בית אהרן, דרושים על התורה ומועדים, מר' אהרן מקארלין, ספר בראשית, וירא

א

וירא אליו י"י. איתא במדרש. וירא אליו י"י. אמר דוד כל ארחות י"י חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו וכו' עד שב ואני אעמוד ואתה סימן לבניך כו'. עכ"ל המדרש

ב

אמר כתיב וירא אליו י"י. [* אולי ר"ל עד אברהם כשנימול] זה הלשון לא כתיב בשום מקום. ונוכל לומר. כי קודם שקיבל אברהם הברית לא הי' התגלות המקום בעולם. ומשקיבל הברית נתגלה המקום בעולם. נמצא שע"י אברהם נתגלה הקב"ה בעולם. וזהו וירא אליו י"י. היינו שהוא הביא ארחות י"י בזה העולם. ואח"כ נולד יצחק ואח"כ נולד יעקב. האבות הן המרכבה אורות עליונים שנתגלו בעולם. אתה סימן לבניך. האבות הם אות וסימן לבנים שנלמוד מהם ונראה כמה יגיעות עמלו האבות בזה העולם ולאיזו מדריגה הגיעו בהיגיעות שלהם. וזהו לימוד לבניהם שכל איש ישראל יתייגע ויעמול כל אחד לפי מקומו וערכו בוודאי יגיע למדרגה גדולה. כי כל התורה מלמדת אותנו איך להיות יהודי:

ג

והוא יושב פתח האוהל. איתא במדרש. והוא יושב כו' ישב כתיב ביקש לעמוד א"ל הקב"ה שב אתה סימן לבניך שהם יושבים ושכינה עומדת על גבן. כשישראל נכנסין כו' וקורין ק"ש ויושבין לכבודי אני עומד על גבן וכו' עד ואתה קדוש יושב תהלות ישראל: עכ"ל המדרש

ד

פתח ואמר. מה זה שחכמים תקנו שאסור לעמוד בק"ש ונקרא עבריין. פשוט הוא מחמת שיש קודם קדושה דמיושב לכך צריכין לישב. ויש בזה ענין מה שאין אנו יודעים. רק שק"ש היא השלמות הגדולה היא האחדות גמור שבזה נעשה איש הישראלי מיוחד עם השי"ת. ואיש ישראל צריך הרבה יגיעה ועמל עד שמגיע לק"ש. כי מקודם אומרים ק"ש קטנה ואח"כ באים לזו הק"ש וצריך לעשות הרבה הכנה מקודם. שעה שקודם התפלה וברכות השחר וק"ש וקרבנות וקטורת ופסוקי דזמרה וברכו ויוצר אור ואהבה רבה ואח"כ באים לק"ש מחמת שהק"ש הוא שלימות ואחדות גמור ומס"נ באמת. וכשישראל מוסר נפשו באמת בק"ש צריך לצאת מהגוף רק כשהוא כך בא עוד להגוף רק שהגוף נתקדש ונעשה גוף קדוש. וכשהוא כך אסור לעמוד. כי כשעומד משמע שזה הגמר. ועוד שהוא לפני השי"ת. הגם שהאדם הוא תמיד לפני י"י בכל שעה ובכל רגע. רק כאן בק"ש איך יכולים להנשא לפני י"י. ואעפ"כ יש דברים שצריכים לעמוד:

ה

א"ל הקב"ה שב ואני אעמוד ואתה סימן לבניך. היינו שאתנהג עמם למעלה מסדר העולם. וכדאי' על פסוק ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה. כי הגביהו למעלה מכיפת הרקיע ויצא חוץ לטבע ולמעלה מן הטבע כדאיתא בספר של הרב מפולנאה. שאיש הישראלי שמתנהג עם הקב"ה בדרך הטבע הקב"ה מתנהג עמו ג"כ בדרך הטבע. ומי שמתנהג עם הקב"ה שלא בדרך הטבע הקב"ה עושה עמו נסים ג"כ שלא בדרך הטבע ומגביהו למעלה מן הטבע. וכידוע מאברהם מה שהי':

ו

ויאמר לו כה יהי' זרעך. היינו שזרעך יהי' ג"כ כך כשאיש ישראל רוצה להגיע מעט לדבר י"י באמת הוא מוכרח לצאת מדרך הטבע. ראשונה צריך לראות לצאת ולהתרחק מכל התאוות ומכל התשוקות מן הטבע של זה העולם. כי הטבע מוטבע בחומר. והבן היטיב:

ז

והוא יושב פתח האוהל כחום היום. עם המצות של ישראל הוא יושב פתח האוהל. כחום היום. מה שנקרא כחום היום:

ח

איתא במדרש וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו. זהו שאמר הכתוב השמים כסאי והארץ הדום רגלי איזה בית אשר תבנו לי כו' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי כו' ע"ש במדרש וסוף דברי המדרש וחרד על דברי. זה אברהם: עכ"ל המדרש

ט

הקדים מתחילה לדבר בפי' הפסוק ע"פ מה דאיתא בזוה"ק. והנה שלשה אנשים נצבים עליו. אלו אברהם יצחק ויעקב כו'. והאריך בזה איך שהאבות הם יסוד העולם. והוא יושב פתח האוהל. דא מלה סתימא. ולכן אומרים אתה הוא כו'. את"ה. זהו דבר הנגלה ונוכחו. והו"א ענין נסתר. כי הוא ענין הממוצע. ולזה אומרים כמה פעמים י"י הוא האלקים. ועיקר מעשה האבות הי' להוריד השכינה לזה העולם ולחבר ולייחד זה העולם להשי"ת. וזהו השמים כסאי והארץ הדום רגלי. ע"י מה נעשה כן. ע"י איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי. והבית הוא בנין האבות. ומפרש המדרש הפסוק השני ואל זה אביט כו' וחרד על דברי. זה אברהם: [חסר]

י

עוד אמר. והוא יושב פתח האוהל. והו"א. כנ"ל יושב פתח האוהל כחום. חו"ם. רומז למדה"ד. היום זו מדת הרחמים בחי' החסד ומדת אברהם. וכשהחום נהפך ליום זו היא השלימות וזהו וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים. כשבא לשלימות נכנס השלישי ביניהם. ושמעתי כי באברהם נאמר ותתן לי מג"ן ישעך. ואתה י"י מג"ן בעדי. וכתיב אנכי מג"ן לך. מ"ג"ן ר"ת מיכאל גבריאל נוריאל. והגם שבכאן הי' רפא"ל. מדתם ידוע. וזהו ג"כ הנאמר כאן בזוה"ק שלשה אנשים הם אברהם כו' כי המשיכו מדתם למטה:

יא

יוקח נא מעט מי"ם. מי"ם הוא עיקר בחינת אברהם. והשענו תחת העץ. העץ הידוע. וכתוב בספרים לתקן ענין חטא אדה"ר: ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו. תוכלו לעבור: כי על כן עברתם העברה הי' על עבדכם: ויאמרו כן תעשה כאשר דברת כן אתה עושה תמיד. וכן תעשה לעתיד כאשר דברת וד"ל:

יב

ונחיה מאבינו זרע. איתא ע"ז במדרש. בן אין כתיב כאן אלא זרע. אותו זרע שהוא בא ממקום ואיזה זה מלך המשיח עכ"ל:

יג

והנה נראה כי כל הענין של מלך המשיח ומלכות בית דוד הי' הכל ע"י סיבות שונות. ונוכל לומר כי באמת מעת חטא אדה"ר נפלו האורות של מעלה בתוך עמקי הקליפות. ומאז ועד עתה ועד ביאת משיחנו אי"ה בב"י הכל היא ברורים וצרופים עד שיתברר ויצטרף העולם לגמרי ויבורר האור מי החושך. ויהיה אז תכלית השלימות. ובאמת הוכרח כל דבר להתעלות. כי בכל דבר יש חיות הבורא שמחיה אותו. והנה איתא עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים. ואיתא בספרים שהמחול יהיה בתוך הגיהנם:

יד

ושמעתי מא"א אדומו"ר זצוקל"הה

טו

פי' הדבר. שהגיהנם גופא יתעלה ויתקרב אל הקדושה והרע יפול וחלק הקדושה יבורר ויתעלה. ולזאת נקרא זרעו של מלך המשיח. זרע ממקום אחר. היינו שיתעלו כל המדריגות התחתונות אשר נפלו לשם האורות העליונים. כמבואר בספרים הקדושים. וכמו שדברנו מזה כמה פעמים על פסוק אמרת י"י צרופה. וכי אמרותיו של הקב"ה צריכה ח"ו להתצרף. הלא אמרות י"י אמרות טהורות. רק האמת הוא שאין העולם הזה הגשמי יכול לקבל אורו של הקב"ה. לכן מחוייב העולם להתצרף שיבורר כל הטוב להאיר מן החושך ולהעלות מכל ניצוצות הקדושות שנפלו לשם. ואז יוכל העולם לקבל אמרותיו של הקב"ה. זה"ש בעליל לארץ. היינו כשנצרך להתגלות אורו של הקב"ה לזה העולם. מזוקק שבעתים. צריך העולם להתצרף שבעה פעמים שבעה ואז יתגלה אורו של מלך המשיח ונשגב י"י לבדו ביום ההוא. והאלילים כליל יחלוף. שיבוטל לגמרי מה שנצרך להתבטל והאור שהי' מוסגר בתוכו יתעלה. ויתוקן החטא הראשון לגמרי: ונוכל לומר שזהו פירוש הכתוב כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה. ומהו הלשון שמצא במדבר כענבים הלא אין שום נטיעה וזריעה במדבר. רק באמת הלא ידוע מה דאיתא בגמרא אשכול ענבים סחטה לו. ואחר שאכלו כתיב ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות וזהו הפי' של המדרש שבזה תקנו את החטא כידוע שכל עכובם במדבר לא היו רק להעלות ניצוצות הקדושים שנפלו לשם מחמת החטא. לזה אמר הכתוב שמצא אותם במדבר כענבים וכתאנה ותקנו החטא הנ"ל כמו שהי' בראשית הבריאה:

טז

נחזור לעניינינו. אשר תכלית העולם וסוף כל סוף מחויב העולם להתברר ולקבץ ולהעלות אורות קדושות שנפלו במצולת ים. ומשם יוצמח אורו של המשיח. לזה אומר המדרש על זה זרע הבא ממקום אחר. אשר מהמקום אחר מחוייב להעלותה. וכשיתברר כל העולם ויתעלו כל הניצוצות הקדושים יבא משיחנו במהרה בימינו אמן:

יז

וי"י פקד את שרה כאשר אמ"ר ויעש י"י לשרה כאשר דב"ר. וכתוב כה תאמ"ר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל:

יח

כי התורה נאמרה בשתי לשונות בלשון רכה ובלשון קשה וכן בכל המצות כתיב דבר ואמרת. כי נצרך לקיים התורה ביראה ובאהבה כפי שניתנה מימינו ואש דת. וכל דבר שלא נעשית באלו המדות השנים אינה כלום. כי בכל התורה כולה הן מ"ע הן מל"ת יש בהם שני המדות האלו. כי מ"ע צריך לעשות המצוה באהבה ולירא מאוד שלא יהיה בו ח"ו שום מחשבת פיגול ושום דבר המקלקל. ובמצות ל"ת יש ג"כ שני הדברים והבחינות. היינו היראה שיירא מהקב"ה לעבור על רצונו. ואח"כ כשישב ולא עבר עבירה קונה בעצמו אהבת הש"י. ולזה כתיב כאן. וי"י פקד את שרה כאשר אמ"ר בלשון רכה. זו היא האהבה. ויעש י"י לשרה כאשר דיב"ר. זו היא היראה. ולכך כתיב בחנה ג"כ שתי לשונות. ויזכרה י"י וגם כי פקד י"י את חנה. כידוע מה שחנה מרמז וממנה נולד שמואל והוא משח את דוד שהוא היראה בחינת מלכות בחינת תורה שבע"פ. כי באמת מהאבות מתחיל התורה כי עד אברהם הי' שני אלפים תוהו ומאברהם התחילו שני אלפים תורה. כי אמרתי עולם חס"ד יבנה. ואיתא אורייתא מחכמה נפקת וכמו כן מגבורה וכתיב תתן אמ"ת ליעקב. כי התורה ניתנה מכל הבחינות והם ייחדו מלמעלה מן העולם. מעבר הנהר ישבו אבותיכם. והעיקר שיעשה הכל ביראה ואהבה הן תורה שבכתב והן תורה שבע"פ. ולזה כתיב וי"י פקד את שרה כו'. כי מהאבות הי' התחלת התורה. וצריך להיות בשני הבחינות יראה ואהבה. וכמו כן כתיב בחנה בשני לשונות. כי היא נקראת ג"כ מעבר הנהר כידוע. שמספר שמה של חנ"ה עולה ס"ג וממנה התחילה הנבואה להמלוכה לכך אמר דוד ואני תפלתי לך י"י עת רצון. כי שמואל משח את דוד שהוא מלכות בחינת תורה שבעל פה מדה הנקראת אנ"י מתייחד עם בחי' הנקרא עת רצון:

יט

ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם איתא במדרש. זהו שאמר הכתוב חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך. הלך אברהם שלשה ימים ולא ראה כלום. ביום השלישי ראה את השכינה. ולמה שהה שלשה ימים שלא יאמרו אומות העולם שמיראתו עשה זאת לכך שהה שלשה ימים להראות שעשה זאת מדעתו ואהבתו: עכ"ל.

כ

והנה נוכל לומר. הן אמת שהקב"ה ניסה את אברהם אבל עכ"ז הלא ידוע שבלתי אפשרי הי' להיות קיום העולם בלא זה. כי מקודם זה היו מוכרח להיות אדם הראשון. ואח"כ דור המבול ונח ובניו ואח"כ היו דור הפלגה ואנשי סדום שסילקו את השכינה למעלה. והוכרח להיות אברהם. אחד הי' אברהם. וממנו התחיל שני אלפים תורה והתחלות חסדי י"י בעולם. ואח"כ יצחק הוא הפחד הקשה שא"א לעולם לסבול היראה והפחד שלו והוכרח להיות העקידה וכתיב שם שני פעמים וילכו שניהם יחדיו שנכללו זה בזה ע"י העקידה ואז ויש"א אברה"ם א"ת ס"ת אמ"ת כדאי' בזוה"ק. כי נצמח משניהם יעקב תתן אמ"ת ליעקב. והוא השלישי. ואח"כ הוכרח להיות י"ב שבטים ושבעים נפש וששים רבוא ישראל וזהו שלימות ישראל. עכ"פ העיקר היה שיתייחדו היראה והאבה. לזאת אמר המדרש. שלא יאמרו אומות העולם שמיראה עשה זאת. היינו שנפל ממדריגת האהבה ובא רק למדת היראה. לזה שהה שלשת ימים וביום השלישי ראה. היינו שראה את יעקב וכלל עצמו עם יצחק וילכו שניהם יחדיו. ואח"ז נולד יעקב מדת הרחמים והראה שעשה היראה בגודל האהבה. וכפי דאיתא ע"ז בזוה"ק זכור רחמי"ך י"י וחסדי"ך כי מעולם המה זהו אברהם ויעקב ונכלל בתוכם יצחק ונמתקו הגבורות שלו ע"י העקידה. וכדכתיב בפסוק. מצרף לכסף זה אברהם. וכור לזהב זה יצחק. ובוחן לבות י"י זה יעקב. ונכללו כולם ביחד:

כא

עוד איתא במדרש. והאלקים נסה את אברהם. כתיב נתת ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה. נסיון אחר נסיון. וגדולין אחר גדולין. בשביל לנסותן בעולם ולגדלן בעולם בשביל כו' שתתקשט מדת הדין שלא תאמר מה שהוא רוצה עושה למי שהוא רוצה הוא מעשיר למי שהוא רוצה עושה מלך. אברהם כשרצה עשאו מלך כשרצה עשאו עשיר. ראה מה כתיב למעלה ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק בנו. ואח"כ צוה לשחטו ולא עיכב. כו' הר המורי'. חד אמר שמשם הוראה יוצא לעולם. וח"א שמשם היראה יוצאה לעולם. דכוותיה ארו"ן. חד אמר שמשם אורה יוצא לעולם. וחד אמר שמשם יראה יוצא' לעולם. דכוותיה דביר וכו' ע"ש:

כב

פתח ואמר. א"א אדומו"ר זצוק"ל אמר. והאלקי"ם נס"ה את אברהם. פי' מדת האלהי"ם הורם עם אברהם. מלשון ארי"ם נס"י. ואברהם ידוע שהוא מדת החסד כי הדבר הוא כברייתו של עולם. כמ"ש חז"ל שמתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד. ראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדת הרחמים. וכתיב אלה תולדות השמים וארץ בהברא"ם. א"ת בהברא"ם אלא באברה"ם. היינו החסד מדתו של אברהם וכאן החסד קודם. שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה. שמאברהם התחיל בריאת העולם. רק שראה שכשתבא מדת יצחק שהיא הגבורה והיראה והפחד הגדול לא יהיו קיום לעולם שיתף את עצמו ביצחק ונכללו זה בזה. שנאמר עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה וכו'. וזהו והאלקי"ם נסה את אברהם. ולכך כתיב שני פעמים וילכו שניהם יחדיו. שמתחלה קודם שידע יצחק מהעקידה שלו הלך אברהם ביראת י"י לעשות רצון קונו. שהיראה היא מדת יצחק ולבש א"ע בגבורה. מה שהאהבה הוא כולו להיפך ומתנגד. לזה נאמר וילכו שניהם יחדיו. ואח"כ כשהודיעו אברהם ליצחק ואמר לו לעולה בני. כתיב עוד הפעם בהיפוך וילכו שניהם יחדיו. היינו שכלל יצחק א"ע במדת אברהם ומסר א"ע על קדושת שמו באהבה. ונכלל מדת יצחק באברהם. ולזה כתיב שני פעמים וילכו שניהם יחדיו. ומה נעשה מזה. ביום השלישי ויש"א אברה"ם א"ת עיניו ס"ת אמ"ת כדאיתא בזוה"ק שהוא מדת יעקב שהוא שלישי ומובחר שבאבות. כי יצחק עולה ר"ח ואברה"ם הוא מי"ם. ונעשה משניהם רחמי"ם שזו הוא מדת יעקב. והתורה ג"כ כך ונכלל משניהם. שנאמר י"י מסיני בא וכו' מימינו אש דת למו מימינו ואש דת היינו התורה:

כג

ונוכל לומר שזהו שאמר המדרש. נסיון אחר נסיון. וגדולין אחר גדולין. פי' נסה הוא לשון נסיון ולשון הרמה. כי על ידי שעמד אברהם בנסיון. נסה את כל העולם ואברהם בעצמו ג"כ נתנסה ונתעלה [כי מן הנסיון מתנשא האדם. כי להנסיון עומד לנגד האדם מלחמות גדולות וכבדות גדול עד שנפטר מזה. כמו שמרגיש כ"א חלק אחד מני אלף כי כשהאדם צריך להתגבר על התאוה או על הרצון אשר לא כדת אזי מוכרח לקחת לעצמו או מעט יראה או אהבת השי"ת שיוכל ע"י זאת לעבור ולהתגבר נגד הרצון ואח"כ כשמתגבר נגד התאוה הוא קונה לעצמו בכל פעם מדרגה יותר גדולה. ועי"ז האדם מתנשא ומתגדל] ואחר שנתנסה אברהם אבינו בעשרה נסיונות ועמד בכולם הי' לו עמידה לפני ה' שנאמר ואברהם עודנו עומד לפני ה'. וקיים את כל העולם שנברא בעשרה מאמרות. ועיקר התכלית הוא כדי להתקשט מדה"ד בעולם. שגם המדת הדין יתקשט ג"כ בעולם. היינו שיסכים מדה"ד ג"כ למדת הרחמים. כי נוכל ללמוד ראי' מר"ה כי אז הוא גדול הפחד של ר"ה והיראה והפחד מיום הדין. ואעפ"כ כתיב בר"ה אשרי העם יודעי תרוע"ה י"י באור פניך יהלכון. היינו שיבא היראה שנקרא תרוע"ה לבחי' י"י מדה"ר ונעשה מזה כולו חסדים. ובאמת האיך יכול האדם לבא לקשט מדה"ד רק שיירא מלפני הקב"ה ולא יתן מרגוע לנפשו בכל יום ובכל שעה ולעבוד את י"י בשמחה וזהו קישוטין של הקב"ה. ובוודאי ישפיע עי"ז החסדים לעולם. כי צריך האדם לקשט ולהאיר את מדה"ד: ואיש הישראלי צריך להתבונן עם מה נתקשט אצלו היום. ועם מה נתהלך אצלו הלילה. ועם מה הולך מאתו כל שעה וכל רגע:

כד

מה אומר עוד המדרש. שלא תאמר מה שהוא רוצה עושה כי אע"פ שהוא ב"ה בעה"ב בעולם ומי יאמר לו מה תעשה. אעפ"כ כתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם כו' באברה"ם שמאברהם התחיל הקב"ה להנהיג את העולם שיהי' התעוררות דלמטה מקודם. וצ"ל מקודם אתערותא דלתתא לכל טובה שבעולם לקבל:

כה

מה אומר עוד המדרש. למה נקרא הר המורי'. חד אמר שמשם הוראה יוצאה לעולם. וח"א שמשם יוצאה אורה ד"א שמשם יראה כו'. זהו דברינו ממש שדברנו מקודם שכל איש ישראל צריך לעבוד להקב"ה בשני המדות כמ"ש עבדו את י"י ביראה וגילו ברעדה. עבדו את י"י בשמחה. במקום גילה שם תהי' רעדה. שצריך להיות שני הבחי' ביחד כי סימן לדבר מי שיש לו באמת יראה מהקב"ה יש לו שמחה. ומי שיש לו שמחה יש לו ג"כ יראה. כי אצל הקב"ה הכל אחדות גמור יראה ואהבה וכל המדות כי אני י"י לא שניתי:

כו

עוד אמר על המדרש בפרשת העקידה. זש"ה ואחר עורי נקפו זאת ומבשרי אחזה אלוק. וסוף המדרש מסיים אילולי שמלתי א"ע מהיכן הי' הקב"ה נגלה עלי. ועוד אילולי שמלתי א"ע מהיכן הי' פתח לגרים לדבק בשכינה. עכ"ל המדרש. דיבר מפירוש של זה הפסוק ואמר על פי פשוט. ואחר עורי נפקו זא"ת. נקפ"ו לשון חתוך וכריתה הוא כשנחתכו שני העורות עור החיתוך ועור הפריעה. זאת אח"כ נתגלה זאת אות הברי"ת. ומבשרי אחזה אלוק דיבר בזה איך התקשרות והתחברות האדם להשי"ת הוא רק ע"י אות הברית ובזה תלוי הכל. וד"ל:

כז

וישא אברהם את עיניו. איתא במדרש. בשעה שעקד אברהם את יצחק בנו תיקן הקב"ה שני כבשים. את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. עוד איתא שם בשעה שקורין פסוק ושחט כו'. צפונה כו' אני זוכר להם עקדת יצחק. עוד שם כו' ע"ש במדרש. פתח ואמר וישא אברה"ם א"ת ס"ת אמת תתן אמ"ת ליעקב. דיבר מענין ערב ובקר. כי זהו עיקר הכל. התכללות מדת יום בלילה ומדת לילה ביום. ובכל ימי בראשית כתיב ויהי ערב ויהי בקר אז נעשה בחי' יום והוא השלימות ונעשה ונקרא אחד. וזה ענין האבות וזהו עיקר ענין העקדה. וז"ש ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי פי' הנני ג"כ בבחי' אבי מדת החסד ויאמר הנני בני פי' הנני ג"כ בבחי' ומדת בני במדת הגבורה כי נתגבר על מדתו לעשות רצון הבורא ית' נמצא נתייחדו במדתם ונתמזגו זה בזה וזה בזה. ואז נולד מהם בחינה שלישית מדת יעקב והוא השלימות. ולזה מרמז המדרש. בשעה שעקד אברהם את יצחק. תיקן הקב"ה שני כבשים. את הכבש אחד תעשה בבקר וכו'. התמידים הם ג"כ על כונה זו לחבר מדת יום בלילה ולייחד הכל. ועוד בשעה שישראל אומרים צפונה לפני י"י היינו שמייחדים ומקשרים כו' אני זוכר להם עקדת יצחק. צפו"ן הוא בחי' גבורה כידוע. וכשהם אומרים צפונה לפני י"י מדה"ר שמייחדים ומקשרים מדת ערב ובקר כנ"ל. אז אני זוכר להם עקדת יצחק. והאריך במדת צפון כי שם נטמן ונכלל כל הטוב. ע"ד הכתוב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. וע"פ פשוט נראה כמאמרם ז"ל תמיד של שחר הי' מכפר על עבירות של לילה. ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות של יום. נמצא שע"י התמידין היו נקיים ותמימים. וכן עתה שהתפלה היא במקום תמידין נעשה ונתקן הכל ג"כ כנ"ל:

כח

עוד דיבר מענין התפלה על מה דאיתא במדרש כמה ברכות בתפלה י"ח כנגד מה. כגגד י"ח פעמים שנזכרו האבות בתורה. עוד כנגד י"ח פעמים כאשר צוה שבמלאכת המשכן. עוד כנגד י"ח חוליות שבשדרה שהמתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. וח"א כנגד י"ח אזכרות שבהבו לי"י בני אלים. עוד האריך שם במדרש. האריך הרב בדברים מענין התפלה. כי תפלות אבות תיקנום. אברהם תיקן תפלת שחרית. יצחק תיקן תפלת מנחה. ולכאורה מה חדשו בזה יותר מבזה. והלא אותן י"ח ברכות שהתפלל זה התפלל זה. אלא כל חד תיקן העת והמדה ובחי' שלו. כי אברהם תיקן בתפלתו בחי' ברכות שחרית מדת החסד ואהבת הבורא. והמשיך מדת החסד בעולם. יצחק תיקן תפלת המנחה והיא מדת הגבורה. והמשיך לעולם מדת היראה. וכיון שנתמזגו זה בזה נעשה השלימות ונתקן הכל. וזהו יעקב תיקן מדת הערב שמצא מטה מוצעת ושכב בתוכה. וזהו כמ"ש וילן שם כי בא השמש. נמצא שהם הכניסו בתפלתם הכל ותקנו על דורי דורות. וזהו כוונת המדרש מ"ש כי הי"ח ברכות כנגד י"ח פעמים שנזכרו האבות בתורה כי התורה היא חיות ומקור של כל העולמות. והתפלה היא ג"כ חיות ומקור כל העולמות. והאבות הם ג"כ חיות כל העולמות: ומאמר השני כנגד מלאכת המשכן. כי מלאכת המשכן הוא תיקון קומה שלימה. והתפלה היא ג"כ קומה שלמה ובנין שלם: ומאמר השלישי כנגד י"ח חוליות שבשדרה. שהחוט נמשך מהמוח להיסוד שהוא כולל כל הגוף מראש ועד סוף. וזהו הסוד עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה. לשון סתימה: ומאמר הרביעי כנגד י"ח אזכרות שבהבו לי"י בני אלים. וסיום המדרש מכאן שצריך לכוין בתפלתו כנ"ל. אמר הקב"ה כל מי שמכוין בתפילתו אע"פ שאינו כדאי להתפלל לפני אני עושה עמו חסד ואני פושט ידו ומקבלו כו' האריך בדבריו הנעימים והקדושים האיך שאין בידינו אלא תפלה. יראה כל אדם שיהי' תפלתו רחמים ותחנונים. וע"ד שאמר המדרש אע"פ שאינו כדאי וד"ל:

כט

ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו. איתא במדרש פרקי דר"א (פל"א). ויקח את האיל ויעלהו לעולה. אר"ב עלה ריח ניחוח של איל כו' כריח ניחוח של יצחק. ונשבע לברכו בעוה"ז ובעוה"ב. שנאמר כי ברך אברכך בעוה"ז והרבה הרבה את זרעך בעוה"ב:

ל

אמר כי ברך אברכך שני ברכות אחת לאב ואחת לבן. והרבה ארבה ג"כ כך כפירש"י. ברך אברכך בעוה"ז ומהברכות האלו של ישראל נעשה הרבה ארבה לעוה"ב. כי הברכות והמצות של ישראל נזרע ונעשה זריעה ועושה פירות ופירי פירות בעוה"ב וזהו הרבה ארבה את זרע"ך. הזריעה שלך. כמ"ש נירו לכם ניר וגו' זרע"ו לכם לצדקה קצרו לפי חסד. כי אנו רואים מה שזריעה עושה בזה העולם השפל כי הוא עושה פירות. ופשיטא בעולם העליון כי כל העשיות של ישראל וכל הדבורים וכל המחשבות אין שום דבר נאבד ואינו הולך לאיבוד ח"ו. והעיקר הוא אם השרשים הם טובים ואינם מקולקלים הרי הם עושים פירות ופירי פירות בעוה"ז ובעוה"ב אמן: