מחזור ויטרי, הלכות שחרית ט׳

א

ט.
יתגדל לשון הפסוק הוא. (יחזקאל ל״ח:כ״ג) והתגדלתי והתקדשתי (ונועדתי) [ונודעתי] לעיני (עמים) [גוים] רבים וידעו כי (שמי) [אני] י"י. למלחמת נדב ומגוג. לכך הוא מתחיל בלשון עברי ולא בלשון ארמי וכן משמעו יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה לעתיד לבא שיהא שמו הגדול מגודל ומקודש דכת' וידעו כי (שמי) [אני] י"י שמעכשיו לא כשהוא נכתב הוא נקרא כי הוא נכתב ביו"ד ה"י. ונקרא באל"ף דל"ת. ולשון ארמי הוא וקמוץ הוא שאין כינויין אלא באלף דלת לפי שהשם המיוחד בלשון ארמי הוא ואין אנו רשאין להזכירו בכתבו. לכך אנו אומ' שמיה רבה בארמית כי לעולם הבא יקרא ככתיבתו דכת' (זכריה י״ד:ט׳) ביום ההוא יהיה י"י אחד ושמו אחד. והואיל ומתחיל בלשון עברי [אומר] הכל בלשון עברי עד שמגיע לשם הנכתב בארמי חוזר לומר בעברי ויתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתה' ויתע' ז' כנגד ז' רקיעים ומאן דאמ' ויתקלס שהוא שמיני אומרו כנגד רקיע שעל ראשי החיות ואחר כך כשבא במעשה השם או' בלשון ארמי ולכך אומ' תושבחתא ונחמתא שכן מצינו באגדה כל הודיות שאמ' דוד בספר תילים לא אמ' אלא לשש נחמתא, שנ' (שמואל ב כ״ג:א׳) ואלה דברי האחרונים האמורים ליום אחרון. וכך אנו אומרים בשבת על כל דברי שירות ותושבחות דוד בן ישי עבדך משיחך. ישתבח שמך. וכמו כן לעילא מן כל ברכתא שירתא תושבחתא ונחמ' כלומ' כל תושבחות שאמ' דוד ליום נחמתא. כדאמרינן בברכות שמעתי בת קול שמנהמת ואומרת אוי לי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין אומות העולם. אמרו לו לא אותה שעה בלבד אומרת כך אלא בכל יום ויום ג' פעמים אומרת כן ולא עוד אלא כשישר' נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה רבא הק' מנענע את ראשו ואומ' אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך אוי לאב שהגלה את בניו ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהן וזה שאנו אומרי' בקדיש תושבחתא ונחמת' שצריך הוא תנחומין על הצער הזה שהוא מצטער לאחר ענייתן: