פלא יועץ ל״ו

א

בעלי חיים – אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת קכח, ב) צער בעלי חיים דאוריתא. וצריך להקדים מזונותיהם קדם שיאכל הוא, כמו שלמדו (ברכות מ, א) מפסוק (דברים יא טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת, שהם תלויים בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם. וכבר ספרו מעשה בזמן האריז"ל באחד שנענש במיתת בנים על צער אפרוחים קטנים שהיה להם סל לעלות במעלה אחר אמן, ואשתו, גם בלי דעת הוציאה הסל ונענש. ישמע חכם ויוסיף לקח (משלי א ה) לקים צואת רבי יהודה החסיד שלא לגדל אפרוחים כלל, כי לא יוכל לעמד על המשמר שלא יהיה להם צער, ועל הרב אין מצליחים, שרבן מתים מחמת נפילה או יהיו מאכל לחתולים ועכברים וכדומה, וזהו צער בנפש, לכן ההעדר טוב. ואפשר לעולם שיתקים על ידי הגוים כי להם יאתה להתעסק בישובו של העולם הזה. וכן לא טוב לגבר לגדל עופות, אלא בשעה שמצטרך יקנה וישחט, ואם אינו מוצא בכל עת וצריך שיהיו מוכנים אצלו, יזהר מאד ויצוה את בניו ואת כל בני ביתו להיות זהירים לתן להם את אכלם בעתם, כי מזונותיהן עליו וקשה ענשן, ובפרט אם הם סגורים בכלוב צריך לרחם עליהם ביותר ולהקדים מזונותיהם לבל יכשל בעון צער בעלי חיים:

ב

ומזה יש ללמד לכל הסמוכים עליו, כגון בני ביתו ומשרתיו ומשרתי הקהל שהם כתרנגולים הסגורים בכלוב שעיניהם תלויות על בעל הבית, וצריך להזדרז ולדחק עצמו לתן להם את אכלם די מחסורם בעתם קדם שיאכל הוא. ובמדה שאדם מודד בה מודדים לו (מגילה יב, ב, סוטה ח ב) גם ה' יתן לו די מחסורו דבר בעתו. והנה נחלקו הפוסקים (ברכי יוסף סי' שעב) אי צער בני אדם הוא מדאוריתא כמו צער בעלי חיים, כי יש אומרים שמכל שכן הוא, ויש אומרים דלא נאמר אסור זה מדאוריתא אלא בבעלי חיים שאין בהם דעת לסבל ולקבל, ועל כל פנים נקוט מיהא שצער ילדים קטנים שאין בהם דעת הוא מדאוריתא וצריך לזהר מאד שלא לצערם (וכמו שכתבנו בערך "יונק"). ושלא לצער לשום גברא כי האלקים יביא במשפט על כל נעלם (קהלת יב יד), ופרשו רבותינו ז"ל (חגיגה ה, א) שאפלו הרג כנה או רקק בפני חברו ונמאס ונצטער עתיד לתן את הדין אף על פי שלא נתכון לצערו. אי לזאת יחרד האיש וילפת וכל אשר בכחו לעשות יעשה למען יהיה רוח הבריות נוחה הימנו, ואף אם נגזר על אדם שיצטער כמעשהו ממנו, לא יפל הנופל ממנו. (ונכתב עוד בערך "רחמנות"):