מחזור ויטרי, פרקי אבות ג׳:י״א

א

ר' אלעזר המודעי אומ' המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמיפר בריתו של אברהם אבינו. והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה והמאדים פני חבירו ברבים אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא:

ב

המודעי. מן המודעים היה. הר שהוא סמוך לירושלם ט"ו מילין. שאסרו חכמים מן המודעים ולפנים כלפנים. המחלל את הקדשים שאינו משמרן כהלכה ונוהג בהן מנהג בזיון. או כיששכר איש כפר (בדקאי דבריך) [ברקאי דכריך] ידיה בשיראי ועביד עבודה. בסוף מקים שנהגו. ותא חזי מאי סליק ליה. והיינו דאמר רב יוסף התם בריך רחמנא דשקליה למטר' דיש' איש כפר (בדקאי) [ברקאי] בהאי עלמא כדי שיהא לו חלק לעולם הבא. והמבזה את המועדות. חולו של מועד. ומיקל לעשות בהם מלאכה. אפי' בדבר שאינו אבד. והמיפר בריתו של אברהם אבינו. שאינו רוצה למול. והמגלה פנים בתורה. פנים. עיניינים. ומראות טעמים. כאותה שאמרו חכמים במ"ט פנים התורה נדרשת. שמחפש לגלות טעמי גנאי. שלא כהלכה. אין אנו גורסין במשנה. ופירשו חכמים בכל ישראל יש להם חלק. כגון מנשה שהיה יושב ודורש באגדות של דופי. ואומר מה לי לכתוב מקרא זה ואחות לוטן תמנע. ותמנע היתה פילגש. וילך ראובן בימי קציר חטים. מה לכם ולדודאים. ודברים הללו של בזיון הן. ומ"מ טעם הגון יש בהן. כמפורש שם. והמאדים פני חבירו. גרסי'. שמביישו בדברים ע"ד שפניו מאדימים. מפני שנעשה כשופך דמים. ופירשו חכמים. תדע דאזיל סומקא ואתי חיוורא. עוד מציגו בכל ישראל יש להם חלק. כי דבר ה' בזה. זה האומר אין תורה מן השמים. ואפי' כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק זה שלא אמרו הק' אלא משה אמרו מפי עצמו. זה דבר ה' בזה. ד"א כי דבר ה' בזה. זה אפיקורוס. ואת מצותו הפר. זה המיפר ברית בבשר. הכרת תכרת. הכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא. מכן א"ר אלעזר המחלל את הקדשים כו'. סביון שדרשנו בו הכרת בעולם הזה. תכרת לעולם הבא. מיכן יש ללמוד על כל דבר שנוהג בו בזיון כגון מחלל קדשים. ומבזה מועדות. שמיקל בחולו של מועד כבחול דעלמא. והרי אף הן נקראו מקרא קודש ועל כולו מעיד הכתוב. שכל המבזה אותם ומיקל בהם אין לו חלק. ולפי שברוב מקומות במקרא כת' חילול לקודש הוא תופש לשון חילול אצל קודש. ולשון בזיון האמור במקרא אצל מועדות. ואעפ"י שיש לנו מקרא אחד המלמד שהקדשים וימים טובים שוין ונותן בזיון לקדשים וחולין לשבת. שנאמר קדשי בזית ואת שבתתי חללת. וכל כך. לפי שאחד לשון חילול ואחד לשון בזיון נופל לכאן ולכאן. והמיפר בריתו של אברהם אבינו. דכת' ואת מצותו הפר. מצותו יחידה משמע. ואיזה היא מצוה שניתנה יחידה הוי אומר מילה. מגלה פנים בתורה. כגון מנשה שהיה מבזה דברי תורה. שהיה אומר לא נאמר על פי רוח הקדש וילך ראובן. ותמנע היתה פלגש. אלא דברי הבאי הן. ומשה מפי עצמו אמרן. ואף היא בכלל כי דבר ה' בזה. ואילמלא שנינו באותה משנה והמאדים פני חבירו הייתי מוציאו אף מכלל מקרא וכדברי האומר זה אפיקורוס. ולפי מה שפירשו חכמים. יש אומ' זה המבזה תלמיד חכם. ויש אומר זה המבזה חבירו בפני תלמיד חכם. אבל מאחר שאינו שם. מכלל שאינו יוצא ממקרא זה ולא שנאו עם אילו. אלא לפי מה שדינו שוה. ומהך למדו ר' אלעזר. אומר אני. שלמד מאותה ששנינו עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. שיבקש מטו ממנו. דמסתמא כיון שביזהו בפני רבים שבושתו גדול לפיכך עונשו גדול ואעפ"י שיש בידו מעשים טובים אין לו חלק צא ולמד מתמר שאמרו חכמים לעולם יפיל אדם עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. דמוטב ימות זכאי. ואל ימות חייב. תורה. ל"ג. אעפ"י שיש בידו תורה: