אם היה מדבר עמה מעסקי קידושין דהיא מקודשת בוודאי:

וי"א דאע"ג וכו'. כ"כ הר"ן מיהו מהרמב"ם והרא"ש משמע דפליגי על הר"ן וס"ל בהני לשונות ליתא אפילו ספק קידושין כשלא היו עסוקים בענייני קדושין אפילו נתכוונו לשם קידושין וכ"כ רי"ו להדיא וכ"כ בחדושי מהרי"ט ולכאורה נראה מש"ס דלא כהר"ן דלא אפילו בלשונות דבריר' לן שהן לשון קידושין מ"מ בעינן דהיא מבינה שהוא לשון קידושין או שהיו מדברים מעסקי קידושין כמ"ש הר"ן ושאר פוסקים א"כ למה הקשה בש"ס על הלשונות אשר קמבעיא בש"ס אם הם ל' קדושין או לאו במאי עסקינן אלימא כשלא היו מדברים מעסקי קידושין מנא ידעה ת"ל אפילו בלשונות אשר הם בוודאי לשון קדושין נמי קשה קושיא זו במאי עסקינן אלא ע"כ צ"ל שם לק"מ משום די"ל דאיירי דהיא מבינה שהוא לשון קידושין אבל בהני לשונו' לא מהני אפילו אם היא מבינה וכן משמע מהטור ובאלו לשונות אשר אנן מסופקים אם הם ל' קידושין והיו עסוקים בעסקי קידושין ושניהם אומרים דהיה כוונתם לשם קידושין כתב דהוי ספק קידושין כיון דמספקא לן ה"ה דהעדים מסופקי' והוי כאלו לא היה עדים בדבר:

ואפי' נתן לה בשתיקה. כ"כ המ' ס"פ האיש מקדש אבל לא משמע מדברי שאר הפוסקים ועיין תשו' רשב"א סי' תשע"ד ובריטב"א שהבי' הב"י בסי' מ"ה ובמגי' ובתשו' מהרשד"מ סי' ל"ד וכבר האריך בזה בח"מ מיהו אם היה כבר ריצוי ביניהם ונתן לה אח"כ בשתיק' יש לדמו' לסבלונו' כמ"ש בסי' מ"ה לשיט' רש"י דחוששין בסבלונות שנותן לשם קידושין אף על גב דאינו מדבר עמה כלום וכ"כ במ' שם:

צריך לחזור וליטול הכסף. לקמן בה' גיטין מבואר שנתן לה הגט ולא היה נתינה כשר א"צ לחזור וליטול ממנה הגט וליתן לה מחדש אלא אומר לה הרי זה גיטך אא"כ כשהיתה מגורשת קצת מהנתינה הראשונ' אז צריך ליטול ממנה וליתן לה אבל אם לא היתה מגורשת כלל מחמת נתינה הראשונ' א"צ ליטול ממנה וקשה למה צריך כאן ליטול ממנה הקדושין הלא בנתינה הראשונה לא היתה מקודשת כלל וכן מבואר לקמן בסי' ל' /ל"א/ כמ"ש שם בשם הרשב"א אם לא שמו הקדושין א"צ ליטול ממנה וצ"ע ט"ז:

אבל יש מחמירים. כ"כ בספרי ב"י בשם הרשב"א אבל הריב"ש בתשו' סי' רס"ו כתב בשם הרמב"ן ורשב"א דס"ל כל שלא אמר לי אין כאן חשש וכ"כ המגיד ובתשו' ב"י ובבדק הבית כתב תשו' אלו שכתב' בשם הרשב"א דהוי קידושין לאו דסמכי הם וכ"פ בחדושי מהרי"ט ואפי' לדעת המחמירים מ"מ אם יש עוד ריעותא או היכא דאינו אלא ספק קידושין אפילו אם היה אמר לי מקילין שם בתשו' דף ז' ואם לא אמ' לי הם מודים דכוונתם היה לקדושין יש להחמיר תשו' מהרשד"ם סי' ל"ד וכן פי' הב"י תשו' רשב"א סי' תשע"ד ועיין תשו' מהר"י לבית הלוי ואם היה שדוכין ביניהם פסק בתשו' בן לב ח"ג דהוי כידים מוכיחות ובחדושי מהרי"ט חולק עליו:

וחוששין לקדושין. היינו קדושי ספק די"ל מדקידש כבר אחת לעצמו קידש את זו לחבירו כ"כ הב"י גם י"ל הספק הוא ע"פ הגירס' כמ"ש בתוס' שם:

בתורת קדושין. הטעם מבואר בב"י בשם ריב"ם כיון שנזכר דהוא הנותן לה בתורת קידושין נראה מלשונו דהוא המקדש והיא מתקדש' אפילו אם הוא שליח לאחר והיא שליח לאחרת אמרי' לא שביק אינש מידי דרמיא עליו, ואם אמר אני נותן לך לקדושין כתב בחדושי מהרי"ט דליכא חשש קידושין די"ל לצורך קדושין הוא נותן ואין מקדש בו ול"ד לאומר בתורת קידושין דשם מגלה דעתו בנתינה זו שהיא מקודשת מיהו בתשו' רשב"א כתב אם אמר אני נותן לך לקדושין הוי כאומר לי אם אמר קח טבעת זו קידושין על בתך לא הוי קידושין ול"ד לאומר בתורת קידושין כיון שלא אמר אני נותן לך:

הוי כאומר לי. משמע דהוי קידושי ודאי בתשו' רשב"א סימן תשע"ד כתב דהוי ס"ק וכן משמע מתשו' ריב"ש סי' רס"ו ועיין תשו' מהר"י הנ"ל:

הן קידושין אינו כלום. וכן קי"ל לקמן סי' קמ"א בביטול הגט דצריך לו' לשון להבא ואם אומר גט זה חרס הוא אינו גט ומסתמא מקשינן קדושין לגרושין לפ"ז צ"ל מ"ש בסמוך בשביל אהבה וחיבה הוי קדושין היינו שאומר לשון להבא מיהו בח"מ כתב קדושין לשון הקדש ובהקדש הוי הקדש לכן יש להחמיר בקידושין ואם דברו בתחילה מעסקי קידושין נראה להחמיר:

אפילו היה מדבר. כ"פ הרא"ש והטור מיהו רי"ו מחמיר בזה וכתב בשם י"א דהוי קידושין ודאי וי"א דהוי ס"ק וכן בתשו' מהר"י מחמיר:

הרי את חמי וכו'. הטעם משום דכתיב כי יקח אשה ולא שיקח אביה אף על גב האב הוא המקנה מ"מ צריך להקנות את בתו ולא את עצמו ואם מרמז שמקדש את בתו לא מהני דצריך להיות ל' ברור שם בחדושי הנ"ל ואפילו אם היה מדברים מע"ק אינו כלום ובח"מ כתב צ"ע גדול למעשה אפילו לא דבר עמו מע"ק מכ"ש בדיבר עמו:

נתנה היא כו'. ולא מהני אפילו היו מדברים מע"ק דכתיב כי יקח איש ולא שתקח היא אף על גב אם הם מדברים מע"ק הוי כאלו אמ' הוא מ"מ כשנתנה היא ואמרה היא והיו עסוקי' מע"ק הוי כאלו נתנה היא ואמר הוא לפ"ז אם הוא אדם חשוב שהיו עסוקים מע"ק ואמרה היא ונתנה היא הוי קידושין ודאי דהא מה שהיו עסוקים מע"ק הוי כאלו מדבר הוא ואדם חשוב הוי כאלו נתן הוא מיהו בתוס' בסוגיא זו לא משמע כן גם בפרישה כתב דאינה מקודשת:

הוי ס"ק. כ"כ הרמב"ם מיהו הרי"ף כתב חיישינן מדרבנן משמע דלא הוי קדושי דאוריית' וכ"כ הרא"ש והר"ן ורי"ו דחיישינן מדרבנן אבל כשהם מדברים מע"ק הוי כאומר הוא ונתן הוא ולא אכפת מה שהיא ג"כ מדברת:

ואם ענה הבעל הן. כ' ב"ח היינו שהיו מדברים מע"ק ואנ"ל אלא מה שענה הוא הוי כמדברים מע"ק ומ"ש ב"ח דאם לא היו מדברים מע"ק י"ל מה שאמר הוא הן הוי כלאו דיש הן שהוא כלאו אנ"ל דא"כ למה מהני אם קידש בגזל ואמרה הן גם בדרישה כתב בשם מהרש"ל אפילו לא היו מדברים מע"ק הרי היא מקודשת בוודאי:

מי נקרא אדם שאינו חשוב. משמע סתם בני אדם נקראים חשובים ובתשו' רשב"א כתב סתם בני אדם נקראים אין חשובים ועיין בח"ה סי' ק"צ אם אמר הילך מנה ושדה מכור לך זכה והוא שיהיה אדם חשוב י"ל שם הזוכה הוא מוציא מ"ה בעינן לידע שהוא אדם חשוב כ"כ בפרישה:

ויש מחמירים. רוב פוסקים ס"ל כן ה"ה הרא"ש והר"ן, ורי"ו והמגיד כתבו בסוגיא זו בנתנה היא ואמר הוא הוי קידושין אפילו לא אמרה ואתקדש לך דהא סוגיא זו לא איירי באמרה היא וכן נראה מתוס' ועיין תשו' רשב"א שם מבוא' כשלא אמרה היא ואתקדש לך הוי ס"ק אפילו אם דבר עמה מע"ק דשמא אין רצונה להתקדש לאדם חשוב ולדעת ה"ג אפילו אדם שאינו חשוב הוי קידושין גם הר"ן הביא דברי ה"ג וב"ח מחמיר כדע' ה"ג וכתב למעשה צריך להתישב:

בפני שנים. מ"ג א' ס"ה א':

פרוטה כו'. כב"ה ומתניתין דפ"ד דב"מ וכולה סוגיין דגמ':

וא"ל הרי כו'. ה' ב'.
ג) בזה. לשון הרמב"ם וכמש"ש מ"ו מ"ז וש"מ:

וי"א. תוספת דכתובות ג' א' ד"ה אדעתא וגיטין ל"ג א' ד"ה כל וכ"ה להדיא בירושלמי:

ויש כולי. ריש תיקון ה':

וה"ה כו'. ברייתא ומימרא שם ה"ב:

וכן בכל כו'. לשון הטור וכן הוא ברמב"ם אלא שהרמב"ם לא כתבו באותו מקום והוא לקוח מדברי הרא"ש ולמד ממ"ש האומר חרופתי ביהודה כו' אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו שפ' דחרופתו בכ"מ מקודשת וכגירסת הר"ח שאינו גורס כל השקלא וטריא אלא מ"ש האומר חרופתי מקודש שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה כיון דל' קדושין הוא אבל לפי ספרים שלנו אפילו ספק קדושין לא הוי בשאר מקומות אע"ג דחרופה הוי ספק משום דהוא ספק ל' קדושין בכ"מ ועס"ג.

ובלבד. רמב"ם וטור וכ"כ הרשב"א דמאי דפריך במאי עסקינן כו' קאי אכולהו לישנא אפילו על את לקוחתי וזקוקה לי דלא כבע"ה ורא"ש שפי' דלא קאי אלא על לישנא דמספקא להו וראיה ממ"ש על עסקי גיטה ובגט לא איבעיא שם כלום אבל הטור ס"ל כרא"ש לבד בחרופתי מפ' ג"כ כהנך ספיקות דבמ"ע כו' קאי אבל הנך דמספק בתחלה אבל בודאי ס"ל כהרא"ש ז"ש וכ"ש אם כו' ועס"ב:

ואם היה כו'. שם אפסק הלכה כר' יוסי:

והוא כו'. בע"ה וטור ור"ן כמימרא דשמואל ור' אושעיא ועוד דה' כר' מחבירו:

י"א דלא כו'. כרשב"א שם וההיא דשמואל ור' אושעיא נמי מענין לענין הוא ומ"ש כתנאי קאי על ר' יהודא ור' יוסי דפליגי בפלוגתא דר"י ורשב"א דר"י מצריך באותו ענין וע"ז קאמר שמואל אף לר' יוסי והוא כו' ור"ל מענין לענין וכ"ה בתוספתא פ"ב נתן לה קידושיה ולא אמר לה הרי את מקודשת לי ר' יוסי אמר מקודשת ור' יהודא אומר אינה מקודשת ואם היו עסוקים באותו ענין מקודשת ובירושלמי פרק התקבל ופ"ד דמ"ש בפלוגתא דר' יוסי ורבי יהודה א"ר ייסא לר' חגי ואת מה בידך דא"ר חייא בר בון ב"ר תחליפא בשם ר' הושעיא פליגי בשהפליגו לעצמן לענינות אחרים אבל אם היו עסוקין באותו ענין גט הוא רשב"א וער"ן בתוספתא פ"ו דגיטין הוליך אשתו אצל לבלר ונטל גטה ונתנו לה ולא אמר לה הא גיטך כו' והיא כתיבה שם בשיבוש וכצ"ל רי"א מגורשת רי"א אינה מגורשת רי"א אם עסוקין באותו ענין מגורשת ואם לאו אינה מגורשת רשב"א אומר מגורשת ופירש הרשב"א דפליגי רבי ורשב"א בפלוגתא דר"י ור"י כנ"ל כמ"ש בגמרא ולפי מה דמסיק ה' כרבי יוסי ה' כרשב"א:

דהיינו כו'. רש"י שם:

