ישמח משה, כי תצא ו׳

א

לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגומר (דברים כג ד). כבר כתבתי במקום אחד טעם על שדרש (יבמות ס"ט ע"א) עמוני ולא עמונית היה נסתר להסתיר דבר מחיצונים, על פי מה שאמרתי על הפסוק (קהלת ז') אל תצדק הרבה ואל תרשע הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם, ודוק. ועל פי זה נ"ל הטעם דאיתא בכתובות (דף ז':) דרבי אבהו סבר ויקח בועז עשרה אנשים (רות ד ב), למדרש עמוני ולא עמונית. דנ"ל ליתן טעם על הא דקיימא לן פרק אין דורשין (חגיגה י"א ע"ב) ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו, מוסרין לו ראשי פרקים. והוא תמוה מאד למה לא ימסרו להראוי לקבל, למה לא בביאור. ונ"ל כדי שלא יצא מכלל מחשבה ויבא לכלל דיבור, כדי שלא יהיה חלק לחיצונים ח"ו בידיעה זו. וזה שפיר בענין השגה, אבל לא בענין דין מקובל, כי אין לחדש מדעתו, והיה צריך תחבולה אחרת כנ"ל. והוא הא דאיתא (סנהדרין דף ל"ט.) אכל בי עשרה שכינתא שריא ואין שטן ואין פגע רע, ותמיד היה קבלה ההוא כך ולא היה ביחיד, ולכך היה נעלם לפי שאין כאן חברא חברא אית ליה כו', והוא היפך מסברת חוץ, דאדרבא על ידי שהקבלה ברבים היה נעלם, ובודאי היה יחידי סגולה צנועין לדבר ביחיד. ועל פי זה יתפרש הקרא שאמר דוד פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היה עמדי (תהלים נה יט). ועל ידי זה יובן כח תפילת הרבים, ויובן מאמרם במסכת ברכות (דף ח'.) שמביא ראיות לחשובות תפילות הרבים, ואחר זה מפרש פדה בשלום נפשי כנ"ל. (ועל פי זה יש לפרש (איוב יד ד) מי יתן טהור מטמא, כלומר שיצא נשמה טהורה של דוד על ידי מקום טומאה, לא אחד, ר"ל על ידי שלא נתגלה התירו ביחיד רק ברבים, והבן).