שולחן ערוך, אבן העזר כ״ו: שלא לקדש בביאה ואיסור ביאה על הפנויה אפי' אם יחדה ובו ד סעיפים: – עם 11 מפרשים

שלא לקדש בביאה ואיסור ביאה על הפנויה אפי' אם יחדה ובו ד סעיפים:
אין האשה נחשבת אשת איש אלא על ידי קדושין שנתקדשה כראוי אבל אם בא עליה דרך זנות שלא לשם קדושין אינו כלום ואפילו בא עליה לשם אישות בינו לבינה אינה נחשבת כאשתו ואפילו אם ייחדה לו אלא אדרבא כופין אותו להוציאה מביתו: הגה דבודאי בושה היא מלטבול ובא עליה בנדתה (טור) אבל אם מייחד אליו אשה וטובלת אליו י"א שמותר והוא פלגש האמורה בתורה (הראב"ד וקצת מפרשים) וי"א שאסור ולוקין על זה משום לא תהיה קדשה (הרמב"ם והרא"ש והטור) כותי שנשא כותית וכן מומר שנשא מומרת בנימוסיהן ונתגיירו אח"כ אין כאן חשש קידושין כלל ומותרת לצאת ממנו בלא גט אע"פ ששהה עמה כמה שנים אינו אלא כזנות בעלמא (ריב"ש סי' ו' ובת"ה סי' ר"ט) (וע"ל סי' קמ"ט סעיף ו'):

אם הכניס אשה לחופה אינה מתקדשת בכך וי"א שהוא ספק:

משנתקדשה נחשבת כאשת איש לחייב הבא עליה וצריכה גט להתירה לשוק:

האשה מתקדשת בשלשה דרכים בכסף או בשטר או בביאה מן התורה אבל חכמים אסרו לקדש בביאה משום פריצות ואם עבר וקידש בביאה מכין אותו מכת מרדות והיא מקודשת ואפילו קדשה בכסף או בשטר אם לא שידך תחלה או שקידש בשוק מכין אותו מכת מרדות והיא מקודשת: הגה וי"א שאין מכין אם קידש בכסף או בשטר אפי' בשוק ובלא שידוכין (טור בשם הרא"ש) ולא ראיתי מימי שהכו מי שקדש בלא שדוכין:

ולוקין ע"ז. עיין ברמב"ם פ"א מה"א. ופ"ב מהלכות נערה בתולה. ובתשובת הרדב"ז ח"א סי' כ"ה ובחידושי מהרי"ט ריש קידושין ובב"ח ובב"ש ובכנה"ג:

וכן מומר. כתב הח"מ דוק' מומר לרצונו אבל אנוס שנשא אנוסה ומשמרים בצינעה דת יהודית אין להקל כיון דנתייחדו לפני הרבה אנוסים לשם נשואין:

מן התורה. הרמב"ם ריש ה"א כתב כסף הוא מדרבנן. וכתב ה"ה וכ"מ מדאוריי' הוא אלא כל דבר שאינו מפורש בתורה נק' ד"ס אבל דינו כדין תורה ועפ"ד מה"א:

או שקידש. אשה שנתקדשה בלילה ספק אם הם קידושין הרא"ם ח"ב סי' ל"ה. וכ' כנה"ג ופה היה מנהג קבוע לקדש בלילה ובטלתי המנהג ע"ש:

מכין. ז"ד הרא"ש. עב"י שכתב ואינו מוכרח בדבריו דהא אפשר דסמכו וליה לא ס"ל כו'. ואישתמיט' ליה דברי הרא"ש בפרק ר"ג דכתב שם בהדי' והאידנ' נהוג עלמ' כנהרדעי וכו' דבשל סופרים הלך אחר המיקל ע"ש וכ"כ הב"י בשמו סי' קל"ד ע"ש עיין פרישה מה שהקשה וע' בה"י:

לשון הטור מדברי הרמב"ם בפ"א מהלכות אישות

אבל אינו לוקה מן התורה אם אינה מזומנת ומופקרת לכל כדעת הראב"ד שם ושאר מפרשים

ל' הטור

דאלו היה בפני עדים כיון דלשם אישות בא עליה ה"ל מקדש בביאה

שם מדברי תשובת אביו הרא"ש וכ' שם אך שיהיו בפני עדים כשרים וכ"כ הרד"ך בית כ"ד דין נשא גיור' ונתגיר' עמו בלא קידוש' ולא נתיחדה עמו בעדים שאינו כלום בב"י סוף סימן כ"ז

קדושין דף ה' מ"א ודלא כרב הונא דהקשא רבא על דבריו שם ע"ב וכמ"ש הרא"ש בשם התו' שם והסכמת כל הפוסקים חוץ מר"ח

טור בשם ר"ח

שם וכ"כ הרמב"ם שם ופשוט הוא

משנה וגמרא ריש מסכת קידושין

כרב דמנגיד אמאן דמקדש בביאה וכו' שם די"ב ע"ב

כרב שם וכלישנא קמא הרמב"ם שם פ"ג

ג"ז כר' כדאמרי נהרדעי משמיה דרב שם

ואפי' בא עליה ע' ב"ש מסיים לפ"ז אם הי' גלוי שנושא אותה לשם אישות הוי קדו' בביאה וכו' לפ"ר סותר עצמו במה שהקשה שם על הרמ"א כי בודאי מה שדיברו תו' ור"ן לא איירי אלא בנשואה כד"ת עי"ח וק' שזאת היא כוודאי נבעלה אבל בנושא פנויה לביתו בל"ק מקודם בעדים מהכי תיתי לומר דהוו קידושין בביאה וכדכ' בעצמו ואם לא נשאה כדין נשואין מה"ת לומר דבועל לשם קדו' וא"כ אף כי באמת בעל אותה לשם קדו' הוי מקדש בלא עדים ואין בהם ממש וצ"ע כונתו כי לע"ד היינו פילגש:

הג"ה י"א שמותר וי"א שאסור לפ"ר יש ראי' שעכ"פ אסור מדרבנן דאל"כ מה מקום יש להגזירה דהנושא מעוברת ומינקת חבירו שיוציא בגט דוקא אם מותרת לו אח"כ כמקדם בזה שרצונו ליחדה אליו להיות אשתו לעולם הא פשיטא דלא גרע ממיוחדת וניחא לשיטת הר"י מאורליינש בתו' יבמות ל"ו ע"ב דס"ל פעולת הגט אינו אלא להוסיף על האיסור דרבנן של מעוברת איסור פנוי' ולהכי בקידש לא מצריך גט דבלא"ה אסורה מדרבנן משום כלה בלא ברכה אבל למה שכתבו תו' וא"נ כו' דתרוייהו דרבנן משמע דע"י הגט יש פעולה שאסורה ד"ת. וזה אינו אף להרמ' אלא במופקרת וע"כ טעמייהו בהגט לא לגדר אלא קנס דלא ליהנו מעשיו שהקדים לנושא' או לקדשה באיסור מיראה שלא יקדמנו אחר א"כ אין ראיה ועיין סי' י"ג הבאתי הרשב"א בשם הראב"ד דעיקר הגט לקנס. ואפשר דאזיל לשיטתי' דהכא דלפ"ז אין בהגט גדר. וי"ל נמי דהיתר זה של פילגש אינה אלא במיחדה בביתו דוקא משא"כ במעוברת שאף עם הגט ודאי דמפרישים אותה מביתו. שוב אין ענינה לפילגש אף כי כוונתם להשאר איש ואשה. ואסורה לכ"ע משום איסור פנויה והוי גדר לכ"ע כדי שלא יבא עליה באקראי ובהצנע וע' סי' א':

ואפילו בא עליה לשם אישות. עיין סי' קמ"ט כל שנשאה וגלוי לכל הוי כאלו היה עדים בעת הביאה לפ"ז אם הי' גלוי שנוש' אותה לשם אישות הוי קידושין בביאה אלא איירי שלא היה בגלוי:

וי"א שאסור ולוקין על זה משום לא תהיה קדשה. אף על גב הבא על העכו"ם אין לוקין מן התורה כמ"ש בסי' ט"ז וכן הבא על השפחה אין מדמין עריות זה לזה כי הכל בגזירה כמ"ש המגיד פ"א ה"א מיהו מ"ש לוקין בפלגש אין מוכרח כמה שאכתוב ובחדושי מהר"ר יוסף מטראני ריש קדושין כתב דרמב"ם איירי כשהיא מזומנת לזנות אז הוי קדשה וכ"כ בכ"מ ספ"ב ה' נערה בתולה גם הרמב"ן בתשובה כתב כשהיא פלגש ליכא איסור לדעת הרמב"ם אפילו להדיוט היינו לפי גירסתו שלא גרס ברמב"ם בה' מלכים להדיוט אסור, ואפילו לגירסתינו שם דכתב הרמב"ם להדיוט אסור מ"מ אין ראייה שלוקין על פלגש ומהרא"ש והטור נראה דליכא איסור כלל ומ"ש בד"מ דהם ס"ל דאסור והיינו מ"ש טור בשם תשו' הרא"ש דאסורה אבל אין ראיה משם כי שם אסור משום דבושה לטבול ובא עליה בנדה אבל משום איסור פלגש י"ל דמותר ויש ראיה מדברי הרא"ש כתובות דליכא איסור בפלגש שהרי כתב שם דיכול לקיים פו"ר בפלגש, גם מה שהבין ב"ח מתשו' הרא"ש שכתב בני משפחתו יכולים למחות לזה דמייחד לעצמו פלגש דפגם להם שתהיה פלגשו דבושה הוא מחמת האיסור וליתא כי הבושה הוא שתהיה פלגשו ואינה ראוי לו וע"כ צ"ל דאי משום איסור פלגש קשה ת"ל בלא הקפדת בני משפחה מוטל על הב"ד למחות לו ויותר נראה גם לדעת הטור אין איסור בפלגש אלא מ"ש כופין אותו להוציאה מביתו היינו כשיש לחוש דהיא בושה לטבול, ונשמע מכל הני דיעות דאין לוקין על פלגש אפילו האיסור אין מבואר להדיא, וא"ל איך ס"ד לומר דליכא איסור בפלגש הא קי"ל כלה בלא ברכה אסורה כנדה ופלגש היא בלא ברכה וקידושין וגם קשה איך מותרת למלך כבר תירץ בתשו' הרמב"ן סי' רפ"ד דוקא כשרוצה לישא אשה שתהיה קנויה לו לכל דבר ותהיה אסורה לכל אדם אז אמרה התור' שיקדש אותה ויכנוס אותה לחופה ויברך ז' ברכות אבל פלגש אין צריך ברכה וקידושין:

וכן מומר. כתב בח"מ דוקא מומר לרצונו אבל אנוס שנשא אנוסה ומשמרים בצנעה דת יהודית אין להקל כיון דנתיחדו לפני הרבה אונסים לשם נישואין:

מן התורה. כתב הרמב"ם רה"א כסף הוא מד"ס וכתב המגיד ובכסף משנה מדאורייתא הוא אלא כל דבר שאינו מפורש בתורה נקרא ד"ס אבל דינו כדין התורה ועיין סי' מ"ב ועיין פ"ד ה"א:

טור בשם הרא"ש. כ"פ הרא"ש בפ' ר"ג והב"י הביא דבריו בסי' קל"ד ובסי' זה אשתמטא ליה לכן כתב דאינו מוכרח דהרא"ש ס"ל כן:

אין האשה נחשבת כו' אבל כו'. ר"ל לאפוקי מדעת הגאונים כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה' גירושין הורו מקצת הגאונים שכל אשה שתבעל בפני עדים שצריכה ממנו גט חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילות זנות ר"ל כמ"ש בפי"ג דיבמות ובפ"ד דכתובות ובפ"ח דגיטין ושאר מקומות חלק עליהם וכתב שלא אמרו אלא באשה שגירשה כו' וכמש"ל בסי' קמ"ט ס"ה ואמרינן נושא אנוסת אביו ומפותת אביו ובתוספת' ריש קדושין ובביאה כל ביאה שהיא לשם קדושין מקודשת שאינה לשם קדושין אינה מקודשת:

ואפילו בא כו'. קדושין ס"ה ואי דליכא עדים כולי:

ואפי' אם כו'. ר"ל כיון שידוע שבא עליה הוי כעדים כמ"ש תוספת ביבמות נ"ב ב' ובגיטין כ"ו ב' ד"ה לכשאכנסנה כו' ואמרינן ביבמות ק"י וכתובות ע"ג המקדש את הקטנה וגדלה כו' ומ' דאף על גב דבעל בלא עדי יחוד כיון דידוע שמתיחדת עמו ודאי לשם קדושין בעל כמ"ש שם מ"מ כאן דלאו לשם קידושין בעל לאו כלום הוא כנ"ל:

אלא אדרבה כו'. כמש"ו דודאי בושה כולי כמ"ש בב"ר פרק נ"ב ובריש ויקרא רבה משל למלך כו' וכשהוא הולך אצל פלגשו הולך במטמוניות כו':

ובא כו'. דאיסור נדה שוה באשתו או בפנויה או באחרת ופשוט הוא כמ"ש ואל אשה כו' וכמ"ש בספ"ג דיבמות ואם היא נדות וברפ"ג דכתובות ודמכות ועל הנדה אע"פ שיש כו' ובכריתות יש בא ביאה כו':

י"א שמותר והיא כו'. כמ"ש בסנהדרין כ"א א' מאי נשים ומאי כו' וכגירסת ספרים שלנו וכ"ה גירסת הרמב"ם והרמב"ן:

וי"א שאסור. כ"כ הרמב"ם בפ"ד מהלכות מלכים דאינה מותרת אלא למלך אבל להדיוט אסור ותפש עליו הרמב"ן מכלב וגדעון ושאר גדולי ישראל כולם נשאו פלגשים ופלגש בגבעה אם היה אסור לא היה אומר בפרהסיא בפני כל ישראל פלגשי ולא היה הולך אל חמיו בפרהסי' אבל הרמב"ם שם תירץ בדבריו שכתב ההדיוט אסור אלא באמה העבריה בלבד אחר יעוד ובכה"ג איירי כל הנ"ל וגי' רש"י נשים בכתובה וקדושין פלגשים קדושין בלא כתובה וכמ"ש פרשת חיי שרה וראיה ממ"ש שם בירושלמי והביאו תוספת ביבמות כ"א א' ד"ה ומותר כו' וא"ת תורה כו' וכ"ה בירושלמי פ"ה דכתובות הלכה ב' איזהו אשה ואיזו היא פלגש רמ"א אשה יש לה כתובה ופלגש אין לה כתובה רי"א אחד זו ואחד זו יש לה כתובה אשה י"ל כתוב' ותנאי כתוב' פלגש י"ל כתובה ואין לה תנאי כתובה משמע אבל קדושין לד"ה יש לה וכ"מ מדנאסרות לדוד בביאת אבשלום ובב"ר פ' ל"ח זה התיר ג"ע שאמר בא אל פלגשי אביך ואם איתא הא אמרינן נושא אדם כו' ואמרינן בסנהדרין שם אבישג מותרת לשלמה ול"ק אחת מן הפלגשים ואמרינן שם כמה קשה גירושין כו' אלמא צריכות גט וכן קראן הכתוב אלמנות חיות וכן בפלגש בגבעה קרא חותנו לאביה ולכך קנאו כ"כ בפלגש בגבעה והרמב"ן השיג על רש"י דהא כתובה דרבנן ואין תפיסה בזה די"ל כדעת תוספת דפ' כרשב"ג שהיא דאורייתא ואף לת"ק ל"ד כתובה אלא כל תנאי כתובה כגון שארה כולי:

ולוקין כו'. הנה הרמב"ם מנה במל"ת לא תהיה קדשה שלא יבעול פנויה שלא לשם אישות וכמ"ש בספרי לא תהיה קדשה אזהרה למזנה כענין שנאמר לא היתה בזה קדשה שלא כדעת ת"א דבעבד ואמה משתעי קרא ולא יהיה קדש דרשינן בסנהדרין על משכב זכר ע"ש נ"ד ב' ושם בספדי פרשת תצא לא תהיה קדשה בבנות ישראל לא תהא מוזהר עליו באומות שהיה בדין כולי ור"ל שאין בביאת נכרים בזנות לאו כמ"ש בע"ז ל"ו ב' דאוריי' אישות כו' ואתו אינהו כו' וכמ"ש הרמב"ם בפי"ב מהא"ב ובש"ע ר"ס ט"ז ועמ"ש פ"א מהלכות אישות ובת"כ פ' קדושים פ"ד דאל תחלל את בתך להזנותה יכול לא יתננה ללוי כו' ת"ל להזנותה לא אמרתי אלא חלול שהיא לשם זנות ואיזה זה המוסר לחבירו בתו פנוייה שלא לשם אישות וכן המוסרת עצמה שלא לשם אישות וכ"ה בסנהדרין ע"ו א' והראב"ד הקשה עליו א"כ קנס דמפותה אמאי חייב הא אינו לוקה ומשלם והנה אע"פ שמדברי הרמב"ם בסה"מ סי' שנ"ה ובפ"א מהלכות אישות מ' דלוקה על כל פנויה אפילו במקרה הנה מ"מ דעתו דוקא במופקרת לזנות כמ"ש הכ"מ שם והלח"מ בפ"ד מהלכות מלכים וכמ"ש הרמב"ם להדיא בפ"ב מהלכות נ"ב ע"ש היטיב וכמ"ש הרא"בד שכן הוא לשון קדשה כמ"ש איזה הקדשה היא בעינים על הדרך ר"ל באם הדרך מזומנת לכל במקום עינים רואין ודרכן לכסות פניהם וז"ש כי כסתה פניה ועיין רמב"ן בשורש חמישי וכן בזכרים מזומן להיות נשכב מן הזכרים וכ"כ בפ"כ מהא"ב ה' ב' אע"פ שהיא קדשה וכמש"ל סי"ו סעיף ח' אפילו היתה כו' ובהגה בסי' קע"ז ס"ה זהו שחייבה כו' במקרה אבל כולי וכל כו' אבל דעת הרמב"ן שלא תהיה קדשה קאי דוקא על מי שאין לו עליו קדושין וכן אל תחלל כו' גם כן בכה"ג וז"ש שלא לשם אישות ר"ל במי שאין לו אישות וכמ"ש בפ' הבע"י דאין זונה כולי וכן שם דלא כר"א דאמר פנוי כולי וכן אמרינן בתמורה כ"ט ב' דאין אתנן זונה אלא באין קדושין תופסין בה ובסנהדרין נ"א א' יכול כו' הא לזנות כתיב כר"א כו' וק"ל דלא כר"א ולכך הוצרך ראב"י לומר בת"כ שם ובפ"ד דיבמות הרי שבא כו' ר"ל דיש חשש עריות וזו היא הזנות ור"ע דריש בסנהדרין ע"ו במשי' בתו לזקן שמזנה תחת בעלה ות"ק מפרש בהיא עצמה וכנ"ל וכמ"ש בת"א לא תהא כו' בסנהדרין כ"א ב' פריך ייחוד דאורייתא ולא פריך פנויה דאוריי' וההיא דספרי הנ"ל ואין מוזהר באומות פירש הרמב"ן שהספרי מפ' במופקרת ע"כ כנ"ל אלא שהמצוה על הב"ד שלא ינוחו דבר המגונה הזה בנו ואין אנו מוזהרין מלהניח באומות הכבושות תחת ידינו שא"א מוזהרין עליהם אלא על הע"ז ופ' אל תחלל כו' הוא ציווי על האב אע"פ שזכאי בקדושיה ולמכרה מ"מ אין רשאי למסור למי שאין קדושין תופסין בה כנ"ל ועל ב"ד בל"ת דלא תזנה כו'. ומ"מ אף לדעת הרמב"ם באינה מופקרת לכל אינו לוקה וכ"ש במיוחדת לו לבדו וכמ"ש בת"כ שם יכול על מעשה יחידי ת"ל ומלאה הארץ כו' ר"ל דוקא במופקרת לכל ולא על המיוחדת לאיש או שאינו בל"ת אלא באיסור עשה לדעת רמב"ם ורש"י וכמ"ש הר"א מזרחי ע"ש ושלא כדעת הר"ב כאן ועב"ש:

עכו"ם כו'. שהרי אין בהם לא נתן הוא ולא אמר הוא אלא הכומר נתן להם לכ"א טבעת ואפילו איכא עידי יחוד לא אמרינן הן בין עידי יחוד כו' דוקא במקום חשש של קדושין וכנ"ל וכאן ודאי על דעת קדושין הראשונים בעל וא"א אין אדם עושה כו' כנ"ל וכ"ש לדעת הרמב"ן שמתיר בפלגש המיוחדת וה"ה כפלגש אצלו ואף לדעת הרמב"ם הלא כתב אותן שאין מוחזקין בדקדוקי מצות וכ"ש המפקירין עצמן א"א אצלם אין אדם כו' כמ"ש בפ"ד מה' נחלות וכמ"ש בח"מ רע"ט וכאן הרי בא עליה בנדתה ותבעה ונתפייסה כו' לאיסור כרת התיר עצמו כו':

(ליקוט) אם הכניס כו'. עיין תוספת דיבמות נ"ז ב' ד"ה רב כו' וקשיא לר"י כו' ועוד הקשה ר"ת כו' ועוד הקשה הרשב"א ממ"ש כ"ח א' וממאי דלמא כו' אלמא פשיט ליה דחופה לא קני וע"ש ברשב"א בארוכה שפירש בין בחופה שאחר קדושין ובין בחופה גרידא פליגי ע"ש נכון וכן פירש בנ"י:

וי"א. דשינוייא דאביי לאו כהלכתא נינהו דהא דשני מלתא דכתיב בהדיא הרי מיתת היבם דילפינן שם י"ד א' ג"כ מק"ו תנינן במתני' והא דשני ר"ה נמי ה"ק כו' הוא כר"ט כמ"ש תוספת בד"ה חופה כו' וי"ל כו' וכן סתמא דגמרא שם ג' א' מנינא דרישא כו' ולר"ה כו' ש"מ דליתא לדר"ה ואע"ג דאמרינן שם ח' כה"ג מאי נינהו חליפין ולר"נ ואע"ג דקי"ל כר"נ לאו תלמודא נסיב אלא דחויי קמדחי לסייעתיה. כן ביבמות נ"ח א' ע"כ ל"ק ר"מ התם כו'. רשב"א ורא"ש:

משנתקדשה כו'. מפורש בתורה בנערה המאורסה ובמתניתין וגמ' בכמה מקומות:

וצריכה כו'. מפורש ג"כ בתורה כי יקח כו' ודרשינן בקדושין וע"ש ט' ב' וכתב כו' ובש"ס בכמה מקומות א"צ לפנים:

אם לא כו'. דלא כנהרדעי דרב יוסף ס"ל כן בפ"ק בקדושין ורב יהודא ור"נ בפ' בתרא דקדושין וכן בפ"ה דיבמות ורבינא ורב אשי דאנהו בתראי בשבועות מ"א א' וכמ"ש בח"מ ספ"ז ס"ט ודברי תוספת שכתב דאנהרדעי סמכינן בחתן כו' תמוהין דנהרדעי ל"פ באיסורא דהא כלהו ודאי איסורא ול"פ אלא במלקות בכלהו כו' ליקוט:

וי"א כו'. כנהרדעי שם ושם תוספת שם דבשל סופרים הלך אחר המיקל כמ"ש בפ"ק דע"ז וס"ל להרב וכן הטור כמ"ש בבאר שבע דנהרדעי ל"פ אלא בענין קדושין לכן לא הגיה בסי' קל"ד ס"ו ובסי' קמ"א סס"ז ובח"מ ס"ס ס"ה וסי' פ"ז ס"ט אבל מה שלא הגיה בסי' קס"ו ס"ב צ"ל שסמך על מ"ש כאן. ליקוט. אבל תוספת ורא"ש וש"פ לא ס"ל כן דתוספת כתבו שם ושם וע"ז סמכו חתנים כו' ועיין רא"ש בקדושין שם:

דרך זנות שלא לשם קדושין אינו כלום. בטור כתב שלוקה משום לא תהיה קדשה והוא מדברי הרמב"ם תחל' הלכות אישות אבל הראב"ד השיג עליו וכ' א"כ למה המפת' משלם קנס והלא לוקה אלא ודאי אין קדשה אלא המופקר' לכל אדם אבל המיחדת עצמה לאיש אין בה מלקות והמ"מ כ' שאפשר לומ' שבעילת פנויה היא בעשה וכו' עכ"ל ואף לדברי הראב"ד אסור' ביא' פנויה מיהא מדרבנן דהא אפילו יחוד פנויה גזרו בב"ד של דוד ואפילו ההסתכלות בה אסור מדברי קבל' הרי הכתוב אומר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה ועיין בריב"ש סי' תכ"ה ובת"ה סי' ר"ט כ' ומן התורה אין אסור לזנות עם פנויה:

וי"א שאסור ולוקין על זה משום לא תהי' קדשה. מדברי הרא"ש והטור לא משמע שיהיה אסור בפלגש רק פגם משפחה והעדר כבוד ואלו היה בה לאו דלא תהיה קדשה היה מוטל על ב"ד לכוף על זה ומה לי איסור נדה שהיא בכרת מה לי איסור קדשה הא והא דאוריי' גם מדברי הרמב"ם אינו משמע שיהיה מלקות בפלגש המיוחד' לאיש א' דהא כתב כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין לוקה משמע במיוחד' לו לשם אישות אף בלא קדושין אין בה לאו לכל הפחות ובהלכות מלכים לא כתב רק אבל ההדיוט אסור בפלגש ולא כתב שלוק' עלי':

