א
וְעַתָּה אַתְחִיל בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ לְבָאֵר כַּמָה מִצְוֹת עָשִׂין, שֶׁעוֹבֵר עַל יְדֵי הַסִּפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת כְּמוֹ שֶׁיָּעַדְנוּ לְעֵיל, וְזֶה הֵחֵלִי בְּעֶזְרַת צוּרִי וְגוֹאֲלִי.
הַמְרַגֵּל בַּחֲבֵרוֹ, מִלְּבַד הַלָּאוִין שֶׁמָנִינוּ לְעִיל, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל כַּמָה עַשִׂין, וַאֲבָאֲרֵם בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ אֶחָד לְאֶחָד.
עוֹבֵר עַל יְדֵי זֶה (א) עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (דברים כ"ד ט') "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ" וְגוֹ', שֶׁהִזְהִירָנוּ הַתּוֹרָה בָּזֶה, שֶׁנִּזְכֹּר בַּפֶּה תָּמִיד הָעֹנְשׁ הַגָּדוֹל, אֲשֶׁר עָשָׂה ה' יִתְבָּרַךְ לַצַדֶּקֶת מִרְיָם הַנְּבִיאָה שֶׁלֹּא דִּבְּרָה אֶלָּא בְּאָחִיהָ אֲשֶׁר אָהֲבַתְהוּ כְּנַפְשָׁה, וְגִדְּלַתְהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ, וְסִכְּנָה עַצְמָה לְהַצִילוֹ מִן הַיָּם, וְהִיא לֹא דִּבְּרָה בִּגְנוּתוֹ אֶלָּא מַה שֶּׁהִשְׁוְתָה אוֹתוֹ לִשְׁאָר נְבִיאִים, וְלֹא דִּבְּרָה בְּפָנָיו שֶׁיֵּבוֹשׁ וְלֹא בִּפְנֵי רַבִּים, רַק בֵּינָה לְבֵין אָחִיהָ הַקָדוֹשׁ בְּצִנְעָה, וְהוּא לֹא הִקְפִּיד עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ב ג'): "וְהָאִישׁ משֶה עָנָו מְאֹד", וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא הוֹעִילוּהָ כָּל מַעֲשֶׂיהָ הַטוֹבִים וְנֶעֶנְשָׁה בְּצָרַעַת עַל זֶה, קַל וָחֹמֶר לִשְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַטִפְּשִׁים, הַמַרְבִּים לְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת וְנִפְלָאוֹת עַל חַבְרֵיהֶם, שֶׁבְּוַדַּאי יֵעָנְשׁוּ עַל זֶה מְאֹד.
ב
וְעוֹבֵר (ב) עַל יְדֵי הַסִפּוּר הַזֶּה גַּם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (ויקרא י"ט י"ח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לָחוּס עַל מָמוֹן חֲבֵרוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא חָס עַל שֶׁל עַצְמוֹ, וְלָחוּס עַל כְּבוֹד חֲבֵרוֹ וּלְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ, כְּמוֹ שֶׁהוּא חוֹשֵׁשׁ עַל כְּבוֹד עַצְמוֹ, וְהַמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת עַל חֲבֵרוֹ, אוֹ הַמְקַבֵּל, אַף אִם הַדָּבָר אֱמֶת, נִרְאֶה בַּעֲלִיל שֶׁאֵינוֹ אוֹהֲבוֹ כְּלָל, וְכָל שֶׁכֵּן דְּכָמוֹךָ בְּוַדַּאי אֵינוֹ מְקַיֵּם.
וְהָרְאָיָה הַגְּדוֹלָה עַל זֶה, דַּהֲלֹא כָּל אָדָם יוֹדֵעַ אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ רוֹצֶה בְּשׁוּם אֹפֶן, שֶׁחֲבֵרוֹ יֵדַע מִזֶּה אַף אֶחָד מֵאָלֶף. וְאַף אִם אֵרַע, שֶׁנּוֹדַע מְעַט מֵחֶסְרוֹנוֹתָיו אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ הוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר זֶה לַאֲנָשִׁים, אַף עַל פִּי כֵן הוּא עוֹמֵד וּמְצַפֶּה, הַלְוַאי שֶׁיִּתֵּן ה' שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ אֶת דְּבָרָיו וְלֹא יַאֲמִינוּ לוֹ, וְהַכּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַזֵּק בְּעֵינֵיהֶם לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, אַף דְּהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ הַרְבֵּה וְהַרְבֵּה מֵהָעֲוֹנוֹת, יוֹתֵר מִמַה שֶׁסִפֵּר חֲבֵרוֹ עָלָיו, אַף עַל פִּי כֵן מֵרוֹב הָאַהֲבָה שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ, נִדְחֶה הַכֹּל מֵחֲמַת זֶה. כֵּן בְּאֹפֶן זֶה מַמָשׁ צָרִיךְ עַל פִּי הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת לְרֵעֵהוּ, לָחוּס עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָאֳפָנִים.
וְלֹא לְחִנָּם כָּתְבָה לָנוּ הַתּוֹרָה מַעֲשֶׂה דְּנֹחַ (בראשית ט' כ"א-כ"ב): "וַיֵּשְׁתְּ וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל וְגוֹ' וַיַּרְא חָם וְגוֹ' וְשֵׁם וְיֶפֶת כִּסוּ אֶת עֶרְוַת אֲבִיהֶם", וְגַם סִפְּרָה לָנוּ התּוֹרָה אֶת הַבְּרָכָה שֶׁבֵּרְכָם נֹחַ וְנִתְקַיְּמָה לְבָּסוֹף, לְהַרְאוֹת לָנוּ אֶת גְּדֻלַּת הַמִדָּה הַזֹּאת, שֶׁצָרִיךְ הָאָדָם לְחַפּוֹת עַל גְּנוּת חֲבֵרוֹ בְּכָל כֹּחוֹ כְּמוֹ עַל שֶׁל עַצְמוֹ.
ג
וְלִפְעָמִים עוֹבֵר נַמֵי (ג) בְּמִצְוַת עֲשֵׂה דִּ"בְצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ". כְּגוֹן שֶׁרָאָה אֶת חֲבֵרוֹ שֶׁדִּבֵּר אוֹ עָשָׂה מַעֲשֶׂה, וְיֵשׁ בַּדָּבָר הַזֶּה לְשָׁפְטוֹ לְצַד הַטוֹב וּלְצַד הַזְּכוּת אוֹ לְהֶפְכוֹ, אֲפִלּוּ אִם הוּא אִישׁ בֵּינוֹנִי, נִתְחַיַּבְנוּ מִן הַתּוֹרָה בְּמִצְוַת עֲשֵׂה הַזּוֹ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת. (וְאִם הָאִישׁ הַהוּא יְרֵא אֱלֹקִים, נִתְחַיַּבְנוּ לָדוּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, גַּם כִּי קָרוֹב וְנוֹטֶה יוֹתֵר הַדָּבָר לְכַף חוֹבָה מִלְּכַף זְכוּת) וּמִי שֶׁהוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ עֲבוּר הַדִּבּוּר הַזֶּה שֶׁדִּבֵּר אוֹ הַמַעֲשֶׂה הַזֶּה שֶׁעָשָׂה, אוֹ הַמְקַבֵּל, שֶׁנִּתְחַזֵּק אֶצְלוֹ לִגְנוּת, עֲבוּר זֶה שֶׁשָּׁמַע עָלָיו, וְלֹא דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עוֹבֵר בְּמִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ.
ד
וְאִם עַל יְדֵי סִפּוּרוֹ הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת הִשְׁפִּיל אֶת חֲבֵרוֹ, עַד שֶׁאִבֵּד מִחְיָתוֹ עַל יְדֵי זֶה, (ד) כְּגוֹן שֶׁמִפְּנֵי רֹעַ לְבָבוֹ פִּרְסֵם עַל חֲבֵרוֹ, שֶׁאֵינוֹ אִישׁ מְהֵימָן, אוֹ אִם הוּא בַּעַל מְלָאכָה, פִּרְסֵם עָלָיו שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַמְלָאכָה הַהִיא, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ"ה ל"ה): "גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָךְ" וְנֶאֱמַר (ויקרא כ"ה ל"ו): "וְחֵי אָחִיךָ עִמָךְ", שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לְהַחֲזִיק בְּיַד יִשְׂרָאֵל שֶׁמָךְ, וְלִתֵּן לוֹ מַתָּנָה אוֹ הַלְוָאָה אוֹ לַעֲשׂוֹת עִמוֹ שֻׁתָּפוּת אוֹ לְהַמְצִיא לוֹ מְלָאכָה, כְּדֵי שֶׁיִּתְחַזֵּק בָּזֶה וְלֹא יִפֹּל וְיִצְטָרֵךְ לַבְּרִיּוֹת, וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה דִּמְצֻוִּין אָנוּ, שֶׁלֹּא לִגְרֹם לוֹ שֶׁיְּאַבֵּד מִחְיָתוֹ.
ה
וְלִפְעָמִים עוֹבֵר עַל יְדֵי קַבָּלָתוֹ אֶת הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת גַּם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (ויקרא י"ט ט"ז) דְּ"הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ", (ה) כְּגוֹן אִם רוֹאֶה שֶׁחֲבֵרוֹ מַתְחִיל לְסַפֵּר לוֹ בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ וְהוּא יוֹדֵעַ שֶׁדְּבָרָיו יִהְיוּ נִשְׁמָעִין לְהַמְסַפֵּר, וַאֲפִלּוּ אִם סָפֵק לוֹ בָּזֶה, מְחֻיָּב מִן הַדִּין לְהוֹכִיחוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגְמֹר הַחֵטְא. וְלָכֵן אִם מַנִּיחוֹ לִגְמֹר סִפּוּרוֹ הָרַע עַל חֲבֵרוֹ, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ *ואף אם יסכים בדעתו בעת השמיעה להוכיחו אחר שיגמר ספורו, גם כן שלא כדין הוא, דאיך יתכן שאם אחד רואה, שחברו ישראל אוכל בשר חזיר, חס וחלילה, יניחנו מתחלה שיאכל על סמך שיוכיחנו אחר כך, ובודאי מן הדין מחויב להוכיחו תכף, אולי יקבל ממנו ויפסק מלאכל דכל כזית הוא לא תעשה בפני עצמו. וכן בדידן נמי כל דבור ודבור של גנות הוא אסור בפני עצמו. אם לא שהוא רואה, שאם יניחנו לגמר הספור, יהיה טוב לו לברר לפני השומעים מן הספור הזה גופא, שהוא, דברי הוצאת שם רע בעלמא, או לפעמים שמן הדין צריך להניחו לגמר, שהוא דבר שצריך לקבלו לחוש, וכמו שיתבאר, אם ירצה ה', כל זה לקמן בהלכות לשון הרע כלל ו'. אבל אם הוא רואה, שהוא רק דברי קנטורין בעלמא על חברו או רק דברי התול ולעג בעלמא מחברו, בודאי כל המזרז עצמו בתוכחתו ומונע לחברו מזה, מצוה רבה הוא עושה, וכל זה כתבנו אפילו ביש עוד שומעים זולתו. ולענין "לפני עור", עין לעיל בלאוין באות ד' בבאר מים חיים. (הגהה).
