חפץ חיים, חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ו ג׳

א

וְאַל יִהְיֶה לְפֶלֶא בְּעֵינֵי הַקּוֹרֵא, אִם כֵּן, אֵיךְ נוּכַל לָצֵּאת בָּזֶה יְדֵי שָׁמַיִם, כֵּיוָן שֶׁגָּדַרְתָּ עָלֵינוּ אֶת הַדֶּרֶךְ, דַּאֲפִלּוּ הַשְּׁמִיעָה לְבַד בִּגְנוּת חֲבֵרוֹ אָסוּר, וּפֶן יִהְיֶה נוֹגֵעַ לִי זֶה בְּעִנְיְנִי עֲסָקַי וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. תְּשׁוּבָה לַדָּבָר: הָרוֹצֶּה לָצֵּאת יְדֵי שָׁמַיִם בְּעִנְיְנִי הַשְּׁמִיעָה, יִתְנַהֵג כָּךְ, אִם אִישׁ אֶחָד בָּא אֵלָיו וְרוֹצֶּה לְסַפֵּר לוֹ עַל חֲבֵרוֹ, וְהוּא מֵבִין, שֶׁרוֹצֶה לְסַפֵּר עָלָיו דִּבְרֵי גְּנוּת, יִשְׁאָלֶנּוּ מִתְּחִלָּה, אִם הָעִנְיָן שֶׁאַתָּה רוֹצֶּה לְסַפֵּר לִי, יִהְיֶה נוֹגֵעַ לִי עַל לְהַבָּא, אוֹ שֶׁאוּכַל לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר בְּהוֹכָחָה אוֹ כַּיּוֹצֵּא בָּזֶה וְכַנַּ"ל, אִם יֹאמַר אֵלָיו, שֶׁנּוֹגֵעַ לוֹ עַל לְהַבָּא, אוֹ שֶׁהוּא יָכוֹל לְתַקֵּן אֶת הַדָּבָר וְכַנַּ"ל, מֻתָּר לִשְׁמֹעַ, וְלֹא יַאֲמִין לְעֵת עַתָּה, רַק לָחוּשׁ, עַד שֶׁיִּתְבָּרֵר הַדָּבָר, אֲבָל אִם יָבִין מִתְּשׁוּבָתוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיֶה תּוֹעֶלֶת מִזֶּה, אוֹ שֶׁיָּבִין שֶׁהוּא רַק דִּבְרֵי חֵרוּפִין וְגִדּוּפִין בְּעָלְמָא, שֶׁהוּא מַעֲלִיל עָלָיו עֲלִילוֹת בְּרֶשַׁע וּמְגַנְּה אוֹתוֹ מֵּחֲמַת גֹּדֶל שִׂנְאָתוֹ אוֹתוֹ אָסוּר אֲפִלּוּ לִשְׁמֹעַ* .

ב

*ובאמת נוכל לראות זה בחוש, שמי שהוא שומע לשון הרע, אף שאין בדעתו לקבלה, הוא נותן יד לפושעים על ידי זה, כי אם פעם אחת יראה, אשר השומע ישמע לו, לא יחשוך פיו מזה תמיד, והיה כזה יום מחר ישנה עוד באולתו לספר תמיד דברי גדוף על חברו ולהעליל עלילות עליו, לא כן אם היה משיבו: אין רצוני לשמע דבר שלא ראיתי בעצמי, או לפחות היה מראה לו פנים זעומים עבור זה, על ידי זה היה שומר את עצמו על להבא, שלא לספר בגנות של חברו, בראותו כי ספורו לקלון יהיה לו, שיחזיקו אותו לבעל לשון הרע עבור זה, וכמו שנזכר ברבנו יונה במאמר רי"ב.