וכן מומר שנשא מומרת. המעיין בגוף התשובות ובפרט בדברי ת"ה דתלינן טעם הואיל ויצא מן הכלל בכל עבירות שבתורה דשם מיירי במומר לרצונו דודאי עושה בעילתו ב"ז ובהפקיר' ניחא ליה אך אנוסי הזמן אם נודע עליהם שהיו שומרים מצות בצנעה ונשא אנוס אנוסה לשם אישות אף שנשאה בחזקת הכותי' יש להתיישב היטב בפרט לדעת ת"ה אם לא נאמר דודאי לא עשה בעילתו ב"ז דהא נתיחדו בפני הרבה אנוסים לשם נשואין וכל הטעמים שכתב בת"ה לא שייך הכא ובפרט אם היו נזהרים בנידה ובמקוה טהרה שהוא א' מן הטעמים שכתב הריב"ש ע"כ למעשה אין להקל באיסור א"א חלילה ועיין בתשובת הרד"ך בית ך"ד:

סעיף א' אין האשה נחשבת אשת איש וכו' נ"ב הנה גרסינן בפ"ק דקידושין (ד' ד' ע"א) מנינא דסיפא למעוטי מאי למעוטי חליצה וכו' עד ואימא אין ה"נ קשה לי הרי קי"ל כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה וכאן האשה אינה נקנית בביאה שכבר היא קנוי' ועומדת וא"כ אינה בת יבום שתהא קנוי' בביאה ואינה עולה לחליצה מיהו זה אפשר לומר דהכונה על ארוסה דהרי אפשר שתהא קנויה בביאה להיות נישואין עולה והוי ס"ד שיהיה די לה בחליצה או אפשר דאינה עולה ליבום היינו דאסורה ביבום אבל אם אינה אסורה ביבום רק דא"צ קנוי' כיון דעכ"פ מותרת בביאה אך קשה על התוס' שהקשו דאמה עברי' תצא בחליצה ותרצו דשפחה כנענית יוכיח וקשה הרי משפחה כנענית אינה ראיה דהרי היא אינה עולה ליבום דאסורה בביאה ולכך אינה עולה לחליצה משא"כ באמה עבריה שראוי' לביאה וליעדה ולכך עולה לחליצה וצ"ע בזה ודו"ק:

סעיף ד' האשה מתקדשת וכו' בכסף ונו' נ"ב הנה ראיתי בס' שעה"מ שהביא קושיא בשם הגאון מוהרא"ב ז"ל במה דפריך הש"ס דלמא עד דמקדש והדר בעיל והקשה מן הש"ס דסוטה דאיתא שם דארוסה לא שותה וכו' ויליף מקרא דבעי' קדמה בעילת בעל לבועל ולא שקדמה ביאת בועל לבעל וא"כ אם איתא דבעי' מקדש והדר בעיל א"כ לא משכחת לה ארוסה שיהיה קודמת שכיבת בועל לבעל ייע"ש והנה אמת בפשיטות לק"מ די"ל דמשכחת לה ע"י קדושי שטר [מיהו זה טעות דהש"ס פ"ק דקדושין שם מוכח דלפי פרכתו בכל קדושין יהיה כן דניבעיא קידש והדר בעיל ייע"ש] ועוד הי' נראה לי ע"פ דעת כמה פוסקים בהל' מו"מ דאם התנה בהדיא לקנות כמה דלא הוי קנין נמי מהני א"כ י"ל ה"נ הש"ס לא פריך רק על סתם קדושין אבל אם התנה בהדיא שיקנה בכסף קונה בודאי וגם אף להסוברים דלא מהני תנאי לעשות מאינו קנין קנין י"ל כאן מהני מה"ט גופא דגלי קרא גבי סוטה דאם התנה בהדיא דמהני גם י"ל כיון דבשאר קנינים מהני כסף לבדו א"כ הוי כסף עכ"פ קנין לכך מהני אף באשה עכ"פ אם התנה בהדיא מיהו היותר והעיקר נראה לי דבלא"ה א"ש דמשכחת לה דהבעל עשה העראה ולא גמר הביאה ואף להס"ד דבעי' מקדש וה"ב מ"מ י"ל בהעראה הוי די והבועל אח"כ גמר ביאתו וא"כ גמר ביאה הוי קדמה שכיבת בועל לבעל וקמ"ל דבעי' בגמר ביאה שיהיה קדימת בעל לבועל ועוד י"ל יותר דאף דבאמת אף בהעראה נאסרה על בעלה ומשקין אותה על חשד זה היינו כיון דהבעל הוי ראוי לגמור הביאה לכך דומה למה דקי"ל כל הראוי לבילה אין הבילה מעכבת בו כן ה"נ כיון דהוי ראוי לגמור הביאה הוי העראה כגמר ביאה וא"כ תינח בעלמא אבל כאן אם נאמר דבבועל אינה משקה אותה רק בגמר ביאה לא יהי' שייך לומר בהעראה הואיל ובידו לגמור דהרי אם בעי' גמר ביאה הוי קדמה שכיבת בועל לבעל וא"כ כיון דאם נצריך גמר ביאה בבועל לא יהיה שייך השקאה לכך ממילא בהעראה אין משקין אף דבזה קדם בעל לבועל וא"ש בעזה"י וזה דרך אמת לפענ"ד ודוק אך עי' בחיבורי חכמת התורה עה"ת פ' שופטים בפסוק ומי האיש אשר אירש אשה ולא לקחה כתבנו שם קושיא אחרת כעין זה ייע"ש בעזה"י ודוק:

סעיף ד' האשה מתקדשת בשלשה דרכים וכו' אבל חכמים אסרו לקדש בביאה וכו' נ"ב נסתפקתי אם איסור זה הוי דוקא באשה חדשה שלא בעלה מעולם אבל באם כבר היתה אשתו ובעלה וגרשה ומחזיר גרושתו אם בזה מותר לקדשה בביאה או דלמא גם זה אסור ונרא' דיש לפשוט זה ממה דגרסי' במס' גיטין (ד' פ"א ע"א) במשנה דהמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק ובש"ס שם ארבב"ח אמר ר' יוחנן בראוהו שנבעלה וכו' אבל בלא ראו שנבעל' לכ"ע א"צ גט שני תנן בד"א מן הנשואין אבל מן הארוסין לכ"ע א"צ גט שני מפני שלבה גס בה וכו' ואי בראו שנבעלה מה לי מן הנשואין מה לי מן הארוסין וקשה לי מה פריך הרי י"ל דמה דס"ל לב"ה דא"א עבע"ז הוי רק מכח חזקת כשרות דידי' וראי' דהרי ברגיל לזנות לא אמרי' אין אדם עבב"ז כמ"ש לקמן (סימן קמ"ט) בהג"ה ובע"כ הוי מכח חזקת כשרות ובפרט דהרי חזינן דב"ש ס"ל לגמרי דעושה אדם בב"ז ונהי דב"ה חולקין י"ל היינו מכח חזקת כשרות אבל היכי דראינו דעושה איסור בביאה זו גופו י"ל דמודים ב"ה דאדם עושה בב"ז וא"כ מהו פריך הרי י"ל מן הארוסין כיון דבלא"ה אסרו חז"ל לקדש בביאה א"כ סוף סוף חזינן דעבר ע"ד חכמים בזה שוב י"ל דעבר גם על זנות דגם ביאת פנוי' הוי רק דרבנן אבל מן הנשואין דמותר לקדש בביאה א"כ אם קדשה בביאה זו ליכא איסור כלל לכך ס"ל לב"ה דאין אדם עבב"ז וזה יהיה כונת המשנה דמן הארוסין אין לבו גס בה והוי פרוצות ואסור לקדשה בזה לכך ל"ח לקדושין ומהו פריך ובע"כ מוכח דאף במן הנשואין אסור לקדשה בביאה ודוק היטב ועיין מ"ש בסוגיא זו בעזה"י בהשמטות לה"ל נדה סימן קצ"ב עודנו בכ"י ד' יזכני להוציאו לאורה אמן ודוק:

