יסוד ושורש העבודה, ג; שער השיר ד׳

א

ב

ג

ד

ה

ו

ז

ח

ט

י

יא

יב

יג

יד

טו

טז

יז

יח

יט

כ

כא

כב

כג

כד

הודו לה' קראו בשמו כו' הנה אחר שכבר מוזהר ועומד בפרקים הקודמים לומר התיבות כתקונן וגם יתבונן המלות בפירושן יזהר ג"כ מאוד לאומרם בהתלהבות גדול ובשמחה עצומה ולכוין עיקר המכוון מהמלה ודמות להבנה הוא לו מפסוק של התהללו בשם קדשו אחר שיכוין פירושם שהאדם אומר לזולתו התהללו והתפארו בשם קדשו של הבורא ית"ש ויתעלה צריך לכוין עיקר המכוון מהמלות האלו שעיקר הכיוון הוא שיתפאר האדם בהבורא ית"ש ויתעלה זכרו לעד דהיינו שישמח בלבו שמחה עצומה לאין תכלית על זה שיש לו אלוה ואדון ופטרון כזה. וכדי להסביר הענין דוגמת דבר זה אדם שיש לו אב שהוא גדול מאוד בתורה בנגלה ובנסתר וממולא חכמת לב בכל החכמות וכל רז לא אניס לי' והוא חסיד גדול קדוש וטהור ועושר מופלג בכל המעלות אלו אין כמוהו בכל העולם ובשביל רום מעלתו הגדולה בכל הנ"ל נעשה חשוב בכל העולם כי בוודאי כי זה כל האדם בשיעורו יכול לשער ההתפארת והתענוג שיש בלב בנו תמיד על שיש לו אב כזה בכל המעלות שאין כמוהו בכל העולם ובוודאי מתפאר תמיד בפני בני אדם ע"ז ומספר תמיד בשבחיו של אביו את כבוד עשרו ורב בעניני גדולתו וחכמתו וחסידתו וגבורתו ומדותיו. והנה אחי ורעי אהובי נפשי ואם המה באדם כך שמתפאר בנו בו בתמידות בכל המעלות הנ"ל אף כי כל מה שיש לו אינו שלו כי מי ברא את אביו ומי ילד לו את כל אלה המעלות לאביו הלא הבורא ה' המלמד לאדם דעת ולו הגדולה והגבורה והעושר עכ"ז מתפאר בו בנו בתמידות כנ"ל ואיך לא ישעה האדם אל עושהו שהוא מקור כל המעלות והשכליות להתפאר בו ית"ש תמיד בכל עת ובכל רגע שיש לו אב ופטרון כזה. ומה גם בעת לעשות לה' שמדבר האדם מענין זה מהתפארות הבורא ית"ש דהיינו שאומר התהללו בשם קדשו האיך יעלה על הדעת להוציא את עצמו מן הכלל המתפארים והמתהללים בשם קדשו מלתת בלבו שמחה עצומה לאין תכלית על זה שיש לו אלוה ואדון ואב ופטרון כזה וכדומה לזה בפסוק בה' תתהלל נפשי איך הוא מוציא מידי מחשבה בהתפארות הבורא ית"ש לחטוף תכף ומיד לומר תיבות אחרות שאחריהם ולא יתן אל לבו התפארת הבורא ית"ש ויתעלה וישמח בלבו ובמחשבתו שמחה רבה ועצומה שיש לו אלוה ואב ופטרון כזה. ואיך לא יהיה האדם כמעט בטל ממציאותו הגשמי מרוב החדוה והשמחה בלבו מגודל התפארות הבורא ית' ויתעלה ולא יהיה ח"ו דובר שקרים ר"ל שאומר בעצמו התהללו בשם קדשו או בה' תתהלל נפשי ולא מקיים בלבבו מה שאומר בפיו כי עיקר ההתפארות היא השמחה שבלב כמ"ש ושמח בלבו ואיך לא יבוש האדם לפני הבורא ית"ש ע"ז גם בתיבות ישמח לב מבקשי ה' וביחוד בתיבות זכרו נפלאותיו אשר עשה כו' הוא ה' אלהינו שירו לה' כל הארץ כו' ספרו בגוים את כבודו בכל העמים נפלאותיו כי גדול ה' כו' וכיוצא בוודאי ראוי להתלהב לב האדם באמירתם אל שמחה עצומה על גודל אלהותו ית"ש. ודי בהערה זו:

כה

ובתבות הבו לה' כבוד ועוז הבו לה' כבוד שמו בכדי שלא יהיה ח"ו כדובר שקרים ראוי לאדם לקבל עליו מסירת נפש במחשבתו בציור איזה מיתה כי במסירת נפש של האדם התחתון בעה"ז נתגדל כבוד שמו הגדול ית"ש ויתעלה בכל העולמות העליונים ותחתונים. כמבואר בשער הא' ע"ש ודי בזה.

כו

ובפסוק חילו מלפניו כל הארץ יכניס בלבו יראה עצומה לפני הבורא ית' שלא יהיה ג"כ דובר שקרים ח"ו.

כז

ובפסוק אל נקמות ה' אל נקמות הופיע יתפלל אדם במחשבתו שהשם יתעלה ינקום דמם של הרוגי מלכות מהאומות האר"י ז"ל ועושה בכוונה תיקון גדול בעולם העליון:

כח

מזמור לתודה הוא שבח גדול מאוד ובודאי ראוי לאומרו בהתלהבות גדול ובשמחה עצומה מאוד. והגם שבמזמור זה מבואר שעבודת הבורא ית' ויתעלה יהיה דוקא בשמחה כמ"ש עבדו את ה' בשמחה ודבר זה מתורת משה רע"ה למדנו במ"ש במשנה תורה תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב ואיידי דאתי מדרש' בזה"ק חביבא עלי' ע"כ אעתיק לפניך ג"כ מאמר קצר מזה"ק פ' ויקהל ד' רי"ו ע"א וז"ל מאן דפלח מגו אהבה אתדבק באתר עלאה לעילא ואתדבק בקדוש' דעלמא דאתי כו' ואי תימ' דפולחנ' דאיהו מסטרא דיראה לאו איהו פולחנא פולחנא יקירא איהו אבל לא סליק לאתדבקא כו' וכד פלח מאהבה סליק ואתעטר לעילא ואתדבק בעלמא דאתי ודא איתו ב"נ דאזדמן לעלמא דאתי זכאה חולקי' עכ"ל בקיצור ובק"ש בפסוק ואהבת אאריך בעז"ה בזה יותר. והצירוף להשמחה והאהבה בעבודת הבורא ית' הוא יראת הרוממות ושניהם באים בלב האדם ובמחשבתו כא' אם נותן לבו ודעתו על זה וז"ל התקונים תיקון ו' ד' כ"ג ע"א וצלותין דאתחשיבו כקרבנין אם לא סליק לון ב"נ בדחילו ורחימו מה כתיב בי' כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא. וז"ל עוד שם מאן די משתמע קל' בין באוריתא בין בצלות' בין בצעקה בלא דחילו מיד וישמע ה' ויחר אפו ותבער בם אש ה' כו' ואוריתא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא ומצוה בלא דחילו ורחימו לא יכלת לסלקא ולמיקם קדם ה' כו' עכ"ל. לכן יזהר האדם מאוד בפרט בתפלה שיוציא הדבורים מפיו ביראה ואהבה עצומה מאוד. ואם הרגיש בעצמו שהוציא איזה תיבה מפיו הן בתפלה הן בברכת הנהנין בלא דחילו ורחימו אף שיצא מפיו בלא מחשבה זרה אך הרגיש שלא יצא מעומקא דלבא יחזור לומר שוב שנית התיבה כתקונה. ודי בהערה זו בקצרה.

כט

ובפסוק דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו ראוי לקבל על עצמו מסירת נפש להראות בזה קבלת מלכותו ואלהותו ית"ש ויתעלה.

ל

פסוקים של יהי כבוד מי שיעיין גודל מעלתם של י"ח פסוקים אלו בכתבי האריז"ל בודאי יתלהב לבו לאומרם בכוונה עצומה ובמתון כי הי"ח פסוקים אלו והי"ח אזכרות שבהם והקל"ח אותיות שבהם ומספר ר"ת וס"ת שבהם הכל הוא במספר ובמפקד על סדר שמות הקדושים ומדות ועולמות עליונים הקדושים גם ענין גודל השבח של הפסוקים אלו בעצמם מולידים התלהבות גדול ושמחה עצומה בלב האדם מגודל אלהותו ומלכותו ית"ש ויתעלה. ודי בהערה זו.

לא

ובפסוק כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו ראוי לאדם ליתן במחשבתו הודאה בשמחה עצומה לו ית' ויתעלה על זה שבחר אותנו לחלקו ולגורלו הקדוש: