ישמח משה, מקץ ח׳

א

וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב (בראשית מא נ). עיין רש"י ורא"מ ומהרש"א בחידושי אגדות דתענית (דף י"א ע"א). והנה מלבד מה שהקשה מהרש"א על הבית יוסף (טור או"ח סי' תקע"ד), קשה עוד מבראשית רבה סדר נח (ב"ר ל"ד ז'), דדריש שם בחסר ובכפן גלמוד (איוב ל ג), עיין שם. ושמע מינה דגם בבני נח נוהג זה, דהא בתיבה נהגו איסור זה, וגם על מ"ש מהרש"א קשה דאיך יתכן מדת חסידות לבטל מפריה ורביה כיון דלא היה לו ליוסף בנים. והנ"ל על פי המבואר בסנהדרין (דף נ"ט ע"ב) שם והרי פריה ורביה לישראל נאמרה ולא לבני נח, עיין שם. ואם כן לפי זה י"ל דיוסף לשיטתו דלא יצאו מכלל בני נח כמבואר בפרשת דרכים, והשבטים לשיטתייהו דסברו דיצאו מכלל בני נח, והבן. ומיהו קשה לפי מה דמשמע מרש"י שם (ד"ה) דבנאמרה ולא נשנית בסיני ניטל מבני נח, אבל עד סיני נוהג, ואף דיש לומר דב' אלפים מתן תורה התחילו מהנפש אשר עשו בחרן (בראשית יב ה), אם כן קשה ממה נפשך על יוסף דלפי זה ודאי דכבר קבלו הם תורה מקרי, אם כן ודאי דיצאו מכלל בני נח, ודו"ק. לכך נ"ל על פי המבואר בספר חקי דרך על אבן העזר (סימן כ"ה סעיף ו') הטעם בשם הזוהר (פרשת מקץ) כיון דסט"א שלטה דלא לאמשכא רוחא מתמן, ומבואר שם דחשוכי בנים, היינו ממש אינו ראוי להוליד דאין חשש משום המשכת הרוח, אבל משום פריה ורביה אין היתר, והשתא אתי שפיר גבי יוסף. ועל לוי יש לומר דבארץ הקודש שאני, דאין לסט"א חלק ונחלה שם אף בעת שליטתו כמבואר בספר טוב הארץ, ויוסף במצרים הוליד. ונראה שזה פירוש הפסוק בפרשת ויגש (בראשית מו כז) ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים, דהך תיבת במצרים היא מיותרת. אבל נראה דהכי פירושו אשר יולד לו במצרים, לכך רק נפש שנים והבן. ואלולי דמסתפינא הייתי אומר על פי מ"ש בפרקי דרבי אליעזר פרק ל"ט (פרקי דר"א פל"ט), כשבאו לגבול מצרים נתייחסו כל הזכרים ששים ושש, ויוסף ושני בניו הרי שבעים חסר אחד, וכתיב (דברים י כב) בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, מה עשה הקב"ה נכנס עמהם במנין עלו למספר שבעים, לקיים מה שנאמר (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה וכו', עיין שם. (ויוכבד אף שנולדה לא השלימה, דעדיין לא נכנסה למנין הדור כנודע מהמדרש תנחומא, במדבר סי' ט"ז), ועיין מ"ש בפרשת שמות. ועל פי זה יתפרש (תהלים כב לא) זרע יעבדנו יסופר לה' לדור, כלומר זרע קודש שעובדין אותו ית', יסופר לה' כביכול לדור להשלים מנין הדור. והנה נראה לומר דבאמת מנין שבעים הוא דבר גדול כידוע ליודעי חן, והנה מה שהשלים השי"ת למנין שבעים, היינו בשביל שגלוי וידוע לפניו ית' שאלולי שכבש אותו הצדיק מעיינו לכבודו ית', היה מוליד עוד אחד כמו שהוליד אחר כך, רק דיקראו על שם אחיהם, וכדי שלא יגרע מצדיק עי"נו, ושלא יחסר ממנין השבעים על ידי צדקתו וקדושתו, השלים השי"ת המנין. ועל פי זה מבואר הפסוקים (בראשית מו כו) כל נפש ששים ושש, ובני יוסף אשר יולד לו במצרים, לכך נפש שנים, לכך כל הנפש לבית יעקב וגו' שבעים, והוא פירוש נפלא.