ו
וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ הוּא אֲפִלּוּ אִם מְסַפֵּר דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, אֲבָל אִם מְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ לַחֲבוּרָה שֶׁל אַנְשֵׁי רֶשַׁע וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן הָרָע כְּדֵי לְסַפֵּר לָהֶם דִּבְרֵי גְּנוּת עַל חֲבֵרוֹ אוֹ כְּדֵי לִשְׁמֹעַ מֵהֶם, (ו) עוֹבֵר גַּם עַל הַמִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל (דברים י' ב'): "וּבוֹ תִדְבָּק", וּבָא הַפֵּרוּשׁ עַל זֶה בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל (כְּתֻבּוֹת קי"א), לְהִתְדַּבֵּק בְּחַכְמֵי הַתּוֹרָה וּלְהַתְמִיד בִּישִׁיבָתָם בְּכָל אֹפֶן מֵהָאֳפָנִים, אֲפִלּוּ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת עִם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים וְלַעֲשׂוֹת פְּרַקְמַטְיָא לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים וּלְהִתְדַּבֵּק עִמָהֶן בְּכָל מִינֵי חִבּוּר, וְהַכָּל כְּדֵי שֶׁיִּלְמֹד מִמַעֲשֵׂיהֶן. וְלָכֵן בְּוַדַּאי, מִי שֶׁעוֹשֶׂה הֶפֶךְ זֶה, שֶׁמְדַבֵּק עַצְמוֹ עִם חֲבוּרָה שֶׁל רְשָׁעִים, עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ *וכל שכן לפי מה שמצוי, בעונותינו הרבים, בשבת קדש אחר סעודה שלישית, שיש כמה כתות אנשים הלומדי תורה מסתמא משיחין בדברי אלהים חיים, ושארי אנשים מסתמא משיחין בענין הבלי העולם ובודאי מתגנדר על לשונם דברי לשון הרע והוללות ולצנות. אם כן מי שפורש מהבעלי תורה והולך ומטה אזנו לחברה הרעה הזאת כדי לשמע מהם ספוריהם ההבלים, עובר על מצות עשה זו, ולבד מה שעובר על "לא תהיה אחרי רבים לרעת", כמו שכתבנו לעיל בלאוין אות י"א, ועין [שם] באות ד מה שכתבנו בשם צואת רבי אליעזר הגדול על ענין זה.
ואפלו אם אין לו אל מי להתחבר, מצוה רבה לחסם פיו ולישב ביחידי ולא לילך אל כתות רעות האלו, כמו שאמרו רז"ל: כל רגע ורגע, שאדם חוסם פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכול לשער. (הגהה).
ז
וְכָל זֶה אֲפִלּוּ (ז) שֶׁלֹּא בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, אֲבָל אִם מְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת בְּבֵית הַמִדְרָשׁ אוֹ בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, עוֹבֵר עוֹד עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (ויקרא י"ט ל'): "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" וּבֵית הַמִדְרָשׁ שֶׁלָּנוּ גַּם כֵּן בִּכְלַל מִקְדָּשׁ הוּא, כְּמוֹ שֶׁמְבֹאָר בַּפּוֹסְקִים, וְנִצְטַוֵּינוּ בְּזֶה הַפָּסוּק לִירֹא, מְמִי שֶׁשּׁוֹכֵן בּוֹ, וְלָכֵן אֵין מְחַשְּׁבִין בּוֹ חֶשְׁבּוֹנוֹת, כִּי אִם שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן קֻפָּה שֶׁל צְדָקָה וְכַדּוֹמֶה, וְכָל שֶׁכֵּן דְּאָסוּר בָּהֶם שְׂחוֹק וְהִתּוּל וְשִׂיחָה בְּטֵלָה, וְלֹא מוֹעִיל בָּזֶה שׁוּם תְּנַאי, כַּמְבֹאָר בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ אֹרַח חַיִּים (בסימן קנ"א סעיף י"א). וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה דְּאָסוּר לְדַבֵּר בָּהֶם לְשׁוֹן הָרָע אוֹ רְכִילוּת מִפְּנֵי אֵימַת ה' יִתְבָּרַךְ הַשּׁוֹכֵן בּוֹ, לְבַד מֵאִסוּרוֹ הֶחָמוּר הָעַצְמִי, וּבָזֶה שֶׁמְדַבֵּר, מַרְאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַשְׁרֶה שְׁכִינָתוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה, וּלְכָךְ הוּא מֵעִיז פָּנָיו אֲפִלּוּ לְדַבֶּר בְּבֵית הַמֶלֶךְ שֶׁלֹּא כִּרְצוֹן הַמֶלֶךְ *וזה לשון הזהר הקדוש פרשת תרומה: מאן דאשתעי בבי כנישתא מלין דחול, וי ליה דאחזי פרודא, וי ליה דגרע מהימנותא, וי ליה וכו' דאחזי דהא לית אלהא ולא אשתכח תמן, ולית ליה חלקא בה ולא דחל מנה, ואנהיג קלנא בתקונא עלאה דלעילא.< br> תרגום: מי שמדבר בבית הכנסת דברי חול אוי לו שמראה פרוד, אוי לו שגורע האמונה, אוי לו שאין לו חלק באלקי ישראל, כי מראה בזה, שאין אלקים ואינו נמצא שם, ואין לו חלק בו, ואינו מפחד ממנו, ונוהג בזיון בתקון העליון של מעלה, (כי בית הכנסת מתקן כנגד המלכות העליונה) (הגהה).
וַאֲפִלּוּ הלּוֹמְדֵי תּוֹרָה בִּקְבִיעוּת בְּבֵיתּ הַמִדְרָשׁ, שֶׁהֻתַּר לָהֶם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, כַּמְבֹאָר בְּאֹרַח חַיִּים בַּסִימָן הַנַּ"ל (סעיף א'), מִכָּל מָקוֹם, אִם יִהְיוּ נִכְשָׁלִין בְּאִסוּר שְׂחוֹק וְהִתּוּל אוֹ לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, הֵם עוֹבְרִים עַל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּ"מִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ", לְבַד מֵאִסּוּרוֹ הָעַצְמִי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הַ"מָגֵן אַבְרָהָם" (בסימן קנ"א סעיף קטן ב'), דְּאָטוּ (וכי) הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים אֵינָם מֻזְהָרִין עַל מוֹרָא הַמִקְדָּשׁ, וְלֹא הֻתַּר לָהֶם, אֶלָּא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה מִדֹּחַק, מִתּוֹךְ שֶׁהֵם לוֹמְדִים בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, אִם יִצְטָרְכוּ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת חוּץ לְבֵית הַמִדְרָשׁ, יִתְבַּטְלוּ עַל יְדֵי זֶה מִלִּמוּדָם, עַיֵּן שָׁם בַּ"מָגֵן אַבְרָהָם". וּלְעִנְיַן סְתַם דִּבּוּרִים, שֶׁאֵינָם שֶׁל לֵיצָנוּת, לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים בְּבֵית הַמִדְרָשׁ, עַיֵּן בְּמַה שֶּׁכָּתַבְנוּ בְּעֶזְרַת ה' בְּחֵלֶק ג' *הגה"ה: ואגב דאירינן בזה האסור החמור של שיחה בטלה בבית הכנסת, ראיתי להזכיר את עצם המכשול שנעשה על ידי זה. והוא לפי מה שמצוי, בעונותינו הרבים, שמתחיל לספר לחברו את המעשיות שלו, שהם מערבים בלשון הרע ורכילות מראשן ועד סופן, קדם קריאת התורה, וקודם גמר הספור פותחין העם לקרוא בתורה, והיצר הרע מסיתו, שלא להפסיק באמצע הספור ולגמור את הלשון הרע שלו בעת הקריאה. ופעמים הרבה שהוא גם כן מן האנשים החשובים שעומדים במזרח בית הכנסת, ועוונו נראה לעין כל, ועל ידי זה מחלל את ה' ברבים דהינו בפני עשרה מישראל, ועוונו גדול הרבה מסתם חלול ה', כמו שמפרש בספר המצות להרמב"ם לא תעשה סימן ג', עין שם, ועבר בזה על לאו ד"לא תחללו את שם קדשי".
ועתה ראה כמה אסורים עבר: א. אסור לשון הרע ורכילות, שיש בזה לבד כמה וכמה לאוין ועשין. ב. עבר על לאו ד"לא תחללו את שם קדשי" בפני עשרה מישראל. ג. שבטל קריאת התורה. אפילו אם יחסר על ידי זה אפילו פסוק אחד או אפילו תבה אחת הוא עון פלילי וגדול עונו מנשוא, שאפלו מי שיוצא באמצע הקריאה, נאמר עליו: "ועוזבי ה' יכלו", כדאמרינן בברכות (דף ח'.), על אחת כמה וכמה בזה שעומד בבית הכנסת וחמוד של השיחה בטלה והלשון הרע שלו מעבירו מלשמע דברי אלהים חיים.
וכמה פעמים ארע זה בשבת ועונו חמור הרבה יותר מימות החול, כמו שמפרש בכמה ספרים קדושים. וכיוצא בזה ארע כמה פעמים, למי שמרגל לדבר בבית הכנסת או בבית המדרש לגמר המעשיות שלו, אף בעת אמירת הקדיש, ועל ידי זה מונע את עצמו מלומר אמן יהא שמיה רבא, אשר אמירתו הוא נעלה מאד על פי הגמרא, כמו שאמרו חז"ל: אפילו יש בו שמץ אפיקורסות מוחלין לו, ואפלו כשעונה, הוא שלא בזמנו, והוא אמן יתומה, וחס וחלילה, יהיו בניו יתומים על ידי זה, כי אפילו אם מחמת עצלות בלבד נשתהא האמן שלו, יש עליו קללה זאת, וכמו שמשמע בפוסקים. וקל וחמר בזה שדחה האמן יהא שמיה רבא מפני הלשון הרע והרכילות שלו.
ועל כלם עובר בזה הזמן על אסור רביעי, דהינו, שיחה בטלה בבית הכנסת ובבית המדרש, שהוא אסור גדול שמפרש בשלחן ערוך, וכמו שכתוב למעלה, שקל וחמר הוא על לשון הרע ורכילות. ואוי ואבוי להמספר והשומע, וכבר כתב הגר"א באגרתו הקדושה "עלים לתרופה", שעל כל דבור ודבור צריך לירד לשאול למטה הרבה מאד, ואי אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דבור אחד, ולא נאבד אפילו דבור אחד, עין שם..
ח
וְאִם עַל מִי שֶׁמְסַפֵּר הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת הוּא זָקֵן, וְגִנָּהוּ בָּזֶה בְּפָנָיו, (ח) אֲפִלּוּ הוּא זָקֵן עַם הָאָרֶץ, עוֹבֵר עוֹד עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (ויקרא י"ט ל"ב) דְ"וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן", (וְאַף שֶׁזָּקֵן דִּקְרָא הַיְנוּ חָכָם, הַאי וְהָדַרְתָּ פֵּרְשׁוּ רַזַ"ל דְּאַ"שֵּׂיבָה" דִּלְפָנָיו נַמֵי קָאֵי) , שֶׁהִדּוּר הוּא כִּבּוּד דְּבָרִים, דְּהַיְנוּ לְדַבֵּר לוֹ בְּדֶרֶךְ כָּבוֹד וְאַדְנוּת. וּבְמָקוֹם שֶׁמְגַנֵּהוּ, בְּוַדַּאי אֵינוֹ מְהַדְּרוֹ. וְכֵן אִם הוּא חָכָם, אֲפִלּוּ אֵינוֹ זָקֵן, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ, דְּזָקֵן דִּקְרָא הַיְנוּ חָכָם, כִּדְדָרְשִׁינַן: זֶה שֶׁקָנָה חָכְמָה (וּלְבַד מַה שֶּׁכַּמָה פְּעָמִים בָּא עַל יְדֵי זֶה לָאִסוּר הֶחָמוּר, דִּמְבַזֶּה תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁנִּכְנָס בָּזֶה בִּכְלַל אֶפִּיקוֹרֵס עַל פִּי דִּין, וּלְקַמָן נַאֲרִיךְ בָּזֶה אִם יִרְצֶה ה'). וְאִם הוּא זָקֵן וְגַם חָכָם, עוֹבֵר עַל מִצְוַת "וְהָדַרְתָּ" בְּכִפְלַיִם.
ט
וְאִם עַל מִי שֶׁמְסַפֵּר הוּא כֹּהֵן, וְגִנָּהוּ בָּזֶה בְּפָנָיו, (ט) עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (ויקרא כ"א ח') דִּ "וְקִדַּשְׁתּוֹ". שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לִנְהֹג בָּהֶן כָּבוֹד הַרְבֵּה, וְכֵיוָן שֶׁמְדַבֵּר עָלָיו לָשׁוֹן הָרָע אוֹ רְכִילוּת וּמְבַזֵּהוּ, בָּזֶה בְּוַדַּאי אֵינוֹ מְכַבְּדוֹ וְעוֹבֵר.
י
וְאִם הוּא אָחִיו הַגָּדוֹל (י) אוֹ בַּעַל אִמוֹ אוֹ אֵשֶׁת אָבִיו, עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּכִבּוּד, דְּאִתְרַבּוּ מֵרִבּוּיָא (שמות כ' י"ב) דִּ"וְאֶת", כִּדְאָמְרִינַן בִּכְתֻבּוֹת (דף ק"ג) וְכָל שֶׁכֵּן אִם, חַס וְשָׁלוֹם, עַל אָבִיו וְאִמוֹ מַמָשׁ, דְּוַדַּאי עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּכִבּוּד אָב וָאֵם. מִלְּבַד כָּל זֶה עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל (דברים כ"ז ט"ז): "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמוֹ", ה' יִשְׁמְרֵנוּ.
יא
וְעַל כֻּלָּם עוֹבֵר (יא) עוֹד עַל מִצְוַת עֲשֵׂה (דברים ו' י"ג) דְּ"אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא", שֶׁהֻזְהַרְנוּ בָּזֶה לִירֹא מִלִּפְנֵי ה' יִתְבָּרַךְ כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ, וּבְבוֹא מַעְשֶׂה לְיָדֵינוּ, נִתְחַיַּבְנוּ לְהָעִיר אֶת רוּחֵנוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּרֶק, שֶׁהַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁגִּיחַ בְּכָל מַעֲשֵׂה בְּנֵי אָדָם, וְיָשִׁיב לָהֶם נָקָם כְּפִי רוֹעַ הַמַעֲשֶׂה, וְעַל יְדֵי זֶה יִמָנַע מִלַּעֲבֹר עַל דַּעַת קוֹנוֹ, וּבְוַדַּאי מִי שֶׁמַפְקִיר אֶת נַפְשׁוֹ לֶעָוֹן הֶחָמוּר הַזֶּה שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, בִּטֵל עֲשֵׂה זוֹ. *הגה"ה: ובעסקנו במצוה זו, אמרתי להזהיר עוד מה שמצוי, בעונותינו הרבים, לעבור על אסור אזהרת מוציא שם שמים לבטלה, דנפקא מכלל עשה זו, כדאיתא בתמורה (דף ד'.) והוא, כשרואה לפעמים שאחד מתקנא על דבר אשר נעשה שלא כדת התורה, בין בבין אדם למקום ובין אדם לחברו, ומצוי הוא, בעונותינו הרבים, בבעלי הלשון, שאחר כך מתלוצצין עליו לאמר בלשון לעג: ראו מפלוני ופלוני, גם הוא לבש עליו לפנים את מעיל היראה וגם הוא קנא קנאת ה' צבאות, והלא הוא בעצמו חוטא יותר מפלוני, וכהנה וכהנה ספורים של עולות עליו.
והנה על המלעיג הזה נוכל לומר באמת עברה גוררת עברה, כי על ידי אסור לשון הרע החמור מאד, נגרר גם כן לאסור הוצאת שם שמים לבטלה, כמו שנפסק ביורה דעה (סימן רע"ו, סעיף ט') ד"צבאות" גם כן הוא משבעה שמות שאינם נמחקים. (ושם "צבאות" אפילו בלא שם ה', גם כן שם גמור הוא, וראיה משבועות (דף לה.) במשנה: "משביעני עליכם וכו' בצבאות", ולא קמקשה על זה בגמרא מידי, (עיין שם.) וידוע מאמר חז"ל גדל ענשו של הזכרת שם שמים לבטלה, שעל ידי זה חיב נדוי ובא לידי עניות, חס ושלום, כדאיתא בנדרים (דף ז:) עין שם. על כן השומר נפשו ירחק מזה מאד.
יב
וְעַל כֻּלָּם (יב) עוֹבֵר בְּזֶה הַזְּמַן שֶׁל סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל לִמוּד תּוֹרָה, שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה גְּמוּרָה, כְּמוֹ שֶׁמְפֹרָשׁ בָּרַמְבַּ"ם בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה (פרק א') וּבְסֵפֶר הַמִצְוֹת שֶׁלּוֹ (מִצְוַת עֲשֵׂה י"א) וּבְכָל מוֹנֵי הַמִצְוֹת. וְאֵין קֵץ לִשְׂכַר מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּנְגֶד כָּל המִצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁמְפֹרָשׁ בְּמִשְׁנָה דְּפֵאָה (פרק א' משנה א') וּבִירוּשַׁלְמִי פֶּרֶק א' דְּפֵאָה (הַלָכה א'), שֶׁכָּל הַמִצְוֹת אֵינָן שָׁווֹת לְדִבּוּר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה, וּלְהֶפֶךְ, עֹנֶשׁ בִּטוּלָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הָעֲוֹנוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (פתיחה, דאיכה רבתי אות ב'): וִתֵּר הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲוֹן עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלֹא וִתֵּר עַל עֲוֹן בִּטוּל תּוֹרָה.
וּשְׁאָרֵי זְמַנִּים לִפְעָמִים יוֹצֵא הָאָדָם נָקִי מִזֶּה הֶעָוֹן מִדִּין שֶׁל מַעְלָה, עֲבוּר שֶׁעָסַק בְּפַרְנָסָתוֹ, אוֹ שֶׁמְחַשֵׁב בְּרַעֲיוֹנָיו בְּאֵיזֶה אֹפֶן לְהַשִּׂיג אֶת מִחְיָתוֹ *הגה"ה: אך גם בזה צריך לזהר מאד, שלא יוציא על זה זמן ליותר מכדי ההכרח האמתי ושלא להניח להיצר את דרכו בזה, כי הוא יאמר שהכל הוא הכרח. ובחן אחי וראה, היאך היצר מסמא את עינינו בזה, כי הלא לפי טבע האדם, אם ייטיב עמו רעהו, אשר הוא בשר ודם כמוהו, במתנת חנם, או אם הוא בעל מלאכה, וישכרנו בעל בית אחד למלאכתו, כל שיתן לו יותר, הוא יותר נכנע ויותר זריז בעבודתו לעשותה על צד הטוב, ואלו בעבודת מלכו של עולם, אשר גם בה אנו נחשבין כשכירי יום, כמאמרם ז"ל: אנן אגירי יומי אנן, היצר הרע מטה את דרכנו לעשותה מהפוך להפוך, כי כל מה שהקדוש ברוך הוא יוסיף לו בטובה וירויח לו בעסקיו יותר, יסיתנו היצר לאמר: כי עתה לפי עשרך שנתן לך הקדוש ברוך הוא, אתה מכרח לדור בדירה נאה יותר ולילך במלבושי רקמה ולהתנהג כדרך בעלי הבתים הגבוהים, שאם לא כן תתבזה לעיני חבריך, ולכן אתה מכרח עתה לבטל בפעם הזאת את הקביעות עתים לתורה שלך ולסע למקום פלוני ופלוני להרויח.
ואחר כך כשיעזור לו הקדוש ברוך הוא ויצליח למעלה מעלה, יסיתנו היצר, שיטול עסקים רבים תחת ידו, וכשלא יהיה ביכלתו בעצמו לפרנס בכל העסקים ההם, יראנו היצר הכרח אחר, ויאמר: שעתה לפי רבוי העסקים שנתן לך הקדוש ברוך הוא, אתה מוכרח ליטול אנשים רבים תחת משמרתך ולהעמיד כל איש על פקודתו, כדי שישרתוך בעסקיך, ויהיו לך לבד כל העסקים. ומידי יום ויום יתרבו עסקיו יותר ויותר וטרדותיו יותר ויותר. בקצור, סוף דבר יהיה כל מה שהקדוש ברוך הוא יוסיף לו בטובה ויתן לו הצלחה בעסקיו, יותר יסיתנו היצר על פי דרכי הכרחיותיו לבטל מתורה ועבודה, עד שלבסוף לא יניח לו פנאי, אפילו לתפלה בצבור, ויראה לו היצר בכל זה, כי הוא מכרח לפי עשרו וכבודו ועסקיו הרבים, וידמה את עצמו כאוהבו באמת ומתכון רק לטובתו, כדי שלא יהיה ללעג ולבזיון בפני שארי חבריו שבעיר, כשלא יעלה מעלה מעלה.
ובעניני עולם הבא ירגילנו היצר במדת ההסתפקות, שיהיה אפילו עני שבעניים, שלא יהיה לו אפילו מקום מחסה להסתר מן הקליפות, כמאמרם ז"ל: בנתה ביתה זו תורה וכו', שכל מי שקנה לו דברי תורה קנה לו בית לעולם הבא וכו', כי סביב הגן עדן הוא הגיהנם, וממילא, חס וחלילה, כשלא יהיה לו בית בגן עדן, מכרח הוא להיות, חס וחלילה, תחת ידי הקליפות רחמנא ליצלן, ותחת שהראה לו היצר בזה העולם פנים צהובות לילך במלבושי רקמה, שם יקטרג הוא בעצמו עליו, שיהיה לבוש בגדים הצואים הנעשים מחלאת עונותיו, כמו שמפרש בזכריה: "ויהושע היה לבוש בגדים צואים ועומד לפני המלאך וגו' הסירו הבגדים הצואים" וגו', וכמו שמפרש בספרים הקדושים על כן מאד ומאד צריך להתישב בזה, איזה הוא הכרח אמיתי, שבלתו אי אפשר בשום פנים, והיותר יחרים. עד כאן ההגה"ה., אֲבָל בְּעֵת שֶׁמְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע אוֹ רְכִילוּת, מַה תּוֹעֶלֶת יַגִּיעַ לוֹ בְּפַרְנָסָתוֹ מִזֶּה? וְגַם עוֹבֵר בָּעֵת הַזֶּה שֶׁל סִפּוּרוֹ עַל כַּמָה לָאוִין גַּם כֵּן, כַּמְבֹאָר בַּסְמָ"ג (בלא תעשה י"ג), עַיֵּן שָׁם, שֶׁהֻזְהַרְנוּ מִן הַתּוֹרָה בְּכַמָה לָאוִין, שֶׁלֹּא לִפְרֹש מִן הַתּוֹרָה בְּשׁוּם פָּנִים, כִּי בְּאֵיזֶה אֹפֶן שֶׁהוּא יָכוֹל לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה דְּתוֹרָה, אִם הוּא לַמְדָּן גָּדוֹל, לְפִי לִמוּדוֹ, וְאַף אִם הוּא אִישׁ שֶׁאֵינוֹ לַמְדָּן, גַּם הוּא יָכוֹל לִלְמֹד סִפְרֵי קֹדֶשׁ הַמָעְתָּקִים לִלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז בִּזְמַנֵּנוּ, כְּגוֹן "חוֹבוֹת הַלְּבָבוֹת" וּ"מְנוֹרַת הַמָאוֹר" וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, הַמַכְנִיסִים בִּלְבַב הָאָדָם יִרְאָתוֹ שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְלֹא לֵישֵׁב בָּטֵל מִן הַתּוֹרָה וּלְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת.
וְכֵן רָאִיתִי כָּתוּב בְּשֵׁם הַגְּרָ"א (קול אליהו החדש, אבות פרק ג'), שֶׁפֵּרֵשׁ מַהוּ דִּין וּמַהוּ חֶשְׁבּוֹן, וּפֵרֵשׁ: דִּין הַיְנוּ עַל עֲבֵרָה עַצְמָה, וְחֶשְׁבּוֹן הַיְנוּ שֶׁמְחַשְּׁבִין עִמוֹ בְּעֵת הַדִּין עַל הַזְּמַן שֶׁעָבַר עֲבֵרָה, שֶׁהָיָה יָכוֹל לְקַיֵּם מִצְוָה. וְאוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין, מַה נַּעֲנֶה, אֲפִלּוּ אִם רַק יַחְשֹׁב הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָנוּ עַל כָּל רֶגַע וְרֶגַע, שֶׁדִּבַּרְנוּ שִׂיחָה בְּטֵלָה שֶׁל גְּנַאי וְקַלּוּת ראשׁ אוֹ רְכִילוּת וְלָשׁוֹן הָרָע עַל הֶעָוֹן שֶׁל פְּרִישַׁת הַתּוֹרָה בְּזֶה הַזְּמַן בִּלְבַד, כִּי בֶּאֱמֶת בְּכָל תֵּבָה וְתֵבָה שֶׁל לִמוּד הַתּוֹרָה הוּא מְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה בִּפְנֵי עַצְמָה, וְאִם לוֹמֵד פֶּרֶק מִשְׁנָיוֹת אוֹ דַּף גְּמָרָא, הוּא מְקַיֵּם כַּמָה מֵאוֹת מִצְוֹת כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַגְּרָ"א זַ"ל בִּשְׁנוֹת אֵלִיָּהוּ פֶּרֶק א' דְּפֵאָה (משׁנה א' בפרוש הארוך) בְּשֵׁם הַיְרוּשַׁלְמִי, וְאִם כֵּן נָבוֹא לְחֶשְׁבּוֹן כַּמָה אֲלָפִים תֵּבוֹת קְדוֹשׁוֹת שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁכָּל אַחַת בִּפְנֵי עַצְמָהּ הִיא מִצְוָה רַבָּה שֶׁבִּטַלְנוּ בַּיָּדַיִם, וּכְנֶגְדָּם הִכְנַסְנוּ כַּמָה אֲלָפִים עֲוֹנוֹת שֶׁל בִּטוּל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּתַלְמוּד תּוֹרָה בָּעֵת הַזֶּה גּוּפָא *וכמו שכתב רבנו יונה בשערי תשובה, שאם אדם עושה במזיד, אפילו דבר אחד שלא כדין תורה הקדושה, כמה פעמים, נחשב לו כאלו עשה עונות חלוקין, וראיה ממכות (דף כ"א) בנזיר שאמרו לו: אל תשתה. אל תשתה. חיב על כל אחת, כאלו היו עונות חלוקין. וממילא פשוט דהוא הדין במצות עשה בנדון דידן. ואינו דומה לנטילת לולב או שופר וכדומה, דשאני התם, שצווי ה' היה רק פעם אחת ביום, מה שאין כן כאן, שהמצוה היא כל רגע ורגע, ולא נפטר רגע זו במה שלפניה, ממילא דהמבטל כמה שעות, עובר בכל רגע מצוה בפני עצמה. (הגהה) .
וְעַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה שֶׁבָּעֵת הָזֶּה, שֶׁהוּא פּוֹרֵשׁ עַצְמוֹ מִן הַתּוֹרָה הוּא מְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע וְכַדּוֹמֶה לָזֶה, כִּי בְּכָל סִפּוּר וְסִפּוּר שֶׁל גְּנוּת שֶׁהוּא מְסַפֵּר עַל חֲבֵרוֹ עוֹבֵר עַל לָאו בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּכְאָמְרָם בְּמַכּוֹת (דף כ') אַל תִּלְבַּשׁ וְכוּ', וְכנַּ"ל בְּשֵׁם רַבֵּנוּ יוֹנָה. וְהִנֵּה אִם בָּאנוּ לַחֲשֹׁב רַק בְּעָוֹן שֶׁל פְּרִישַׁת הַתּוֹרָה בְּכָל רֶגַע וְעָוֹן שֶׁל דִּבּוּר לָשׁוֹן הָרָע, יִתְרַבּוּ עָלָיו כַּמָה מֵאוֹת לָאוִין וַעֲשִׂין, וְאַף כִּי יְצָרֵף לָזֶה הַרְבֵּה לָאוִין וַעֲשִׂין אֲחֵרִים, שֶׁהֶאֱרַכְנוּ עַד פֹּה, וְלָכֵן צָרִיךְ לִזָּהֵר מִסִפּוּרֵי הֲבָלִים כָּאֵלֶּה.
יג
וְכָל זֶה שֶׁדִּבַּרְנוּ עַד עַתָּה הוּא אֲפִלּוּ אִם הוּא מְסַפֵּר דְּבַר אֱמֶת עַל חֲבֵרוֹ, אֲבָל אִם בְּתוֹךְ הַלָשׁוֹן הָרָע אוֹ הָרְכִילוּת שֶׁלּוֹ נִתְעָרֵב (יג) תַּעֲרֹבֶת שֶׁל שֶׁקֶר בְּמִקְצָתוֹ עוֹבֵר גַּם כֵּן עַל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (שמות כ"ג ז'): "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק", וְגַם נִשְׁתַּנְּה שְׁמוֹ לִפְגָם עַל יְדֵי זֶה לְהִקָרֵא עַתָּה בְּשֵׁם מוֹצִיא שָׁם רָע, וְעָנְשׁוֹ חָמוּר הַרְבֵּה יוֹתֵר מִסְתַם לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת.
יד
עוֹד נִרְאֶה (יד) שֶׁעוֹבֵר גַּם עַל מִצְוַת עֲשֵׂה דִּ"וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו", שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ בָּזֶה לֵילֵךְ בְּמִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲשֶׁר הֵם כֻּלָּם רַק לְטוֹב, כְּמַאֲמָרָם זַ"ל (שבת קל"ג): מַה הוּא רַחוּם, אַף אַתָּה רַחוּם; מַה הוּא חַנּוּן, אַף אַתָּה חַנּוּן, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה בִּשְׁאָר מִדּוֹת טוֹבוֹת, כְּמוֹ שֶׁמְבֹאָר בָּרַמְבַּ"ם בְּהִלְכוֹת דֵּעוֹת (פרק א' הלכה ה' ו'). וּמָצִינוּ בְּהָקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּמִדּוֹתָיו הַקְדוֹשׁוֹת וְהַטְהוֹרוֹת, שֶׁהוּא שׂוֹנֵא דֵּלָטוֹרְיָא בְּכָל אֳפָנִים אֲפִלּוּ עַל אִישׁ גָּרוּעַ עַד מְאֹד, כְּמַאֲמָרָם זַ"ל בְּסַנְהֶדְרִין (דף י"א): וְכִי דֵּלָטוֹר אֲנִי לָךְ? גַּבֵּי מַעֲשֶׂה דְּעָכָן, עַיֵּן שָׁם. וְצוֹפֶה לְטוֹבָה וְאֵין צוֹפֶה לְרָעָה, וּכְמוֹ שֶׁאִיתָא בְּתָנָא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ (פרק א'). וְאָמְרוּ (סוֹטָה מב): אַרְבַּע כִּתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה וְכוּ' כַּת מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע, דִּכְתִיב (תהלים ה' ה'): "כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע". וְאִם כֵּן מִי שֶׁמַרְגִּיל עַצְמוֹ בְּמִדָּה רָעָה הַזּוֹ, אֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי ה' שֶׁהוּא רַק לְהֵיטִיב לְזוּלָתוֹ, וְהוּא עוֹשֶׂה לְהֶפְכוֹ, וּמִפְּנֵי זֶה כִּנָּהוּ הַכָּתוּב בְּשֵׁם רָע, לָכֵן עוֹבֵר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה זוֹ גַּם כֵּן.
הֲרֵי שֶׁחִשַּׁבְנוּ י"ד מִצְוֹת עֲשֵׂה, שֶׁרְגִילִין לַעֲבֹר עֲלֵיהֶם עַל יְדֵי סִפּוּר לָשׁוֹן הָרָע וּרְכִילוּת, לְבַד מִי"ז לָאוִין הַנַּ"ל. וְאַף שֶׁכָּל הַי"ז לָאוִין וְי"ד עֲשִׂין אֵין יָכוֹל לָבוֹא בְּאִישׁ אֶחָד וּבְסִפּוּר אֶחָד, כַּמְבֹאָר לַמְעַיֵּן, אַף עַל פִּי כֵן מִי שֶׁרָגִיל, חַס וְשָׁלוֹם, בְּמִדָּה רָעָה זוֹ, בְּוַדַּאי יַעֲבֹר עַל כֻּלָּן בְּהֶרְחֵב הַזְּמַן, כִּי פְּעָמִים יֶאֱרַע לוֹ לְדַבֵּר לָשׁוֹן הָרָע עַל זָקֵן, וּפְעָמִים עַל חָכָם, וּפְעָמִים יְגַנֵּהוּ בַּלָשׁוֹן הָרָע שֶׁלּוֹ בְּפָנָיו, וּפְעָמִים שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, וְהַכֹּל כַּנַּ"ל.
הסבר על זכויות יוצרים
חפץ חיים
רשיון: CC-BY-SA
מקור: he.wikisource.org
מצווה לשתף את האתר בכל צורה אפשרית! © תשפ"ד כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לעשות נחת רוח ליצרנו ולעשות רצון בוראנו, לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו. בפרט לעילוי נשמת משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם ומחבר הזוהר הקדוש, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, אדוננו מורנו ורבנו ראש בני ישראל רבנו רבי נחמן בן פייגא זיע"א אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך מחבר ספר תהילים הקדוש וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת. ולתיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם בפרט בעיות רוחניות.