וי"א כו'. מדפריך במאי עסקינן אילימא כו' מנא ידעה ואם איתא דלמא בדלא השיבה דידעה ואפ"ה דוקא בדאמר וראיה ברורה היא ואף שדחה שם המשיב דבריו אין מובני כלל:

אם הבינה כו' או כו'. כנ"ל לפירש הרשב"א דאכולהו קאי במאי עסקינן וקאי או כו' דאז א"צ מדבר כמ"ש מנא ידעה:

אבל האיש כו'. כן פירש ב"י בדברי הרא"ש שכתב אבל הני לישנא דברירא לן דהוו לשון קידושין לאו כל כמינה למימר לא ידענא דהוו לשון קדושין כו' וכ' ב"י דהרא"ש פליג על הרמב"ם גם מפ' הנ"ל ואפשר דכרא"ש מודה להו בענין האשה ואיהו לא איירי אלא בדין האיש המקדש כו' וע"פ זה כתב בהג"ה כאן אבל כו' וליתא דידיעת האיש מאן דכר שמיה שיאמר אבל הני לישנא דברירא כו' דבגמ' לא קאמר בספיקות אלא מנא ידעה ועוד למה לא הזכיר הטור דין האיש וכמו שהקשה ב"י בעצמו אבל ודאי שהרא"ש גם כן בדין האשה איירי כפירש הראשון וט"ס וצ"ל כמינה והמש"ל שמפ' במ"ע אילימא כו' קאי אהבעיות וקאי גם אחרופתי ואף למסקנא ואף ביהודה אבל אותן שהן לשון קידושין בכ"מ אפילו לא ידעה:

וה"ה אם כו'. ה"פ הר"ן ר"ל שלא ביהודה אע"ג דבגמ' משמע דבשאר מקומות אינה מקודשת כלל כמ"ש ת"ר האומר כו' מ' דאיפשט הבעייא היינו כמ"ד בשפחה כנענית הכ' מדבר כו' כמ"ש רש"י ותוספת ד"ה שכן כו' אבל לדידן דקי"ל בגיטין מ"ג דספיקא הוא ה"נ ספיקא הוא ודוקא בהיה מדבר כו' דאף א"ת דביהודה א"צ מדבר עמה דלא כדעת הטור כאן לכ"ע בעינן כקושית גמ' וז"ש וה"ה כו' וכמש"ו בש"ע והוא כו' והיינו לפירש רש"י שם אבל לפירש תוספת שם ב' ד"ה מה נפשך כו' קי"ל דודאי קדושין הם אלא דלאחר ששחרר מספקא לן וכ"כ הרא"ש שם וכתב דהלכה כר"ח ורבה בר"ה דסוגיין כוותייהו א"כ ה"נ קידושין ודאי הוי וכ"ש לגירסת ר"ח של"ג כל השקלא וטרי' וכמ"ש הרשב"א לשיטתו דאפילו למ"ד דלא תפסי קידושין וודאי מקודשת ודאי הכא כיון דאשכחן יחוד צד חירות בלשון זה וכמ"ש רש"י בסד"ה שכן כו' דשייכי בה צד קידושין דהנך איבעיות סגורתי צלעתי ודא אין שייך לקדושין אלא משום דהוזכר אצל אישות וכ"ד הרמב"ם כנ"ל אע"ג דס"ל כדעת רש"י דספיקא הוי שם כמ"ש בפ"ד מה' אישות ובפ"ג מהא"ב:

אבל אמר כו'. כ"כ הרשב"א בתשובה דאינו נק' נשואה עד שתבעל או תכנס לחופה וכ"מ מדקאמר ארוסתי אשתי ול"ק ג"כ נשואתי וכן בברייתא ומימרא שם ה' ב' מאורסת לאשתי ולא קאמר נשואה אבל בבד"ה השיג עליו וכ' דגם לדבריו י"ל דאינה ודאי מקודשת וכ"כ כל האחרונים וכתב דאם היה מדבר עמה כו' הוי ודאי קדושין דע"כ לא איבעיא להו אלא דלמא למלאכה קאמר משא"כ כאן וכ"ז שלא כדברי הרב שסובר דאפי' במדבר כו' ואפילו ספק קדושין לא הוי:

מי שאמר כו'. ע"ש סימן ד' ובמרדכי:

י"א דאע"ג כו'. כ"ה בגמר' שם אילימא כו' מנא ידעה אבל בידעה הוי כמו מדבר עמה כו' ומ"מ לא הוי אלא ספק אפילו שניהם והעדים אומרים שלשם קדושין נתכוונו וכ"כ הראב"ד ורשב"א וכ"מ מגמרא כנ"ל ומה שהקשה ב"ש מדפריך בגמ' במאי עסקינן כו' ואם איתא אפילו בודאי קשה אלא בודאי י"ל דמבינה כו' לא דק דהם מפרשים קושית הגמ' אפילו אודאי וכנ"ל וכמ"ש בהג"ה ס"ב

ואפילו נתן כו'. מרדכי ספ"ב והג"מ שם וכנ"ל דכוונה היו כמו מדבר עמה וכ' שם וכמ"ש בפ"ג דשבועות בגמר בלבו פת חטים והוציא פת סתם ואע"ג דאמרינן פ"ב דקדושין ובכולן אע"ג כו' שאני התם כיון דאתני כו' כמש"ש נ"א ואע"ג דמסקנא שם דברים שבלב לא הוי דברים שם ה"ט דאזלינן בתר דעתא דלוקח עח"מ סימן ר"ז סי"ד בהג"ה וי"א כו' וכנ"ל דהא דבעינן מדבר משום דבלא"ה מנא ידעה ומ' דהוי ודאי קדושין ובח"מ השיג עליו דא"כ אמאי אמרינן בנתן הוא ואמרה היא דספיקא הוא מי גרע משתיקה וכן בלא אמר לי ושם קאי אמ"ש באמר בשביל אהבה אמת דראיה שמביא מגמר בלבו כו' מוכיח כן רק דמה שהקשה מדברים שבלב לכאורה לא משמע כן ומ"מ דברי ח"מ נכונים.

ובמקום כו'. במ"מ לא כ' רק אלא פירש ואינן עסוקים באותו ענין וכ"ה ברשב"א וכ' וכמ"ש בגיטין ע"ח א' רשב"א לעולם כו' ואף לר' הכא כיון דבעי למיהדר לא מצי דמימר אמרה בסתמא יהבת למתנה איכווני והוי כמ"ש בקדושין י"ג א' כנסי סלע יווו שאני חייב כו' לאחר מתן מעות כו' עד שיטלנו כו' ואז הוי בשעת מתן מעות דכה"ג שקנתה אפי' רבי מודה כמ"ש בגיטין פ"ד ב' דילכון אמר כו' וכ"ש הכא דקנאתו לגמרי ובזה מתורץ קושית ב"ש וט"ז וגם דברי משנה למלך כאן אינן נכונים ולא עיין ברשב"א ועח"מ סימן קמ"ו סי"ח בהג"ה ואם אמר שידע כו' וס"ל דוקא בהכיר שאינו שלו קי"ל כרב ולאו באחותו דוקא קי"ל כשמואל:

אינה מקודשת. מסקנ' דגמ' שם דס"ל לשמואל ידים שהן מוכיחות לא הוי ידים והכי אמרינן בנדרים ה' ב' לימא קסבר כו' אין כו' מדקאמר אין משמע ודאי דס"ל לשמואל כן ולאו טעמא דמתניתין מפרש וא"ל דא"כ מאי פריך שם אמאי דחיק שמואל כו' כיון דס"ל כן י"ל דשמואל לא שביק רבנן ועבד כר"י אי לא דאשכח האי סתמ' כר"י וז"ש ומאי דוחקה כו' רשב"א. וצ"ע דהא אמרינן בפ"ב דמגילה דשמואל חייש ליחידאה ע"ש ואפשר דדוק' לחומר' והר"א ממיץ תירץ דהכי פריך אע"ג דס"ל כן לא הוי מוקי למתני' בהכי דהא בגיטין ל' א' ושמואל כו' ועתוס' שם ד"ה כיחידאה כו' אלא דבנזיר ב' ב' אמרינן לימא כו' ועתוס' שם ד"ה ה"ג אמרי כו' וכ"כ ר"ת. והרשב"א גורס שם לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הוי ידים לא בזמן כו' ומביא משם ראיה דשמואל ס"ל כן וא"ת הא דאמרינן בגיטין כו' אמר שמואל כו' ול"ק נמי ודין כמש"ל י"ל דלענין כתיבה לשמה משום הוכחה א"צ לשמה הרא"מ ועי"ל דמלת' פסיקת' נקט הרשב"א ועמ"ש למטה והכי ס"ל לר' בנדרים שם והלכת' כוותיה בר מיע"ל קג"ם אע"ג דבנזיר ס"ל א' הגי' להיפך כבר כ' תוספת שם בשם ר"ת דגי' הפוכה היא ומשובשת שם ע"ש ד"ה איש כו' ומ"ש לאתויי הוי כמו למעוטי דהכי אשכחן בב"ק ס"ד ב' לאתויי דבר שאינו מסיים ועתוס' שם ס"ג א' ד"ה דבר וא"ת כו' וא"צ לזה וכ"כ הרא"ש כלל ל"ה ס"ד ועיין רשב"א בנדרים שם והגמ"ר סוף גיטין ורא"ש בקדושין שם:

אבל יש כו'. כ"כ בתשובת הרשב"א סימן תשע"ד ואלף רל"ד ובתשובת הרמב"ן סי' ק"ל והיא תשובת הרשב"א כידוע ואזיל הרשב"א לשיטתו שכ' בקדושין שם וקי"ל כרב' והלכך כאן אינה מקודשת ומיהו איכ' למימר דחוששין לה וצריכה גט ותדע לך דאף בגיטין היכ' דלא כתב ודין מפסל' מכהונה ותפסי קדושין מספק וטעמו דהא איבעי' לן בגיטין פ"ה ב' אי בעינן ודין כו' וכ"כ הר"ן בקדושין שם בשם י"א ואע"ג שדחאה שם כמ"ש למטה הרשב"א לא דחאה אלא שכ' סבר' זו בשם י"א ולפי שכ' סבר' זו באחרונ' כתב המ"מ שדעת הרשב"א דאינה מקודשת אבל הרשב"א בתשובה למעש' חשש לסבר' הראשונה וכן לא כ' להו וכמ"ש בנדרים שם ורב' אמר אנא דאמרי אפילו לרבנן כו' וכן שם הריב"ש משם הרשב"א דלא כמ"ש בבד"ה לדחות דברי התשובה לגמרי וכ"כ הג"מ סוף גיטין אבל ס' הראשונה ס"ל כמ"ש הרשב"א בשם י"א והר"ן דדוק' בגירושין איבעי' להו וכמ"ש בנדרים שם ורב' אמר אנא דאמרי אפילו לרבנן כו' וכן שם ו' א' וספוקי מספק' לן אי הוה מוכיחות בתי' דרבא בנדרים שם או לא ס"ל לרבא כרבנן ודיחויי' הוא ובעי למפש' מדברי רבא עצמו ולא אפשיט' אלא שהסוגיות מתחלפות דבגיטין שם מ' דפליגי בודין ובנדרים שם מ' דפליגי במינאי וכ' הרשב"א והר"ן דבתרווייהו פליגי ורבו בזה הס' א"ד כיון דמספק' לן בודין ה"ה במינאי והרמב"ם ס"ל כסוגי' דנדרים דהלכה כרבנן וא"צ לא ודין ולא מינאי שכ' בפ"א מה' גירושין גופו של גט הרי כו' ואע"ג שבטופס הגט כ' ודין לכתחילה הוא וס"ל דהאיבעיא מפשט' מסוגי' דנדרים וכ' שם כיצד כ' לה הרי את משולחת כו' ולא כ' מנאי וכן מ' בסוגי' דקדושין דמשני דקאמר לי ולא משני נמי דקאמר מנאי וי"א אע"ג דמנאי לא בעינן כסוגי' דנדרים וקידושין מ"מ ודין בעי' לא נפשטה משום דשם מוכיח כלל דבדבור מגרש כמ"ש שם וי"א אע"ג דמספק' במינאי ודין כנ"ל מ"מ בההי' דקדושין א"צ מנאי כיון דמנאי כתיב בגיט' הוי ידים מוכיחות דלא גרע מנזיר עובר לפניו כיון דמסר לה גיט' וכ' שם מנאי וכ"ה בה"ג ורי"ף שלא הזכירו בגירושין כאן מנאי ובקדושין כ' דאמר לי וכן הרמב"ם כנ"ל ולס' הרמב"ם הנ"ל ניח' הא דאמר שמואל וצריך שיניח מקום הרי כו' ול"ק מינאי ולא דין ומ"ש כאן וכן בגירושין לא קאי אידים מוכיחות דלי לא הוזכר שם. ולר"י שיטה אחרת דהא אמרינן בנזיר שם לימ' כו' ומסיק דלא בעינן היינו ידים מוכיחות לגמרי אבל מוכיחות קצת בעי כמש"ש אמרי בזמן כו' ולכן בעי בקדושין לי ול"ד לי ובנזיר דוק' עובר לפניו דהוי הוכחה לגמרי ה"ה הוכחה ממוצעת אלא דלא אשכחן הוכחה ממוצעת בהו ובזה ניח' הא דפריך בנדרים שם ומאי דוחקיה כו' דלי' לא ס"ל דאף בלא אוכל לך הוי הוכחה קצת ולפ"ז אף אביי מודה בקדושין בלא אמר לי דאינה מקודשת ובזה ניחא דדחיק אביי בקדושין דאמר לי וכי לא ניח' ליה טפי לאוקמא דשמואל כוותיה ולפ"ז אף לגי דנזיר כמו שמקיים ריב"ם שם הגי' כמ"ש בתוספות שם והגמ"ר סוף גיטין מ"מ בקדושין לית מאן דפליג וערשב"א בקדושין ור"ן שם ובגיטין ונדרים ורא"ש ובתשובה שם ובתוספת שם בנדרים ה' ב' ד"ה ואמאי כו':

