חיים וחסד תקי״ז

א

הנה יש זקן זה קנה חכמה (קידושין לב:), כי כתיב (הושע יא, ג) 'ואנכי תרגלתי לאפרים', פירוש שחיבר הקב"ה את עצמו לאפרים, 'קחם על זרועותיו', כי יש ב' זרועות (תקו"ז יז:), אל שהוא חסד ואלהים שהוא גבורה. ויש ב' מיני רחמנות, א' שמרחם על האדם כשבא עליו גבורה, והב' הרחמנות שקודם הגבורה ומרחם שלא יבא הגבורה עליו, והרחמנות הא' הוא יותר גדולה, מחמת שכבר בא עליו הגבורה. וזה שייך אל אדם שתחת הזמן, אבל הקב"ה אצלו אין שייך שום ב' גבורות, כי מיד שרואה שעתיד לבא גבורה הוא כמו שכבר באה כי הוא אינו תחת הזמן. וזהו (בראשית א, ג) יהי אור ויהי אור, כי לכאורה לא נברא כמו שהיה ברצונו, כי 'יהי' אור הוא חסד והמעשה היה 'ויהי' אור שהוא צמצום (עי' זהר ח"ב קסז.), ונראה חס ושלום כשינוי הבריאה. אך הפירוש הוא כך, 'יהי אור', פירוש שיהא החסד מחמת 'ויהי אור' שהוא הצמצום, שמחמת הצמצום הוא הגבורה ברא מדת הרחמנות.

ב

והנה מה שמשפיע הקב"ה בזה העולם הוא אצל הקב"ה גבורה ומחמת הגבורה בא החסד, וזהו מדה ב' מי"ג מדות הוא רחום (שמות לד, ו), אך אדם צריך לחבר את עצמו לשרשן ומשם יקח חיות ושפע ולא יצטרך הקב"ה לצמצם את עצמו בזה העולם. וזהו (תהלים מב, ג) צמאה נפשי לאלהים לאל חי, פירוש כי אל הוא חסד שמשפיע לזה העולם, ואלהים הוא מדת מלכות, שהוא מקבל תענוג מעבדיו, וזהו צמאה נפשי שאל חי יהיה אלהים, פירוש שלא יצטרך לצמצם את עצמו לזה העולם. וזהו (ברכות ל:) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, פירוש מחמת הכבידות שהוא הצמצום שיש בראש שהוא הקב"ה להשפיע לזה העולם, וגם אנו צריכין לחבר השכינה לשרשה מזה הטעם. וזהו (שמות כה, ח) ועשו לי משכן, פירוש שיקבצו אצלי את המשכן, כי השכינה משכן בזה העולם כמ"ש (ויקרא כו, יא; שמו"ר לא, י) ונתתי משכני בתוככם, כי אם חס ושלום לא הניח השכינה בזה העולם למשכן אז לא היה משפיל את עצמו להשפיע לזה העולם מחמת שהוא אצלו גבורה גדולה, ומחמת השכינה הוא נותן שפע גם לזה העולם, וז"ש בזוהר (ח"ג קטו:) כשהכלה בשוק של בורסקי דומה עליו כשוק של בושם.

ג

והשכינה נקרא 'מה' (תקו"ז יד:), כי הרחמנות נקרא 'מה', כי מחמת שדומה בעיניו ל'מה ואין' לכן מרחם על חבירו, וזהו כשאדם רוצה להעלות השכינה לשרשה אז אינו ירא מעיון תפלה, וזהו (תהלים קיח, ו) 'ה' לי', שאין אני עושה רק בשביל השכינה, 'לא אירא', וזהו 'מה' היא השכינה, 'יעשה לי אדם', פירוש שאהיה קומה שלימה, כי מתחלה אני שם פירוש מדרגה קטנה, אך כשאני מעלה השכינה לשרשה אהיה אדם, מדרגה גדולה, וזהו שהצדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים (סוכה יד.), כי דין הוא צמצום והם מהפכין הצמצום ומגביהין לשרשן ששם הוא רחבות. וזהו (ישעיה נח, יד) 'אז', פירוש כשמתחברת מדרגה הז' לאלופו של עולם 'תתענג על ה", תשיג להקב"ה תענוג מזה. וזהו (זהר ח"ב פה.) דא סעודתא דעתיקא, פירוש שאתה מעתיק את עצמך מזה העולם ומחבר את עצמך לקדושא, להקב"ה.

ד

והנה אין כל כך רבותא כשמנצחין החלש, אך כשמנצחין הגבור זהו גבורה. והנה בניצוח יש תענוג, אבל לא בהודיות, כמ"ש (דניאל י, ח) והודי נהפך עלי למשחית, ואימא עילאה עד הוד איתפשטת (תקו"ז ז.), והטעם כי הניצוח הוא להאמת וגם עם האמת יכול לנצח, משא"כ ההוד יכול להתהפך. והנה כתיב (ש"ב כג, ג) צדיק מושל ביראת אלהים, פירוש כי הקב"ה השפיל את עצמו בזה העולם שהוא מדת היראה, אך הצדיקים מגביהים את עצמם לשרשם ועל כן אין צריך הקב"ה לצמצם את עצמו לזה העולם, וזהו שהצדיק מנצח להקב"ה והוא מקבל תענוג מזה, ואף שאצלו אין שייך לומר תענוג, כי לפני אחד מה אתה סופר (ספר יצירה פ"א מ"ז), אך התענוג הוא בשביל זה העולם, פירוש כשאנו מגביהין עצמינו למקום התענוג אנו לוקחין מהם חיות. והנה מלך בשר ודם התענוג הוא בשביל עצמו, ולעם אינו משפיע רק במדת היראה ומחמת זה יש לו תענוג, וזהו (פסחים קיט.) לא כמדת מלך בשר ודם כשמנצחין אותו ועצב אבל הקב"ה מנצחין אותו ושמח, כי התענוג גופא אינו רק בשבילנו, וכשאנו מנצחין אותו ומגביהין את עצמנו לשרשו אז שמח: