נועם אלימלך, ספר בראשית, וישלח ב׳

א

או יאמר "ויהי לי שור וחמור" דהנה כתיב "ויאמר אלקים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ". יש לומר הרמז שע"י התורה הקדושה הנקראת "מים" יזכה האדם ל"נפש חיה" דהיינו לנשמה עליונה, "ועוף יעופף על הארץ" ר"ל שיעופף עם מחשבתו בעולמות העליונים, "ויברא אלקים את התנינים הגדולים" ופירש"י ובדברי אגדה הוא לוויתן שבראם זכר ונקבה, יש לומר שרש"י ז"ל רומז בדבריו לתרץ לשון הכתוב "ויברא" שהוא מיותר לכאורה, וגם השינוי לשון שהיה לו לומר ג"כ "ויאמר יהי תנינים כו'", אך לפי הענין הנ"ל יבואר שזה רמז על הצדיק הדבוק בו ית' הנקרא "לוויתן" לשון לווייה ודיבוק בהשי"ת ב"ה, שזה בלתי אפשרי שיבוא לאדם כי אם מאתו יתב"ש, דמעיקרא ציוה השי"ת שיעבוד אדם מעצמו המדריגה הזאת שיזכה לנשמה ולכן נאמר "ויאמר כו'", אבל המדריגה שנית שיזכה אדם לדביקות בו ית' שיהא נקרא בשם לוויתן, שיהיה בדביקות כ"כ שכמעט יהיה בטל מהמציאות עד שהשי"ת מצנן אותו, וזהו "צינן את הזכר", רמז הדביקות הנ"ל שהשי"ת מצנן בו הדביקות שלא יתבטל מהמציאות, "זכר" רמז לדביקות, "והרג את הנקבה" רמז שהוא צדיק כזה שהצד הנקבות שבו הוא היצה"ר הרג אותו לגמרי, "ומלחום לצדיקים לעתיד לבא" רמז שלהצדיקים הבאים אחריו קל להם לעבוד השי"ת ע"י שגורם הצדיק הנ"ל במעשיו "ומלחום" לשון המתקה, שהמלח ממתיק את הבשר, כמו כן המתיק הצדיק הנ"ל את היצה"ר עד שהוא קל לצדיקים העתידים לבוא לעבוד השי"ת בלי שום עמל ויגיעה, והב' מדריגות הללו נותן השי"ת להצדיק במתנה.

ב

‎וזהו "ויהי לי שור וחמור", דהיינו שבא לי המדריגה הזאת ממילא שנתן לי השי"ת, ד"שור" הוא לשון הסתכלות וראיה, דאחר שהצדיק מזכך גופו לגמרי אז נותן לו השי"ת שרואה ומסתכל תמיד בשמו הגדול והשם הויה ב"ה הולך לפניו תמיד, וזהו "ויהי לי שור" דהיינו מדריגה עליונה הנ"ל היה לי ממילא בחסד האל יתברך שמו, "וחמור" רמז שגם גוף החומר נזדכך היטב, "צאן כו'" רמז לכל מיני מדריגות כאשר נזכר בדברינו פעמים רבות. "ואשלחה להגיד לאדוני" פירוש ובזה אני פועל המשכה להמשיך לב עשו "למצוא חן" בעיניו. "להגיד" הוא לשון המשכה.

ג

"ויירא יעקב כו' ויצר לו", דהנה הצדיק השלם העובד ה' בתמימות בכל לבו אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בו להרע לו ח"ו, וכאשר רואה הצדיק שהוא מתירא ומפחד אזי "ויצר לו", הדבר הזה צער הוא לו, וזהו "ויירא יעקב" פירוש שהיה מתירא ולכן "ויצר לו", דאין זה מדרך הצדיק שיפחד ויירא משום דבר. ומה עשה? "ויחץ את העם" דהיינו שמיד חזר בתשובה והתוודה לפניו יתברך. דהנה אנחנו אומרים בהווידוי "אנחנו ואבותינו חטאנו", ויש ליתן טעם למה אנו מזכירים חטא אבותינו, ויש לומר הענין הוא דגם אם חטא אדם אין לעשות עצמו רשע ממש נגד המקטרג, רק ירשיע עצמו במקצת ויצדיק עצמו במקצת, וזהו שאנו תולים קצת החטא באבותינו, דהיינו מה שאנחנו חטאנו הוא ע"י אבותינו שלא קדשו אותנו בקדושה שלימה וגם זה גרמה לנו שחטאנו, ובאמת אבותינו כבר הם בגן עדן ולא יזיק להם הקטרוג, רק שאנו תולין בהם כדי שלא ליתן פתחון פה להמקטרג שאנחנו עצמינו חלילה עושים עצמינו רשעים, ונמצא בהתוודות אדם חטאיו עושה עצמו בינוני, וזהו שאמר "כגון אנו בינונים". וזהו "ויחץ את העם" פירוש דהיינו שלימד את העם אשר אתו שיתוודו ויעשו עצמם בינונים כנ"ל דהיינו מחצה על מחצה, כי להצדיק את עצמו בוודאי אי אפשר רק להעשות בינונים. ואחר הווידוי והחרטה של הצדיק אזי הוא חוזר לאיתנו הראשון, לקדושתו ומדריגתו לדיבורו בקדוש ומחשבתו בקדושה, וזה נקרא שני מחנות, דהיינו מחנה אחת למטה הוא הדיבור הקדוש ומחנה השנית למעלה בעולם המחשבות. וזהו "אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה", ולכאורה מלת "לפליטה" הוא מיותר, שהיה לומר "השנית תשאר".

ד

‎אך הענין יבואר ע"י הפסוקים המאוחרים, והיינו שהתחיל יעקב אבינו ע"ה להתפלל "קטונתי מכל החסדים כו' כי במקלי עברתי כו'", רמז "במקלי" הוא לשון קול, שמתחילה לא היה לי רק הקול קול יעקב, ולא זכיתי עדיין לעולם המחשבות, "ועתה הייתי לשני מחנות" רמז כנ"ל, שזכיתי עתה לשני מדריגות לעולם הדיבור ולעולם המחשבות, ולכן אני מתפלל "הצילני נא כו' פן יבא והכני אם על בנים", דהנה הצדיק צריך לעבוד השי"ת בכלל ובפרט, הכלל הוא היראה שהיא השורש והיא נקראת "אם", וגם המחשבה נקראת "אם", והמצוות והדיבורים של הצדיק נקראים "בנים", והם הפרט שכל דיבור ודיבור הוא פרט בפני עצמו. וזהו "פן יבא והכני אם על בנים", פירוש שאני מתירא שלא יבוא ח"ו ויבלבל את מחשבותי ויראתי שהם האם על הבנים כנ"ל.

ה

‎וזהו ביאור הכתוב כנ"ל, "ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו" פירוש הגם שיכה אותי במחנה אחת דהיינו במחשבה שיבלבל אותי ח"ו, "והיה המחנה הנשאר" ר"ל אזי עכ"פ ישאר לי מחנה אחת דהיינו הדיבור, ואז ע"י הדיבור אתחזק לחזור למחנתי הראשונה דהיינו לעולם המחשבה, וזהו "לפליטה" לשון דבר הנפלט מבליעתו, דהיינו ע"י הדיבור אוכל לפלוט המדריגה הראשונה. וזהו שפירש"י ז"ל: "על כרחו כי אלחם עמו", דהיינו עם הדיבור אוכל להלחם ולהתחזק ולחזור לקדושתי ולמחשבתי כבתחילה, כן דרך הנהגת הצדיק, ואעפ"כ הוא מתפלל תמיד שלא יפסוק מקדושתו ומחשבתו העליונה לעולם. וק"ל.