ואם קידש כו'. טור בשם הרמ"ה והטעם דהוי כמו נזיר עובר לפניו וכ' וחוששין לקדושין משום דיש לחלק ביניהם עב"י אבל נראה דודאי מוכיח לגמרי היא וכמ"ש תוס' בנדרים ו' ב' ד"ה או דלמא והרא"ש בפיר' שם דאי הוה פשיט' לן דיש יד הוי יד מוכיח כיון דקידש אחרת קדושין גמורין אלא דהאיבעי' שם לא נפשט' וכמ"ש הר"ן שם בד"ה מגו מאי דשמואל כו' וכ"כ הרמב"ם ובדאמר לי הוי כמו ואת נמי וכ"כ תוספת ד"ה חדא בשם יש ספרים כו' דלא כרש"י שמפרש בדרך את"ל:

יש מי כו'. דאין נק' יד שאין מוכיח אלא במי שאינו גומר הדבר שהתחיל אבל כאן דבור שלם הוא אע"ג שאין מוכיח מי המקדש ומי המתקדשת מ"מ הוא מוכיח כמ"ש ס"ד ב' לא שבק כו' לא שבק כו' ושם נ"ב א' דתני רב טביומי כו' ויד מוכיח הוי ומ"מ לא אפשט' בנדרים ו' ב' ביד מוכיח אי הוה יד בקדושין וכן מסיק בריב"ש שם ועח"מ:

וצריך כו'. כמ"ש בגיטין ל"ב א' ת"ר למימר' כו':

כגון כו'. שם ב' איבעי להו כו' מ"ש מה"ה כו':

או כו'. שם יהא חרס כו':

אבל כו'. שם חרס הוא וה"ה הוא חרס מדלא אבעי' להו אלא ה"ה חרס משום דאמר הרי ודוק' בטל הוא שתי לשונות מ' אבל תוס' שם ד"ה מ"ש והרא"ש שם כ' דל"ד לגמרי להקדש דהא חרס הוא לא אמר כלום וכ"ש חרס לבד מדאיבעי' שם בבטל לבד ובהקדש הקדש לבד סגי כמ"ש ל"ד ב' וכ"ש בהוא הקדש או הקדש הוא וה"ה לקדושין דהא לשון הקדש הוא כמ"ש בקדושין ב' ב' דאסר לה כו' ומתוס' ז' א' ד"ה כפשטו כו' ועח"מ:

אפי' היה כו'. רא"ש עוד דהני לישנ' גריעי משתיקה. שם שם:

נתן הכסף כו'. דהתורה אמרה כי יקח איש אשה וכן בגמ' אמרי' בהך מקודשת לי והוי כאמר הריני אישך כו' אפי' היה מדבר עמה ויודעים שלשם קדושין נתן אינו כלום כיון שלא אמר כמ"ש בתורה ותורה אמרה את בתי נתתי כי' ולא את עצמי דלא כח"מ:

אם היה מדבר כו'. דאמירתה לא גרע משתיקה. הרא"ש שם:

ואם ענה כו'. טור בשם הרמ"ה והן אמירה מעליא הוי וערפ"ד דנזיר כ' ב' וע"ל סימן כ"ח. שהר"ן כ' הא דפשיטא להו בנתנה היא ואמר היא דאינה מקודשת משום דכתיב כי יקח ומספק' להו בנתן הוא ואמרה היא וכתב דהספק הוא שמא שתיקתו כהודאה ומסכים לדברי' ואע"פ שלא פי' ה"ל כמדבר עמה על עסקי קדושיה ע"ש וכן גבי הא דאמר רבא תן מנה לפלוני ואתקדש כו' כתב הר"ן שי"א דלכך מקודשת דה"ל כמדבר עמה כו' אבל הוא סותר דבריהם דהא אמרי' לעיל דספיקא הוא באמרה היא אם שתיקתו כהודאה כנ"ל. ליקוט.

נתנה כו'. ל' הרמב"ם וכשיטת הרי"ף שכ' שם וכן אם נתנה היא ואמר הוא לא הוי קדושין וכ' הרשב"א דר"ל אפילו באדם חשוב דהא אמרי' שם ז' א' דבאדם חשוב מקודשת דוק' בשחזר הוא וא"ל התקדשי לי בהנאה זו שאני מקבל ממך מתנה זו וכן פי' ר"ח שם וא"כ ס"ל נתן הוא ואמר הוא אבל נתנה היא ממש ואמר הוא אינה מקודשת כלל כו'. ובתשובה סי' תרי"ג כ' אפילו חזר ואמר לה אינה מקודשת עד שתאמר בתחלה ואתקדש אני לך כלישנ' דרבא ע"ש וע"ל סימן כ"ט סעיף בג"ד:

וצריך חקירת כו'. ועיין רש"י שם ד"ה באדם חשוב שאינו כו' וכ"כ הר"ן שם. ליקוט:

ויש מחמירין כו'. הוא דעת הרא"ש שכתב שם וכן אם נתנה היא ואמר הוא אינה מקודשת אם לא באדם חשוב ומ' דאפילו לא אמרה כלל וגם א"צ שיאמר בהנאה זו שקבלתי כו' דא"כ ה"ל נתן הוא כמ"ש הרשב"א אלא הרי את מקודשת במנה שנתת לי וכמ"ש הרא"ש שם סוף ס"ו וכן הוא בטור וכ"ה דעת תוספת והראב"ד כמ"ש הרשב"א בשמם וז"ל וא"ת תידוק מינה נמי נתנה היא ואמר הוא ותי' הראב"ד דההי' לא פסיקא ליה דאיכא אדם חשוב וכן בתו' ועיין תו' שם ד"ה הא כו' אבל הרי"ף והרמב"ם כתבו דאין כאן בית מיחוש ונראין דבריהם דהא דאמר לקמן באדם חשוב היינו כשחזר הוא ואמר לה התקדשי בהנאה זו כולי כנ"ל נמצא דבתרתי פליגי והרב לא כיון יפה שדין זה הוציא מתשובת הרשב"א סימן תרי"ג כמ"ש בד"מ אבל שם מבואר להדי' כס' ראשונה כנ"ל רק שחשש שם למעשה מפני סברת בה"ג שכתב וה"ה נתנה היא ואמר הוא נמי ספיקא הוה כמו בס"ח ולפ"ז אפילו באינו חשוב וכ"ש דאצ"ל בהנאה זו כו' ולא אמירתה תחילה אבל הר"ן דחה דברי בה"ג אבל דעה זו אתי שפיר לדעת תוס' וראב"ד ורא"ש כנ"ל:

ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קדושין. ואם אומר' שלא הבינה אין מקודשת כלל ואם אמר לה לשון שכל הנשים יודעות באותו לשון כגון הרי את מקודשת שהוא לשון הנהוג לומר בכל קדושין וכל אשה חכמת לב יודעת שזה לשון קדושין והיא אומרת שלא הבינה אינה נאמנת ומ"מ לחומרא נאמנת לענין זה אם קדשה שני דצריכה גט גם משני דהא שויתה נפשה פנויה לגבי ראשון לפי דבריה אבל לשונות שאין הכל מכירין בהן נאמנת לומר לא הבנתי וכן משמעות כל הפוסקים אבל ר' ירוחם כ' דהוי ג"כ ספק קדושין ולמעשה צ"ע אם יש לחוש לדבריו:

(אמר לה הרי את אשתי הרי את זקוקתי וכו' אמר לה הרי את מיועדת לי הרי את מיוחדת לי עזרתי וכו'. ל' הגמרא קדושין דף ו' ע"א ת"ר הרי את אשתי הרי את ארוסתי וכו' מקודשת אבעיא להו מיוחדת לי מהו מיועדת לי עזרתי נגדתי עצורתי צלעתי סגורתי תחתי תפושתי לקוחתי מהו פשוט מהא דתניא האומר לקוחתי הרי זו מקודשת משום שנאמר כי יקח איש אשה ובעיא להו חרופתי מהו וכו' ותו פריך במאי עסקינן (פרש"י בהנך לישני דקא מבעי' לן אי הוי קדושין או לא) אלימא כשאין מדבר עמה על עסקי קדושי' מנא ידעה מאי קאמר לה שתרצ' להתקדש לו אלא במדבר עמה על עסקי קדושין אף ע"ג דלא אמר לה נמי לעולם דמדבר עמה על עסקי קדושין ואי דיהיב לה ושתק ה"נ דמקודשת הב"ע דיהיב לה ואמר לה בהני לישנא דלעיל והכי קמבעיא ליה הני לישנא לקדושי קאמר להו או דלמ' למלאכה קאמר להו פרש"י אם לשון קידושין הן נתקדשה ואם לשון לבא לעשות מלאכתו הם הרי גילה בדעתו שאינו חפץ לקדשה עכשיו):

אם הבינה דבריו. כבר כתבתי לפני זה אם אומר' שלא הבינה דנאמנ' רק שדעת ר' ירוחם צ"ע:

אבל באיש אינו נאמן לומר. מלשון הרא"ש מקור דין זה משמע דוקא על הני לישני דבריר' לן שהן לשון קידושין אינו נאמן לומר שלא כיון לקדושין אבל לישני דמספקא לן נאמן לפרש דבריו שלא כיון רק למלאכה וכשם שהיא נאמנת לומר על לשונות ודאית שלא הבינ' דבריו כך נאמן הוא לפרש הספיקות:

הרי את נשואתי. (הרב הוציא דין זה מתשוב' הרשב"א הביאו הב"י סי' זה ריש ס"ק ג' וסיים הרשב"א בטעמא שאלו אומר הרי את נשואתי לא שמענו שתהא מקודשת דלא תקרא נשואה עד שתבעל או עד שתכנס לחופה עכ"ל) ומשמע מדברי הרב בהגה דאפילו אם היה מדבר עמה על עסקי קדושיה אפ"ה אינו כלום אבל בגמרא בקדושין דף ו' ע"א משמע דאלו הני לישני הרי את מיועדת ומיוחדת וכו' לא הוי משמע למלאכה פשיט' דהוי מהני דהא אפי' לא אמר כלום מהני דאל"כ למה אמר דהני לישני משמע למלאכ' ולכך לא מהני ולמה לא אמר צלעתי תחתי סגורתי טפי משמע ל' נשואין ויחוד מל' קדושין ולכן לא מהני אפילו לא הוי ל' מלאכה אלא ש"מ כל שמדברים בעסק קדושין וצרכי זיווג ואח"כ אמר הרי את נשואתי פשיטא דמהני לא יהא לא אמר כלום ובכלל נשואין קדושין ולא מבעיא ליה אלא בהני לישנא דמלאכה נמי משמע וא"כ גילה אדעתו שחזר מדבריו עכשיו ואינו חפץ לקדשה והרשב"א בתשובה הנ"ל לא מיירי אלא באינו מדבר על עסקי קדושין וע"ז קאמר דאין לשון נשואתי כמו הרי את אשתי ומאחר דאלו נתן לה בשתיקה לא מהני גם ל' זה שאינו מורה על קדושין לא מהני היכא דאינו מדבר עמה בתחילה על עסקי קידושין ועיין בב"ח:

אין חוששין למלות אלו. משום דלא ידעה מאי קאמר ואם אומר' דידעה ולשם קדושין קבלה יתבאר בסמוך:

כאלו אמר לה מיועדת לי או מיוחדת לי. כלומר דלשון שאמר בשביל אהבה וחבה הוי כאלו אמר ע"מ שתהיה אהבה וחבה בינינו ותהיה אהבתי ולא גרע האי לשנא ממיוחד' לי ממיועד' לי וא"כ אהובתי נמי איכא לספוקי ואם היה דעת שניהם לקידושין צריכה גט:

מ"מ אם היא אומרת שקבלה לשם קדושין וכו'. מלשון זה משמע דהוא אינו נאמן לומר שלא כוון לשם קדושין וכמו שחלק הב"י לדעת הרא"ש סי' זה ס"ק ג' ומיהו מלשון הר"ן דכ' אין ה"נ דהוה מצי לאוקמי בידעה מאי קאמר לה וכו' משמע דהוא טוען דלשם קידושין נתן לה והיא הבינה כוונתו אבל כל שאומר שמעולם לא כוון לקדושין ודאי נאמן:

ואפילו נתן לה בשתיקה. מפשט הלשון משמע דהוי ודאי קדושין ועדיף נתן לה בשתיקה מדיבור הני לישנא דמבעי לה בגמרא ומ"מ דין זה צ"ע איך יעלה על הדעת דנתן בשתיקה הוו ודאי קדושין והיכא דנתן הוא ואמרה היא הוו ספק קדושין וכי בשביל אמירת' גרע וגם הרב מהר"ם בתשובה אינו בא להכריח רק להצריכה גט לא שיהיו קדושין ודאין ועוד דאפילו ספק קדושין לא הוו כל שלא דיבר כלום לא הוא ולא היא דא"כ למה אמר נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי הא אפילו נתן הוא ושתקה היא ספיקא הוי ובשביל אמירתה לא גרע אף על פי שיש ליישב בדוחק אינו נראה כלל והמעיין בתשובת מהר"ם יראה ששם היה המעשה שדברו בתחלה מעסקי הקדושין רק דמיירי שהם לבדם יודעים שנתרצו ולא העדים ואמר לה בשעת נתינה לשם אהבה וחבה ושניהם כוונו לשם קדושין וע"ז כ' אפילו לא דיבר עמה כלל דהרשות בידם לפרש הלשון אל כוונתם כמו שאמר פת סתם וגמר בלבו להוציא פת חטים דאזלינן בתר מחשבתו ועיין בב"ח אבל אם נתן בשתיק' ולא אמר כלום אינו עולה על הדעת דדברי' שבלב לא הוו דברים ואפילו לא אמר לי (כדבסמוך סעיף ד') הוויין ידים שאין מוכיחות ולא הוי קדושין מכ"ש אם לא אמר כלום:

