ישמח משה, בהעלותך ד׳

א

ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות וגו' (במדבר יב א), (עין רש"י) והאיש משה עניו מאד (במדבר יב ג). יש להבין הסמיכות, וגם מה ענינו לכאן. ונ"ל על פי מה שאמרו רז"ל (שבת דף פ"ז ע"א) שלשה דברים עשה משה מדעתו, ואחד מהן שפירש מן האשה, דנשא קל וחומר בעצמו וכו'. והקשו התוספת (ד"ה ומה) הוא קל וחומר ניתן לדרוש מעצמו. ושמעתי משמיה דהגאון הקדוש מבארדיטשוב תירוץ על זה, והוא דבאמת יש להבין מה ציוה השי"ת לישראל לפרוש מן האשה, הלא מצוה היא כשאר מצות ולמה יטמא. רק דעת לנבון נקל דלא כל אדם זוכה שיעשה רק לשם שמים ולא לשם הנאת גשמי כלל, ומשום זה הוא מטמא וצריך טבילה. ואם כן לפי זה משה דודאי עשה הכל רק לשם שמים, אם כן קל וחומר פריכא הוא, דאצלו לא היה מטמא כלל. אך לפי דעתו של משה דהחזיק עצמו גרוע מכל, הוי קל וחומר מעליא והבן, עד כאן דבריו הנחמדים. ועל פי זה מבואר ותדבר מרים וגו' הלא גם בנו דבר ה' (במדבר יב ב), וקשה מפני מה לא דרשו הם קל וחומר, וצריך לומר דקל וחומר פריכא הוא כמ"ש, אם כן קשה על משה, לכך אמר והאיש משה עניו מאד, אם כן לדעתו הוי קל וחומר מעליא, והבן כי נכון הוא בס"ד.

ב

עוד נראה לי על אומרו כאן והאיש משה עניו מאד וגו' (במדבר יב ג). דהוא הקדמה נאותה להענין הנאמר אחר כך (במדבר יב ו) אם יהיה נביאכם וגו' (במדבר יב ז) לא כן עבדי משה וגו', שלא תקשה כלום משא פנים יש בדבר, ומפני מה באמת לא זכו שאר הנביאים למדריגת פה אל פה אדבר בו (במדבר יב ח), על כן אמר והאיש משה וגו', דלכך זכה הוא לנבואה יתירה משאר הנביאים. והענין הוא, דהנה זה שהקב"ה מנבא ומשרה שכינתו על בשר ודם קרוץ מחומר, איננו לפי כבודו ית', אך מכח ענותנותו ית', כאמרם ז"ל (מגילה ל"א.) במקום שאתה מוצא גדולתו וכו'. וידוע (מגילה י"ב ע"ב) כי במדה שאדם מודד מודדין לו, וכפירוש המדרש על ה' צילך (תהלים קכא ה), אם כן לפי רוב הענוה שבאדם, כמו כן הקב"ה מתנהג עמו גם כן בבחינת ענוה להשרות שכינתו עליו. ועל כן אמרו רז"ל (שבת צ"ב.) אין השכינה שורה אלא על חכם וכו' ועניו, ועיין בכלי יקר (פרשת וירא) על הפסוק (בראשית יח א) וירא אליו ה', ולא נאמר וירא ה' אל אברהם, כי שמו מורה על התנשאות, ועצמותו היה בחינת ענוה עפר ואפר (בראשית יח כז), על כן אמר וירא אליו ה', היינו מכח עצמותו לפי שהיה עניו ושפל בעיניו, ולא מכח שמו מרומז על התנשאות, עיין שם. וידוע מה שמפרשין והאיש משה וגו', כי דוד המלך ע"ה אמר ואנכי תולעת וגו', דעל כל פנים היה בעיניו נחשב לבעל חי, יתר על זה אברהם אבינו ע"ה דאמר אנכי עפר ואפר, דלא החזיק עצמו למין בעל חי כלל, אך על כל פנים היה נחשב בעיניו ליש, אמנם משה רבינו ע"ה גדלה כל כך ענותנותו ושפלותו בעיני עצמו, עד דלא החזיק עצמו למציאת כלל, והיינו ואנחנו מה (שמות טז ז), דהיינו בחינת אין ואפס ולא נמצא (עיין חולין פ"ט ע"א). והנה כאן דבא הפסוק להודיע מדריגת נבואת משה עד אין ערוך אליו בכל הנביאים והוא היה אב לכל הנביאים, וכדי שלא יקשה מפני מה זכה הוא באמת לכל זה, הקדים ואמר והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, ר"ל אפילו מאברהם שהיה בעיניו כעפר שהוא על פני האדמה, ועל כן לפי גודל הענוה שהיה בו, זכה לנבואה יתירה מכל לבחינת פה אל פה אדבר בו, מה שאין כן שאר הנביאים שלא זכו לבחינת נבואה כמוהו, לא זכו גם כן לבחינת נבואה כמוהו, דמדריגת הנבואה נמשך אחר מדריגת הענוה כנ"ל, וכאמור.