בית אהרן, דרושים על התורה ומועדים, מר' אשר הגדול מסטאלין, ליקוטים

א

מה שאמר הרב אדומו"ר ז"ל על סיום מסכת יבמות

ב

מפני מה נקראים קדושי יבמה מאמר ולא נקראים קדושין כמו כל קדושי אשה ומהו הלשון מאמר. ואמר הרב ז"ל שנוכל לומר כי נראה למה נקראין קדושין שהוא לשון הקדש. כי מקודם שקידשה היתה מותרת לכל אדם ואחר שקידשה זה נאסרה לכל העולם כהקדש שאסור לכל. נמצא בזה שאירס אותה אוסרה לכל העולם. אשר לזה נקראת הארוסין בל' קדושין שנאסרה משעת קדושין לכל העולם. אבל ביבמה לא שייך לקרא בלשון הקדש בשם קדושין כי בלאו הכי היתה מקודם ג"כ אסורה לכל העולם מחמת איסור אשת איש. ותיכף כשמת בעלה הראשון נזקקה לאחיו ואסורה ג"כ לכל העולם מחמת הזיקוק ולא היתה שום עת שהיתה מותרת לכל העולם ולזה אין שייך לקרא בלשון הקדש. והטעם שנקרא בלשון מאמר. ידוע שהיבום הוא כדי להקים לאחיו שם בישראל וזהו בחי' תחיית המתים. ותחיית המתים היא ע"י מאמר מחיה מתים במאמרו. ולזה נקראים קדושי יבמה מאמ"ר. כי תחיית המתים נקראים מאמר. וכפי שבחי' שבת הוא בחי' עוה"ב לזה אנו אומרים בזמירות של שבת טהורים יירשוה ויקדשוה במאמר כל אשר עשה ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה:

ג

איתא בגמרא. לעולם ישלש אדם שנותיו כו' אלא ישלש היום. ומקשין העולם כידוע. והפי' הוא כך. שנ"ה נקראים המדות מפני שהם יכולים להשתנות. וזהו ישלש היום. היינו הבהירות שיש לו יראה שיהי' כלול משלש מדות:

ד

איתא בגמרא. חד אמר ייתי ולא אחמיניה. וחד אמר ייתי ואחמיני' ואזכה לישב בטילא דכופיתא דחמרי' ופרש"י בצל גללים של חמורו. ולכאורה תמוה איך שייך פלוגתא רחוקה כל כך ועוד למה לו לומר שישב בכופיתא דחמרא:

ה

ונוכל לומר שיש לנו בקבלה מאדומו"ר הרב הקדוש מקארלין שכמזכירין שם של התנא או של אמורא צריך לחרוד מאוד. ובאמת יש שני בחינות צדיקים שבדור. יש צדיק א' שהוא בחי' אב להדור שהוא מוליך שפע ברכה להדור: ויש צדיק בחי' א"ם להדור והוא ממתיק תמיד הדינים מהדור. כמו שהאם מרחצת תמיד צואת בנה ומייפתהו לפני אביו תמיד. ונוכל לומר שזהו ג"כ בחי' אבות העולם הלל ושמאי. ולזה כשבא הגר לפני שמאי דחפו באמת הבנין. כי הוא הי' בחי' אב ולא רצה להטריח עליו לרחצו ולטהרו. אבל הלל הי' בחי' א"ם לזאת הטריח עליו הרבה כאם על בנה ורחץ אותו עד שבירר אותו לאמיתו:

ו

גם יש לנו בקבלה כי כל תנא ואמורא הנזכרים בהגמרא הקדושה הי' יכול להחיות מתים כמו שמצינו אצל רבי ואנטנינוס על ר' חייא שמצא את העבד במערה. ואיתא בגמרא עתידים צדיקים להחיות את המתים. שנאמר עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובו' ירושלי' ואיש משענתו בידו. וגמרי' משענת משענת מאלישע. א"כ נוכל לומר הפלוגתא של שני הדעות הנ"ל. מאן דאמר ייתי ולא אחמיני' הי' בחי' אב להדור. וזה הי' דעתו הלא הוא בעצמו א"צ למשיח כי בידו כעת ג"כ להחיות מתים להשיג בעצמו בחי' תחיית המתים. ועבור הדור לא הזדקק עצמו. ומ"ד ייתי ואחמיני' לא חשש עבור עצמו כלל רק שהי' בחי' א"ם להדור ורצה דוקא בטובת הדור שיטהרו ויזדככו ושיתעלה כל העולם וחס מאד על הנשמות העשוקות שיציל אותם משם. לזה אמר ייתי ואחמיני' ואזכה לישב כו' היינו שאזדכך עצמי שאוכל להשיב אף הנשמות המונחים בכופיתא דחמרא. כפירש"י בגללי החמור. היינו כל הנשמות המונחים בכופיתא בעמקי הקליפות ולבררם ולהעלותם לשרשם:

ז

עוד דברים מלוקטים מאדומו"ר נבג"מ זי"ע

ח

כי אין מרעה לצא"ן אשר לעבדיך. מפני מה נקראים ישראל צא"ן הוא לשון צ"א. היינו כל מה שהוא עושה ומדבר צריך לצאת לקראת י"י. והתמונה של הצ' י' ונ'. י' זה חכמה השורה בעולמות. ונ' כפופה היינו כל הדברים שבעולמות התחתונים נתעלו אל החכמה. ומפני שהם בושים להסתכל בפניו ע"כ עומדים אחור באחור. וזהו עמו וצאן מרעיתו בואו שעריו בתודה. דעו כי י"י הוא אלקים:

ט

ויכלכל יוסף כו' לחם לפי הט"ף. ל' והט"ף אל דרום:

י

הראש נקרא גולגולת. דהיינו העצם שהמוח מונח בתוכו והענין הוא דכתיב ירושלים הרים סביב לה וי"י סביב לעמו. וזה נודע שהיראה נקרא ירושלים והיצה"ר נקרא ה"ר. וזהו שאמרו צדיקים נדמה להם כה"ר ומה זה ועל מה זה. ומפרש הכתוב כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים למען לא ישלחו הצדיקים בעולתה ידיהם. והיד הוא הדבר ששולחין חוץ לגוף. דהיינו חוץ להתפארות הבורא. חוץ מה שיש עוד טעמים ליודעי חן. ובאמת אין זה רק דמות. והנה הקושיא כיון שיש ה"ר סביב היראה למאי נ"מ האיך אפשר לבוא לה. והתירוץ ע"ז שכתב וי"י סביב לעמו. וי"י הוא ובית דינו היינו צדיקים שבאמת נדמ"ה אמרו שאינו אלא דמות שהיצה"ר עומד כמו ה"ר ואומר איך תוכל לזה. והלא הוא כך וכך. ובאמת כשהוא מיישב עצמו דלית אתר פנוי מיני' ומאמין בזה שהוא עומד לפני הבורא ית"ש ויש לו יראה וכל דבר השייך לאותה מדה בוודאי קרוב י"י וכו'. וזה הענין בכל דבר כללי ופרטי בכל מה שיש בעולם. והראי' שאין דבר גדול באדם ובעולם יותר מהמוח שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה כמ"ש הכתוב ושכנתי בתוכם. ולזה יש ג"כ עצם סביב המוח. ונלקח ממנו ראי' לכל דבר שבעולם. אעפ"י שכפי הראות אין בזה רק מעט חיות מפני העצם המקיף או כדומה אך כשנבחן בזה אפשר יש בזה הרבה חיות ועבדות. ומפני זה הכלל קרוי גולגולת. מפני שמגולגל מן העין באמת כנ"ל:

יא

מועתק מכתב ישן נושן שנמצא באמתחת כת"ק של אדומו"ר זצוקללה"ה וכנראה שהוא כתב ידו הקדושה:

