ערוך השולחן העתיד, דיני זרעים מ״ב: יש שהעבד יכול לצאת קודם זמנו בלא יובל ובו ח' סעיפים

א

יש שהעבד יכול לצאת קודם זמנו בלא יובל ובו ח' סעיפים
עבד עברי יכול לצאת גם קודם זמנו ובלא יובל בין שמוכר עצמו ובין שמכרוהו ב"ד והיינו בגרעון כסף שמנכה לו מה שעבד והמותר משלם כגון שקנהו בששה מנים לששה שנים ועבד שלש שנים מנכה לו ג' מנה ממה שעבד וג' מנה משלם להאדון ויוצא לחירות ודבר זה למדנו מאמה העבריה דכתיב בה והפדה וזהו הפדיון כמו שנתבאר:

ב

וגזירת התורה הוא שאין הקרובין יכולין לפדות אותו דכתיב והשיגה ידו ונגאל וכן אינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאין דכתיב בנמכר לעכו"ם והשיגה ידו וכשלוה אין זה השגת יד וכן בעינן והשיגה ידו לגמרי ולא לחצאין וזהו כבמוכר שדה אחוזה שנתבאר דינו לעיל סי' ל"ג סעי' י' ונ"ל דגם בכאן אינו רשאי למכור בית או שדה כדי לפדות עצמו כמו בשם דזה לא מקרי השגת יד וגם בכאן נ"ל הטעם דאל"כ לא ימצא לעולם מי שירצה לקנות עבד כמ"ש בשם וע' בסעי' ד':

ג

כל עבד עברי או אמה העבריה שעתה נתייקרו דמיהם מכפי שהיו בזמן מכירתם כגון שנשתבחו בכח או להיפך שנתחלשו ועתה אינן שוין כבזמן המכירה כיצד מחשבין הגרעון כסף קבלו חז"ל (קדושין ב' א) דמחשבין הכל לטובת העבד והאמה והטעם דכיון דהתורה הקפידה שיחזיקם בטוב כדכתיב כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה כמ"ש בסי' מ' ולכן גם בזה חוששין לטובתם:

ד

וכך שנינו בברייתא (כ' א) נמכר במנה והשביח ועמד על מאתים מניין שאין מחשבין לו אלא מנה שנאמר מכסף מקנתו כלומר שנחשוב הגרעון לפי הכסף שבעת הקנין נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה מניין שאין מחשבין לו אלא מנה ת"ל כפי שניו כלומר כפי השיווי דשניו דהשתא ואע"ג דפסוקים אלו הם בנמכר לעכו"ם ילפינן נמכר לישראל מנמכר לעכו"ם בגז"ש דשכיר שכיר (גמ' שם) וכן הוא בת"כ ולמאן דלא יליף שכיר שכיר י"ל דממילא שמעת מינה דכיון דחזינן דהתורה הקילה עליו ורצה בטובתו וחזינן בנמכר לעכו"ם שהתורה גזרה כן ממילא גם בלא גז"ש צריכין לדון לטובתו ובסי' הבא סעי' ה' יתבאר עוד טעם בזה:

ה

הרב שמחל לעבד באמצע זמנו על הכסף הנשאר חייב לו עד סוף זמנו אע"ג דמחילה א"צ קנין ובדברים בעלמא נסתלק החוב כמ"ש בח"מ סי' רמ"א מ"מ בכאן אינו מועיל עד שיכתוב לו שטר שיחרור והטעם דמחילה אינו מועיל רק על חיוב מעות בלבד אבל עבד עברי גופו קנוי ומה יועיל מחילה כיון שגופו שלו וגם קנין אינו מועיל דמטבע אינו נקנה בחליפין ואין לזה תקנה רק בשטר שיחרור וכותב לו הרי אני משחררך דלא גרע מעבד כנעני דקונה א"ע בשטר (רש"י ט"ז. ד"ה גופו) וכל הלשונות דמועיל בעבד כנעני כמ"ש ביו"ד סי' רס"ז כ"ש דמועיל גם בעבד עברי וגם אם מפקירו מועיל שהרי גם בכנעני מועיל אלא שצריך גט שיחרור להתירו בבת חורין ובעבד עברי לא שייך זה (תוס' שם ד"ה לימא):

ו

עבד עברי כשמת האדון והניח בן ה"ז עובד את הבן כמו שעבד לאביו דכתיב שש שנים יעבד ולא כתיב יעבדך ש"מ דגם לבנו עובד ואמנם רק אם הניח בן אבל אם הניח רק בת וכ"ש שאר יורש אינו עובדם ויוצא לחירות דכתיב ועבדך שש שנים לך ולא ליורש לבד בן ובנו כמותו דעובדו עד תשלום שש למכירתו או עד היובל או עד זמן שקצב קודם היובל או שיגרע פדיונו וישלם השאר:

ז

נמצאת אתה אומר שעבד עברי נקנה לבעלים בשני דברים בכסף ושטר וקונה את עצמו בששה דברים בשנים או ביובל או בגרעון כסף או בשטר שחרור או בהפקר או במיתת האדון כשלא הניח בן והרמב"ם כתב חמשה דברים דלא חשיב הפקר דאינו מבואר בגמ' ומ"מ אינו חולק על זה:

ח

כתב הרמב"ם ספ"ב מצוה לומר לו צא בשעת יציאתו ואע"פ שלא אמר לו הרי הוא יוצא בחנם וא"צ שטר ואפילו חלה והוציא עליו רבו הוצאות הרבה אינו חייב לו כלום שנאמר יצא לחפשי חנם עכ"ל ואע"ג דהך קרא הוא במכרוהו ב"ד מ"מ מסתברא דגם במוכר עצמו כן הוא דאין סברא לחלק ביניהם בזה וכ"ש למאן דיליף שכיר שכיר ולא ידעתי מקורו והדין וודאי דכן הוא דכיון דגופו קנוי פשיטא שחייב ברפואתו ובמכילתא תניא חנם בלא שטר בלא דמים ע"ש: