צדקת הצדיק רי״ב

א

‏[ריב] התורה והתפלה שניהם רק למי שהוא חסר ומבקש השלמה ע"י התפלה או ע"י התורה שהיא ‏תבלין ליצ"ר וליישר החסרון שבלב. וכמ"ש בשבת (פט.) כלום יצה"ר יש ביניכם ולמה לכם אורה. ‏ולכן תחילת שניהם היראה כמו ששמעתי כי עיקר יראה פי' הכרת החסרון שמפני זה הוא מתיירא. ‏וכידוע דיראה נקרא נוקבא פי' שהיא חסירה ומבקשת השלמה. וע"י תורה מיד הוא השלמת החסרון ‏כמ"ש פקודי וגו' משמחי לב ושמחה הוא היפוך היראה. אבל ע"י תפלה אם הוא כד"ש (תענית כה ‏סע"ב) אמר משיב הרוח ונשיב זיקא כו' עז"א ושמחתים בבית תפלתי שמיד מגיע המלוי ואז"ל ‏‏(ברכות ז.) תפלתם לא נאמר כו' כי גם הקב"ה מתפלל פי' מתאוה ורוצה לאותו דבר רק שמנעו ‏בשביל שמתאוה לתפלתן של צדיקים והוא מוכן לענות ומתאוה שיתפללו ויענו ותאותו של הש"י ‏היינו תפלתו ואז ושמחתים. וע"ז א' אם שגורה כו' פי' במרוצה כי א"א להתפלל על דבר אא"כ הוא ‏חסר לה. ובודאי רחב"ד שהתפלל על חולים כ"כ עוררו רחמיו על אותו חולה עד שהי' חסר מאד ‏ומצפה לישועה. ואם הי' פועל אז תיכף הי' מגיע השמחה ומלוי החסרון בלבו והי' יכול לרוץ ‏בתפלתו מתיבה לתיבה כדי להחיש הישועה. ואם לאו הי' עדיין עומד בחסרון ובציפוי ולא הי' אפשר ‏לו ללכת כלל מכל תיבה מן התפלה ולהרחיק ממנה מאחר שעדיין אין לו מלוי לחסרונו. ואז"ל ‏‏(ברכות לב:) כל המעיין בתפלתו כו' שאין לאדם לבטוח כ"כ בבירור על התפלה רק קוה וגו' חזק וגו' ‏וקוה וגו'. ולכן נאמר עבדו וגו' ביראה שהעבודה דתפלה היא ביראה ולא בשמחה כי אינו בטוח כ"כ ‏אא"כ כרחב"ד כששגורה תפלתו. וגילו ברעדה שאפי' כשבא לו שמחה א"א לבטוח כ"כ וצריך להיות ‏ג"כ ברעדה. רק במזמור לתודה נא' עבדו את ה' בשמחה כי בכל תפלה צריך להיות הודי' על העבר ‏וצעקה לעת"ל. וזה טעם סמיכת גאולה לתפלה כמו ששמעתי על קציבת עץ דאלישע שצריך ‏להראות דבר שהש"י עושה כה"ג שהעץ צף ועי"כ יכול לבקש בחוזק שגם הברזל יציף כי מאי נ"מ ‏להש"י בין עץ לברזל. וכן צריך להזכיר הודי' על העבר שגאלתנו ומה שפעלת ישועות ועי"ז נבקש ‏גם עכשיו הושיענו מאי נ"מ לך בין אז לעכשיו. ולכך בעת התודה והודאת העבר שבזה כבר הי' ‏המילוי שפיר נאמר בשמחה. ומכח זה יוכל להמשיך ג"כ שמחה על התפלה שודאי יענה מכח טענה ‏הנ"ל. וזהו סמיכת גאולה לתפלה שיהי' תכופה לה ומחובר ומיוחדת לה. אז גם בתפלה יענה והוא ‏בן עוה"ב כי ברתא דמלכא דא צלותא היא מדת ארץ העליונה שנק' עוה"ב כמ"ש בר"פ חלק על ‏עוה"ב מקרא דלעולם ירשו ארץ. ולכן תקנו ג' ראשונות בשבח הש"י לטעם הנ"ל מאחר שאתה יכול ‏על הכל ע"י זה מבקשים י"ב אמצעיות ואח"כ ג' אחרונות כעבד הנוטל פרס שבטוח על המילוי. ‏ובאמת יש לבטוח בה' שיענהו ויקבל תפלתו רק שלא יעיין בה וכד"ש יבטח בשם ה' וגו'. ותחלתו מי ‏בכם ירא ה' וגו' פי' החסר ומבקש השלמה ע"י תפלה כמ"ש בברכות (ו:) ע"ז דרגיל לבוא לבהכנ"ס. ‏והיינו דשומע בקול עבדו הוא הש"ץ כנ"ל אות ר"י כעבד לפני המלך. והלך חשכים ופי' שם לדבר ‏הרשות ובאמת חושך נקרא דבר עבירה רק נוגה הוא דבר הרשות כידוע מסוד הד' קליפות. רק ‏כונת הכתוב שבאמת אין לו נוגה ואפי' לדברי הרשות הוא חשכים כיון שעי"ז מונע ממצוה. ואמר ‏יבטח וגו' פי' שם ה' הוא מה שלמעלה מהטבע כנודע בזה יבטח שיוכל להושיע למעלה משכלו. ‏ומ"מ זהו רק בטחון אבל ישען משען הוא יותר ומה שהוא בידו ונשען עליו זהו באלהיו כידוע דשם ‏זה מורה על כחות המוטבעים בברואים ואלהיו ר"ל כחותיו שיש לו שנתן לו הש"י לכלכל עצמו ע"י ‏בכל צרכיו בעצות מד"ת וחכמה ועבודה בזה הוא עיקר השעינה. ומ"מ יבטח בישועה שלמעלה ‏מכחו ג"כ כי אין מעצור לה' והן לא קצרה ידו מהושיע: ‏