צריך לחזור וליטול הכסף. לפי דברי הרב שפסק לפני זה דנתן בשתיקה מהני צריך לפרש דהכא מיירי שהוא נתן לשם קדושין בשתיקה והיא לא נתכוונה בשעת קבלה רק לשם מתנה אעפ"י שאמר לה אח"כ הרי את מקודשת צריך לחזור ולטול דצריכה היא לידע בשעת קבלת הכסף שנותן לה לשם קדושין ולא לשם סבלונות ומתנה אבל אם היא קבלה לשם פקדון ודאי די בזה שיאמר הרי את מקודשת לי בפקדון שיש בידך כמבואר בסי' שאחר זה וכבר כתבתי אף אם כיונו שניהם לשם קידושין כל שלא דברו תחלה מעסקי קדושין אין בכוונתם כלום וע"כ צריך לחזור וליטלו הימנה:

אינה מקודשת וכן עיקר. משמע אף ששניהם מודים שהבינו שהוא מקדש אותה לעצמו אפ"ה מקרי ידים שאין מוכיחות דלאו בכוונה תליא מילתא אלא צריך שיאמר לשון טוב שמורה שהוא קונה אותה לעצמו וכבר כתבתי לפני זה דמכאן משמע דכל שנתן לה בשתיקה אף שכוונו שניהם לשם קדושין הוי ידים שאין מוכיחות דהא אפי' בחסרון לי אינה מקודשת:

אבל יש מחמירין ואומרים דהוי קדושין. מלשון זה משמע אף דדברי המקילין עיקר להלכה אך למעש' יש לחוש גם לדברי המחמירין ולהצריכה גט אבל בד"מ כתב דלא כיש מחמירין משמע דגם למעשה פסק כדעת המקילין ובב"ח פסק לחומרא למעשה עיין עליו:

וחוששין לקדושין. עיין ב"י שכתב הטעם דאינה מקודשת גמורה וחילוק בין נ"ד לנזיר עובר לפניו ועיין בנדרים דף ו' ע"ב בהא דבעי אי יש יד לקדושין:

בתורת קדושין הוי כאומר לי. מפשט לשון זה משמע דהוי קדושין גמורין אבל המעיין בריב"ש בגוף התשובה סי' רס"ו יראה דלא הוי רק ספק קדושין:

לשון המוכיח להבא. בב"י כתב והובא בד"מ ג"כ בשם הרב דוראן במי שאמר קח טבעת זו קדושין על בתך שאינו כלום שאינו מוכיח בדברים אלו שהאשה הוא מקדש כלו' שמא מקדשה לאחר והוי כאלו/ לא /אומר לי ולפי זה מאן דמחמיר בחסרון לי מחמיר ג"כ הכא ויש לחלק ולמעשה צ"ע:

הן קדושין לחוד לא אמר כלום. בב"י מביא גוף התשובה ומדמה לה לביטול גט ואני תמה דשם משמע דבטל הוא משמע להבא כמו לעבר ואין הפרש בין הוא להן ואף שיש לחלק בין לשון בטל שהוא פעולה ובין ל' קדושין שהוא שם מ"מ מאחר דאמרי' בגמרא דלשון קדושין הם דאסר לה אכ"ע כהקדש וא"כ כשם דבהקדש אין חילוק בין אם אמר ככר זה הקדש כדאיתא בגמרא והובא בהרא"ש ותוספות או יהיה הקדש כך בקדושין אין חילוק בין אם אמר תכשיטין אלו קדושין יהיו לך או קדושין הן לך ממני ולא גרע לשון זה מאם אמר אני נותן לך בשביל חיבה ואהבה דפסק מהר"מ דיש לחוש לקדושין וכמו שנתבאר לעיל סעיף ג':

הרי את חמי. בהגהת אלפסי מפרש הטעם כי יקח איש אשה אמרה תורה שתהא הקיחה לאשה ולא לאביה ומעשה בא לידינו וכן הורונו עכ"ל ומפשט לשון הג"ה זו משמע ומבואר שם שאפי' הוא מדבר עם אביה על עסקי קדושיה לא מהני דדמי לאמר הריני אישך הריני בעלך וגרע מנתן בשתיקה ולע"ד אינו נראה כלל דשאני אם אמר הריני אישך דעבר על מצות התורה דהבעל הוא הקונה ולא הנקנה אך באם אמר הרי את חמי אמר דרך רמז שיקנה בתו מנ"ל לבדות דרשות מלב אשר לא נזכרו בגמרא וקרא צווח את בתי נתתי לאיש הזה וא"כ הוא המוכר והחתן הקונה ממנו ודרשינן נמי (בקדושין דף ד') יש כסף לאדון אחר והוא האב ולמה יגרע לשון זה דהא באמת בלקיח' בתו הוא חמיו משא"כ הריני אישך זה הוא שקר ועוק' הקדושין דאין הוא נמכר לה רק היא נמכרת לו ע"כ צ"ע גדול למעש' אפי' לא דיבר עמו על עסקי קדושיה מכ"ש בדיבר עמו תחל' על עסקי קדושיה דפשוט בעיני דאינו מזיק הדיבור ומידי ספק קדושין לא יצאתה:

נתנה היא לו וכו'. ובאדם חשוב אם נתנה ואמרה עיין מ"ש בסמוך:

ואם לאו הוי ספק קידושין. בגמרא (דף ה' ע"ב) אמרו ספיקא הוי וחיישינן מדרבנן:

ואם ענה הבעל הן בשעת נתינה. בב"ח כתב דוקא במדבר עמה תחלה על עסקי קידושי' אבל באינו מדבר הוי ספק קדושין אף על גב דאמר הן דיש הן שהוא כלאו:

מי נקרא אדם שאינו חשוב. מלשון זה משמע דסתם בן אדם הוא חשוב וצריכה גט מספק אלא בידוע ע"פ חקירת חכם שזה הוא אדם שאינו חשוב והרשב"א בתשובה כתב שהברייתא מיירי בסתם בני אדם שאינם חשובים:

ויש מחמירין אפי' לא אמרה תחלה. גם הטור כ"כ ונראה דה"ה אם הוא לא אמר כלום רק היא אמרה ונתנה והוא אדם חשוב וקיבל בשתיקה הוי כנתן הוא ואמרה היא דספיקא הוי וחיישי' מדרבנן ועיין במ"מ ה"ה מה"א ועיין בב"ח כתב דלמעשה צריך להתיישב באולי יש לחוש לדעת ה"ג דפסק לחומר' אף באדם שאינו חשוב בנתנה היא ואמר הוא ועיין בתשובת הרשב"א סי' תרי"ג ומשמעות דבריו שבה"ג מחמיר באדם חשוב או בדיבר עמה על עסקי קדושין ולדינא אף בדיבר עמה והוא אדם חשוב כל שנתנה בסת' ולא אמרה ואתקדש לך אף שדיבר הוא לא מהני דאין כל אשה דעתה לאדם חשוב רק דעתה לקבל ממנו ולא ליתן לו ועיין שם:

שיעור הכסף שמקדשין בו. היינו לענין קידושי וודאי אבל לענין קדושי ספק נתבאר לקמן סי' ל"א סי' ג':

עיין בי"ד סי' רצ"ד. ועי' גם בח"מ סי' פ"ח מ"ש בסמ"ע דצ"ע למעשה בזמן שלנו שהפירות ביוקר אם חשוב ש"פ לקדש בו אשה כלומר ולא יהיו רק קדושי ספק:

סעיף א' אמר לה הרי את מקודשת לי וכו' נ"ב עי' בישועת יעקב שהביא ראי' מן הירושלמי דפלגשים הוי בקדושין ועיין בחיבורי מזבח אבנים על אהע"ז מהדורא ט' סימן ע"ו מהל' אישות סימן ט"ו מה שדחיתי ראיה זו ייע"ש בעזה"י ודוק:

סעיף ב' אמר לה הרי את אשתי וכו' נ"ב אציג כאן פרט אחד מה שקשה לי בעז"ה בסוגיא דחופה קונה בדברי התוס' שם ד"ה אף אני אביא חופה וכו' ואע"פ שמוסר בתו הקטנה לחופה בע"כ כיון דבמקום בתו קאי לא חשוב בע"כ עכ"ל לענינינו ותמוה לי טובא דהוא סותר סוגיא מפורשת בגיטין פ"ב (ד' כ"א ע"א) דקאמר שם ואבע"א שליחות לקבלה נמי אשכחן בע"כ שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ הרי מפורש דנחשב בע"כ אף במקום בתו קאי וצע"ג בזה ודו"ק:

סעיף ח' נתן הוא ואמרה היא וכו' ואם לאו הוי נפק קדושין וכו' נ"ב בש"ס איתא וחיישינן מדרבנן ועיין בהר"ן ועיין בחידושי שלי להל' גיטין סימן קמ"א סעיף א' במהדורא זיי"ן שלי סימן פ"ב מ"ש בזה ייע"ש בעזה"י ודוק:

פרוטה עבה"ט מ"ש ע' סמ"ע כו' והוא מדברי הח"מ ס"ס זה שהביאו וע' בספר אבני מלואים סק"כ מ"ש ע"ז. ומ"ש הבה"ט ואין מקדשין לכתחלה במטבע והוא מדברי הב"ש כאן ולקמן סימן ל"א סק"ה ושם כ' זה בשם המרדכי ועיין בספר אבני מלואים סק"ב שכ' דבש"ס משמע דמקדשין במטבע ובמרדכי לא כ' זה אלא דרך עיון דצ"ע איך מקדשין במטבע נימא נמי דעתה אצורתה ועביד דבטלה אך כבר כתבו לחלק בין תורת כסף לתורת חליפין (ע' בפ"י ריש קידושין ובביאור הגר"א ז"ל ס"ס ל"ב) ובס' המקנה בק"א המציא טעם למ"ש ב"ש דאין מקדשין במטבע ע"ש אמנם מדברי הב"ש נראה שכיון לכך שכ' במרדכי גבי דעתה אצורתא ולפמ"ש גם המרדכי סובר דמקדשין במטבע עכ"ד ע"ש (ומ"ש הבה"ט סק"א ויקדש בימין דידיה וגם בימין הכלה ובאצבע כו' ע' בס' כרם שלמה בשו"ת שבסוף הספר סי' פ"ו שכ' דיש להקפיד שלא תהא חציצה בין הטבעת לאצבע ולכן אם הכלה מלובשת בבתי ידים צריכה להסיר מיד ימינה ע"ש):

או שוה פרוטה (בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב בחידושי הרשב"א פרק כל הנשבעין מסתפק אם קידשה בכלי י"ל דא"צ שוה פרוטה כמו לענין שבועה בח"מ סימן פ"ח ס"ג עכ"ל ועיין בקצה"ח בח"מ שם סק"ג שהביא ג"כ דברי הרשב"א הנ"ל ותמה עליו ובס' נה"מ שם יישב תמיהתו ע"ש וע"ל סימן ל"א ס"ג): ועב"ש שכ' וכ' בחידושי מהרי"ט אם התנה ע"מ שאתן סך זה ונתן שוה כסף בעל כרחך לא הוי נתינה הואיל שנתן שוה כסף ובעל כרחה וקשה הא כ' הרשב"א גו' ע"ש וע' בס' המקנה בק"א מ"ש בזה וסיים שם לכך נראה דבכל ענין הוי ספק מקודשת ע"ש וע' בספר אבני מלואים סק"ד מ"ש בזה. וע' עוד בספר יד המלך פ"ג מהל' אישות הלכה א' מענין זה:

לי בזה. עבה"ט מ"ש ואם אמר לה טלי קדושך מעג"ק ה"ז ס"ק: וע' בס' המקנה בק"א שדעתו דהוי ודאי קדושין והביא דבתשו' רש"ך סי' קנ"ב ובת' מהריב"ל כתבו ג"כ דדין זה כמו מחובר לקרקע דחד טעמא הוא ע"ש ועבס' גט מקושר בקו"א אות יו"ד שהאריך הרבה בדין זה ודעתו שם דבקדושי כסף אפילו אמר טלי מעל ג"ק שפיר מיקדשא אך בקידושי שטר יש להסתפק ע"ש (וע' בת' ח"ס סי' פ"ב שמצדד בנדון דידיה לבטל הקידושין מטעם כיון שכבר היה הטבעת בידה בתורת סבלונות וה"ל טלי קדושיך מעג"ק וכדעת מהרי"ל בת' סימן ע"ח הובא ג"כ בבה"ט סימן ל' סק"ח) דפשוט בעיניו דטלי מעג"ק אינה מקודשת דאיתקש הויה ליציאה. וכ' דלא שבקינן פשיטות מהרי"ל מפני ספיקא דגאונים אחרונים שלא ראו דבריו ואילו ראו הדרי בהו ולפע"ד דבלי ספק דמקדש בשטר מקשי' לשטר גירושין דפסול עליה כו' וממילא פסול נמי בכסף דאיתקש הויות להדדי כמבואר בפשיטות בכתובות ע"ד כו' אך מ"ש מהרי"ל שם לחלק בין מקדש בפקדון שבידה וכמ"ש גם הב"ש ר"ס ל' אין לו מובן ולפע"ד לבאר עפמ"ש תוס' ב"מ ו' ע"א ד"ה הקדישה כו' וא"כ ה"נ בתחלה כשכפקיד בידה היה ידה יד המפקיד וכשמקדשה סילק כחו ממנה ונעשית ידה יד עצמה וה"ל כמוסר מידו לידה וכן מוכח בגט גופיה ס"פ המביא תניין כו' ואפילו נימא המפקיד גט ביד אשתו ושוב אמר התגרשי הוי טלי גיטך מעג"ק י"ל היינו במפקיד גט שהוא שטר דאימעט מדין שומרים ולא נעשה ידה כידו אלא דאם היא שליח נעשה ידה כיד המשלח כו' אבל בקידושי כסף מהני פקדון שלו דיד שומר כיד בעה"ב וכשמסלק ידו מקודשת כו' ולפ"ז בנ"ד שהיה שלה בתורת סבלונות לא נעשית שומר ואפי' באתרא דהדרי במיתה וגירושין מ"מ באחרות אינה מתחייבת וא"כ כיון דלא נעשית ידה כידו מעולם כשמקדשה הוי טלי מעג"ק אלא דצ"ע בזה מדברי הרא"ש בההוא דקדיש בציפתא דאסא קידושין י"ב כו' ואפשר לחלק בין ממון לחפץ דבממון סגי במחילה כו' ומ"מ אע"ג שאנו מדמין לא נעביד עובדא להתיר על היתר זה לחוד אלא מיהא חזי לאצטרופי כו' עכ"ד ע"ש עוד בסי' ק"א מזה וע"ל סקי"ב): ומ"ש עוד הבה"ט מנהגינו עכשיו כו' ע' בס' המקנה בק"א לקמן סעיף ה' שכ' דמשמע מלישנא דשמואל (בש"ס דף ה' ע"ב) דאצ"ל מקודשת לי בכסף זה ומה שנוהגים לומר בטבעת זו הוא לרווחא דמלתא ואפי' בשטר קדושין משמע בסוגיא דף ט' דא"צ שיכתוב בו הרי את מקודשת בשטר זה ע"ש. (גם בת' ח"ס ס"ס ק"ז כ' דאצ"ל בחפץ זה ודעת מהר"ר נתן בהגמ"ר שלהי גיטין דצ"ל בחפץ זה דעת יחיד הוא כו' ע"ש ושם בס"ס פ"ה הביא בת' רמ"א כ' בנותן לה כלי ואומר בטבעת זו מקודשת ובת' שב יעקב כתב עליו דהיינו אם שניהם רוצים בקידושין אבל היכא שאומרים שכונתם היה להיתול ואמר טבעת על חפץ הוה מעשה מוכיח על דברים שבלב דהכל היתול ושחוק ע"ש ועמש"ל סימן ל"א סק"ז):

שהיא תבין. ע' בת' נו"ב סימן נ"ט שכ' דנראה לו מ"ש הש"ע ובלבד שהיא תבין כו' היינו שאם אומרת לא הבנתי נאמנת לחלוטין ואין כאן קידושין כלל וכדברי הח"מ שכתב שכן משמעות כל הפוסקים ודלא כב"ש סק"ה שכתב דהוי ס"ק דשמא משקרת דז"א דלמה לא נאמין לה כיון שאין כאן חזקת איסורא דרבא יש לה חזקת היתר המסייע לה בודאי נאמנת כו' ואולי כיון דלישנא ברירא הוא ריעא טענתה לומר שלא הבינה ע"ש ועמ"ש לקמן סי' מ"ב סק"ג:

על עסקי קידושין. כ' המל"מ פ"ג מה"א דין ז' וז"ל לא שנא היו מדברים על עסקי קדושין לעצמו ל"ש על עסקי קדושין לחבירו כגון דשוויא שליח ונתן לה קדושין ולא פירש דיו כ"כ מהרי"ט בתשו' ח"מ סי' י"ב יע"ש:

אם הבינה דבריו. ע' בס' אבני מלואים סק"ו שכ' משמע דאפי' אין העדים יודעים אם הבינה כל שהיא אומרת שהבינה הוי קדושי ודאי וקשה דהא הוי כמקדש בלא עדים ואפשר כיון דעיקר הקדושין מצד המקדש כמ"ש הר"ן בנדרים דף נ' כו' ולכן לא בעי' תרי סהדי אלא לגוף הקדושין ששמעו מן המקדש אבל רצון האשה לא בעי עדים וסגי בהודאתה ואכתי צ"ע נזה עכ"ד ע"ש: וע' בס' טיב קדושין סק"י שעמד ג"כ ע"ז דהא הוה כמקדש בלא עדים וכתב וז"ל ואפשר דכאן איירי שאמרה באותו מעמד כששאלוה העדים שקיבלה לשם קדושין דאיגלאי מלתא שידעה בשעת נתינה אבל אחר זמן אפשר דבאמת כיון שיכולה לומר שלא הבינה הוה כמקדש בלא עדים אלא מיהו כיון שיש לספק מיד בשעת קדושין שמא הבינה אפשר דהוה ס"ק כו' מיהו באמרה אחר זמן שלא הבינה י"ל כיון דלא אתחזק מהימנינן לה לברר הספק כו' עכ"ל וע' בדבריו סי' נ"ח ס "ק מ"ד ג"כ מזה):

ה"א מיועדת כו'. עיין בס' המקנה בק"א ס"ו שכ' ונראה דבהני לישנא דמספק' להו להש"ס אפי' אם אמר שתי לשונות ביחד (ר"ל לשון הברור ולשון ספק) דאמר ה"א אשתי ועזרתי איכא למימר דהוי ספק קדושין לא מבעיא כשקידש בפרוטה אחת הוי כמו בתך וקרקעות בפרוטה ה"נ דאיכא לספוקי במלאכה הוי כמו לקדושין ומלאכה אלא אפי' כשמקדש בשתי פרוטות י"ל דדמי לקני את וחמור דלא מהני נתינת כסף למלאכה ותו דהיא לא נתכוונה למלאכה וגם לא נתרצה לקדושין אלא בכל הכסף עכ"ד:

ה"א נשואתי י"א שאינו כלום. עיין בס' המקנה בק"א שכ' דנראה דהיכא דהקדושין ונשואין באין כא' כגון שכנסה לביתו וקידשה כדאי' לקמן סי' ל"ג בהגה וכן לדעת המל"מ שכתבו לעיל (יובא לקמן סי' ס"א סק"א) דאם כנסה לחופה ואח"כ קידשה נעשה נשואה בשעת קדושין וכה"ג שייך שפיר לשון נשואתי יותר מארוסתי ושייך בזה שטרי נשואין (ר"ל דזה כוונת הש"ס קידושין דף ט' ע"ב שטרי נשואין אם כתב בשטר הרי את נשואתי עמש"ל סימן ל"ג עכ"ד):

א"ח למלות אלו. עיין בס' אבני מלואים סק"ח לענין שטר אם כתב בשטר קדושין הני לשונות ע"ש:

או מיוחדת. עבה"ט ועיין במל"מ פ"ג מה"א דין ז':

ואפי' נתן לה בשתיקה. עח"מ סק"ט דאף מהר"ם לא אמר אלא דהוי ס"ק וע"ש שחול' על דין זה. ועיין בס' המקנה בק"א שכ' לפרש דברי מהר"ם שהיה המעשה כמ"ש לקמן סי' כ"ט ס"ח הוא אומר ע"מ שאשלם לך מנה. והיא אומרת ע"מ שתשלים לי ק"ק והלך זה לביתו וזו לביתה ואח"כ תבעו זא"ז אם האשה תבעה יעשו כדברי האיש ואם האיש כו' ובזה יש להסתפק אם בכה"ג שנתרצית להתקד' אלא שנחלקו על הפסיקה כו' ובזה נסתלקו קושיות הט"ז מקדושין דף נ' וגם קושיית הח"מ מנתן הוא ואמרה היא עש"ה:

צריך ליטול הכסף. עב"ש בשם ט"ז שהקשה מלקמן סימן ל' בלא שמו הקידושין דצריך לחזור ולקדשה וא"צ לחזור וליטול הכסף ועיין בש' אבני מלואים סק"ט שכ' דלק"מ דשאני הכא דנתן לה בסתם אמרינן סתמא לשם מתנה ואע"ג דבלבו הי' לקדושין ה"ל דברים שבלב וא"כ דידה הוי הכסף מש"ה צריך לחזור וליטול אבל לקמן דבפירו' יהבי' לשם קדושין וא"כ לא קנאתו (וכן תירץ בביאור הגר"א ז"ל ס"ק כ"א ע"ש ועיין במל"מ פ"ג מה"א דין ח' ובס' שעה"מ פ"א מהל' גירושין דין ט') והביא שכ"כ בתשובה מהרי"ט חאה"ע סימן מ"ג בתוס' ביאור ופלפל בדבריו וסיים ולדינא נראה דאפי' נימא דכל בסתמ' לאו לשם מתנה וכמ"ש בקצה"ח סי' שס"ג בשם הר"ן והרשב"א מ"מ פקדון נמי לא הוי אלא הלואה וכיון דניתן להוצאה אינה מקודשת עד שיחזור ויטול. ועיין בתשו' ח"ס סי' פ"ב שהאריך ג"כ בביאור דברי רשב"א אלו וכתב בסוף דנראה דגם הרשב"א ס"ל נתינה סתם יכול לחזור ולתובעו ולומר לפקדון נתתיו כמו שמוכח מל' הר"ן שלהי כתובת בשם רשב"א אך ס"ל כמהרי"ל סימן ע"ח דטלי קדושיך מע"ג קרקע אינה מקודשת דאקשי' הוי' ליציאה והא דיכול לקדש בפקדון שבידיה משום דהשומר ידו כיד המפקי' כו' (עמש"ל סק"ג) אבל הכא בנתן לה ולא א"ל דאיהי לא נעשית שומר שלו כי לא קיבל השמירה ולא אדעתא דהכי קיבלה דמצית למימר אנא למתנ' אכונית ונהי דצריכה להחזיר אבל אינה חייבת באחריות וממילא לא נעשית ידה כידו מעולם ושוב כשמקדש' ה"ל טלי מעג"ק מש"ה צריך לחזור וליטלו כמבואר כן בהדיא בגיטין ע"ח ודברי רשב"א ברורים בעזה"י עכ"ד ע"ש עוד בסימן ק"א שכתב ג"כ דבר זה בתוס' ביאור ומסיים שם על נדון דידיה דאם יתברר דמה שאמר ה"א מקודשת לי היה זמן רב אחר נתינה בואו ונסמוך על רשב"א דבנתן ולא אמר בעינן יחזור ויטול ועל מהרי"ל דה"ל טלי קדושין מעג"ק וכיון דליכא בנ"ד אלא מקדש בעד א' תשתרי בלא גט ואמנם אם לא הי' זמן יפה בין הנתינה לאמירה לא ניתן דברינו לשיעורין של תוכ"ד שהוא קצר מאד כו' ע"ש) . וע"ש עוד שתמה עמ"ש מהרי"ט שם דאפי' אם בתוך כ"ד אמר לה לקידושין ושתקה ליכא למיחש דדוקא גבי פקדון כו' דזה אינו דכיון שחוזר תכ"ד ואומר לשם קדושין תו לא הוי מתנה ואפי' הלואה נמי לא הוי וא"כ הוה לה למישדינהו כו' והביא שגם בס' המקנה בק"א כתב דאם נתן לה סתם ומיד תכ"ד אמר לה ה"א מקודשת לא אמרי' בזה תכ"ד כד"ד דלא מצינו בשום מקום במוכר או נותן לחבירו וקנה במשיכה או בקנין שיכול לחזור בו תכ"ד כו' (ובס' המקנה שם מסיים בה לכך צריך ליזהר המשדר קדושין שיגמיר אמירתו קודם שנתן הטבעת בידה ע"ש) ותמה עליו דאשתמיטתי' דברי הש"ע בח"מ סימן קצ"ה ס"ז ע"ש גם בתשוב' רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן צ"ז תמה עליו בזה ע"ש עוד ועמש"ל סימן ל"ח סק"ה: ועיין בס' טוב קדושין מ"ש בענין זה:

ולא אמר לי עיין בס' המקנה בק"א לענין קדושי שטר מ"ש:

