כתר שם טוב א׳:קנ״ט

א

ויענך וירעיבך ויאכילך את המן כו' למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי' ה' יחיה האדם (דברים ח, ג). וק' דהההי"ן של ב' פעמים האדם מיותרים דהל"ל כי לא על הלחם לבדו יחיה אדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה אדם. י"ל דבס' לקוטי תורה מהאריז"ל דהחוקרים הקשו מאין הוא חיות הנשמה דאין הדעת נותן שיהיה חיות הנשמה מלחם ומאכל גשמי. ואין לומר דהנשמה יכולה לחיות בלי מזון כמו מלאך דא"כ מ"ט אם עובר אדם ושוהה כמה ימים בלא מזון ימות ברעב והמיתה הוא פירוד הנשמה מן הגוף. וק' מ"ט תצא הנשמה מחמת מניעת אכילה כיון שאינה נהנית ממנו. ונבוכו הרבה בזאת החקירה. ותירץ האריז"ל שלא ידעו והיו סכלים בשורש הבריאה דארז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם פי' ע"י המאמרות עצמן נתהוה הכל דמאמרו של הקב"ה הוא מרום וקדוש ותיכף כשאמר הקב"ה יהי רקיע נתהוה הרקיע כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו ונכנס המאמר ההוא בחיות פנימי להחיות הרקיע כל ימות עולם שיעמוד כמ"ש לעולם ה' דברך נצב בשמים. וכן כשאמר תוצא הארץ נפש חיה או תוצא הארץ דשא ועץ פרי אותו המאמר היה מהוה הכל והמאמר הזה הוא חיות פנימי להם וכשנוטל אדם פרי או דבר מאכל ומברך עליו בכוונה ואומר ברוך אתה ה' כשמזכיר את השם מתעורר אותו החיות שעל ידו נברא הפרי ההוא כי נברא הכל ע"י השם ומוצא מין את מינו וניעור וזה החיות הוא מזון הנשמה וכל זה במאכלים המותרים וכשרים שצוה הקב"ה להעלותן מגשמיות לרוחניות. וז"ש ויענך וירעיבך כי המן היה רוחני מאד וההדיוטות לא היה להם קורת רוח ממנו דעכ"א ונפשנו קצה כו' וז"ש ויאכילך את המן שהוא רוחני מאד לחם אביר שמה"ש אוכלין אלא שנתגשם קצת כדי שיהיה בו תפיסת יד לב"א למען הודיעך אפילו בזמן שתבוא לא"י ותאכל לחם גשמי שתקדים כבוד נשמתך לכבוד גופם ולהעלות הכל מגשמיות לרוחניות כי לא על הלחם לבדו פי' בזמן שהוא לבדו גשמיות בלי התעוררות הרוחניות בו יחיה האדם פי' הנשמה שנקרא האדם בה"א הידיעה כי הגוף נקרא בשר אדם והנשמה נקרא האדם כי על כל מוצא פי ה' פי' כשאתה מוציא השם בכוונה ע"י הברכה שברכת עליו שעי"ז מתעורר בו הרוחניות מזה יחי' האדם שהיא הנשמה ניזונית מרוחניות המאכלים כי הקב"ה עשה כן בכוונה מכוונת ע"י שהיה בונה עולמות ומחריבן נפלו ניצוצין קדישין לד' חלקים שהם דומם צומח חי מדבר שראוי לאדם להעלותם.

ב

והמשל למלך שנאבדה לו אבן יקרה מתוך טבעתו והנה עמדו לפני המלך בעת ההיא הרבה מעבדיו ושריו הפרתמים והפחות והסגנים מאנשי מלחמתו עד אין מספר. עכ"ז לא רצה המלך לצוות שיחפשו אחר האבן טוב רק צוה לבנו יחידו וחביבו שיחפש וימצא האבידה ויחזירנה לאביו המלך הגם שהיה המלך בטוח מכל אחד משריו ועבדיו שכאשר ימצאנו יחזירנו בשלימות. אעפ"כ לא היה ברצונו שהם יתפשו כי רצה לזכות את בנו חביבו וכדי שיקרא המציאה על שמו ולא עוד אלא גם רמז לבנו חביבו בכמה רמזים מקום מציאותו כי מתחלה היתה האבידה מדעת המלך את מקומה ועשה הכל רק למען לזכות את בנו חביבו וכדי שיגיע גם להמלך מזה גודל שעשוע והתפארות מבנו לאמר ראו כי שום בן אדם בעולם לא היה יכול לחפוש ולמצוא זולת בנו חביבו: