צפנת פענח, בשלח ג׳

א

פן ג' י"ל על המשך הפסוקים ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם וגו', ויסב אלדי' את העם דרך המדבר ים סוף וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים וגו' (יג, יז-יח). דכתבתי במקום אחר בשם הר"ן (הדרוש העשירי) דיש ב' כוחות באדם, א' כח הדמיון, ב' כח השכלי, וכל האיברים והחושים שבאדם נשמעין יותר לכח הדמיון מכח השכלי מחמת ג' סיבות, א' שהוא גשמי. ב' שהוא נגלה. ג' קדימת הזמן, י"ג שנה קודם הדעת כו', יעו"ש.

ב

ומעתה י"ל כח הדמיון נק' פרעה, שהיא נגלה כמו פרוע אהרן (שמות לב, כה). גם העורף שם השכחה וכח הדמיון, היפך הדעת שנקרא משה וכח השכלי. וכאשר באו המכות והצרות נכנע פרעה כח הדמיון, וגברה כח השכלי, ויצאו האיברים והחשים שבאדם חפשי מתחת ממשלת כח הדמיון ונכנסו תחת ממשלת כח השכלי, וכמ"ש הר"ן (שם) בזה ביאור משנה (קנים פ"ג מ"ו) זקני ע"ה דעתן מטורפת כו', יעו"ש.

ג

אמנם גם שיצא חפשי מכח הדמיון לא יאחז מיד בקצה החסידות, שזה גורם ביטול הכל, וכמו שכתבתי במקום אחר ביאור פסוק (עי' בראשית לג יב) נסעה ונלכה לנגדיך וגו', יעו"ש.

ד

אך דתקשי ממה דכתבתי במ"א ביאור קושית התוספות דף פ"ט דשבת דאמר רבא מכאן (מודעי) [מודעא] רבא לאורייתא כו', והקשו התוספות, הא אמרו נעשה ונשמע ברצון נפשם הטוב. ומשני, שמא מתוך האש הגדולה היו חוזרין, לכך הוצרכו לכפיית ההר, ע"כ. והוא תמוה אדרבה מתוך האש הגדולה היה ראוי להתלהב יותר בתורה ועבודת ה', וכמו שאמר משה רבינו עליו השלום (דברים ד, לג) השמע עם קול אלדי' מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, וכתבתי במקום אחר דשמעתי פירוש הפסוק (תהלים מח, טו) הוא ינהגינו על מות, דדרך האב להנהיג את הילד לילך ברגליו, וכאשר יוכל לילך בעצמו אז יניח האב את הילד שילך בעצמו בלי סיוע. וכן הענין בעבודת ה', בתחלה מסייעו הב"ה ומחזיק בידו ואז מתלהב ועולה, ואח"כ מניח לו שילך בעצמו ואז הוא קשה לאדם כו', וכתבתי מזה במ"א, וזהו ענין שפסח ודילג להתלהב ישראל שלא בהדרגה בעבודת ה' על ידי סיוע הב"ה בהתחלה, כדי שיצאו מן נו"ן שערי טומאה, ואח"כ הניח אותן שילכו מעצמן בהדרגה, שהוא סוד ספירת העומר עד נ' יום מתן תורה. וזהו כוונת התוספות, מתוך האש הגדולה וסיוע הקב"ה בתחלה, אי אפשר שזה יהיה קיים, כי יחזרו אח"כ לילך מעצמן בהדרגה, ושמא לא ירצו לילך מעצמן אח"כ, והוצרך כפיית ההר, והבן. אם כן מוכח מזה שאחזו מיד בתחלה בקצה החסידות, שהיא האש הגדולה, להתלהב בתורה ועבודת ה', והוא סותר הנ"ל שילך בהדרגה.

ה

אפס שאין זה קושיא כלל, כי רק ביציאת מצרים הוצרכו לאחוז בקצה מידת החסידות, כדי שיצאו מהטומאה אל הטהרה והקדושה, אבל אח"כ חזרו לילך בהדרגה שילכו ממדרגה למדרגה, והבן.

ו

ובזה יובן ויהי בשלח פרעה וגו', ר"ל על ידי המכות והצרות נכנע כח הדמיון, הנק' פרעה, ושילח את העם, הם איברי האדם והחשים שהורגלו בהנהגת כח הדמיון, ונכנסו עתה בהנהגת כח השכלי והדעת, אך מפני ההרגל לא ישמחו בהנהגת כח השכלי, לכך הרגילם לאט לאט, וז"ש ולא נחם אלדים וגו', ר"ל שיהיו קרוב להשי"ת מיד על ידי זה שיאחזו בקצה מדת החסידות, כי אמר פן ינחם העם בראותם מלחמה של כח הדמיון ויצר הרע, ושבו מצרימה, לבטל לגמרי, לכך ויסב אלדים וגו', ששם קצת קליפות, וכמ"ש במדרש שמואל (אבות פ"ב מי"א) איזה דרך ישרה שיבור האדם, שיהי' תפארת לעושי', שיעשה שלא לשמה תחלה כו', וכמו שאמר יעקב לעשו ואני אתנהלה לאיטי (בראשית לג, יד) וגו', וז"ש דרך המדבר ים סוף, שיתחיל ממטה סוף המדריגות ויעלה מעלה מעלה. וכי תימא הא ישראל אחזו מדריגה עליונה מתוך האש הגדולה כו', ומשני הפסוק עצמו כי הוצרכו מחמת הוראת שעה כי וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ר"ל כדי לצאת מטומאת מצרים הוכרחו לאחוז בקצה החסידות, שהיא בינה שנק' חסידה, וממנה יצא חסד, וכמ"ש בזוהר (ח"א קסג.), ועל ידי בינה שער החמישים דקדושה וחסידות עלו בני ישראל מארץ מצרים, מן נ' שערי טומאה אל נ' שערי קדושה, והוא החירות וסדר הכוסות ליל א' דפסח, ואח"כ נסתלק זה והוצרכו לילך בהדרגה, שהוא סוד ספירות העומר נ' יום עד מתן תורה, וכן האדם, והבן.