ישמח משה, שמות י״ג

א

במסכתא סנהדרין (דף נ"ח ע"ב) א"ר חנינא בן נח שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר (שמות ב יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי, עכ"ל הגמרא. ותמהו דהוה ליה להביא בקיצור שנאמר ויך את המצרי. והנ"ל דהכי פירושו, דקשה הלא באמת אין שום גילוי לדין זה לא מאדם ולא מנח שנצטוה בזה, רק מהאי עובדא דמשה, ואדרבה רק בז' מצות נצטוו אדם ונח, ואין זה בכלל, וכמבואר בסנהדרין (נ"ו ע"א) וברמב"ם הלכות מלכים (פ"ח ה"י), אלא דנתחדש אז על ידי משה, ואם כן קשה מאין היה משה יודע חידוש זה, הלא אחר זה במדבר היה לו נבואה ראשונה כמבואר מפשט הפסוק, ואם כן אז לא היה נביא עדיין. וצריך לומר על פי המבואר בספר מדרש שמואל על הפסוק (בראשית ט ו) שופך דם האדם באדם וגו', שהשי"ת מזמין עדים שיראו למי שהורג שלא בדין, וכן מבואר מן התרגום, אם כן כיון שראה כי אין איש, מכח זה ידע דחייב מיתה מן הדין, לכך ויך את המצרי, והבן. ועיין בידי משה על המדרש (שמו"ר א' כ"ט) ראה שאין תוחלת של צדיקים יוצא ממנו, עיין שם מ"ש בשם גאון אחד, ואף אנו נאמר לדרכינו דמזה ידע דהוי הדין דחייב מיתה, ואם כן אתי שפיר הגמרא הנ"ל, דאי לא הוי מביא רק ויך את המצרי היה קשה על משה מנא ליה, על כן הביא כל המקרא כדי שלא יקשה גם על משה, והבן.

ב

עוד י"ל, דכל עיקר הוכחה הוא מכח רישא דקרא, דאי מויך את המצרי לחודיה, היה מקום לומר דמשום שהכה את ישראל הרגו, אף על פי שאינו חייב מיתה מן הדין, וכדאשכחן בבני יעקב שהרגו לאנשי שכם (בראשית לד כה), הגם שעל פי דין לא היו חייבין מיתה וכדכתב הרמב"ן שם, עם כל זה הרגו אותן מטעם המבואר שם, עיין שם. אלא מדכתיב ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך וגו', דמשמע שאם היה איש רואה לא היה הורגו, וקשה ממי היה מתיירא, מישראל ודאי לא וכמ"ש לעיל, ואי ממצריים הלא כמו שהרג את זה בשם המפורש, כמו כן היה יכול להרוג כמה וכמה שירצה, אלא ודאי שלא היה רוצה להרוג אלא למי שנתחייב מיתה בדין, אם כן מדוע הרג את המצרי, אלא על כרחך בן נח שהכה את ישראל חייב מיתה, והדרש (שמו"ר א' כ"ח) ראה מה עשה לו בבית, איהו לא ס"ל. או י"ל דסובר, אלא דמכח מה שעשה לו בבית, הוא דחייב מיתה על מה שעשה לו בשדה, וכמו שכתבנו למעלה ודוק.