צדקת הצדיק רט״ו

א

‏[רטו] הלב הוא הכלי קבול כמ"ש בשבת (לא.) דיראה הוא האוצר וביומא (עב:) ע"פ ולב אין דשם ‏היראה. והיינו דיר"ש הוא הגדרת חמדת היצר שבלב שזהו בידי אדם וכפי נקיון הלב מכל מיני ‏פסולת כי הוא כלי קבול יותר לטובה וברכה. ועיקר שיהי' נקי מגיאות וקנאה שזהו עיקר הכלי קבול ‏שלא יבוא ע"י רוב טובה לגיאות המושכת אחרי' קנאה ושנאה ושאר מדות רעות. ולכן כלי מחזיק ‏ברכה הוא השלום ובו מסיימת התפלה שמבקש מהש"י על טובה ובסוף מבקש על שלום כדי שיהי' ‏כלי קבול לרוב טובה. וא' ביבמות (מז:) ובתענית (כב:) דאין יכול לקבל רוב טובה בזמה"ז והיינו כל ‏זמן שלא הוסר לב האבן. ולעתיד לבא אליהו בא לעשות שלום בעולם ויסתלק הקנאה והשנאה ‏וגיאות מלב אז מקבל כל א' רוב טובה בשפע. וא' (חגיגה יד:) רע"ק נכנס בשלום ויצא בשלום שע"י ‏מדת השלום שאחז בה וכד"ש ביבמות (עז.) ואפי' לרועי צאן עי"ז נכנס ויצא והשיג חכמה שלמעלה ‏ממדריגתו כדאי' (חגיגה טו:) דבקשו מלה"ש לדחפו משמע שהי' למעלה ממדרגתו. אבל על בן ‏זומא אמרו אכול דייך פן וגו' כנ"ל אות ר"א ממנו וכנ"ל אות ר"ו דשבירת הכלים שבקשו לקבל אור ‏יותר מן הראוי והוא גיאות. ובגמ' (שם ע"א) אי' טעות ב"ז בהבדל שבין מים עליונים למים תחתונים ‏ע"ש פי' מים עליונים ומים תחתונים ידוע דהם הנקרא בזוהר מיין דכרין ומיין נוקבין היינו ‏האתערותא דלתתא ע"י החשק שבלב והמילוי מלמעלה ע"י החכמה שבמוח. והם תפלה ותורה ‏וכמ"ש (ברכות לב:) מאי תקנתי' יעסוק בתורה ועץ חיים תאוה באה כי תורה הוא מילוי התאוה ‏והחשק שבתפלה. ביום א' היו מעורבים פי' כי יום א' נגד מדת אברהם אע"ה באהבה ונמצא החשק ‏הוא עצמו המילוי. רק שבאמת בחשק האדם אפי' לתורה ולידיעת אלהות מאחר שאין הלב נקי ‏החשק הטבע ממנו ג"כ אין נקי לגמרי ואפשר שיהי' תאוה ככל התאות וכמו שחושקין לדעת חכמה ‏וכדומה. וכמו ששמעתי ע"פ לא ברוח ה' וגו' פי' רצון והתלהבות באהבה ורעש ביראה הכל עדיין ‏אינו נקי ושיהי' מעון הש"י בו. וע"ז הוא היראה שבלב שמגדרת האהבה ומצמצמתו שיהי' רק מה ‏שהוא לכבוד שמים. והתכללותם הוא מדת יעקב אע"ה הרומז לשם הוי"ה וצורת אדם שבמרכבה ‏שהוא תכלית השלימות. ואברהם אע"ה לא נשלם אלא אחר נסיון י' בעקידה שאז אתכליל במדת ‏יצחק וכמ"ש בזוהר (ח"א קיט ב) וכמ"ש עתה ידעתי כי ירא וגו'. וזש"נ יעקב אשר פדה את אברהם ‏כי מצד מדת יעקב שהוא ההתכללות שהי' ג"כ כלולה באברהם ניצול. דמצד מדתו לבד הרי ביום א' ‏נאמר והארץ היתה תוהו דעולם התוהו והשבירה בא מזה ע"י תוקף החשק והאהבה להשיג אור ‏הש"י בלא יראה המצמצמת. ולכך ביום ב' נעשה רקיע מבדיל בין מים למים שהיראה הוא הכרת ‏החסרון שאין חשקו בשלימות כמו המים עליונים שהוא רצון הש"י המשפיע. וההבדל כמלא נימא ‏ופי' בתיקונים תיקון י"ט שהוא הסוד דאוריי' יעו"ש. פי' דבאמת ידו של הש"י פחוחה להשלים תיכף ‏רק שיש הפסק כמלא נימא רקיע המבדיל ומעלים שידע שיש סוד והעלם ושאין יכול לקבל הכל. וב"ז ‏רצה לקבל יותר בתוקף האהבה והחשק ולפיכך טעה ללמוד מיום א' ובאמת אז לא הי' הבדלה כלל ‏ולכך רוח אלהים מרחפת נוגע ואינו נוגע ע"י העדר ההבדלה כי אז הי' תוהו עדיין וזהו פן וגו' שעי"ז ‏אדרבא נפגע ויצא מחכמה לפי שביקש להשיג הכל ושלא יהי' סוד והעלם כלל לפניו. נתרחק ממנו ‏עד ג' אצבעות ונוגע ואין נוגע. ולכן א' בשבת (לא.) אי יראת ה' היא אוצרו כו' מוטב שלא העלית ‏שלא יהי' נפגע ח"ו כנ"ל אבל ע"י יר"ש שבלב המגדרתו יוכל להשיג הכל רק שיהי' מוגדר ביר"ש ‏ומצומצם כנ"ל: ‏