מבחר הפנינים ט״ו

א

אמר החכם לא ישלמו ענייני האדם. עד שתפרד נפשה מחשקה ומתאותה:

ב

ואמר טעם השכל היא הכרת הדברים ותאותם והבדלתם: ואל תאמין בעצמך שאתה חכם עד שתמשול בתאותך:

ג

ואמר מי שנמשך אחר שכלו יישרהו ויורהו ומי שנוטה אחר תאותו. תתעהו ותאבדו:

ד

ואשרי מי שהניח התאוה. (יהיו. לו עד של נמצא ולא נראה). כי לא הניח אדם לכבוד הבורא ונתחרט:

ה

ואמר אין מגיעין אל מה שיש אצל הבורא. אלא בעבודה:

ו

ואמר מי שירא אלהים תטיב אחריתו [מראשיתו]:

ז

ואמר מי שידע שהאלהים רואהו ושומע זה ימנענו מן המעשים הרעים. הוא הירא את דבריו והמשיב נפשו מן התאוה:

ח

ואמר מי שנטה אחר התאוה. יעקבוה הרעות:

ט

ואמר הנצל מנפשך. ותנצל נפשך מדעתך:

י

ואמר התהפכות דברי האדם מורה נטות תאותו בו:

יא

ואמר כבר טבע באולתו מי שגברה תאותו על שכלו:

יב

ואמר מי שאינו מושל בנפשו להשיבה מן תאותה אינו בטוח מן רע אחריתה ואינו יכול למשל באחרים:

יג

ואמר כשיעלה על לבך דבר. ולא תמצא עם מי שתועץ שתבטח בו ובעצתו. סור מן הקרב אל תאותך כי התאוה אויבת השכל:

יד

ואמר לולי שלשה היו נתקנים ענייני בני אדם. זקן שאינו נשמע ותאוה שאינת נמנעת. וגאות האדם בנפשו:

טו

ואמר אבדת השכל. בין היצר והתאוה:

טז

ואמר אין העצה עם הקלות. ולא החכמה עם המחלוקת. ולא המנוחה עם התוחלת:

יז

ואמר מי ששמע אל תאותו הפסיד. ומי שהמרה אותו גבר:

יח

ואמר אם לא תמרה את פיה. תביאך אל ממה שיש [בו] חסרונך וגרעונך:

יט

ואמר מי ששמע אל תאותו כפר ביוצרו. וגדל יגונו ורבה חרטתו. ונכפל ענשו:

כ

ואמר החכם התאוה. שותפות העורון:

כא

ואמר העצה ישנה. והתאוה ערה. ועל כן מנצחת התאוה את העצה:

כב

ושאלו לאחד מהחכמים איזה מלחמה יותר טובה? אמר מלחמת התאוה: