ישמח משה, נשא ב׳

א

והתודו את חטאתם וגו' (במדבר ה ז). נשאלתי ממשכיל אחד למה לא נכתב מצות תשובה בביאר בתורה הקדושה, עד כאן דברי השואל. ואני אבאר דבריו, דהגם כי הוא נמנה למצות עשה, עיקר זה שנמנה הוא הוידוי, כי הוא באה בתורתינו הקדושה בלשון צווי כמ"ש והתודו את חטאתם, וכן והתודה את אשר חטא עליו (ויקרא כד ה). אבל התשובה שהוא החרטה ועזיבת החטא, לא נמנה למצוה בפני עצמו כמבואר ברמב"ם פ"א מהלכות תשובה הלכה א' דהמצוה היא כשישוב שיתודה, וכן מבואר בספר המצות של הרמב"ם מצוה ע"ג, ובסמ"ג עשין י"ו, ובספר החינוך להרא"ה סימן שס"ז, ובאמת לא כתבה התורה בלשון ציווי רק להוידוי, אבל לא לעיקר התשובה דהיינו החרטה ועזיבת החטא דהם עיקר התשובה כמבואר ברמב"ם פ"ב מהלכות תשובה הלכה ב' ג' עיין שם, והיכא דנזכר תשובה בתורה הקדושה, לא נזכר רק בדרך הבטחה שיקבל השי"ת תשובת השבים אם ישוב, כמו שנאמר (דברים ד ל) בצר לך וגו', אבל לא נכתב בלשון ציווי, וקשה באמת מאי טעמא לא ציותה התורה על זה כיון שהיא מצוה גדולה כל כך, כמו שאמרו רז"ל (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פ"ו ע"א), וגם הוא יסוד העולם, ויסוד קיום האומה הקדושה הנבחרה, דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז כ), רק התרופה היא התשובה וכמבואר בזוהר הק' פרשת אחרי (זוהר ח"ג) דף ס"ט (ע"ב) דתשובה הוא יסוד הבריאה, וזולתה לא יכול עלמא להתקיים, עד כאן ביאור קושיות השואל.

ב

והשבתי, הלא עיקר התשובה היא החרטה, שמתחרט על סירובו ומרדו כנגד מצות קונו ועזיבת החטא להלן, ועל איזה מהן תצוה התורה, אם על החרטה שיתחרט, ממה נפשך אחר שנתחרט, אין צריך להציוי דהא כבר נתחרט. ואם קודם שנתחרט, הרי הוא עומד במרדו ואיך שייך ציוי על המורד. ואם על עזיבת החטא, אין צריך לציוי דהא כבר מוזהר שלא יחטא, וכי משום שכבר חטא הותרה לו לחטא עוד ח"ו, דמי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל ויהיה ריחו נודף יותר ח"ו (ברכות נ"א ע"א), רק על זה שייך ציווי, שאחר שנתחרט ושוב איננו מורד שיתודה בפה, ועל זה ציותה התורה באמת, וזה ברור לדעתי. ומעתה הרי מזה ראיה ברורה למ"ש בשו"ת נודע ביהודא (חלק או"ח סי' ל"ה), ובשו"ת שמן רוקח סי' יו"ד, דאין התעניתים וסיגופים עיקר לתשובה רק טפל, דאם נימא דהתעניתים והסיגופים הם עיקרי התשובה, אם כן הדרא קושיא לדוכתא למה לא ציותה התורה על זה כאשר יתחרט יצום ויסגף את עצמו כנ"ל, אלא ודאי עיקר התשובה היא החרטה, כנ"ל ברור לפענ"ד. ועל פי זה נ"ל לפרש אמרם (יומא פ"ז.) האומר אחטא ואשוב וכו', אין מספיקין בידו לעשות תשובה, ולא אמר לא מועיל לו, או אין מסייעין לו, משום דבאמת אין לך דבר שעומד בפני התשובה (ירושלמי פאה פ"א ה"א), רק הא דבזה אין מועיל תשובה, היינו משום דעיקר התשובה היא החרטה, ואם כן אם חושב מקודם שעבר שישוב, אם כן הרי לא נתחדש לו חרטה והבן, אבל כשמתחרט גם על זה שחישב כך, ראוי שיועיל, רק סתם תשובה וחרטה על עבירה אינו מועיל. אך לפי זה יחשוב שיתחרט גם על זה, ואם כן גם זה לא יועיל וכן הולך וחוזר חלילה עד אין סוף, והיינו אין מספיקין, שאין התשובה שלימה שיהיה כדי סיפוק, והבן.