באותו סעיף מכין אותו מכת מרדות וכו' נ"ב עי' בתשובתי ליו"ד סי' כ"ח במה"ת מ"ש שם ראי' להרמב"ם דרק אותו מכין ולא אותה ושם הוכחנו מדברי רש"י ותוס' להיפוך דס"ל דשניהם מכין גם אותה ייע"ש מה שהארכתי בזה ובביאור דברי התוס' יבמות ד' נ"ב ד"ה המקדש בביאה ייע"ש ודוק:

סעי' ד' בהגה (אפי' בשוק) מה שאמרו חז"ל אודות קידושין בשוקא ע' ריש ה' קידושין ובב"י ז"ל פשוט שגם לנהרדעי מכל מקום יש למנוע לכתחילה רק דסבירא להו דלא מנגיד כי אפושי פלוגתא לא מפשינן וכן נמנעים מלקדש בלא שידוכי בהחלט וכן מלקדש בביאה גם דלגבי נגידו קיימא לן דדוקא אב' ריעותא בלא שידוכי ובביאה. ונראה פשוט משא ומתן וקנינים שאדם קונה לעצמו בשוק פשיטא שיש בזה משום פריצותא וקלות הדעת ומה בעבד עברי אסור להעמידו על אבן המקח שמיוחד רק למילי דעלמא כל שכן עת מצוא דאשה שנמשלה לתורה הק' לא בין התגרנים הוא מקום קנינה מה שאין כן במקום שאיננו מיוחד רק למשא ומתן פשיטא דעדיף טפי להרבות הפרסום כמו שאמרו חז"ל ואין על זה שום פתחון פה קפידא כל דהיא לכ"ע וחתן בבית חמותו אולי אין זה רק כשהיא אלמנה ומצד שלפעמים אין אשתו עמו ומכל מקום כתבו הפוסקים ז"ל היתר בזה:

שאסור ולוקין. עבה"ט ועיין בס' המקנה בק"א שהאריך בזה ועיין בתשובת נו"ב תניינ' סי' קל"ב:

אינו אלא כזנות. עיין בספר המקנה בק"א שכ' ונראה פשוט דאם דר עמה אחר זה אמרינן מסתמא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדמשמע ממתני' דכתובות דף פ"ט ונראה דאפילו נתיחד עמה לבד אחר זה צריכה גט כמו המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דס"ל לב"ה הן הן עידי יחוד כו' ויותר מזה כתבו האחרונים דאפי' באנוס ואנוסה כו' (כמ"ש הבה"ט סק"ב) ואין לומר דהכא אם דר עמה בלא כתובה כיון דעכ"פ איסורא איכא לדור בלא כתובה אפשר לא אמרי' ביה אין אדם עובב"ז זה אינו לפמ"ש הר"ן כו' וכן משמע מדברי הריב"ש דדוקא בעבירה גמור' שלא טבלה לנדתה לא אמרי' דאין אדם עבב"ז אבל באיסור דרבנן לדור בלא כתיבה ובלא ברכה שפיר אמרי' דאין אדם עבב"ז כדי שלא יעבור על איסור דאורייתא לדור עם אשה בלא קדושין עכ"ד ולכאורה סברא זו מוכרח מדין זה גופה דאין אדם עבב"ז ובעל לשם קדושין והרי חכמים אסרו לקדש בביאה כדלקמן ס"ד ודוק ועמש"ל סי' קמ"ט סק"ב:

וי"א שהוא ספק עיין בס' שעה"מ פ"י מהל' אישות בקונ' חופת חתנים סעיף א' שהאריך בענין זה וכתב להוכיח שגם דעת רש"י ז"ל כן הוא דהלכה כרב הונא וכדעת ר"ח וגם הטור נראה שדעתו ז"ל לחוש לדברי ר"ח אע"פ שהרא"ש ז"ל אביו לא שמיע' ליה להא דר"ח מ"מ איהו חש ליה ומאחר שכן הוא ודאי שכן ראוי להורות ע"ש ישם בסעי' ב' כתב דאפי' רב הונא לא קאמר אלא דחופה קונה היינו לשויה ארוסה ולא שגומר לשוי' נשואה וכן הוא דעת שו"ת פני יהושע הובא בס' ישועו' יעקב ע"ש) ודלא כמהרש"א ז"ל בשמעתין שכ' דלר"ה כשם שקונה כך גומרה אף בתחלה דז"א ונעלם ממנו דברי התו' בפ' הבע"י וכן מבואר מדברי הטור דלענין להיות כאשתו אין שום ספק בדבר אלא דהספק הוא אם צריכה גט ע"ש. ושם בסעיף ג' כ' דלפי מה שאנו חוששין לסברת ר"ח לאו דוקא בבתולה הדין כן אלא ה"ה באלמנה הגם דלכאורה איכא למימר דבאלמנה ודאי חופה לחוד אינו קונה כיון דר"ה יליף דחופה קונה מק"ו מאחר שגומר אינו דין שקונה וא"כ הרי דעת כמה פוסקים דחופה באלמנה אינה גומרת אלא בביאה (עב"ש סי' ס"ד סק"ו) וכיון שכן אית למימר דיו מה חופה גומרת בבתולה ולא באלמנה אף קונה בבתולה ולא באלמנה מ"מ י"ל דסברת ר"ח שחשש לדר"ה הוא משום דאע"ג דעל הק"ו איכ' למיפרך (וכמ"ש התו' שם בד"ה חופ') מ"מ איכא למילף במה מצינו מכסף ושטר וביאה ולפ"ז גם באלמנה קונה דומי' דכסף ושטר וביא' שקונין אע"פ שאין גומרין וכיון שכן נראה דאפי' באלמנה יש לחוש לקדושין כסברת ר"ח עכ"ד ע"ש. ושם בסעיף ד' התחיל עוד לחקור בענין אם קידשה ע"י חופה בעודה נדה אם יש לחוש לקדושין. אמנם לא מצאתי בדבריו שם מסקנ' לדינא בזה כי כל דבריו שם בזה הסעיף הוא רק לפלפל בדברי הרמב"ם (שהובא בש"ע לקמן סי' ס"א) דס"ל חופת נדה לאו חופה היא ולא חשיב' כנשוא' וליישב הקושיות שהקשו עליו. ואכתי מבעי' לן נהי שאינו גומר אפשר דקונה לענין לחוש לקדושין דלכאורה זה דמי לחופה באלמנה שהעלה הוא עצמו ז"ל בסעיף הקודם דאף שאינו גומר לדעת כמה פוסקים מ"מ יש לחוש לקדושין וכמו שהובא לעיל בשמו ה"ה הכא. ואפשר לומר משום דאיכא הרבה דיעות בין הראשונים בעיקר מהות החופה מה היא וכאשר האריך כרב הנ"ל שם בסעי' ט' ודעת הרמב"ם ז"ל ואיכ' מ"ד שכ' הר"ן בריש כתובות ה"א דחופה היינו יחוד הראוי לביאה וכן הוא דעת המחבר בש"ע לקמן סי' נ"ה ס"א וכן הוא דעת המרדכי ומהרי"ל שכתב הב"ש בסי' ס"ד סק"י וא"כ כשהיתה נדה בודאי לא היה חופה כזו דהא אסור להתיחד עמה (אם לא שעבר ונתיחד עמה וזהו מציאות רחוק ועב"ש בסי' ס"א סק"ב ומ"ש עליו כרב הנ"ל בסעי' ט' שם) אפשר לומר דא"צ לחוש לקדושין כלל כיון דגוף דין זה אי חיישינן לדר"ה רוב הפוסקים חולקים ע"ז ואף אי חיישי' לה אפשר דהעיקר כהפוסקים הנ"ל דאין זה חופה כלל ובפרט שגם דבר זה אינו ברור כ"כ לומר דלרב הונא אף שאינו גומר מ"מ קונה. ולא דמי לחופה באלמנה שחשש הרב בסעיף הקודם להחמיר דשם איירי שהיה חופה גמורה דהיינו יחוד הראוי לביאה וכמבואר מדבריו להדיא במה שתלה דין זה בדברי הפוסקים דס"ל דאלמנה אין לה חופה כלל רק ביאה ולא תלה זה בדברי הפוסקים דס"ל דאלמנה אין לה חופה גרידא רק יחוד הראוי לביאה א"ו דמיירי כשהיה יחוד הראוי לביאה דהיא מקרי חופה לכל הדעות אבל כשלא היה יחוד גמור דאיכא כמה דיעות דאין זה חופה כלל א"צ לחוש כלל וצ"ע:

שהוא ספק. כתב בדגמ"ר וז"ל והיינו בבתולה אבל באלמנה עסי' ס"ד ס"ה עכ"ל ועמ"ש בס"ק הקודם:

משום פריצות. כ' בס' המקנה בקו"א לכאורה קשה לדידן דקי"ל ביאה אירוסין עושה בל"ז אסור כיון שהיא כשאר ארוסות שאסורה לו כל זמן שלא נכנסה לחופה וי"ל דלא היה כח ביד חכמים לאסור קדושי ביאה משום דכתיבה בפירוש בתורה וכמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז (אינו מבין א"כ למה אסרו משים פריצות) ועוד נראה דנ"מ דכשמכניסה בביתו ומקדשה בביאה דהוי חופה וקידושין ביחד קודם וגו' א"כ ליכא בזה משום ארוסה אלא משום פריצות וכן נ"מ ביבמה כו' ע"ש:

מכין אותו עיין בס' ישועות יעקב שנ' דמלשון כל הפוסקים משמע דרק אותו מכין ולא אותה אף שגם היא עבדה איסורא שנתרצית להתקדש בביאה נראה שלמדו דבר זה מש"ס דיבמות כו' (הובא בש"ע לקמן סימן מ"ט ס"א) ע"ש:

או שקידש. עבה"ט מ"ש אשה שנתקדשה בלילה כו' והנה שם בתשו' הרא"ם עיקר הפלפול הוא לענין גט שהאריך לפסול גט הניתן בלילה בדעת הא"ז שהביא שם ומסיים וז"ל הלכך נראה בעיני דנתינת הגט דוקא ביום ולא בלילה ומגמגם אני על הקידושין משום דכתיב ויצאה והיתה ויש צדדין בדבר ולא אכתוב עד שאראה מה שישיבוני רבותי על הגט עכ"ל. וכן ראיתי בסדר הגט של מהר"י מינץ סימן נ"ז וז"ל אשה שקבלה גטה בלילה אינה מגורשת וספק אם הוא קידושין כו' עכ"ל. ולפ"ז לדעת הפוסקים והתשובות מובא לקמן סימן קכ"ג המכשירים גם בגט בלילה פשיטא דבקידושין בלילה אין שום פקפק כלל ולפי"ז תמוהים דברי הבה"ט דכאן העתיק בסתם דברי הרא"ם דהוי ס"ק וגם דברי הכנה"ג שביטל המנהג לקדש בלילה ולקמן סי' קכ"ג סק"ט העתיק דברי הפוסקים וראיותיהם דמותר ליתן גט בלילה וצ"ע: וע' בס' מע"ג בסי' זה שהביא ראיה דהאשה מתקדשת בלילה מש"ס דקידושין דף י"א דאמר התם כי קאמינא דקדשה בלילה ע"ש. וכבר קדמוהו בראיה זו בס' ג"פ בסימן קכ"ג ס"ק כ"א וגם במהר"י מינץ שם בהגה וגם בספר ברכי יוסף בסימן זה בשם הרב מהר"ר יצחק ע"ש וע' בס' שעה"מ פ"א מה' גירושין שגם הוא ז"ל כתב ראיה זו ותמה בזה על ר"י מינץ והרא"ם הנ"ל ושוב כת' לדחות וליישב דבריהם משום דכל עיקר ספיקן הוא דשמא מקשינן הויא ליציאה ואם כן הרי כ' הר"ן בריש פ"ק דקדושין ובר"פ האומר בשם הירושלמי דע"כ לא מקשינן הוי' ליציאה אלא בקדושי שטר וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' סימן אלף רכ"ו ובחדושיו לגיטין דף י"א ובחי' לקדושין דף ב' (הוא עצמו בפ"ג מהל' אישות דין ג' כ' דודאי תלמידא דידן לא ס"ל כהך חילוקא דהירושלמי ע"ש וצ"ע) מעתה י"ל דהא דמספקא להו למהר"י מינץ והרא"ם הנ"ל היינו דוקא בקידושי שטר אבל בקידושי כסף כ"ע מודו דלא מקשינן ויכולין לקדש בלילה והיינו סוגיין בקידושין שם דמיירי בקידושי כסף ע"ש. וע' בתשו' פרח מטה אהרן ח"ב סי' ל"ה ותה"ד סימן רמ"ח ובתשו' הרדב"ז ח"א סימן פ"ד ומהר"ם די בוטין סי' י"ג ועיין בא"ח סימן של"ט ס"ד בהגה במ"ש שם ויש מתירין כו' דעושין החופה והקידושין בליל שבת כו' ע"ש. ועיין עוד בת' נו"ב תנינא סי' קי"ד ודו"ק:

שאין מכין. עבה"ט וע' במל"מ פ"ג מה"א דין כ"ב:

ח"מ אות א' אסור לזנות עם עם פנויה. נ"ב וכן משמע רש"י ברכות דכ"ב ד"ה אשה:

סי' כ"ו ס"ד או בשטר. נ"ב ע' בס' המקנה סי' ק"ג:

שם אם לא שידך תחלה. נ"ב ואם קידש בענין דהקדושים בטילים. אם מ"מ מכין אותו בשביל פריצות' דעביד. ע' תשובת הרשב"א סימן י"ד:

שלא לשם קידושין אינו כלום בטור כתב כאן לוקה משום לא תהיה קדשה והיא זונה האמור' בתורה קשה אמאי קרי לה קדשה בשביל ביאה שבועלה עכשיו ולאו דלא תהיה קדשה קאי אמופקר' כבר דאח"כ יעבור מי שבעל' תו מ"ש דהוא זונה כו' והא קי"ל דלא כר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה כמו שהקשה ב"י ודחק לומר דזונה זו לאו לאסר' על כהן אלא שנקראת זונה בכתוב כדאשכחן בתמר זנתה תמר כלתך ואין זו ראיה דהתם שומרת יבם היתה כמ"ש ב"י עצמו אלא שכתב דקודם מתן תורה הי' ואין זה כלום דהא דנו את תמר בשריפה משום שהיתה בת כהן וא"כ דין תורה דנו בה תו קשה במה שהבי' הטור וכ"כ א"א כו' והתם קאי משום איסור נדה ואנן קיימינן מאיסור זונה ונלע"ד דה"פ דבפ' הע"י דף ס"א איתא זונה כשמה פי' אשת איש דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר זונה מופקר' פירש"י ואפי' פנויה מאחר שהפקיר' עצמה לכל קרויה זונה אבל משום בעי' אחת לא הוה זונה הפנוי' רבי יהודה אומר כו' וחכמים אומרים כו' ר' אלעזר אומר פנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשאה זונה א"ר עמרם אין הלכה כר"א והנה בין ר' עקיבא בין לר"א ע"כ אין חילוק אלא דלר"א אפי' בפעם א' הוי זונה ולר"ע דוק' ב' פעמים דאז נקראת מופקרת נמצא כיון דאמר אין הלכה כר"א משמע דכר"ע הוי הלכה ואע"ג דלעיל סי' ו' כתב הטור דעת הרא"ש דהלכה כחכמים דדוקא בנבעלה לחייבי כריתות מ"מ הרי זכר שם בשם הרמב"ם דאף בחייבי לאוין השוין בכל הוי זונה נמצא דזו שהי' מופקרת דהיינו שנבעלה בזנות ב' פעמים שיש בה ג"כ לאו דלא תהיה קדשה אסורה לכהן אפי' בקדושין וכאן הסכים הטור לזה כי כן הוא משמעות הגמ' מדלא מפקינן מהלכה אלא ר' אלעזר לחוד וע"כ ביאור דברי הטור בדרך זה אין אשה נחשבת א"א פי' שהוא קנה אותה ומותרת לו ולא לאחר אלא ע"י קדושין קנאה דוק' אבל בלא קדושין אפי' בא עליה לא קנא' אע"ג דביבמ' קנה אותה בביא' אפי' דרך זנות באשה שאני וכיון דלא קנא' אם יחזור ויבא עליה ביאות אחרות ילקה משום לא תהיה קדשה פי' מופקרת כרע"ק והיינו אחר שתזנ' עוד פעם אחת תהיה נקראת מופקרת והבא עלי' בלא יחוד לאשה חייב מלקות ואע"פ דלא זכר הטור ביאה שניה מ"מ הוזכר במה שכתב שהי' בכלל מופקר' שהיה קדשה וזהו פשוט שכל קדשה היינו אחר ב' פעמים וע"ז סיים הטור וזו היא זונה האמורה בתורה סתם שאסור' לכהן כמו שזכרנו ואח"כ כ' דאפי' בא לשם אישות אפי' יחדה ממילא ואין כאן שם מופקר' עליה אפ"ה ביאה זו לא קני' ליה כיון שאין שם עדים ומדלא קני' ממילא לא הוה אשתו של זה ויש לו בושת לומר ברבים שהי' אשתו ממילא תשמש עמו בלא טבילה ע"כ יוציאה הב"ד ממנו וכ"כ א"א ז"ל כו' ובזה ניחא הכל וגם בד"מ ראיתי שכ' דדברי הטור כאן כרמב"ם דלעיל שלא פי' דברי הטור כמו שזכרנו וע"כ הקשה עליו בדרישה מה שהקשה ובמה שכתבתי לק"מ:

י"א שמותר והי' פלגש כו' דאיתא בפ' כ"ג אמר רב נשים בכתובה וקידושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין וכתב בדרישה ולא נהירא דליכא מאן דס"ל הכי והמ"מ פ"א דאישות כתב הרמב"ם גורס שם בפ' כ"ג פלגשים בקדושין בלא כתובה ובח"מ כתב דפלגש מותר דוקא למלך וק"ל על גי' זו דהא קי"ל כל הפוחת לבתולה פחות ממאתים ולאלמנה מנה ה"ז בעילתו בעילת זנות וא"כ הוי פלגש עליו באיסור כיון שהיא עמה בקדושין והאיך נהג בה אברהם אבינו ובכל הפוסקים והת' דפ"ק דגיטין ס"ל דפלגשים בלא קידושין וכתיבה וכבר כתב הכי פ"א דאישות דאין דברי הרמב"ם מכוונים שהרמב"ם עצמו כתב בפ"ד דמלכים פלגים בלא כתובה וקדושין וכ"כ בתשובה לרמב"ן דאין חילוק בין מלך להדיוט: