צדקת הצדיק רכ״ב

א

‏[רכב] הש"י קורא לאדם בכל יום שנא' יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי וגו'. הקריאה הוא הרהורי הלב ‏הבאים מעצמן בתשוקה להש"י והוא ע"י קריאת הש"י לו כמים הפנים וגו'. ונטיית היד הוא ‏התעוררות ע"י ד"ת שהוא ימינו (ברכות ו.) או לע"ה ע"י תפילין שהוא שמאלו. פי' תפילין דמארי ‏עלמא הוא אהבת ישראל כמשז"ל (שם) ומכניס בלבו אהבת ישראל שזהו אצל ע"ה במקום אהבת ‏התורה. ועי"ז מתעורר לשוב להש"י ולעולם הש"י משפיע הרהורי תשובה וחשקות לאהבה ולתורה ‏ולעבודה בלבות בנ"י. רק שהאדם צריך להכין עצמו לשמוע בקול ה' הקוראו ומשפיע בלבו הרהורי ‏תשובה להחזיק בם בל ירפה. כי מי שלבבו פונה להבלי עולם אינו שומע ומשיג כלל שפע הש"י. ‏והיינו צלותא דאברהם אע"ה שנקרא עמידה לבד כמ"ש בר"פ תה"ש ע"פ המקום אשר עמד משם ‏נלמד תפלת שחרית. כי בבוקר כשהאדם מתעורר משינתו אז צריך הוא התשוקה באדם מה לעשות ‏ביום זה דבר שחפץ. וצריך לייחד כל חשקותיו ותאותיו לאהבת הש"י מדת אברהם אע"ה ויקוה ‏להש"י כי ישפיע אליו שפעו ודי החפלה רק במה שעומד מוכן ומזומן לפני הש"י להשפיעו. ואח"כ ‏כאשר ינטו צללי ערב ומתחיל להחשיך שהוא היפוך אור המאיר ורואה שלא השיג לישועה שלימה ‏עדיין או נופל עליו היראה מדת יצחק ואז מתפלל תפלת העני ולב נשבר דנקרא שיחו כמשאז"ל שם ‏על תפלת יצחק מלשון זה. ואח"כ בלילה שהוא בעת החשכות הגמור שרואה גם אחר תפלה שני' ‏לא נענה בישועה שלימה עדיין רק אדרבא מחשיך והולך. כי כל זמן שלא נענה לגמרי הרי מחשיך ‏והולך. אז בא למדת יעקב אע"ה באמת ואמונה שמתחזק באמונתו ית' שודאי יושיע והכל לטובה ‏שזהו האמת הגמור. והוא חבור ב' מדות דאברהם ויצחק דהיינו היראה בהוה והבטיחות והשמחה ‏בעתיד ותפלתו אז נקרא בלשון פגיעה ע"ש בר"פ תה"ש. והוא כמו ששמעתי על לשון מפגיע ‏בתפלות ומפגיע אין בידינו ובפ"ק דתענית (ח.) ע"פ ויצו עליו כמפגיע דר"ל כמו פגע שאינו רוצה ‏לשוב וללכת מהש"י בשום אופן רק שיענהו והרי זה כאוחז בבגדו ואומר איני מניחך. וזהו תפלת ‏הלילה בעת החושך הגמור אחר שרואה שלא נענה זה פעמיים הגם שהי' באהבה ויראה ובלב נשבר ‏ג"כ. צריך שיהי' כמפגיע עד שיוכרח להיענות ולהשיג במדת אמונה מדת האמת היינו הבירור לעין ‏שהוא כן כמו שהוא בוטח באמונתו. ‏