יב

שימני כחותם על לבך. אי' כל עלמין כנוק' לגבי' שכולם מקבלים חיותם מהשפעתו ית' והם כולם בבחי' דלי"ת כנגדו ית' והטעם שנקרא דלי"ת דאי' אין טפה יורדת כו' והטפיים הם אהבה ויראה שכל א' יש לו תשובה להיות לו דביקות בהבורא ית' רק ע"ז נאמר וייראו מגשת אליו ולכן מיד שמשתוקקין להתדבק בו ית' חוזרין לאחוריהן מחמת גודל הבושה והם הטפיים הנ"ל. וב' ווי"ן הם ד' והטפה היא המשכת האהבה שנמשך ממנו ית' לעולמות כמ"ש הכהנים הלוים כנודע שהיא בחי' גבורות להשפעה עצמה שנמשכה לעולם התחתון ועב. רק מחמת גודל האהבה אין משגיחין ע"ז כמ"ש לכלתם כלה דילי' בשוק של בורסקי דומה עליו כשוק של בושם והריח נתבטל בהאהבה ונתהפך לריח טוב. וזה נקרא אהבה רבה. והנה אי' יותר ממה שהעגל כו' נמצא מקבלת חשק ותענוג מהעגל שיונק ממנה כי טבע הטוב להיטיב והנה עד שלא יונק ממנה היא בבחי' דלי"ת שחסר לה התענוג ובעת שיונק ממנה אזי נשלמו ב' בחי' דלי"ת של הפרה ושל העגל. ומהתחברותם נעשה מ"ם סתומה. והנה כתיב בלב נבון כו' שהשכל המבין שורה בלב (חסר) והנה כשהאדם מתיישב ומעיין בדבר שקשה לו נופל לו במחשבתו שכל אחד ובו מתיישב לו כמה ספיקות בכמה מקומות. והנה כשהי' השכל המחודש לו בהעלם ממנו היו כל השכליות הכלולים בו שבהם הי' מתיישב לו כמה ענינים היו כולם בהעלם וזה נק' מחוק"ק בשכל ההוא ומצומצם בו ואח"כ כשנתגלה נתפשט לכמה מקומות. משל לנוצה מלאה דיו שכותב בה כמה אותיות ועד שלא כתב היו כל האותיות נעלמים בגולמא דיו שבנוצה ואח"כ כשכותב נתחלקו למקומות נפרדים. וז"ש וירא ראשית לו פי' שהראהו דבר שהראשית לו כי שם י"ל ע"ד משל הנ"ל. וז"ש צור תעודה חתום תורה בלימודי. צור לשון ויצר אותו. י"ל חתום פי' שהיא חתומה ומצומצם בלימודי פי' כדי שיקבלו התחתונים ממנה. וז"ש כחותם על לבך פי' כחותם היא ענין צמצום הנ"ל שהוא למעלה מן המקום הנקרא לב. ודו"ק כי קצרתי:

יג

גדולה דיעה שנתנה בין ב' אותיות שנאמר אל דיעות ד' כו'. הנה הדעת יש ב' פירושים א' ענין אהבה כמ"ש ואדעך בשם. ב' ענין ידיעה והכרה שיודע ומכיר הדבר היטיב. והנה הדעת הוה ונמשך מב' ענינים א' ההסתלקות שמסלק עיונותו מלחשוב בדברים אחרים. והב' ההתפשטות שמתפשט עיונותו להתבונן ולחשוב בהדבר ולכן יודעו ומכירו. והנה ב' ענינים אלו הם יראה שהיא מדת הצמצום ואהבה שהיא מדת התפשטות. והנה בכ"מ יראה קודמת לאהבה. וכן בכאן ההסתלקות של העיונית קודמת להתפשטות העיונית. הגם שיש בכאן אהבה קודמת ליראה והיא בוודאי גרמה להסתלקות העיונית הנ"ל שמחמת אהבתו ורצונו לידע דבר מסלק עיונותו מדברים אחרים מ"מ גם לאהבה זו קדמה מדת יראה וצמצום והסתלקות והוא שעדין לא הי' יודע הדבר הזה כשהי' עיונותו על דברים אחרים. הנה כל מה שיש בעולם צ"ל בתורה שבה נברא הכל והנה התורה מתחלקת לד' חלקים והם "ט"נ"ת"א וכל מה שיש באותיות צ"ל ג"כ בנקודות כי האותיות מקבלות מהם וז"ש ונוגה לאש פי' שמאיר לאש שהיא התורה כמ"ש מימינו אש דת ואז"ל אש שחורה כו' ולכן אות שאין בו נקודה נק' רפה שאין בו כח להלוך כי הנקודות מנהיגים את האותיות. ויש דבר שמחברם כמ"ש ומן האש יוצא ברק כמ"ש ויצא כברק חצו וכתיב חציך שנונים ואלו הן התלמידים כמ"ש ושננתם שיהיו שנונים כחץ. ואז"ל זיו איקונין של יוסף דומה לשל יעקב וד"ל. והנה ב' ענינים הנ"ל והם ההסתלקות וההתפשטות צ"ל בנקודות ג"כ והוא הקמץ שיש בו ניצוץ המורה על צמצום והסתלקות. ופתח שמורה על פתיחת והתפשטות העיונות לחשוב בהדבר. הגם שהדעת נקוד פתח מ"מ הא כתיב אל דעות ד' וכתיב וידע כו' נקוד ציירי צר צורה בתוך צורה וד"ל. והנה המדה שנמשכה בהתגלות מן דעת הנ"ל היא מדת רחמנות שמחמת שמשים עיונותו ודעתו ויודע ומכיר בבחי' דלות וחסרונו של העני מזה בא לו רחמנות ונמצא שהרחמנות נתהוה מחמת התפתחות העיונות שנקרא ראשית לחשוב בבחי' דלית וחסרון של העני וזהו צמצום גדול לכן נעשה מן ר' ח' והו"או הוא ההמשכה נקוד בניקוד התקשרות ואח"כ המקבל והיא מ"ם סתימאה וזהו רחום וזהו ג"ש שהעשיר שוה להעני לפי שמשים עיונות מחשבתו בבחי' דלית וחסרון ועיונותו שורה שם. ונודע שכ"מ שהאדם מחשב חיותו ועצמיותו ג"כ מצומצם שם. והנה כשהעניות שורה על בחי' דלית וחסרון אזי יש עלייה ושלימות לבחי' חסרון ההוא ולכן נק' נושא עון. והנה כתיב ועל כל פשעים תכסה אהבה ע"ד כמים הפנים וגו' לכן כשיש לאדם אהבת הבורא ית' נתעורר ג"כ עולם האהבה אליו וזהו ענין שהי' אומר חידושי ורזי תורה לבטל זעם והיא ע"ד בן חכם ישמח אב וכשיש שמחה לפני המלך אינו משגיח כ"כ על החוטאים כנגדו מחמת השמחה ששימחו. והנה כתיב צדיק כתמר יפרח ופי' בס"ה שהתמר עולה דו"נ פי' שהצדיק יש בו אהוי"ר והנה אי' אלף בינה פי' למוד והבן שהבינה נמשכה מהלימוד שמי שהוא חכם שלמד הוא מבין ומזה נמשך הדעת שיודע הדבר וזה נק' רב"י כי היו"ד הוא הצמצום הנ"ל בהדעת וז"ש של בית רבי תמר שמן פי' שכלול מאהוי"ר וד"ל:

יד

לבשי עוזך ציון. הנה התורה באמת ארוכה מארץ כו' ולכאורה מן הנמנע שתתלבש ותתגלה בעה"ז מאחר שבה נברא העולם. אך הענין שמחמת רוב אהבתה להתגלות בעוה"ז צמצמה כ"י כצמצום האב את שכלו הגדול מחמת אהבתו להשפיע משכלו לבנו כנודע שהאהבה מצמצמת את האדם כמ"ש והיינו יושבים ששה באמה. ואם בגשמיות כך ק"ו ברוחניות. והנה האהבה אינה נפרדת מגוף האדם. שהיא האדם בעצמו. וכך הענין בהתורה שהאהבה מצמצמת ועושה כלי שבו מצומצם ושורה הלבנונית של התורה כמ"ש אש שחורה ע"ג אש לבנה ולכן נקראת התורה עוז כמ"ש עוז לעמו יתן כי חצבה עמודיה שבעה. וכשדבר מצומצם ונעשה ז' ע"כ מעשיריות נעשה אחדות והוא ע' והמשכה הוא וא"ו וזהו עו"ז. והנה שבת נק' ג"כ ז' שכלולין בו ו' ימי המעשה שהם מקבלים ממנו ויש להם עלייה וז"ש ז"ו יצרתי לשון ויצר אותו בחרט:

טו

והנה כשהאדם מדבר אין הדיבורים נפרדים מחיותו והם נמשכים מעיונותו ושכלו. וכשהוא מדבר שכלו מתלבש בהאותיות וכשמדבר עוד דבורים אחרים הרשימו של השכל נשאר בהאותיות שכבר דיבר והם באים לשרשם וכתיב ויפח באפיו כו' לכן יש להם עלייה עד כח הפעל שבנפעל והיא התורה שבה פי' באותיותי' נברא העולם ולכן באורייתא מתקיים עלמא כי כשהאדם מדבר ד"ת הם באים לשרשם ולכן מקיימים העולם. וז"ש לבשי עוזך פי' ששכל האדם וחיותו מתלבש בהתורה שהיא נקראת עוז כו' ודו"ק:

טז

כשעלה משה למרום כו' אוצר גדול של מתנת חנם כו'. הענין דהנה כשיש שמחה לפני מלך אזי נותן מתנות לעבדיו. והנה המתנת חנם שנותן להם יכול להיות יותר גדול מהשכר המגיע להם חלף עבודתם שעבודתם אינו מגיעה. לגמול גדול כזה. והנה בן חכם ישמח אב ומחמת גודל השמחה יכולים לקבל מתנות חנם גדולים כ"כ עד שאין מעשה המצות מגיעים לזה. וזה נק' חנם בלא מצות ופי' הענין דהנה השמחה נולדה מחמת התענוג בחכמת בנו נמצא שהשמחה נולדה מתענוג ותענוג מחכמה. והנה לזולת האב אין השמחה גדולה כ"כ רק לו מחמת שבנו והוא הם אחדות ולכן נקרא בנין אב והנה ההתפארות שמחמת מעשה המצות אינו מגיע לתענוג גדול כ"כ. וד"ל:

יז

נודע מהזוה"ק שצדק נקרא דין כמו שכ' דלא אתוקד עלמא בשלהובוי דצדק. וצדקה הוא רחמים ע"ד עד לא קבלית דכר נק' ליל כו' ולכאורה מורה על נו"ק בחי' גבורות. אך הענין מצינו במרע"ה שתחילה הקב"ה אמר ואכלה כו' ואח"כ אמר סלחתי כו' והוא ית' נבדל מהשינוי והוא עצמו אחד כמו שהי' קודם שהתפלל מרע"ה אך המשל כמו המלך שהוא מלובש בכעס וגבורות ובא לפניו בנו מיד נתעורר למלך האהבה על בנו וממילא נתבטל הכעס שא"א להיות שניהם כאחד אעפ"י שהוא על גופים מחולקים. וכן הוא הענין. מקודם נתעורר הגבורות והכעס מחמת ישראל ובהזכיר משה לפניו ית' האבות נתבטל הכעס כמשל הנ"ל (וז"ש הניחה לי כמבואר במ"א) כי האבות הן המרכבה ובהזכיר שמותם נתעוררו מדות העליונות. והנה אהבה נקרא חסד ח"ס דלי"ת ומשפיע לו ולכן נקרא ידים בספרים כי כמו שביד מושיטין דבר שמקבל כך האהבה היא משפעת כי השי"ת א"צ ליתן ולהשפיע אלא כשהוא רוצה ואוהב ליתן מיד נעשה רצונו. א"כ עולם האהבה היא המשפעת ולכן נק' יד יו"ד דלי"ת המקבל הוא בחי' דלי"ת והמשפיע הוא יו"ד ונרמז באותיות יד שההשפעה הולכת מיו"ד ל"דלית ממשפיע למקבל וכשנכנס היו"ד בדלי"ת נעשה ה' לכן אמר בס"ה כד קבילת דכר פי' משפיע כמ"ש זכר חסדו וגו' נקרא לילה ב"ה וז"ש וצדקה תהיה לנו פי' רחמים כו' ודו"ק:

