סוד ישרים, ליל שבת חול המועד פסח ב׳

מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' וגו'. איתא במדרש (שוחר טוב צ"ב) אמר ר' יצחק כל עיסקא דשבתא כפול וכו' מזמורו כפול מזמור שיר וכו'. ביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שמזמור מורה על גודל הצמצום ושיר מורה על גודל התפשטות היינו שבאותו המקום בעצמו שמצמצם אדם את עצמו שם מחזיר לו השי"ת כל מיני התפשטות באור ישר וזהו מזמור שיר ליום השבת היינו שביום שבת נכללו שניהם גודל הצמצום שמצד אדם וגם גודל התפשטות שיש בו מצד השי"ת. כי הטעם הנאמר על שבת מצד השי"ת הוא (יתרו כ') זכור את יום השבת לקדשו וגו' כי ששת ימים עשה ה' וגו' וכמבואר בזוה"ק (אמור צ"ד.) בששת לא כתיב אלא ששת ימים עשה וגו' להורות על עשוית הששה קצוות הכוללים כל מיני התפשטות ובמשנה תורה (ואתחנן ה') נאמר הטעם על שבת מצד אדם שמור את יום השבת לקדשו וגו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' ע"כ ציוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת היינו שאי אפשר להאדם לקבוע אצלו קדושת שבת אם לא שיזכור היטב כי עבד היית בארץ מצרים היינו שיזכור היטב מקום מעמדו שהי' בגודל השכחה וע"י זאת הזכירה יקבע אצלו זאת הקדושה בחילא יתיר בקביעות גמור שלא ישכח לעולם כי אחר שרואה האדם שיכול לבוא לידי שכחה קובע בלבו הקדושה ביותר כח כענין מאמרם ז"ל (ביצה ט"ו:) זכור את יום השבת זוכרהו מאחר שבא להשכיחו וזהו נמי שאומרים בכל קדושת הזמנים זכר ליציאת מצרים כי כל קדושת הזמנים שישראל מקדשי להו נמשך ג"כ רק מהקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' כדאיתא בזוה"ק (תרומה קל"ה.) ואנן נסבינן מזכור שמור וכשישראל רוצים להמשיך אצלם זאת הקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' שיהי' בקביעות גם בלבם אזי מוכרחין לזכור זכר ליציאת מצרים כי דייקא ע"י זאת הזכירה יתכן שיהי' נשאר אצלם זאת הקדושה דקבוע וקיימא בקביעות גמור כמבואר. ומאי משמע שאחר כל הצמצומים של ישראל שמקדשי את הזמנים בעבודתם אזי ימצאו אצלם הקדושת אבות דקבוע וקיימא. היינו שזה הקדושה שישראל מקדשי להו בעבודתם אינו כלל קדושה אחרת אלא שהוא בעצמה אותה הקדושה דקבוע וקיימא וכל ענין הצמצומים שצריכין ישראל לקדש בעבודתם את הזמנים הוא רק למען שיתברר לעיני כל איך שיש להם חלק וקנין בזאת הקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' היינו שישראל מבררם את עצמם למה באמת עלו המה במחשבה תחילה יען שיש בכחם לצמצם א"ע בכל מיני עבודות ולקדש את הזמנים בעבודתם והוא כענין הבירור שמצינו בגמ' (מגילה כ"ו.) על בנימין הצדיק שנאמר חופף עליו כל היום לפיכך זכה ונעשה אושפיזכן לשכינה וכמו שביאר בזה אאמו"ר הגה"ק זללה"ה שבחר השי"ת עוד מתחילה בבנימין הצדיק שיהי' אושפיזכן לשכינה משום שהי' יודע השי"ת שאם יבחר בו אזי לא יסתפק בנימין א"ע במה שבוחרין בו אלא שיתוסף אצלו תמיד תשוקה על תשוקתו ולא ישקוט ולא ירגיע ולא ינוח מלצפות ליותר שכינת אורו אצלו לפיכך בחר בו השי"ת מיד בההתחלה שיהי' אושפיזכן לשכינה גם טרם תשוקתו הנפלאה וככה הוא הענין מזה שישראל מקדשי את הזמנים בעבודתם להראות שלפיכך עלו ישראל במחשבה תחילה משום שאינם מסתפקים א"ע בהקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' אלא שמוסיפין בכל פעם מצדם ג"כ קדושה לקדש גם זמנים בעבודתם נמצא שכל ענין הקדושה דישראל מקדשי להו בעבודתם הוא להורות החיבור שיש לישראל עם הקדושה דקבוע וקיימא מצדו ית' וזהו שאיתא בזוה"ק (צו כ"ט:) אבל ברתא דמלכא בפסח איהו נפש השכלית ליל שמורים ורוח שמור לקבלי' יו"ט ואיהו יום שבת זכור ושמור וכו' היינו שע"י עבודת ישראל שמקבלים מזכור שמור נקבע אצלם הקדושת שבת הנקרא זכור דקבוע וקיימא מצדו ית' עד שיש ממש חיבור להגוף של ישראל ביחד עם זאת הקדושה וזאת החיבור ביחד נקרא רוח ועל זה הרוח רומז הזוה"ק (משפטים צ"ד:) זכה יתיר יהבין לי' רוחא ורוח הוא המחבר הנפש עד אורו ית' הנקרא נר ה' נשמת אדם וכמבואר שם קב"ה הוא נשמתא דב"נ כי הרוח מורה על כח הבחירה וע"י עבודת אדם בכח בחירתו הטובה משיג חיבור עם אור עצמיתו ית'. ומה שנשאר בלב האדם בקביעות אחר כל הצמצום שלו שוב לא נעדר ממנו זאת הקדושה לעולמי עד. ועל זאת הקביעות נאמר טוב להודות לה'. וזהו שאמרו ז"ל (ברכות ז':) מיום שברא הקב"ה את עולמו לא הי' אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה וכו' ולהבין זאת הלוא אמרו ז"ל (בראשית רבה כ"ב ובמדרש ש"ט) המזמור הזה אדם הראשון אמרו וכו' הרי שאדם הראשון הי' ג"כ אמר טוב להודות לה' אכן הענין הוא כי אף שאדם הראשון הי' אומר ג"כ טוב להודות לה' אולם זאת ההודאה הי' מפאת הבנת שכל דעתו שטוב וישר ונכון מאוד לכל נפש להודות לה' ולכפוף כל קומתו להשי"ת אבל לא הי' עדיין אצלו אותה הודאה בקביעות גמור משא"כ לאה פתחה בהודאה תחילה שאמרו ז"ל היינו שהוא היתה תחילה שיהי' אצלה ההודאה בקביעות גמור וזהו כוונת מאמרם ז"ל מיום שברא הקב"ה את עולמו לא הי' אדם שהודה להקב"ה היינו שלא הי' אדם שיהי' בכחו כ"כ לכפוף קומתו בקביעות עד שבאת לאה כי אצלה כבר הי' הסבלנות של יעקב אבינו מהגלות של לבן הארמי ומה גם שמה שאמרה הפעם אודה את ה' הי' בהולדה הרביעית שאז נגמר השלימות בתכלית כדאיתא בזוה"ק (קדושים פ"ז.) נוקבא עד שלוש זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים בתר תלת עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא וכו' כי הולדה רביעית הוא בחינת נצח שהוא מדה הרביעית ונצח איתא בזוה"ק (אדרא נשא קנ"ו:) באתוון רציפין מצח להורות על שלימות הרצון כמאמר והא אזמין עתיק יומין למצחא עדי יהון חלפין לכך אז השיגה לאה זאת הודאה בקביעות לומר הפעם אודה את ה' עד שלא הי' אדם שהודה להקב"ה עד שבאת לאה: