חפץ חיים, חלק ראשון: הלכות איסורי לשון הרע, כלל ד ד׳

א

אֲבָל אִם (יג) יֵרָאֶה לָהֶן, שֶׁהַחוֹטֵא יָדַע אֶת עֶצֶּם אִסוּרוֹ וְגַם בְּמִתְכַּוֵּן עָשָׂה אֶת הַחֵטְא כְּבִיאַת עֲרָיוֹת וַאְכִילַת דְּבָרִים אֲסוּרִים וְכַיּוֹצֵּא בָּזֶה, (יד) שֶׁנִּתְפַּשֵּׁט יְדִיעַת אִסוּרָן בְּיִשְׂרָאֵל, תָּלוּי בָּזֶה, אִם הוּא אָדָם בֵּינוֹנִי בִּשְׁאָרֵי דְּבָרִים, שֶׁדַּרְכּוֹ לְהִשְׁתַּמֵּר עַל פִּי הָרֹב מֵהַחֵטְא, וּבָזֶה לֹא רָאוּהוּ שֶׁנִּכְשַׁל, רַק פַּעַם אַחַת בַּסֵתֶר, אֲסוּרִין לְגַלּוֹת אֶת חֶטְאוֹ לַאֲחֵרִים, (טו) אֲפִלּוּ שְׁלֹּא בְּפָנָיו, וְהַמְגַלֶּה אוֹתוֹ, אָשׁוֹם אָשַׁם עַל זֶה כִּי אוּלַי הַחוֹטֵא הַהוּא שָׁב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וִיגוֹנָיו בְּרַעֲיוֹנָיו עַל זֶה הַחֵטְא וְהוּא נְשׂוּא עָוֹן לִפְנִי ה', כִּי עִקַּר הַתְּשׁוּבָה לְפִי מְרִירוּת הַלֵּב, וּכְשֶׁיְּסַפֵּר זֶה אֶת הַחֵטְא לִפְנִי הֶהָמוֹן, יִהְיֶה לְבוּז וּלְקָלוֹן בְּעֵינֵיהֶם, אַחַר אֲשֶׁר נִחַם עַל רָעָתוֹ וְנִסְלַח לוֹ עַל עֲוֹנוֹ, עַל כֵּן יֶחֱטָא וְאָשֵׁם הָאֱוִיל הַמַּזְכִּיר עֲוֹנוֹ. (טז) וַאֲפִלּוּ לְדיָּנִי הָעִיר אֵין לְגלּוֹת, וְאַף שֶׁיֵּשׁ אִתּוֹ עֵד שֵׁנִי לְהָקִים דָּבָר (דְּאִי לֹא בְּלָאו הָכִי {בלא זה} אָסוּר לְגַלּוֹת, כִּי אֲסוּרִין הַדַּיָּנִים לְהַאֲמִין לִדְבָרָיו וְיַחֲזִיקוּ אוֹתוֹ רַק לְבַעַל לָשׁוֹן הָרָע, וּכְמוֹ שֶׁנִּכְתֹּב אַחַר כָּךְ) כֵּיוָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה תּוֹעֶלֶת מִדָּבָר זֶה, רַק צָרִיךְ לְהוֹכִיחַ אוֹתוֹ (יז) בֵּינוֹ לְבֵין עַצְּמוֹ, עַל אֲשֶׁר הִמְרָה אֶת אֱלֹהָיו בְּחֶטְאוֹ, וְשֶׁיִּרְאֶה לִגְדֹּר אֶת עַצְּמוֹ מִכָּאן וָאֵילָךְ מֵהַסִבּוֹת שֶׁהֱבִיאוּהוּ לָזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא עוֹד לִידֵי חֵטְא, וְיִזָּהֵר הַמּוֹכִיחוֹ לְדַבֵּר לוֹ בְּלָשׁוֹן רַכָּה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְלִימֶּנּוּ, כְּדִכְתִיב: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (יח) וְכָל זֶה שֶׁכָּתַבְנוּ הוּא אֲפִלּוּ אִם הוּא רַק אָדָם בֵּינוֹנִי בִּשְׁאָר דְּבָרִים, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא אִישׁ תַּלְמִיד חָכָם וִירֵא חֵטְא, אַךְ עַתָּה גָּבַר יִצְּרוֹ עָלָיו, בְּוַדַּאי עָוֹן גָּדוֹל הוּא לְפַרְסֵם חֶטְאוֹ וְאָסוּר אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר אַחֲרָיו כִּי בְּוַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה, וְאַף אִם יִצְרוֹ נִתְחַזֵּק עָלָיו פַּעַם אַחַת, נַפְשׁוֹ מָרָה לוֹ אַחַר כָּךְ עַל זֶה וּלְבָבוֹ יָרֵא וְחָרֵד מְאֹד עַל אַשְׁמָתוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁעָבַר עֲבֵרָה בַּלַּיְלָה אַל תְּהַרְהֵר אַחֲרָיו בַּיּוֹם, שֶׁבְּוַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה *.

ב

*וכל זה שכתבנו באלו הסעיפים הוא בשאין הדבר הזה מועיל לאפרושי מאסורא, אבל אם הוא (יט) מועיל לאפרושי מאסורא, כגון, שראה לאשת איש שזנתה, דמן הדין נאסרה עבור זה להבעל, אפלו ראה דבר זה ביחידי, צריך (כ) לגלות (כא) להבעל כדי להפרישו מאסור, ודוקא אם ראה בעצמו שזנתה, דמן הדין נאסרה על ידי זנות להבעל, אבל אם שמע זה מאנשים אחרים, דמן הדין לא נאסרה על ידי זה להבעל, או שאר אפנים כיוצא בזה אסור לגלות. ואפלו אם ראה בעצמו שזנתה, לא יגלה, רק אם הוא משער, (כב) שאפשר שהבעל יאמין לו כבי תרי (כשני עדים) ויפרש על ידי זה ממנה, אבל בלאו הכי אסור לו לגלות דבר זה להבעל וכל שכן לזולתו.