יח

אורייתא מחכמה נפקא. הנה עולם המחשבה נקרא תורה שבכתב כתבם על לוח לבך הלב מבין. ועולם הדיבור נקרא תורה שבע"פ שהדיבור מקבל ה' מוצאות הפה ונקרא הפה בעל של הדיבור שהדיבור נק' עלמא דאיתגליא. שאחרים יודעים מה שהוא מדבר. ומחשבה נקרא עלמא דאיתכסי' שאחרים אין יודעים אותה רק אם אדם בא לעולם המחשבה אז יכול לידע מה שבמחשבת אדם אחר שעולם המחשבה הוא אחד ומתפשט בכל העולמות ובכל בני אדם וכן עולם האהבה מתפשט בכולם שכל אהבה שיש בעולם הכל אחד ואפי' אהבה השפילה שבדברים הגשמיים הכל הוא מעולם האהבה. רק שהוא בגלות מים התחתונים בוכין השכל שיש בדברים התחתונים בוכין אנן בעינן כו' והאהבה והשכל שבעבודת הבורא ית' הם בעלמא דחירות וכן כל הדיבורים הם מעולם הדיבור. והם יוצאים מהלב ונכנסים ללב העליון דרך כמה עולמות ע"י ההבל של האדם ועולה למעלה להקב"ה ומתרשם ונראה דיבורו בכל העולם וכשרוכב עליו הקליפה על מחשבה זרה אז הוא מאוס מאוד בכל העולמות. והנה הדיבור הוא לבוש אל המחשבה והשכל. שהשכל נתצמצם באותיות שהוא מדבר ויכול האדם להבין מאותן הדיבורים השכל. ולהמחשבה שהוא השכל צ"ל משכיל דהיינו קדמות השכל שהוא מעלה המחשבה להרהר כך וכך וא"א להשיג המשכיל שהיא החכמה שהמחשבה היא בבינה באותיות שהם כלים והחכמה היא למעלה מהאותיות ואיך אפשר להשיג בבינה החכמה שאין הכלים יכולים לסבלה. וז"ש והחכמה מאין תמצא. וז"ש אורייתא מחכמה נפקא דהיינו מהמשכיל:

יט

וחסידיך יברכוכה. פי' בזוה"ק יבר"כו כ"ה. הנה ארז"ל כל הנביאים נתנבאו בכה ומרע"ה בזה הדבר פי' הענין דהנה ארז"ל אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. א"כ כל נביאתם כבר נאמר למשה והם רק כחוזרים הדבר שנאמר כבר לכן שייך לשון כה כלומר כזה אמר ד' כבר. אבל במשה כתיב זה שהי' חדש והנה אעפ"כ קשה כיוון שהנביאים שמעו הדיבור מהשי"ת מחדש הי' להם לומר זה. אך הנה האדם כלול מכל העולמות (לפי שכל העולמות בשביל ישראל נתהוו א"כ צ"ל בישראל חלק מכל העולמות כיון שהם מחיים אותם כי הכל נתהווה ממחשבה הקדומה וישראל עלו במחשבה כנודע במ"א ודו"ק) ובאדם יש ב' דיבור ומחשבה וא"א להיות בדיבור מה שלא הי' במחשבה א"כ צ"ל בעולמות עליונים ג"כ ב' בחינות אלו וא"א להיות בעולם הדיבור מה שלא היה תחילה בעולם המחשבה וא"כ הדבר מובן ודו"ק. והנה בתורה יש ג' מדריגות תנ"ך והנה כל התורה שמותיו של הקב"ה וכללות השמות הם עשר שאינם נמחקים וכללות הכל י"ג והם י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן והם נמסרים לחכמה. והנה י"ג הנ"ל הם אורות מצוחצחות למעלה וכל הדברים נעשים ונמשכים ע"י דווקא. ומצינו בחכמינו ז"ל שהיו מושלים עליו כר"י שאמר אין משגיחין בב"ק והענין שידוע שבריאת העולם היה כדי שיקרא רחום וחנון ותכלית העולמות הוא האדם וא"כ כל המדות לא נתהוו אלא בשבילו ע"י האדם. והנה אי' בס"ה מאן דאחיד בדיקנא חלמא טבא כו' אז"ל זקן זה קנה חכמה הענין כי הנה השתלשלות והויית העולמות לא היה יכול להיות כ"א ע"י חכמה כי מי יכול לסבול בהירתו הבב"ת כי קודם שנברא העולם הי' הוא ושמו לבד בכתר אלא ע"י חכמה שהיא נק' אין שהיא מדת הצימצום כי היא ההיולי כנודע במ"א לכן היא הית' יכולה לקבל בהירתו ית' לפי שמדתה להקטין א"ע וגם לפי שהיא מקטנת ומצמצמת א"ע יכולים כל העולמות לקבל ממנה בהירתו ית' ע"י ולכן נק' ראשית ודו"ק. והנה סיבת הצימצום היא האהבה שאהב השי"ת את ישראל בשביל השעשועים שיקבל מהם לכן נרמז במדה ראשונה מי"ג מדות שהיא אל שמורה על חסד ואהבה ופי' שבשביל אהבה נתצמצם כ"י אלופו של עולם בלמ"ד (נ"ל ששמעתי שהצימצום נרמז בלמד שמורה על כללות י"ג מדות שהם ג' נגד תנ"ך כו' וכל אחד כלול מיו"ד הרי למ"ד וג"כ הצימצום שנרמז באות א' והוא למ"ד ולא ג' יודי"ן כ"א בפ"ע וצ"ע ודו"ק):

כ

איתא במדרש חזית שמאלו תחת לראשי אלו ציצית וימינו תחבקני אלו תפילין.

כא

הנה שניהם כתיב בהם זכרון כמ"ש וראיתם אותו וזכרתם. והיה וגו' ולזכרון בין עיניך. אלא שההפרש ביניהם שבציצית כשהראיה שורה עליהם אז מביא לידי זכירה אבל בתפילין הזכירה מהם בעצמם בלא ראיה שהרי בתפילין של ראש כתיב ולזכרון. והנה ארז"ל תפילין אסור להסיח דעת מהם. והנה איתעלמא דאיתכסיא ודאיתגלי' ואי' בזוה"ק מה שבהתכסות הוא בהתגלות ומה שהוא בהתגלות הוא בהתכסות ופי' הענין דהנה התגלות אלקית ית' בעולם הזה הי' ע"י הנסים שנעשו ביצ"מ ועל הים ובמעשה בראשית ונודע שהכל היה בשביל ישראל נמצא שישראל הם התגלות אלקי' ית' בעולם הזה והם חלק אלוק ממעל אבל אלקי' ומהותו ית' אינו מושג לעולם רק במ"ת כמ"ש פנים בפנים. ונודע סוף מעשה במחשבה תחילה א"כ ישראל עלו במחשבה יש להם עלי' במחשבה על כל העולמות. ונודע שכל שהוא יותר במעלה ובהירות הוא יותר בהתכסות כמ"ש. וז"ש הזוה"ק מה שהוא בהתגלות דהיינו ישראל שע"י התגלות אלקי' בעוה"ז והם חלק אלו' כו' הוא בהתכסות פי' במחשבה הקדומה ששם יש להם עלי' על כל העולמות כו' ומה שבהתכסות פי' הם כל העולמות העליונים הוא בהתגלות נגד ישראל במחשבה הקדומה כו' הנה עלמא דאיתכסיא בוודאי לא נמנע מהשי"ת שיהיה בהתגלות אלא מחמת חסרון המקבלים שאם היו בהתגלות לא היו יכולים לסבלם לכן צריכים לקבל ע"י כיסויים ומסכים ואפי' בגשמיות מצינו כן שהרי עיקר חיות האדם הוא הכח שבאוכל לחיות האדם שהרי המותרות והפסולת יוצא לחוץ א"כ למה יאכלם כלל האדם אלא שעדיין אין יכולת באדם לקבל חיות מהכח שבאוכל עד התלבשו בפסולת יציאה. אבל אי"ה כשיבוא המשיח ויזדככו כל העולמות אז יקוים מ"ש ואכלתם אכול שיאכלו רק הכח שבאוכל והוא נקרא אכול ואעפ"כ ושבוע. וכיון שלא יהיה באוכל פסולת וקליפות ממילא יתבטל היצה"ר ולא יהיה כח רק לעבוד השי"ת. וז"ש והללתם. וכיון שבגשמיות צריך להתלבש כ"ש ברוחניות כנ"ל. והנה ההתלבשות והמסכים שצ"ל מחמת חסרון המקבלים נקרא מדה פי' שמודד ומצמצם כדי שיוכלו לקבל. וזה הראה הקב"ה למשה שנתעטף בטלית ע"ד לבושי' כתלג חיור פי' ע"ד משל כמו שהאב מצמצם שכלו לדבר עם בנו הקטן בדברים פחותי הערך והגורם לזה הוא אהבת בנו ואוהב ורוצה להשתעשע בו נמצא האהבה צמצמה את שכל האב שנתלבש ונתצמצם במה שהניח כל עסקיו במחשבת אהבת ושעשוע בנו. לכן מדה ראשונה נק' אל שהיא האהבה. וכן עד"ז שנתלבש השי"ת כי במחשבת אהבת ושעשוע שיקבל מישראל פי' שהמחשבה באהבת ישראל ושעשועם נקרא צמצום והתלבשות כמבואר במ"א. וכבר נודע שגוון לבן מורה על אהבה וחסד לכן ארז"ל שנתעטף פי' בטלית הנז' בכתוב הנ"ל ור"ל במדת האהבה הגורמת הצמצום. והראה למשה י"ג מדות פי' צמצומים כנ"ל ודו"ק. ואמר לו כ"ז שישראל עושין כו' פי' ע"ד שמבואר במ"א על קורא הדורות מראש שכולם היו במחשבה הקדומה ועכשיו נתגלו כל דור בפ"ע אעפ"י שישראל עלו במחשבה היינו דרך כללות אבל בפרטיות הי' כל דור בפ"ע וכן נתגלו כל א' בפ"ע עם השפעתו המשפיע לו עם הצמצום הנקרא מדה כנ"ל לכ"א בפ"ע כפי מדריגתו הי' ההשפעה והצמצום כדי שיוכל לקבל. ונודע במ"א שהצמצום שלמעלה תלוי בהצמצום שמצמצם האדם א"ע וזה פשוט כי כל מה שהצמצום יותר יכול לקבל וכן להתגלות בהירות יותר גדול:

כב

איתא בגמרא מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור כו'.

כג

הנה יש טלית גדול וטלית קטן. ט"ג מצותו דווקא ביום אבל ט"ק אף בלילה כמ"ש האריז"ל. והענין הוא דהנה בשמש יש ב' מיני אור. הא' של שמש עצמו הב' מה שמאיר הירח והוא ג"כ מהשמש כנודע. והנה באמת הכל אור א' שמאיר מהשמש אך מצד המקבלים נראה כשני אורות. והנה יש חומר וצורה ונודע כי לכל דבר צ"ל שורש למעלה והם עלמא דאיתגלי' ודאיתכסי':

כד

גדול כוחן של נביאים שמדמים את [* נר' שצ"ל הצורה] המצוה ליוצרה. כתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. ק' הרי אברהם קדם ליעקב ולמה לא קדמו בפסוק. אך הנה סוף מעשה במחשבה תחילה כי האדם הי' סוף הבריאה והי' תכלית הבריאה והכל לא נברא רק הכנה בשבילו ולא הי' שלימות למעשה שמים וארץ עד בריאת האדם. והנה ארז"ל בא חבקוק והעמיד תרי"ג מצות על אחת. (חסר). ע"כ מועתק מכתב ישן נושן שנמצא באמתחת כ"ק של אדומו"ר זצוק"ל זי"ע וע"כי א':

כה

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם