נועם אלימלך, ספר בראשית, ויצא ה׳

א

ויעקב היה רועה את צאן לבן הנותרות, נ"ל לפרש ד"לבן" רמז ללובן העליון ו"צאן" רמז לישראל צאן קדשים, ויעקב אבינו ע"ה היה רוצה לתקן לישראל בגלות המר והמתיק הדינים מעליהם, וזהו ה"נותרות" רמז לגלות המר שאנחנו נותרנו מעט מהרבה, וזהו "רועה את צאן" היינו ישראל הנותרים בגלות המר היה רועה אותן, וממתיק הדינים מהם לרחמים.

ב

"ויקח מקל" רמז לדינים ע"ד שבטך ומשענתך, דהיינו השבט והמקל הם הדינים השולטים חלילה, הלך יעקב לתקנם ולהמתיקם ע"י ד׳ פרשיות תפילין הקדושים המרומזים בארבע תיבות אלו "לבנה, לח, לוז וערמון", דארבע פרשיות של תפילין הם רומזים על החסד ורחמים ודין וגבורה, דהיינו "ואהבת" הוא אהבה וחסד, "והיה אם שמוע" הוא רחמים, דכתיב בה ונתתי מטר ארצכם שהוא ע"י הרחמים, "קדש" הוא דין, שהכה בכורי מצרים, "והיה כי יביאך" הוא גבורה, שנאמר בה כי ביד חזקה כו׳. וד׳ תיבות אלו רומזים ג"כ רמזים הנ"ל, דהיינו "לבנה" רמז לחסד כולו לבן, "לח" רמז למים היינו רחמים, "לוז וערמון" רמז לדין וגבורה, כמ"ש בזוהר, וע"י הד' פרשיות היה ממתיק הדינים. "ויפצל בהם פצלות לבנות" ר"ל שפיצל בהדינים פצלות, היינו חסד ורחמים, "מחשוף הלבן" דהיינו שהמתיקם עד שנתגלו החסדים המגולים "אשר על המקלות".

ג

"ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים" ר"ל שהציג ופעל שנהיה אנחנו ג"כ יכולים להמתיק הדינים ע"י התורה, והיינו "ברהטים בשקתות המים" רמז להתורה הקדושה הנקראת ברהטים כדאיתא בזוהר הקדוש, "אשר תבואנה הצאן לשתות" ר"ל כאשר יבואו הצאן קדשים, דהיינו ישראל, לשתות התורה וללמדה "לנוכח הצאן", אז יהיה לנוכח לפניהם כל המאורעות והצטרכות ישראל בגלות המר הזה, "ויחמנה בבואן לשתות" דהיינו שיבוא להם חימום גדול בלימוד הזה.

ד

"ויחמו הצאן אל המקלות", ר"ל שיבואו להם חימום על הדינים ועל המאורעות אשר לא טובים, "ותלדנה הצאן עקודים כו׳", דאיתא בספרים הקדושים דיש עולמות נקראים כן "עקודים כו׳", שבראם הבורא ב"ה בתחילה והם היו דין ואח"כ החריבם ובראם מחדש ומזגם ברחמים, והצדיק בתורתו הקדושה הוא בורא שמים חדשים, וכבר אמרתי הטעם שהצדיק יכול לבטל הדינים, הקב"ה גוזר והצדיק מבטל, הוא עי"ז מחמת שהגזירה נגזרה באיזה עולם והצדיק עושה שמים חדשים ונמצא לא היה הגזירה בזה העולם וממילא הגזירה בטילה, וזהו "ותלדנה הצאך עקודים", ר"ל שהם עצמם מולידים ועושים עולמות ועושים אותם רחמים גמורים.

ה

"והכשבים הפריד יעקב", ר"ל כבש וכשב הוא אחד. והוא כאילו נכתב "כבשים", והיינו רמז לאותן שבאים בסוד עליון מלשון בהדי כבשי דרחמנא כו׳, אותם הפריד יעקב, דהיינו שיהא כל עבודתם על השכינה שיהיה לה עליה, ולא כנ"ל, "ויתן פני הצאן אל עקוד", דאיתא כל האומר העקידה ומכווין כאילו עוקד עצמו ע"ג המזבח, אזי הקב"ה מצרף מחשבתו למעשה וזוכר זכות עקידתו לישראל, וזהו "ויתן פני הצאן אל עקוד" אל זה שעוקד עצמו כנ"ל, "וכל חום בצאן לבן" ר"ל אותם הצדיקים שהם בין צאן לבן, הם ישראל כנ"ל שבאו בסוד העליון ומחממים עצמם להעלות את השכינה, "וישת לו עדרים לבדו", "ולא שתם על צאן לבן" ר"ל שלא שתם על ישראל שעל ידם יהיו ההשפעות לישראל.

ו

‎רק "והיה בכל יחם הצאן המקושרות" לשון התקשרות, ר"ל כי אם ע"י אותם הצדיקים שיש להם התקשרות עם כללות ישראל, ומחממים עצמם לבטל כל הדינים מישראל, הם משפיעים להם כל צרכיהם, "ושם יעקב את המקלות" היינו הדינים כנ"ל, שם אותם "לעיני הצאן ברהטים", ר"ל שהם ימתיקו הדינים ע"י התורה הקדושה, "ליחמנה במקלות" ר"ל בשביל שהם משגיחים על ישראל ומחממים עצמם עליהם להמתיק הדינים.

ז

"ובהעטיף הצאן לא ישים" ר"ל אותם הצדיקים העטופים בכל מגמותיהם רק להעלות את השכינה, לא שם עליהם הדבר הנ"ל, "והיה העטופים ללבן" ר"ל שאותם הצדיקים לא השגיחו רק לתקן לובן העליון להעלות השכינה, "והקשורים ליעקב" כנ"ל, אותם שיש להם התקשרות עם כללות ישראל, הם פועלים כל הצטרכות ההשפעות הנצרכים ליעקב, היינו לכל עם בני ישראל, משפיעים להם כל טוב לעולם. אמן.