אבל יש מחמירין. עבה"ט מ"ש אבל הריב"ש ורוב פוסקים כו'. וכ"פ כל אחרונים כו' הנה מ"ש וכ"פ כל אחרונים לאו דוקא הוא כי הב"ח פסק לחומרא למעשה וגם הב"ש אף שעיקר דעתו להקל מ"מ משמעות דבריו דלמעשה אין להקל אם לא היכא שיש עוד ריעותא או היכא דאינו אלא ספק קדושין כו' ע"ש. ועיין בתשוב' מהר"ם אלשקר ס"ס צ"ט שכ' וז"ל מיהו במלתא דלא אמר לי ודאי דשלא במקום עיגון למעשה הייתי חושש לדברי הרשב"א כו' אבל במקו' עיגון לא הייתי חושש וסומך על רוב הראשונים והאחרונים עכ"ל. ומ"ש ואם הי' שידוכין ביניהם פסק מהריב"ל כו' עיין בס' אבני מלואים סק"י שפלפל בזה וסיים מיהו לענין דינא נמי במשודכת כל שלא אמר לי כיון שאינו מוכיח מדבורו שהוא המקדש אינו דבור שלם לקידושין כלל עד שיאמר לי או שיאמר הריני נותן דה"ל כאומר בפירו' שהוא המקדש והוי כאומר לי מחמת אומדנא דלא שביק אינש מצוה דרמי עלי' ומדברי הרשד"ם סי' ג' משמע נמי דס"ל באומר הריני נותן ש"ד אלא דמטעם אחר אתי עלה משום יתור לשון כיון דחזינן שהוא הנותן ע"כ רוצה לומר שהוא מקדש לעצמו ע"ש: (ועיין בתשובת חתם סופר סי' פ' בעובדא באחד שקידש נערה לפני ג' עדים וכשאמר הרי את מקודשת אמר לו א' מהעדי' לו זאג ניכט והוא השיב דיר להכעיס זאגע איך לי כה הגידו ב' עדים ועד הג' הגיד שלא השיב להכעיס רק איך זאג יוא לי והנער והעדים אומרים שלא כיוונו לקדושין רק לשחוק והיתול גם אמר שהטבעת לא היה שלו רק איזה ימים מקודם חטפו מנערה אחרת וגם היא אמרה כן שחטפה מידה ע"מ להחזיר. והאריך שם דאין ממש בקדושין אלו כי לפי עדות ב' עדים היה הפסק בין הרי את מקודש' לבין אמרו לי שיעור שבעה תיבות ולפי עדות הג' שלא השיב רק ג' תיבות איך זאג יוא לי עכ"פ הוה בצירוף ששה תיבות בין מקודש' לתיבו' לי וזה פשוט ומבואר בכל הפוסקים דככל ענינים שנפסק ענין מחבירו יותר מתכ"ד אינו מצטרף זע"ז כו' ושיעור כ"ד הוא לכל האמור שיעור ד' תיבות ע' תי"ט רפ"ב דברכות ונימא נמי כחד שיטה דרפ"ד דנזיר דיש עוד זמן הפסק תיבה א' להתחיל דבורו ע' בש"מ שם ויהי' א"כ שיעור ההפסק כדי חמשה תיבות והכא הא הוה הפסק ששה או שבעה תיבות והו"ל לאחר כ"ד ואין תיבת לי מצטרף להרי את מקודשת כלל. ובאומר ה"א מקודשת ואינו אומר לי מבואר בש"ע דמעיקר הדין אין כאן בית מיחוש אלא דרמ"א כתב דיש מחמירין ולענ"ד אין כאן מחלוקת וכל הפוסקים הראשונים שוין דאין אשה מתקדשת בה"א מקודשת בלא לי כו' ואף תשו' רמב"ן ורשב"א דחיישי להחמיר היינו דוקא במי שאמר הריני נותן לך לקדושין כו' (עב"ש ס"ק ט"ז) וכן מבואר בתשו' הרב"י סי' ד' כולי ואף הב"ש דבעי לצרף עוד קולא אחר' הנה בנ"ד יש לצרף מה שהמקדש אומר שהטבעת לא היה שלו אלא חטפו מנערה אחת וגם היא אמרה כן שחטפ' מידה ע"מ להחזיר והגם דלכאורה עומד נגד זה חזקה מה שביד אדם הוא שלו ועוד אין אדם משים עצמו גזלן וחטפן ועוד אולי משום חומרא דא"א נימא סתם גזל יאוש בעלים עב"ש ר"ס כ"ח אך זה אינו כיון שהיה החטיפה לפי דבריהם בחה"מ בזמן שמחה אין כאן חטא כמ"ש תוס' בסוכה מ"ה ד"ה מיד ואמנם פשוט דלגזול ע"מ שלא להחזיר החפץ כיון שאינו דבר מאכל אסור אפי' בימי שמחה כו' וכיון דחטיפה עמ"ל ליכא איסורא וע"מ לגזול איכא איסורא א"כ הוא נאמן שחטף שלא ע"מ לגזול וליכא חשש יאוש כלל דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ומצד חזקה מה שביד אדם הוא שלו ג"כ אין חשש כי בארתי בקונ' חזקות שלי שלא מצאתי מה"ת אלא ב' מיני חזקות א' חזקת מנהג כאשה שבנה מורכב על כתפה ונהגה בו מנהג אם לבן ונסקלין זע"ז כו' והב' דידענו בדבר א' שהיה כך אמרי' לעולם נשאר כך בחזקתו עד שיודע שנשתנה וילפי' פ"ק דחולין מויצא הכהן ומזה הענין הוא חזקת מרא קמא כו' אך חזקת מה שביד אדם הוא שלו אינו חזקה כלל רק ספיקו עצום כ"כ עד שאין אדם יכול להוציא ממנו אלא בראיה ברורה כו' וא"כ בנ"ד כיון שהטבעת הזה אינו בידו ואין ידוע לנו למי הוא ומכ"ש אם ידוע שהיה פ"א של הנערה פ' א"כ איכא נמי חזקת מרא קמא למה לא יהיה הבע"ד נאמן לומר של פלוני הוא כו' והאריך בזה ומסיים ולדעתי בזה די לאפוקי ידי דעת הב"ש לצרף עוד קולא להנ"ל והיה נ"ל בתחלת הרעיון דנערה זו שריא לעלמא בלא גט אך היות כי משמים עכבוני בכתיבת תשובת תשובה זו יותר מעשר שבועות כו' עד שאמרתי הלא דבר הוא דלא מסתייעא מלתא ע"כ קבלתי עלי בקבלה גמורה שלא לסמוך בענין זה עלי כלל כו' עכ"ד ע"ש. וע"ש עוד בסי' צ"ט ויובא קצת לקמן סי' מ"ב סק"ה: וע"ש בסי' ק"ז שמצא טבעת ממתכת אדום והראה אותו לצורף אם הוא זהב והלך הצורף לבתולה אחת ונתן הטבעת באצבעה לפני המוצא ועוד אחד. והעיד בב"ד זה המוצא שהצורף אמר לה הרי את מקודשת ואמר השני אליו אונז וועלין זייז עדות אין וויא עס איז גיווארין אין גרודער השליכה הטבעת ושאלו אותו הב"ד מדוע הניח לקדש בטבעת והשיב כי ידעתי שאינו של זהב ואינו שוה רק מעט לכן לא קפדתי על זה וזה השני העיד שאמר לה איך שענק דיר דס פינגריל ואמר הרי את מקודשת ואמרתי להמוציא אונס וועלין זיין עדות והוא והיא אומרים כי רק לשחוק והתל נתכוונו ונשאל אם יש בזה חשש קדושין והשיב דמטעם קדש בגזל אין כאן שום קולא כי מיד שראה המוצא שהצורף נותנו לנערה הבין ממילא שאינו זהב ואינו שוה אלא מעט שאין דרך חברים להקפיד כו' ועוד כיון שהשני אמר אליו אנחנו נהיה עדים על הקדושין א"כ הסכים המוצא על הקדושין וסייע לו וה"ל כמו סייע בגודא דמס' ב"ב מ"א ע"א כו' אך מצד שהוא לא אמר לי אלא ה"א מקודשת האריך לבאר דאין כאן חשש קדושין ואף הרשב"א שחושש להחמיר הנה בתשו' הרשב"א סי' תשע"ד מסיים ומיהו יש לחוש להחמיר בקדושי' בכענין זה כו' וכוונתו ובמ"ש בכענין זה היינו בכעין השאלה שם שאומר הריני נותן לך לקדושין כו' וגם כענין זה שאנו יודעים שצריך אשה ורוצה בזו והיא רוצה בו וא"כ שייך לא שביק אינש כו' גם בכענין זה שהיה כוונתם לקדושין גמורים משא"כ היכא שאמרו לשחוק נתכוונו כו' והאריך בזה ומסיים דבנ"ד אע"פ שאמר איך שענק דיר אני נותן לך במתנה כפי שאמר עד הב' וגם עד הא' הגם שלא הזכיר זה אין כאן סתירה אלא שלא שת לבו להגיד רק מה שהיה אחר שנתן הטבעת לידה ומדשמע מעד הב' שאמר מקודם איך שענק דיר ולא הכחישו ש"מ דאודי לי' בזה שאמר כן איך שענק דיר וזה מורה שמשלו הוא נותן מ"מ אין לחוש לקדושין מכמה טעמים. חדא דלית אנו יודעים שצריך אשה כלל ולא שייך ולא שביק אינש כמו שהתנה הרשב"א בכענין זה דוקא ועוד שאומרים לשחוק נתכוונתי ל"ש לומר דברים שבלב אינם דברים כיון שלא היה דבור שלם כו' ועוד כיון שאמר מתחלה איך שענק דיר נהי אי היה אומר לי היינו אומרים שחזר תוכ"ד ממתנה ויהיב לה לקדושין מ"מ הכא לא נשוויה הדרן אלא נימא הרי את כבר מקודשת וזה לך במתנה כיון שלא אמר טבעת זו כו' וממילא ה"ל ידים שאינה מוכיחות גרועים מחד דגם הרשב"א שהוא היש חולקים מודה בזה ואיתתא דא שריא לעלמא עכ"ד ע"ש:

בתורת קדושין. עכה"ט ועיין במל"מ פ"ג מה"א דין א' באורך:

הוי כאומר לי כתב הב"ש הטעם כיון שנזכר דהוא הנותן לה בתורת קדושין נראה מלשונו דהוא המקדש והיא המתקדשת אפי' אם הוא שליח לאחר והיא שליח לאחרת כו' וע' בס' המקנה בק"א שכתב לכאורה משמע דאף שהוא שליח לקדש אותה האשה לחבירו וכן אם הוא שליח לקבלה לקבל ממנו אך ז"א דבכה"ג לא אמרי' לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה כדאי' בש"ע סי' ל"ז סט"ו וצריך לפרש דהיינו שהמשלח עשה אותו שליח לקדש לו אשה סתם וכן אשה אחרת עשתה אותה שליח לקבלה לאיש סתם ויותר יש לפרש דמיירי שידענו שהמשלח יעשה אותו שליח לקדש אשה אחרת ואותה אשה עשתה שליח קבלה לזו המתקדשת כו' ולפ"ז צ"ל דס"ל דיכולה אשה לעשות שליח קבלה מיד שליח בעלה וכ"כ הב"ש בסי' קמ"א סק"ד בשם הריב"ש ע"ש. וכ' עוד דמל' הש"ע משמע דוקא כשאמר בתורת קדושין אבל אם אומר אני נותן לך שתהיה מקודשת ולא אמר לי לא הוי אלא ס"ק וכן מבואר מתשובת הריב"ש שם ע"ש:

כאומר לי. כתב בח"מ מפשט לשון זה משמע דהוי קדושין גמורים אבל המעיין בריב"ש סי' רס"ו יראה דלא הוי אלא ס"ק עכ"ל וכ"כ ב"ש וע' בספר אבני מלואים ס"ק ט"ו שכ' דבת' הרשד"ם סי' ג' מבואר שגם דעת הריב"ש הוא דהוי קדושין גמורים ומ"ש בסוף דבריו וצריכה גט מספק אינו אלא למי שירצה לחלוק אבל לדידיה הוי דבור שלם ע"ש:

המוכיח להבא. עבה"ט בשם ח"מ וע' בס' אבני מלואים ס"ק ט"ז שכ' עליו ואינו מבין הדמיון דבככר זה הקדש חייל קדושה על גוף הככר אבל חפצים שמקדש בהן האשה אין בחפיצים שום קדושה כו' ע"ש גם בס' המקנה בק"א כ' דיש לחלק בין ל' את מקודשת דקאי על גוף האשה דבזה שייך סברתו ובין לשון קדושין דלא קאי על גוף האשה אלא על הכסף המבי' אותה לידי קדושין ובאמת כשאמר את מקודשת לי אפי' לא אמר הרי הוי ספק קדושין וצ"ע ע"ש:

אינו כלום. אפילו היה מדבר. עיין בס' המקנה בק"א שכ' דאע"ג דבהני לישנא דמספקא להש"ס אפילו אם אמר ב' לשונות ביחד לא מהני (כמש"ל ס"ק ז' בשמו) מ"מ הכא בדין זה אם אמר הרי את אשתי ואני אישך אע"ג דס"ל להרא"ש דלא מהני במדבר תחלה על עסקי קדושין אבל אם אמר בשעת קדושין הרי את אשתי ואני אישך י"ל דמהני ומ"מ נראה דהוי רק ס"ק דאיכא למימר דטעמא דהרא"ש דכ' דלא מהני במדבר לאו משום דהוי חזרה כשאומר אני אישך אלא דהתורה הקפידה שתהיה היא קנויה לו ולא הוא לה משא"כ כשמשוה אותם ביחד אין זה ל' קדושין וא"כ ה"ה בשעת קדושין ?דמי ומטעם זה נראה מ"ש בהגה בסמוך בהרי את חמי אינו קדושין והטעם הביא הח"מ אשה אמרה תורה כו' ולפמ"ש י"ל עוד דבהרי את חמי אינו ניכר שבתו קנויה לו יותר ממה שהוא קנוי לבתו והתורה אמרה כי יקח שיהיה ניכר שהיא קנויה לו וצ"ע עכ"ד:

עמה תחילה. עבה"ט מ"ש מיהו רי"ו מחמיר כו' ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ע"א סוף אות ז' שכתב שגם דעת הרי"ו דמחמיר בהריני אישך במדבר עמה היינו בעסוקין באותו ענין דוקא דהוי כמו נתן בשתיקה עי"ש:

הוי ספק קדושין. עבה"ט ועיין בס' המקנה בק"א שכ' דנ"מ בין אם הוא ספיקא דאוריי' או גזירה דרבנן אם בא אחר וקידשה גם הוא בענין זה שנתן הוא ואמרה היא דאי אמרינן דחיישינן מדרבנן דגזרינן אטו נתן הוא ואמר הוא אם כן צריכה גט נמי משני דאיכא למיגזר בשני משום נותן היא ואמר הוא דאז הוי בשני קידושי דאוריית' אבל אי נימא דספיק' דאוריית' הוא אי בעינן אמירה דידיה אי לא א"כ א"צ גט משני ממה נפשך עכ"ד:

ואם ענה הבעל הן. עב"ש ועיין בס' המקנה בק"א מ"ש בזה. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ע"א באריכות. ושם בסי' ע"ב אות ד' כ' וז"ל מה שנסתפק באמרה היא תן לי מנה ותקדש אתה לי ונתן הוא. איני רואה שיועיל הך לישנא כלום ע' ברמב"ם פ"ב ממכירה ה"ח בלישנ' דלהבא דאינו מועיל כו' ועכ"פ לדברי כולם בעינן דלישתמע שתתקדש בנתינה זו משא"כ הך לישנא ותקדש אתה לי הוא לישנ' דלהבא שהוא עשה כן אחר זה לקדש אותה היינו שיאמר לה ה"א מקודשת עכ"ל. ע"ש עוד באות ה' בענין קידושי ביאה באמרה היא ולא הוא ע"ש:

הילך דינר זה. כתב בס' טיב קידושין וז"ל לעיל נקט כסף סתם וכאן דאיירי באדם חשוב נקט הילך דינר אפשר לומר דדוק' בדבר חשוב מקודשת דהנאת קבלת דבר חשוב הוה ש"פ אבל אם נתנה לו פרוטה הנאת קבלת פרוטה אפשר שאינו ש"פ וכה"ג כתבוה תוספת פרק הזהב מ"ז כו' וא"ל דכ"ש שיותר הנאה יש לה שהוא אדם חשוב ומקבל ממנה דבר מועט דא"כ נימא אפילו פחות מש"פ נמי וזה לא מצינו שיהא חמור נתנה הוא באדם חשוב מנתן הוא בכל אדם מיהו בגמ' דף ז' אית' הילך מנה כו' אלא שם לאו דוקא הוא כו' וצ"ע עכ"ד):

משקל חצי שעורה. עיין בס' המקנה בק"א שכ' ונראה פשוט דלא משכחת דין זה מ"ש הרמב"ם וש"ע בשיעור הכסף דאם קידש בפחות מזה לא הוי קדושין אלא כשמקדש בכסף פחות משיעור משקל חצי שעורה דאינו מקודשת דאפילו אם הוא ש"פ כיוצ' בזה במקום אחר לא מהני דאינו פרוטה דמשה אבל אם היא של נחושת או שאר ש"כ לעולם הוי ס"ק דשמא במדי שוה פרוטה דמשה דהיינו שמא דבר זה שקידש בו הוא שוה חצי שעורה של כסף במדי עכ"ד וזה שלא כדברי הח"מ ס"ק כ"ג שכ' היינו לענין קידושי ודאי כו' ועמש"ל סי' ל"א סק"ו:

סי' כ"ז ס"א או שוה פרוטה. נ"ב בחי' רשב"א שבועות פ"ד מסתפק אם מקדש בכלים י"ל דא"צ שיהי ש"פ כמו לענין שבועה בחוה"מ סי' פ"ח:

שם או שוה פרוטה. נ"ב קדשה בס"ת ע' ירושלמי נדרים פ"ה ה"ה ובקרבן עדה שם:

שם ה"א מקודשת לי בזה. נ"ב אם לא אמר בזה. ע' תשובת מבי"ט ח"א סי' רצ"א דמהני ומחלק שם דאם אמר תהא לי מקודשת לא מהני אא"כ אמר בזה. ועי תשו' קול אלי' חאה"ע סי' ה':

שם הגה לקדש בטבעת. נ"ב ואם אמר ה"א מקודשת לי בטבעת זו. והי' כוס ע' לקמן סי' ל"ח בב"ש ס"ק מ"ז. וע' בתשו' שי למורה סי' נ"ז:

ב"ש אות ב' וקשה הא כתב הרשב"א. נ"ב במחכ"ת ז"א דהרשב"א כ"כ היכי דהנתינה יהיה קדושין בזה כיון דלהמקבל לא הוי נתינה לא הוי קידושין. אבל אם מקדש בפרוטה ע"מ שאתן לך בזה אם נתינה בע"כ שמי' נתינה מקרי קיום תנאי ובזה דן המהרי"ט די"ל דאם ירצה ליתן לה שוה כסף והיא אינה רוצי' לא מקרי קיום תנאי וברור. וע' תשובת ב' דינים קדושין סי' ג':

שם אות ג' הר"ז ס' קדושין. נ"ב ע' לקמן רסי' ל' בב"ש דכוונת שוקא איננו כי אם במקום אסיפת התגרים למשא ומתן ובעת אסיפתן שם שאז נראה כאלו קנין אשה שוה לשארי שם. וע' תשובת הראנ"ח ח"א סימן פ"ה. ולענין קדושין בלילה ע' שער המלך ריש הל' גרושין:

ס"ד ולא אמר לי אינה מקודשת. נ"ב אף שהיא משודכת לו מכבר. תשו' תשב"ץ ח"ד טור ב' סי' ד'. ותשובת מבי"ט סימן קכ"ז:

שם על עסקי קדושין הר"ז מקודשת. נ"ב ואם דיבר עמה בעסק קדושין. אבל לא למי או שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי ואח"כ אמר ה"א צלעתי. נלע"ד דהוי קדושין דמכח דבריו תחלה מעסק קדושין מבינה דצלעתי לשון קדושין וממילא ידעה דמקדשה לעצמו מלשון צלעתי דמדבר בעדו:

ב"ש אות י"ט רי"ו מחמיר. נ"ב הובא בב"י סימן קל"ו:

ס"ח הוי ס' קדושין. נ"ב ואם היה המקדש י"ג שנים ובדקו ולא הביא ב"ש אף דבדאורייתא חיישי' לשמא נשרו מ"מ י"ל דהוי ס"ס כיון דהקדושין בעצמם המה ג"כ רק ספק ע' תשו' מהריב"ל ח"א כ"ג סי' י"ג ובתשובת רש"ך ח"ב סימן קכ"ח:

ובלבד שהיא תבין כ' בי שזה לא קאי על לשון הרי את מקודשת לי דזה כ"ע יודעין דלשון קידושין הוא ואם אמרה דלא ידע' דזה לשון קידושין לא מהימנ' אלא אשאר לשונות קאי עכ"ל ושאר לשונות דנקט ב"י ע"כ היינו מ"ש הטור אחר הרי את מקודשת דהיינו מאורסת את לי לאנתי וזה ודאי תמוה דודאי הנך לישני מפורשים על קידושין טפי מלשון מקודשת בפרט הוי לי לאנתו ותו כ' ב"י אחר זה בסמוך דיש פלוגתא בין הר"ן והמ"מ ובין הרא"ש לר"ן ומ"מ שכתבו ובאידך לישני דפשיטא לן לעיל דמהני כגון לקוחתי קנויה לי והנהו אחרינא דוקא במדבר עמה על עסקי גיטה וקדושי' דידעה מאי קאמר א"נ דאמרה לשם קידושין קבלתינהו הא לאו הכי לא שאין מתקדשת אלא לדעת' עכ"ל משמע דבמידי דפשיטא לן דמהני צריך שתבין היא והרא"ש כתב והני לישנ' דבריו' דהוו לשון קידושין לאו כל כמינה לומר לא הוה ידענ' דהם לשון קידושין עכ"ל משמע דבלשון דפשיטא דמהני אפילו אומרת שאינה מכרת מקודשת וע"כ חילק הב"י בין האיש להאשה דבאיש מהני ובאשה ל"מ וצריך שתאמר שהיא מכרת ואשתומ' על המראה בדברי הרא"ש לבלשון הפשוט לן מהני לפי דעתו של הב"י אפי' אומר שאין מכיר היאך אפשר לומר כן דהא אפי' דעת האשה בעינן לקידושין וכ"ש דעתו של איש ותו דכיון דאמר הרא"ש דלאו כל כמיניה כו' משמע דאי הוה ידעינן בודאי שהוא אינו מכיר אלו לשונות לקידושין לא הוי מקודשת וא"כ לא נאמינהו שלא ידע ונחזיקוהו לקידושין ודאי דממילא אם קבלה קידושין מאחר אין צריך גט ושמ' אמת קאמר דלא ידע דהא צריך התנ' להשמיענו אלו דהם לשון קידושין אטו כ"ע דינ' גמירי ויודע מה שהתנה יודע ומלמדינו אלא נראה דבר ברור דיש חילוק בין הפשוטים דהיינו מה שהוא פשוט אפילו בעיני הנשים כגון מקודשת מאורסת הוי לי לאנתי אמרינן בודאי הבינו הוא והיא אבל בלשון קנויה לי לקוח' לי הרי את ברשותי וכיוצא בזה דתנ' צריך להשמיענו דמהני בזה ודאי צריך שתבין אי ידבר תחילה מעסקי גט וקידושין ובאלו דוקא מיירי הר"ן והמ"מ כמו שזכר בהדי' לשונות אלו בדברי הר"ן וגם הרא"ש ס"ל כן ולא אמר והני לישני דבריר' לן לענין שברור לנו ולא לה או לו דזה ודאי ל"מ אלא כוונתו בלשונות שברור לן שהוא והיא מכירים אותם שהם לשון קידושין הן מצד שזה מורגל בפי כל או מצד אחר בזה לא מהימני לומר שלא ידע ולעשות מזה ספק. או ירצה אח' מהם להפקיע הקידושין וזה מוכח דבעינן שברור לנו שהם יודעים דאל"כ לכתוב הרא"ש רבות' דאפי' אינו מכיר דמהני אלא פשיטא דזה ל"מ. וא"כ נתבאר גם דברי הטור דמ"ש וצריך שתבין זה קאי על מה דסמוך ל' שכתב וכן בכל לשון שמשמעותו כו' דע"ז קאמר שצריך שתבין שזה לשון קידושין ולא סגי במה שהוא באמת לשון קידושין באותו מקום לקצת בני אדם דלשם ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושי' אפילו בודאי אינה מבינה מקודשת דה"ל לתת לב על דבריו שמכוין לשם קידושין כי דיבר עמה מזה מתחל' אלא ודאי דגמרה נפש' לשם זה אע"פ שאינה מבינה הלשון והוא באמת לשון קידושין ואין חילוק בין איש לאשה. ותו נלע"ד דאפילו בלשון ברור לכל שהיה מוכרת ואומרת שאינה מכרת לא שוויה אנפש' חתיכה דאסור' לענין שאם תקבל קידושין מאחר להצריכ' גט משניהן כיון שהי' אומרת שלא הבינ' הקידושין אלא כל שהיא חוזרת ואומרת שהבינ' באמת ונותנת אמתל' למה אמר' תחל' שלא הבינ' נאמנת משא"כ במידי שאינ' פשוט לה אלא לן הוא פשוט ודאי הוא ספק גמור כל שלא דיבר עמה תחלה מקדושיה וצריכ' גט משניהם ואם ידוע לנו בודאי שזו האשה לא הבינה באמת אפי' לשון מקודשת לי ודאי אין כאן קידושין כלל וכל זה אין שייך באם מקדש תחת החופ' כמנהגים שהרי יודעת שנכנס' לשם קידושין כ"ז פשוט לע"ד:

אלא כל שמדברים עם אחרים לפני' סגי כצ"ל וכן הוא במרדכי ריש קידושין אבל אמירת אחרים לחוד ל"מ ואפי' אמירתה ל"מ בלא אמירתו ועמ"ש סי' כ"ט סעיף ב' ונ"ל עוד דצ"ל גם במרדכי שמדבר ולא שמדברים דהא אשה אפילו שתקח סגי כדאיתא בהג"ה מרדכי סוף גיטין דף תרי"ח ובד"מ שלא הביאו אלא שהוא מדבר עם אחרים בפניה:

אם הבינה דבריו לא בא ללמד לאפוקי אם בודאי לא הבינה דזה ודאי אפי' באומר הרי את מקודשת לי לא מהימנ' אלא דקמ"ל דבאומר מקודשת מחזקינן לה במבינה בסתמ' ולא כל כמינה לומר שלא הבינ' אבל בלשונות אלו הנזכרים בסעיף זה צריך שיהיה ידו שהיא מבינה או שדברו תחלה כו' וע"כ נראה שדבר זה לא קאי על מה שנזכר הרי את אשתי דזה ודאי הוי כמו את מקודשת ואפי' עדיף ממנו וכן בר"ן שמשם הוא דין זה כתוב בו כגון לקוחתי או קנוי' לי ושאר לישנא כו' הרי דלא נקיט את אשתי הנזכר בתחלה ונקט מאי דבתרי' אלא להורות דלא קאי אלא אשאר לשונות שאינם פשוטים כ"כ אלא לנו הוא פשוט כנ"ל:

אבל האיש אינו נאמן תמוה מאד מה חילוק יש בין איש לאשה וזכרו מדברי ב"י בפירושו להרא"ש וכבר (ביאור) (צ"ל בארנו) בסמוך שאין חילוק ביניהם באמת ע"ש:

הרי את נשואתי כו' הטעם ברשב"א שאלו אומר הרי את נשואתי לא שמענו שתה' מקודשת דלא תקר' נשוא' עד שתבעל או שתכנס לחופה עכ"ל וא"ל מ"ש ממ"ש אח"כ בשביל אהבה וחיבה כו' דהיינו בשביל שיהיה אהבה וחיבה אח"כ ה"נ נימצא שתהיה אח"כ נשיאתו דהתם אין סותר הל' את הכוונ' דגם הל' מורה ע"ז שאחר קבלת הקידושין מתחיל האהבה ביניהם משא"כ כאן סותר הל' את הכונה שאומר שבקבלת הקידושין תהיה נשוא' וזה אינו אלא הנשואין הוא מעשה אחר לגמרי וע"כ אין כאן קידושין כלל אלא דק"ל מ"ש ממיוחדת לי דהוא לשון קידושין ופירש"י משום דכתיב וה"ו לבשר אחד וזה לא שייך אלא לאחר נישואין ואפ"ה מהני כיון דעתו לבא לידי כך ולא אמרי' שהלשון שלו סותר הכונה שלי דהלשון משמע ספק קידושין אלא היא נעשית מיוחדת ה"נ בנשואתי וצ"ע ונראה דאין זה ודאי לשון שאין קידושין אלא ספק וכן זכר מו"ח ז"ל שיש לפרש דברי רשב"א בלשון קידושי ספק:

נתן לה בשתיק' כו' קידושין נ"ל פשוט דחסרון יש כאן וצ"ל ספק קידושין כיון דבעיקר הקידושין אין בהם עדות דהא לא יוכלו להעיד כאן על המחשבה ואנן בעי' בקידושין שני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים אלא ודאי דספק קידושין קאמר וכן משמע בהדיא במרדכי ס"פ האיש מקדש דאמר שם קידושין מיהו הוה וצריכא גט משמע לחומרא דוקא אבל אם קבלה קידושין מאחר ודאי צריכה גט ג"כ ממנו אלא דמ"מ יש לי מקום עיון בדברי המרדכי אלו דכתב שם בשם תשובת מהר"מ וב"י מביאו וז"ל או אפילו לא דיבר עמה כלל כ"א בשעה שנתן לה היה בלבו לשם קידושין ואם היא קבלתה לשם קידושין קידושין מיהו הוה וצריכה גט ואע"ג דאמרי' פ' האיש מקדש ובכולן אעפ"י שאמרה בלבה היה להתקדש לו אינה מקודשת דדברים שבלב אינן דברים שאני התם כיון דאתני לאו כל כמינה לעקר תנאו אבל כאן לא גרע מגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאזלי' בתר מחשבתו ואינו אסור רק החטים ואע"ג דגבי ההוא גברי דזבין לנכסי' אדעתיה למיסק לא"י לא אמרי' הכי שאני התם דאזלי' בתר דעתיה דלוקח ועוד נ"ל כיון שאמר אני נותן לך בשביל אהבה וחיבה כו' עכ"ל ותמיה רבת' לי במ"ש שאני התם דאתני כו' דהא בפ' האיש מקדש שם (קידושין דף נ') איתא מנא לי' לרבא דדברים שבלב אינן דברים אמר אביי מהכא אעפ"י שאמרה בלבי ה"ל להתקדש כו' ופרכי' ודלמא שאני התם דכיון דאתני לאו כל כמינה למעקר תנאה נמצ' דמ"ש רבא דדברים שבלב אינן דברים היינו אפילו במקום דלא עקר תנאו וא"כ ילפי' מרב' דבכ"מ דברים שבלב אינן דברים ולו ק' טוב' דמבואר שם אח"כ דיליף לה מאומר לשלוחו הבא לו מחולין אעפ"י שאמר ב"ה לא היה בלבי אלא ע"ז מעל כו' והיינו משום דדברים שבלב אינן דברים ושם לא הוה תנאי דאעפ"י שאמר לו הבא לי מן החולין לא נתמעט בזה שלא יביא ממקום אחר כדאמרי' בהמפקי' דף מ"ב אמר ליה מהאי תירמי ומהאי לא תירמי וא"כ ראינו שדברי רבא שאמר דברים שבלב אינן דברים היינו אפילו במקום שאינו עוקר תנאי ולא שייך בתר אומדן דעתו דלוקח כדרחי בתשובת מהר"ם הא גם תמוה מאד מ"ש בתשובה הנ"ל דהכ' לא גרע מחשב בפת חטין והוציא פת סתם דודאי גרע כאן דהתם עכ"פ יש דיבור שגורם לו האיסור דהיינו שהוציא פת סתם אלא שיש במשמע כל פת אלא שמחמת מחשבה שלו אנו מפורשים הדיבור שעל חטין דוקא קאמר נמצא שלא אזלי' בתר מחשבה אלא לענין פירש על הדיבור של איסור משא"כ בקידושין שאין כאן דיבור כלל אלא נתינת הטבעת ואין בזה שום קידושין זולת המחשבה דלשם קידושין אלא מתנה בעלמא חשבי' ליה ועיקר הקידושין מחמת המחשבה זה ודאי אינו מועיל ותו תמוה לי מהא דפ"ק דקידושין דף ה' בברייתא דכיצ' בכס כו' דלתירוץ קמא דמתרץ דנתן הוא ואמרה היא לא הוי קידושין כלל בפשיט' וק' למה לא הוה עכ"פ ספק קידושין דמי גרע אמירתה משתיקת' ונתכוונ' דלקידושין מהני להר"מ הנ"ל ולמה לא מהני גם באמירתה ולתירוץ הב' דבנתן הוא ואמרה היא הוה ספק קידושין והיינו דוקא שעכ"פ אמרה היא דלשון קידושין אבל בלא אמרה כלל לא הוה קידושין מחמת המחשבה וא"כ ק' על מהר"מ דמהני שתיקה לדידה מצד המחשבה ותו ק' ממ"ש בפ"ק דף ו' אלימא כשאין מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין מנא ידעה ולא משני כגון שהיא מודה שקבלה לשם קידושין וכן מבואר במ"מ פ"ג דאישות וז"ל ואם לא היו עסוקין כלל בזה ונתן לה כסף סתם אינה מקודשת ע"פ שהוא אומר לקדשה נתכונתי עכ"ל וזה מיירי אפילו אם גם היא נתכוונה לכך דאל"כ פשיט' דאינה מקודשת וידעתי כי איני כדאי להכריע אפילו על תלמידי מהר"מ ק"ו עליו מ"מ אני אומר שמהר"מ לא סמך כלל שם על הוראה אלא על מ"ש אח"כ ועו' נראה כיון שאמר באהבה בחבה שיש בזה לשון קידושין ורמ"א שהעתיק רישא דמילתא דמהר"מ לא יצא ידי חובת הביאור אלא דכיון דיצא מפי מהר"מ בזה להחמיר מי ירום ראש להקל:

צריך לחזור וליטול כו' הכי איתא לענין גט בפ"ק דגיטין דף ה' המביא גט ולא אמר בפני נכתב כו' אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננה לה בפני שנים ויאמר כו' אלא דק"ל דבשלמא גבי גט צריך שיאמר בשעת נתינה דוקא ולא מהני אם היה הגט כבר בידה דרך פקדון ע"כ אין תקנה אלא בחוזר ונוטל אבל גבי קידושין דמהני אם היה כסף כבר בפקדון בידה כמ"ש סי' כ"ח סעיף ו' באומר התקדשי לי בפקדון שבידך והיא אומרת כן א"כ ה"נ נימא כיון דקידושין הראשונים אינו כלום ה"ל הכסף עכ"פ בתורת פקדון בידה וצריכה להחזיר לו ואמאי לא מהני אם או' לה אח"כ תתקדש לי בכסף שנתתי לך קודם לזה והוא בידך והיא אומרת כן וצ"ע ועמ"ש סי' ל"א סעיף כ':

בתורת קידושין כו' הטעם בב"י בשם הריב"ש שכיון שנזכר שהוא הנותן לה בתורת קידושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדש' דלא שביק אינש מצוה דנפשיה ורמי עליה דחבריה ואפילו אם ידענו שהוא נעשה שליח לאחר אפ"ה אמרי' דלא שביק אינש מידי דרמי' עליו ואח"כ כתב ב"י בשם הר"י בר רב בשם הרב דוראן באו' קח טבעל זו קידושין לבתך שאינו כלום שאינו מוכיח בדברים אלו שהאשה הוא מקדש עכ"ל ולכאורה משמע דכאן יש פלוגת' דלריב"ש גם בכאן מקודשת דודאי עביד מצוה רמיא עליה אלא דיש לחלק ביניהם דדוק' בההיא דריב"ש שאמר הריני נותן לך משמע שהוא הנותן והמקדש משא"כ בההי' בתריית' של אמר אלא קח לך ולא אמר ממני וא"כ כאן אם היה או' הרי היא לך בתורת קידושין לא הוה כאו' לי ובהגהה מרדכי סוף גיטין כתב מעשה בבחור א' היה מדבר עם אשה א' להלוות מעות על קתא א' ע"ש ואח"כ אמר לה תרצי להתקדש בו אם אתניהו לך התחילה (לשחק) וחזר ואמר לה הרי הוא לך לשם קידושין ממש בזה הל' אמר לה ולא אמר את מקודשת לי בזה הקת' והנה הי' נתן מודה להתירה כיון דלא אמר לי ופליאה היא מי גרע מאלו שתק ולא אמר לשם קידושין דמהני כיון שמדבר תחלה על עסקי קידושין כו' וה"נ הרי היה מדבר עמה ששאל לה כדלעיל עכ"ל ואח"כ כתב ועוד נ"ל שאפילו לא אמר בתחילה דבריו תרצי להתקדש בו נכון להחמיר כו' עכ"ל והיינו מטעם דיש פוסקים דידים שאין מוכיחות הויין ידים והיינו כיש מחמירין רמ"א לעיל בסמוך דאפילו לא אמר לי וכאן נמי אפילו אם לא אמר הריני נותנה לך אלא הרי לך בתורת קידושין יש להחמיר בקידושין אלו:

ואתקדש לך בגמ' איתא נמי הכי שאמרה היא כן ולכאורה קשה למה לי באמת האי מילת' דהא לא תליא האמירה בה אלא באמירתו דוק' וזה באמת טעם היש מחמירין שמביא רמ"א ע"ז ונר' דסתם נתינה היא לטובת המקבל ואפילו באדם חשוב ולא טובת הנותן אלא דיש קצת בני אדם שיש טובה להנותן במה שמקבלו ממנו אדם חשוב מ"ה באשה לא הוי קידושין מסתמא באדם חשוב דלאו כל אשה מתבקשת להינש' לת"ח אלא כל שאנו רואים בבירור שהיא רודפת אח"ז דהיינו שאומרת בשעת נתינת המעות שהיא יש לה הנאה מזה אז מהני אמירתו אח"כ בזה וכ"כ הרמב"ם בפ"ה כמו שמביא ב"י ובתשו' הרשב"א סי' תרי"ג מביא ג"כ דבעינן שתאמר ואתקדש אני לך מטעם שזכר אלא שכ' שם דלהרמב"ם לא צריך שאמירתה תחילה ובודאי נוסחא אחרת ה"ל ברמב"ם אלא שהטור ס"ל דאין תלוי באמירתה תחילה כלום אלא אפילו נתנה סתם ואמר הוא יש חילוק בזה אם הוא חשוב מקודשת והא דנקט בגמ' דף ז' דבעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו היינו מדאמר תחילה שם אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב כו' ושם יש הכרח שתאמר תחלה ואקדש אני לך דבזה מקניה נפשה כדאית' שם ע"כ בעי רבא אח"כ גם בזה אם אמרה ואקדש אני לך אם יש גם בזה איזה הקנאה ופשטו שם דיש חילוק בין אדם חשוב וא"כ ל"צ כלל לאמירתה תחלה ואקדש אני לך כנ"ל סברת הטור אלא דהוא כתב שהרמב"ם חולק עם הרי"ף והרא"ש וס"ל לרמב"ם דאין חילוק בין אדם חשוב או לא וכבר תפס עליו ב"י וכתב שגם הרמב"ם ס"ל חילוק זה אלא שלא הוצרך להזכירו כיון שזכרו במקום אחר וכדין תפס עליו ויש רוצים לישב דברי הטור דמבי' מחלוקת של הרמב"ם לענין דס"ל דלא מהני אדם חשוב אלא אם אומרת תחלה ואקדש אני לך דוק' והטור לא ס"ל כן וכמו שזכרנו וא"א לו' כן דהא הטור סיים לו' וסברא ראשונה הוא סברת הרי"ף וכ"כ א"א ז"ל עכ"ל ובאמת לא נזכר ברי"ף רק כמו בגמ' דהיינו בבריית' דנתנה היא ואמר הוא דהוה ספק ולא זכר שם דמהני באדם חשוב ולקמן גבי מלת אדרבא כתב באמרה היא תחלה ואקדש אני לך דאז מהני אדם חשוב וא"כ היינו כמו הרמב"ם אלא דבאשר"י כתב גם לעיל בנתנה היא ואמר הוא וז"ל אם לא באדם חשוב כדאמר לקמן עכ"ל וובודאי יש לפרש דבריו במ"ש כדאמר לקמן היינו באם אמרה תחלה ואקדש אני לך ואין לנו לעשות מחלוקת בחנם בין הרמב"ם להרא"ש: