ישמח משה, בשלח כ״ט

א

הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה. להבין מה דדייק ואמר לכם. נקדים לפרש הפסוק (ביהושע סימן ה' פסוק יא (יהושע ה יא)) ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וגו', ועיין שם ברש"י (ד"ה ממחרת) דהיו מסתפקין ממן שבכליהם עד אותו זמן דאקריב עומר, כמבואר במסכת ר"ה (דף י"ג.). והנה תיבת מעבור נדחקו בו המפרשים, דהיינו כמו עיבור והוא התרגום של דגן. וקשה א', דהיה ראוי לומר מדגן ארץ. ועוד למה נכתב בלשון תרגום, יותר היה ראוי לומר מדגן הארץ, או מתבואת הארץ. והנ"ל דיש בזה רמז עמוק, ובאמת הפירוש כמו שפירשו המפרשים דאין מקרא יוצא מידי פשוטו, רק דנקט לשון זה דוקא, משום דיש בזה גם כן כונה אחרת עמוקה, והוא דכבר כתבתי בפסוק (תהלים קיא ה) טרף נתן ליראיו וגו', כי המן היה מזככן כמו לחם אבירים והיה דגן שמים, ועל כן אמרו (תנחומא בשלח סי' כ') לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן, והנה בהכרח היה להם המן עד שישריש התורה בלבם. והנה לכאורה קשה כיון שהמן היה כל כך טובה לישראל טובת הנפש, למה זה לא השתמש רק זמן מה, היד ה' תקצר להשאיר אותן על בחינת מזון זה לנצח להמטיר עליהם מן דגן שמים. אך ראיתי כתוב דהמזון הגשמי הוא בהכרח, כדי להעלות גידולי הארץ לתקנה ממה שנפל בחטא הקדום, עד כאן. ונ"ל כיון דנתאררה האדמה בסיבת האדם, ראוי לאדם לתקן גדולים וצמח האדמה, וכמו דראיתי כתוב דזה העולם היו בבחינת הבריאה והארץ היתה ספירית, וכמו שפירשתי בפסוק (ישעיה נ"א (נא) ו') והארץ כבגד תבלה, שאין זה סתירה להפסוק (קהלת א' ד') והארץ לעולם עומדת. דבאמת לעתיד כאשר יתוקן חטא הקדום, גם הארץ תפשיט מעליה לבושה ובגדה העב והעכור, ותחזיר לקדמותה זכה ובהירה כספיר, כמו שהיתה בבחינתה הראושנה קודם החטא, ובבחינה זו תשאר לנצח. והיינו והארץ כבגד, ר"ל הארץ אשר אינה רק כבגד דהיינו הלבוש העב, תבלה, אבל והארץ לעולם עומדת בהבחינה שנבראת והיתה קודם חטא הקדום, זאת לנצח יעמוד ולא יופסד לעולם, והבן. ונחזור לענינינו דלפי זה יש שני כונות באכילה, א' בעבור עצם הניזון, ב' בעבור המזון, דהיינו בעבור הארץ לתקן גדוליה, והבן. ונמצא לפי זה המן היה אכילה לצרכם שיוכלו לקבל התורה בשלמותה, ואחר שקבלו ממילא התחיל האכילה מצמח האדמה דוקא עבור הארץ לתקנה, דבעבור עצמן היה טוב יותר להיות ניזונים מהמן כאשר עד הנה. והיינו ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, ר"ל דאז התחיל אכילתן מבחינת עבור הארץ, דמקודם היה בבחינת עבור עצמן, כנ"ל ברור לאמיתה של תורה. וז"ש כאן הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה, לכם דייקא, ר"ל עבורכם ולא בעבור המזון, וכן רימז דוד המלך ע"ה (בתהלים עח כד) באמרו וימטר עליהם מן לאכול ודגן שמים נתן למו, דתיבת למו הוא שפת יתר, רק דכוון כמ"ש, ודוק.