משיב צדק, בדין סוכה בשמיני עצרת ס״ז

והנה הריטב"א בסוכה שם אההיא דבכפילת המצוה ליכא בל תוסיף כתב וכענין שמצינו בכהן שאין מצווה אלא לברך פעם אחת כדרך אומרם בראש השנה אי בעי מצלי [כן הוא גירסתו ובספר דקדוקי סופרים מביא כן גירסת כל ספרי כתב יד וקרו לברכת כהנים נמי מצלי ועל דרך שכתבו תוספות (שבת י"א.) ד"ה כגון דמצלי היינו קריאת שמע עיין שם, ולפי שהוא בשעת תפילה קרי לכולה מילתא צלותא] אי לא לא מצלי ואף על פי כן אי בעי הדר ומצלי אין בזה משום בל תוסיף וליכא למימר שעושה להוציא לאחרים דליכא חיובא לישראל להתברך מיניה דכהן אלא ודאי כדאמרן עד כאן:

הנה הוא כתב בפשיטות נגד דברי הפלאה הנ"ל וסבירא ליה דגם בציבור אחר רשות גמור הוא והיה משום בל תוסיף אי לא דבכופל ליכא בל תוסיף ולא כמו שכתבתי בדברי תוס', ואם כן לפי דעתו קשה איך חשיב ליה זימניה משום ציבור אחר, וצריך לומר דהוא סבירא ליה דאין הכי נמי הגמרא דראש השנה דחי באמת דמשום הכי למסקנא דאי לא בעי לא מברך והוא רשות לאו זימניה הוא, ובסלקא דעתך דקאמר דאי מתרמי הוה סבירא ליה דכיון דמצוה אכהן לברך מצוה עליו לברך כל ציבור שיזדמן לו ודחי, ורב שמן בר אבא וכו' הכא אי בעי וכו' היינו דרב שמן בר אבא סבירא ליה זה דהוא רשות והשתא הוא דחזית זה ואין הכי נמי דלפי זה ודאי לאו זימניה ואידחי הא דלעיל:

ושוב מצאתי בהריטב"א לראש השנה שם ד"ה אלא אמר כתב הלכך וכו' ולגבי כהן וכו' הא לא זימניה הוא כיון דאי בעי לא מצלי [כן הוא גם כן שם לפני זה ד"ה הכא והוא כגירסתו הנזכר לעיל ובחנם הגיהו בדפוס בזה על פי גירסא שלפנינו] עד כאן, והוא נקט זה הפשיטות בסוכה משום דסבירא ליה דמסקנא דגמרא כן דמעיקרא הוא רק סלקא דעתך ושקלא וטריא, ואף דקאמר ורב שמן בר אבא וכו' מכל מקום סבירא ליה דהלכה כן דמשמע דהגמרא קאי הכי במסקנא, וגם יש לומר דרבא דאמר התם שלעבור צריך כוונה היינו מכח קושיא דרב שמן בר אבא וסבירא ליה כרב שמן בר אבא ורבא בתראה וגם הוה ליה תרי לגבי דרבה, הרי דסבירא ליה דבאמת למסקנא הדין בכהן דלא חשיב זימניה:

והתוס' דלא מייתי מבכור רק מכהן מבואר דסבירא ליה גם כן דלהתם לא דמי דהכא גם אי מתרמי הוא רק להוציאם, וכוונתם לדמות לכהן רק לפי המסקנא וכמו שכתב גם בטורי אבן וסבירא ליה דגם למסקנא רב שמן בר אבא הוא דסבירא ליה כן אבל רבה דדחי דהוי זימניה לא חש להא דבהך דינא דאי בעי וכו' ושאינו חובה לפרש הך דסבירא ליה דגם בזה חשיב זימניה וכהנ"ל:

ואם כן להריטב"א דסבירא ליה למסקנא גם כהן לא הוי זימניה הכי נמי בתקיעות משתקעו, ואם כן לפי זה גם בתפילה משהתפלל ויצא ידי חובתו לאו זימניה הוא עוד וצריך כוונה לעבור וכיון דהוא מתכוין לנדבה ושלא למצוה מה שייך בל תוסיף משום תפילה, ואף על גב דגבי כהן איכא בל תוסיף אף דאומר אוסיף משלי וכתב הריטב"א בראש השנה שם כיון דמתכוין לברך דהא קאמר אוסיף אף על גב דלאו זימניה וכו' עד כאן ולשון לברך משמע קצת אף שנתכוין לברכה לבד מנדבת עצמו שחפץ להוסיף ברכות לישראל כמשמעות לשון משלי ואפילו הכי חשיב כוונה כיון דמתכוין לשם ברכה כעין המצוה דאורייתא לברך, ואם כן נימא בתפילה גם כן הרי מתכוין להתפלל להשם יתברך ולשם תפילה אף שהוא לנדבה ולא למצוה מכל מקום הכוונה לתפילה שהוא כעין המצוה נימא דחשיב כוונה, מכל מקום על כרחך אין כוונת ריטב"א כן דהרי שם לפני זה ד"ה אמר ליה שאני כתב פירוש ואפילו נתכוין למצוה וראיה וכו' מכהן וכו' וההוא במתכוין הוא שאמר אוסיף ברכה אחת משלי וכו' עד כאן, הרי דפתח בנתכוין למצוה ומייתי עלה מכהן:

ואי אפשר לומר דמדמה נתכוין לברך לבד לנתכוין למצוה דהא ודאי לא דמי כלל ומהיכי תיתי לדמותם ולהביא ראיה בפשיטות, ועל כרחך דמפרש דגם זה נתכוין למצוה וכן משמע גם כן מהא דמלשון אוסיף דייק שכתב דהא אמר אוסיף כנ"ל ואי אכוונה לברך לבד פשיטא דלברך הוא מתכוין ומה צריך למה שכתב דהא וכו' ועל כרחך דרצה לומר דמתכוין למצות ברכה, ודייק זה ממה שאמרו אוסיף דאי ברכה בעלמא היה לו לומר אברכם משלי גם כן, אבל לשון אוסיף משמע דוגמת העיקר שהתורה ציותה שלוש ברכות והוא מוסיף עוד במצוה זו ברכה משלו שאינו ממצות התורה אבל הוא מוסיף על המצוה, וכן בתוס' שם ריש ד"ה מנא כתבו דגבי כהן שמתכוין לברך ולהוסיף יש לומר שעובר וכו' עיין שם, וממה שכתבו בפשיטות שמתכוין וכו' ולא כתבו בדרך אוקימתא דיש לומר דמיירי שמתכוין וכו' משמע דפשיטא להו זה והיינו על כרחך מלשון אוסיף כנ"ל: