בית אהרן, דרושים על התורה ומועדים, מר' אהרן מקארלין, ספר שמות, בא

א

כי אני הכבדתי את לבו. איתא במדרש. ויהי בשלח וגו' הה"ד אמרו לאלקים מה נורא מעשיך וגו' ר"י בשם ר"א בנו של ריה"ג אומר אמרו לפועלא טבא יישר כחך. כיצד הנצלבין צולבין את צולביהן כו'. פרעה אמר כל הבן הילוד כו' והוא הושלך לים כו' הוי אמרו לאלקים מה נורא מעשיך. ומהו ברב עוזך יכחשו לך אויביך כו' יעשו כזבים בדבריהם כו'. פרעה ע"י שאמר מי ה' חזר ואמר ה' הצדיק וע"י שאמר וגם את ישראל לא אשלח הוא הי' מחזר כו' ואומר להם לכו לשלום צאו לשלום הוי ברב עוזך יכחשו כו' עכ"ל המדרש:

ב

ונוכל לומר. כי באמת למה הקשה הקב"ה את לב פרעה. זהו פי' הפסוק כי אני הכבדתי את לבו. ולמה כך. למען שתי אותות"י אלה בקרבו. אותותי ל' אותיות. בקרבו. היינו בהתורה כי באמת התורה קדמה לעולם אבל לא היו הצירופים אז כמו שהן בזה העולם כדאיתא בהקדמת הרמב"ן על התורה. רק האותיות מהתורה הם קדומים. וכפי שנעשו כל הדברים הכתובים בתורה כמו כן נעשו הצירופים בהתורה ואם לא היתה יצ"מ וכל העשר מכות הכל בגשמיות לא היו הצירופים ההם בתורה. וזהו הפי' אותות"י מלשון אותיות. כי ע"י המכות ויצ"מ נעשה כמו כן האותיות והנקודות בתורה. וישראל עושים הצירופים ע"י הדיבור והבל פיהם שמוציאים זאת מפיהם. ולזה הכביד הקב"ה את לבו ואת לב עבדיו בכדי שיביא עליהם המכות. ועי"ז נעשו הצירופים מהאותיות והנקודות המדברים מהמכות ומיצ"מ הכל כמו שכתוב בתורה:

ג

ועוד נוכל לומר למען שתי אותותי אלה. כי כתיב שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. היינו מ"י ברא את אל"ה. כי הפי' של מ"י ששואל מ"י הוא הגם שיש לו בזה מעט תפיסה עכ"ז אינו יודע ושואל מי הוא. אבל אל"ה הוא לנוכח שרואה אני את אלה. וזה הפי' של מ"י בחי' הנקרא מ"י ברא אל"ה ונעשה יחוד שלם ונתייחדו מ"י עם אל"ה ונעשה מזה צירוף אלהי"ם. וזהו מ"י אל"ה כעב תעופינה. וזהו הפירוש של למען שתי אותותי אל"ה כמבואר בספרים הקדושים שפרעה נאחז באותיות מ"י דאלקים ולזה הקשה הקב"ה את לבו והביא עליו את המכות שנלקחו מבחי' אל"ה ולזה אמר למען שתי אותות"י אל"ה. היינו אותיו"ת אל"ה ונעשה צירו"ף שם אלהי"ם:

ד

וזהו פי' המדרש. אמרו לאלקי"ם. אמרו לפועלא טבא יישר כחך. שעשה זאת ישר והשוה הכל ונעשה אלקי"ם. כמו שדברנו מ"ה נורא מעשיך. ע"י בחינה הנקרא מ"ה היינו יעקב. תפארת ישראל. וכן נור"א נקרא ג"כ יעקב. ברוב עוזך יכחשו לך אויביך כי כשאדם הולך על הדרך אזי הוא ישר ואין בו שום דבר שיפול מחמתו. אבל כשהולך בעקמימות מונחים שם אבנים ועצים ונופל כל שעה. וכמו כן הוא פרעה שהיה משקר ולא הלך על דרך הישר ונכשל ממילא במכות נפלאות כי נתדבק בסטרא דשמאלא וזהו ברוב עוזך. נחזור לענינינו שעל ידי המכות ויציאת מצרים נעשו כך האותיות והנקודות והצירופים בהתורה וזה הפי' את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם. מהו לשון ב"ם רק זהו פי' האותיות אשר שמתי בתורה בם היינו ע"י המצרים ועם המצרים שמתי אותיות אלו וצירופים אלו בתורה הק' ולכך הקשה את רוחו של פרעה בכדי להשלים הצירופים והאותיות בתורה:

ה

איתא במדרש. בא אל פרעה (כי אני הכבדתי את לבו) הדא הוא דכתיב כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם כו' כובד אבן אמר הקב"ה כבדתי את ישראל בעולם שנקראו אבן כמה דתימא משם רועה אבן ישראל. ונטל החול אלו ישראל שנמשלו לחול כו' ועמדו והכעיסו לפני כו' ואמרתי בשביל פרעה הרשע שלא יאמר לא הי' יכול להצילם ועמד עליהן והרגן. הוי וכעס אויל כבד משניהם כו' עכ"ל המדרש:

ו

נוכל לומר. כי פרעה הוא מלשון עורף היינו יצה"ר. בא אל פרעה. לשבור היצה"ר. וזהו פי' הכתוב כי אני הכבדתי את לבו. היינו של ישראל. ואת לב עבדיו. היינו העבדות שלהם הכבדתי להם בזה שנתתי להם היצה"ר הנקרא פרעה:

ז

ואיתא בספרים. למה נתן הקב"ה יצה"ר באדם כדי שיהיו לו מלחמות ויהיה עוסק תמיד בשמירת היצה"ר ויהיה שכרו גדול עד למאוד. אבל אם לא היה נותן היצה"ר ולא היו לו שום מלחמות לא היה שכרו גדול כל כך:

ח

וזהו שאמר הכתוב. כי אני הכבדתי. היינו ע"י שנתתי היצה"ר בתוך לבותם. וא"ת למה נתתי היצה"ר לזה אמר למען שיתי אותות"י אלה בקרבו. היינו בתוך ב"י. ואותות"י הוא ל' התקשרות. היינו כשיגביר היצ"ט על היצה"ר אז יהיו לו התקשרות חזק בבורא עולם יותר מאם לא היה לו שום מעכב:

ט

ועוד נוכל לומר. כי אותותי הוא מלשון אותיו"ת. היינו כי מהמצות ומעש"ט שישראל עושים בדחילו ורחימו נעשים אותיות למעלה. וכדאיתא בספרים הקדושים כשישראל עוסקים במצות הקב"ה יושב וכותב ואליהו חותם. והמדרש מפרש פי' השני על כי אני הכבדתי מלשון כבוד באומרו כי אני הכבדתי אותם וכו'. והיינו הך. כי באמת נראה למה זה הוא שתיבת כב"ד נתפרש בשני לשונות ל' כבוד ול' כובד. כי ע"י הכבדות והצרות שישראל סובלים בשבירת היצה"ר עי"ז הם נעשים מכובדים לכל וכדאיתא על פסוק ופרעה הקריב הקריב לבן של ישראל לאביהם שבשמים. וזהו עיקר יצ"מ שיוצאים מרשות היצה"ר. כי מצרי"ם הוא ל' מיצר ודוחק. ויציאת מצרי"ם הוא בחי' התרחבות. ולכן אדכר חמשין זימנין יצ"מ באורייתא להראות שזהו עיקר החרות. אל תקרא חרות אלא חירות. ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה ודו"ק:

י

איתא במדרש. ויאמר י"י אל משה בא אל פרעה. שאל אבנימוס הגרדי את חכמינו ז"ל היאך נבראת הארץ תחילה. אמרו לו וכו'. לך אצל אבא יוסף הבנאי וכו'. עד שהשיב לו נטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד וזרק על המים ונעשה ארץ. וצרורות קטנים שהיו בעפר נעשו הרים וגבעות כו'. עכ"ל המדרש:

יא

הנה זה ידוע כי היצה"ר נקרא פרעה. לכן אמר לו הקב"ה בא אל פרע"ה. לשבור אותו. ואני הכבדתי את לבו בכדי שיהיו בירורים לברור הטוב מהרע. כי אם לא היה היצה"ר ולא היה שום מלחמה לא היה האדם יכול להשיג שום דבר ע"י יגיעה שלו. וכעת שיש היצה"ר והוא מנצח אותו בכל יום בזה יכול יותר להשיג אורות גדולים בכל יום יותר. וזהו למען שתי אותות"י אלה בקרבו. היינו שישיג אותיות התורה. כי כל דבר נקרא אותיות. כי גם במחשבה שמחשב איזה דבר יש בזה צירוף אותיות וכל דבר הנקרא או הנעשה או דיבור או מחשבה הכל הוא ע"י האותיות. וכשמחשב במצות התורה אזי נעשה צרופים קדושים מהאותיות. וזהו עיקר עבדות של צדיקים לעשות צירופים קדושים ויחודים להעלות בזה כל העולמות:

יב

וזהו פי' המדרש. ששאל מהיכן נבראת הארץ תחלה היינו לייחד כל דבר לתחילת הבריאה שיתייחדו שני העולמות. והשיב לקח עפר כו'. כי זה ידוע עפר הוא דבר שעושה פירות. וכפי דאיתא בספרים קדושים שהנשמות קדושות שהאציל הקב"ה מתעלים הכל ע"י צדיקים ועושים פירות. וזהו א"בא יו"סף. כידוע בחי' הנקרא אב"א. ובחי' הנקרא יו"סף. זהו בחי' צדיק יסוד עולם. הבנא"י. כי הצדיקים הם בונים את העולם. א"ת בניך אלא בוניך. שהם בונים תמיד את העולם ומייחדים לבחינה הנקרא אב"א:

יג

לזה אמר לו לקח עפר מתחת כסא הכבוד. כמו שדברנו שזהו דבר שעושה פירות. היינו נשמות ישראל. ולקח אותם מתחת כסא הכבוד. אשר בשם נשמות ישראל חצובים ומזה נעשה הארץ. היינו שנתייחדו כל הבחינות והמדרגות הנמוכים נתעלו הכל. ומהצרורות קטנות. היינו מה שצרור בזה כל הבחי' גבוהות שנפלו. בזה נעשה הרים וגבעות כידוע האבות נקראו הרים והאמהות נקראו גבעות. היינו שנתעלו כל הבחי' למעלה. וזה ידוע אשר מהם היה התחלת הבנין כמש"כ כי אמרתי עולם חסד יבנה. וכתיב אשא עיני אל ההרי"ם מאין יבא עזרי. ולזה אמר לו שכיר יום אנכי כי כל הצדיקים הם שכירי יום. היינו שיש עליהם להעלות כל דבר ולברר הכל ואין נותנים מרגוע לנפשם שעה אחת. וזהו פי' הכתוב כובד אבן היינו היצה"ר שהוא מכביד להאדם מאד. ונטל החול. אלו ישראל. אשר ע"י קיום מצותיו והייחודים שעושים הצדיקים מבטלים את האב"ן הנ"ל ובונים את העולם תמיד. ומייחדים הארץ גם כן למעלה:

יד

ויאמר י"י אל משה נסה ידך על השמים וכו'. איתא במדרש. זהו שאמר הכתוב. כל אשר חפץ י"י עשה בשמים ובארץ. דוד המלך אמר השמים שמים לי"י והארץ נתן לבני אדם. משל למלך שאמר בני סוריא לא יעלו לרומי ובני רומי לא ירדו לסוריא וכו'. ובעת מתן תורה אמר הקב"ה עליונים ירדו למטה ותחתונים למעלה ואני המתחיל. וירד י"י על הר סיני. ואל משה אמר עלה אל י"י. עכ"ל המדרש לענינינו:

טו

ונוכל לומר. בני סוריא. היינו שסרו מאת הקב"ה. לא יעלו לרומי. אינם יכולים לעלות להקב"ה לרום המעלות והם רחוקים מאוד מהקב"ה. ובני רומי לא ירדו לסוריא. היינו רומו של הקב"ה אינו יכול לירד בעולם הגשמי הזה בין אנשים שסרו מאת המקום ב"ה. כי באמת זהו דבר והפוכו. האור של הקב"ה אינו יכול לדור עם דבר גשמי בעולם השפל הזה. ועיקר רצונו הפשוט בבריאת העולם היה בכדי להשוות שני העולמות ושיבוטל הגשמי לגמרי ולהעלות הכל לרצונו הפשוט רק כשקלקלו דור המבול ודור הפלגה ואנשי סדום והיה אז שני אלפים תוהו והעלו את השכינה על הרקיע השביעי ונתפרד העולם השפל הזה מעולם העליון. וכמעט שסר השגחתו מהם והתנהגות העולם היה על ידי כ"ו כי לעולם חסדו. כי היו אנשים רעים וחטאים והיה פירוד גדול בין עולם הזה לעולם העליון. וזהו הפי' בני סוריא ובני רומי. אבל אח"כ כשהתחילו שני אלפים תורה. והתחיל אורו של הקב"ה להתנוצץ בזה העולם ואבות העולם עם כל הצדיקים עם משה רבינו הורידו את כבודו לארץ ונתברר כל דבר והעלו הכל להקב"ה. השוו שני העולמות. כי זהו עיקר רצונו הפשוט אשר מזה העולם יתעלה הכל ולקשר כל דבר גשמי לרוחני:

טז

וזהו וירד י"י על הר סיני. ואל משה אמר עלה אל י"י. כי באמת דבר רוחני הוא רחוק מאד מדבר גשמי ודבר גשמי רחוק מאד מדבר רוחני. רק כשישראל מדביקים עצמם להקב"ה ע"י קיום תורתו ועבודתו ומבטלים הגוף שלהם לגמרי אזי מורידים קדושתו ואורו לזה העולם והם יכולים לעלות למעלה הגם בגוף שלהם. ולכן עלה משה השמימה אחר שהשווה את שני העולמות וייחד הכל להקב"ה. ולזה אמר הקב"ה למשה נטה ידך על השמים היינו מעל השמים. ואמר לו זאת אצל מכת ברד. כדכתי' ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד. ועשה שלום בין מים לאש דבר והפוכו לעשות רצונו של הקב"ה והביא המכה על המצרים ע"י אש ומים ביחד. זהו פשוט בזה העולם:

יז

וכמו כן נמצא ג"כ למעלה ברוחניות. המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו. כי זהו עיקר רצון הבורא ית' להשוות דבר והפוכו ויתעלה הכל לרצונו ושיתבררו ושיתצרפו כל דבר על מכונו עד שיתבטל הרע לגמרי ואז יתעלו כל העולמות ויהיו שלימות הגמור. ובאמת זה היה עיקר יצ"מ הברורים שנתברר כל דבר וכל הנ"ק שהיו שם נתעלו והוכרח להיות כל העשר מכות עד שנתברר כל דבר. ואז יצאו ממצרים. ונחזי אנן הלא כתיב בפסוק בעבור זאת העמדתיך וכו' ולמען ספר שמי בכל הארץ. ולכאורה. הלא בודאי היה יותר פרסום אשר ברגע אחד יאבדו כל מצרים ויוציא את ישראל מתוכם. רק הוכרח הדבר להיות כך ולילך הכל בהדרגה כדי להוציא את ישראל ממצרים עם כל הניצוצות שהיו שם ושיבוטל הקליפה לגמרי. ואח"כ יספרו חמשים יום ויוכלו לקבל את התורה וזה למען ספר שמי היינו הספירה מן הפסח עד קבלת התורה. וזהו כלל גדול בתורה לעולם כי אורו של הקב"ה רחוק מאוד מעולם הזה הגשמי רק ע"י קיום המצות שאנו מקיימים בזה העולם ואנו מייחדים כל דבר להקב"ה. נתבטל הגשמי לגמרי ונתעלה זה העולם ג"כ ואורו של הקב"ה שופע בכל העולמות אשר זהו עיקר רצונו הפשוט בבריאת עולמו. וכמו כן מוכרח כל אדם בפרט להתברר ולהתצרף ולבא לתכלית עד שיתברר הכל ויוחזר כל דבר למקורו הראשון. רק העיקר מחוייבים אנחנו לראות בזה העולם להשוות כל החלקים ולשבור את הגוף לגמרי ע"י קיום מצותיו ולברר כל דבר הנצרך להתברר בתוך הגוף ולהשיג בזה העולם אורו של הקב"ה בכדי שיבואו לתכלית השלימות:

יח

לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו וגו' ולכל בני ישראל הי' אור במושבותם. יש לדקדק מהו לשון אור. ועוד מהו במושבותם דמשמע דווקא בארץ גושן ששם מושב ב"י הי' יום והא באמת בכ"מ שהלכו ישראל הי' מאיר להם שהרי ראו אז הכלים ששאלו אח"כ מהמצרים. ונוכל לומר דאיתא במדרש מהיכן הי' החושך במצרים מחושך של מעלה דכתיב ישת חושך סתרו. ובאמת הלא למעלה אין שום חושך כלל רק כולו אור. אמנם הפירוש הוא כך. כי הלא למלאכים של מעלה אין שום כח בהם לראות אורו של הקב"ה. וגודל האור שלו אין יכולים לראותו ונראה להם כמו חושך. וזהו ישת חושך סתרו. ואיתא במדרש אור שברא הקב"ה גנזו לצדיקים לעתיד לבא. ואי"ה בביאת משיחנו בב"י יתגלה האור אורו של הקב"ה והי' לך י"י לאור עולם:

יט

ונחזי אנן הלא גם כעת אין באפשרי לשום אדם להסתכל באורו של השמש שהוא רק אחד ממשמשיו רק שצריכים לעשות מסכים וחלונות בכדי שיוכלו להציץ בשמש. וזה ידוע מאיזה בחינה הי' יצ"מ. וכדאיתא חמשין זמנין אדכר יצ"מ באורייתא היינו עולם החירות. והיתה אז התגלות אורו יתברך שמו וממילא לא יכלו המצרים לראות בזה האור ונעשה להם חושך אפילה. אבל ישראל ראו אז אור הגנוז. ולזה הי' חושך למצרים וישראל ראו את האור. וזה לא ראו איש את אחיו כי לא יכלו להסתכל באורו ית"ש. ולישראל הי' אור במושבותם היינו היינו אותו אור שכבר נברא וזהו במושבותם שהשיגו את האור הגנוז להם:

כ

גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות וגו' וגם מקננו ילך עמנו לא תשאר פרסה. ולכאורה הוא תמוה מאוד הלא פרעה אמר להם רק צאנכם ובקרכם יוצג והי' להם לומר תחלה גם מקננו ילך עמנו ואח"כ גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות והם הקדימו ואמרו מקודם גם אתה תתן בידינו וגו' ואח"כ אמרו וגם מקננו ילך עמנו:

כא

ונוכל לומר מהו ל' מקנה זהו ל' קנין. כי כ"א מחוייב לראות להקנות הכל להקב"ה. כי הקב"ה ברא את האדם עם כל החיות שלו. וכשהאדם מתגדל צריך לראות להקנות הכל להקב"ה. אצל אברהם כתיב קונה שמים וארץ שהקנה את כל העולם להקב"ה. ובאמת שייך זאת אצל כל אדם. כי כל איש מישראל הוא כל העולם. צדיקים גדולים הם כלל. וכל אדם שבעולם הם פרט. וצריך לראות כל ימי חייו להקנות הכל הקב"ה. אשתו ובניו וכל אשר יש לו הכל להקב"ה:

כב

ובשם צדיקי יסודי עולם אומרים בשעה שנברא האדם נברא עמו כל מה שנצרך לו כל ימי חייו מקטן ועד גדול רק שצריך לזה עזר מהקב"ה שיתייחד לזה ויהי' לו הכל. וזהו הפירוש של קנין. ולזה אמרו וגם מקננ"ו ילך עמנו. היינו כל מה שקנינו מהקב"ה הכל ילך עמנו:

כג

לא תשאר פרסה. פרסה ל' וילון המפסיק ואמרו שלא יהי' לנו שום מסך המבדיל בינינו וקדושתו של הקב"ה ולהעלות הכל להקב"ה. כי ממנו נקח לעבוד את י"י. היינו מהמחיצה המפסקת בעצמה נקח לעבוד את ה'. כי מי שעיני שכל לו אזי כשרואה ח"ו שהיצה"ר מתגבר עליו אזי מכניע אותו ועובד ע"י את השי"ת כמו דאיתא בגמרא בכל לבבך. בשני יצריך. כמו שמבואר בספרי קודש של הרב הצדיק מפולנאה זצ"ל מי שמזכהו השי"ת אזי בזה המחיצה של ברזל שמפסקת עובד בזה את השי"ת:

כד

עוד נוכל לומר. פרס"ה מלשון פרוס"ה. היינו שלא נשאיר שום חלק ודבר פרוס ח"ו שלא נייחד הכל להקב"ה. רק נעלה הכל להקב"ה כמו שדברנו. כי ממנו נקח כו' ואנחנו לא נדע מה נעבוד וגו' וזאת החיוב על כ"א לעסוק בעבודת השי"ת כל ימי חייו ולייחד את כל העולמות להקב"ה שלא ילך לאיבוד ח"ו אפילו שעה אחת ופשיטא יום אחד בכדי שלא ינתק חבל נחלתו ח"ו ויתעלה כל העולם להקב"ה. ואעפ"כ כל זמן שהנשמה בגוף האדם אם יחי' אלף שנים לא ישיג גדולת הבורא ב"ה ואיך לעבוד אותו. לזה אמר הכתוב ואנחנו לא נדע מה נעבוד את י"י עד בואנו שמה בעולם האמת ושם יהי' לעתיד צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה אמן:

כה

לכו עבדו את י"י כדברכ"ם. פירוש העבודה תהי' טובה כמו הדיבור והבן:

כו

החודש הזה לכם ראש חדשים. איתא במדרש. הרואה לבנה בחידושה כיצד מברך. י"א מחדש חדשים וי"א מקדש חדשים. וי"א מקדש ישראל וכו' עיי"ש:

כז

ונוכל לומר. החודש הזה לכ"ם. כי תכלית בריאת העולמות הוא רק שיתמלא כל העולם באורו של הקב"ה ויתחדש העולם תמיד. ועי"ז הוא קיום עוה"ז. וישראל הם המחדשים העולם ומקיימים את העולם ע"י קיום המצות שמקיימים וע"י עבודתם הם מחדשים את העולם ומייחדים את כל העולם למעלה:

כח

וזהו החודש הזה לכ"ם שאתם מחדשים את העולם עד שיקושרו כל העולמות למעלה ראש. ואפי' הבחינה הנקראת ראש. מחדשים ומעלים אותה עוד יותר גבוה הכל ע"י ישראל וצדיקים שבדור:

כט

וזהו החודש הזה לכ"ם רא"ש. וכפי שאמר דהע"ה בד"ה לך י"י הגדולה והגבורה וכו'. עד והמתנשא לכל לראש. היינו הכל מזה העולם ע"י ז' ימי בראשית שעובדין בהם ישראל להקב"ה מעלין ז' ימי הבנין לבחי' ראש. ואיך נעשים העליות העיקר הוא ע"י קדושתם של ישראל שעושים כל דבר בקדושה ובטהרה והם בעצמם קודש. קודש ישראל לד'. ועל ידי זה מביאים הקדושה בכל דבר וממילא מתעלה העולם למקורו הראשון. והא ראי' דהא ספר תורה שכתבה מין פסול. רק דווקא ישראל. והלא הם אותם האותיות עצמם שכותב הישראל. רק באמת העיקר הוא הקדושה שמביא הישראל בתוך הואתיות ונותן לתוכם חיות הבורא. שכל דבר נתעלה למקורו רק ע"י קדושת ישראל כמו שדברנו:

ל

שמעתי אומרים בשם הבעש"ט הקדוש זיע"א ועל כל ישראל אשר פעם אחת קיבל שבת על השדה והיו שם צאן רועים על פני השדה והגביהו בשעת מעשה את רגליהם הראשונים למעלה ועמדו רק על שני רגלים האחרונים כעמידת איש. ואומרים בשם צדיקים טעמו ונימוקו עמו מחמת שקידש את כל העולם והעלה בשעת מעשה את כל העולם למקורו הראשון אזי ממילא גם כל הברואים שהיו עומדים אז אצלו הגם שאין בהם דעת מ"מ כיון שמעט החיות המלובש בהם נתעלה למקורו הראשון ממילא הגביהו את עצמם. והלא אינם מדברים רק הם בעלי חי ואין בהם שום דעת והשיגו השגה גדולה כל כך מרוב קדושתו ואורו שהכניס הצדיק בזה העולם. ומכש"כ אנחנו עם ב"י. וישראל עלו במחשבה ונשמותינו חצובה מתחת כסא הכבוד ואנחנו נקראים קודש לי"י. כשאנו מדברים בדברי תורה ותפלה או שארי מצות או בכתיבת ס"ת ותפילין ומזוזה צריכים אנחנו לעשות הכל בחיות הקודש ולהכניס הקדושה בזה עד שיתעלה ויתרבה קדושתו בזה העולם ויבא העולם לשלימות הגמור:

לא

והנה הלא ידוע כי הלבנה נתמעטה ותמיד היא בעולה ויורד. מתגדלת ואח"כ מתמעטת עד שיזכינו השי"ת שיהי' שלימות הגמור ואז יהי' אור הלבנה כאור החמה. כי באמת כל דבר שהוא בשלמות אין שייך בו רבוי ומיעוט אבל בעת שעדיין אינו בשלימות מחוייב הכל להיות מתחיל ממיעוט ויתרבה בכל עת וזמן עד שיתמלא ויתגדל האור ויתפשט קדושתו בכל העולם. וידוע כי ישראל מונים ללבנה ועליהם נאמר כי אתם המעט כו':

לב

ואומרים בשם הרב הצדיק ר' מרדכי זצוקלל"ה מנעשחיז. לכי. אם אתה רוצה לילך ממדרגה למדרגה. ומעטי את עצמך. מקודם תקטין את עצמך ואח"כ תוכל להגביה ולהעלות את כל העולם השפל. אשר ע"ז הכוונה הקטין הקב"ה את אור הלבנה בכדי שיוכל העולם להתעלות במעט מעט עד שיהיו שני המאורות שווים. וזהו שכתוב כי אראה שמיך וכו' ירח וכוכבים אשר כוננת. כי בלתי אפשר בלא זה שיושלם העולם רק שיהי' שני מאורות קטן וגדול וזה מקבל מזה וע"י זה נעשו כל העליות מזה העולם והכל ע"י צדיקים. וכמאמר המדרש לכי ויקראו צדיקים על שמך. יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן. וכן ישראל נמשלו ללבנה שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר וכו'. כי הם מביאים הקדושה של הקב"ה בכל דבר. ולזה י"א מחדש חדשים כמו שדברנו שהעולם נתחדש בכל שעה ושעה המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. והאיך נתחדש העולם ע"ז י"א מקדש חדשים. היינו כשנתקדש קדושתו של הקב"ה בזה העולם בכל דבר וע"י שישראל מקיימים רצון הבורא בעובדא ומלולא וברעותא דלבא ומכניסים קדושתו בתוך כל דבר מזה נתקדש כל העולם והלבנה מתקדשת ומתחדשת ומתגדלת ויהי' אי"ה בקרוב ביאת משיחנו בב"י ואז יהי' אור הלבנה כאור החמה. נמצא שכל אלו השלשה דעות הכל כאחד:

לג

כי בחפזון יצאת ממצרים. איתא במדרש. אבל לעתיד לבא כתיב כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם י"י ומאספכם אלקי ישראל: עכ"ל

לד

ונוכל לומר כי יש ע"ז בגמרא שני דעות. א' בחפזון זהו חפזון דמצרים. ודעה שנית חפזון דישראל. הנה שני הדעות הם אמת. כי ישראל היו במצרים קודם מתן תורה הי' מוכרח הדבר שיהי' דווקא ע"י חפזון כי לא הי' עדיין נקראים אומה הישראלית כלל. כידוע גודל הקטרוג שהי' אז הללו כו' והללו כו'. אשר מטעם זה לא היו יכולים להתעכב עוד במצרים יותר אפי' שעה אחת כי היו ח"ו נשקעים בטומאתם של מצרים ולא הי' בהם שום כח לצאת משם. והגם שאבות הקדושים היו מקודם והאבות עלו במחשבה כי היו בבחי' עולם המחשבה וקיימו את התורה עד שלא ניתנה. אבל ליורדי מצרים שלא הי' בהם מעש"ט. וגם התורה עדיין לא ניתנה להם לא הי' בהם כח להתעכב יותר והוכרח הדבר להיות בחפזון. אבל עכשיו שכבר ניתנה התוה"ק לנו ואנו נקראים אומה ישראלית וכביכול נקרא אלקי ישראל יש לנו כח להתעכב בגלות. ובאמת זהו הטעם של אריכות הגלות הזה עד שיתעלו כל הבחינות וכל הניצוצות שנצרך להתעלות. וכפי שאמר א"א זקני הצדיק הקדוש זצוק"ל משל ע"ז. כי באמת יש באפשרי לצדיקים להתעקש על ביאת משיח שיבא. אבל יש ע"ז משל. למשל מלך שעשה סעודה גדולה עבור כל בני המדינה לכבוד בנו יחידו. וכאשר הגיע לחצות היום ביום המוגבל התאווה בנו לאכול בא אצל אביו ואמר אבי המלך מפני מה אין אנו אוכלים. והשיב לו בני צריך להמתין שיבואו אנשים חשובים. ובערך שתי שעות בא עוד הפעם ואמר לאביו מתאוה אני לאכול. והשיב לו צריך להמתין עוד מעט עד שיבואו אותם הנוסעים בדרך. ובערך עוד שתי שעות בא עוד הפעם ואמר לאביו מתאוה אני מאד לאכול. והשיב לו צריך להמתין על אותם שנוסעים ממרחקים. ואחר שעה עוד אמר לו בנו עד מתי נמתין. והשיב צריך להמתין עוד על אותם ההולכים ברגלים ממרחק. ואם בנו הוא שוטה. אינו רוצה להמתין יותר וחוטף ואוכל. אבל אם הוא חכם אומר שזה אינו חכמה להתעקש ולאכול. רק אעשה רצון אדוני אבי המלך וממתין עד שיבואו כולם:

לה

והנמשל מובן מאליו. שלזה הוא אריכות הגלות והצדיקים אינם מתעקשים למהר ביאת משיח בכדי שיתעלו כל הניצוצות הקדושים ודור הולך ודור בא. ואין אנו רוצים לדבר מזה הרבה כי בהדי כבשי דרחמנא למה לך. רק זהו כלל גדול בתורה כי לא בחפזון תצאו רק כבוד י"י הולך לפניכם. כי מאריכות הגלות הולך ומתגדל כבוד י"י עד שיתעלו כל הבחי' ואז יבא משיח צדקנו. ומאסיפכם אלקי ישראל. כי אנו נקראים אומה ישראלית והקב"ה נקרא אלקי ישראל. ומה שמתעכב הגלות יותר הוא שהמאסף נקרא אלקי ישראל. וכשיתעלו כל הניצוצות שנפלו יתגדל כבודו וכבוד ישראל בכל העולם. ולכן אנו אומרים ומלכותו בכל משלה. וד"ל:

לו

ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה וגו'. איתא במדרש. מוכן אותו היום לגאולת ישראל בו ביום ירדו למצרים בו ביום עלו כו' ע"ש:

לז

ונוכל לומר. עפ"י דאיתא בספרים עד שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון. הפי' הוא כי באמת כביכול הוא אחד ואין בו שום השתנות כלל. רק כל ההשתנות שנתהווה בעולם הוא רק מצד הפעולה שנתהווה ע"י האדם. ובאמת כל דבר שיש בעולם יש בזה המתקה ג"כ כפי דאיתא שהיה במצרים נגוף ורפוא. נגוף למצרים ורפוא לישראל. אותו הדבר בעצמו שנגף למצרים ריפא לישראל. כי אותיות נגף הוא אותיות גפ"ן וע"ז נאמר גפ"ן ממצרים תסיע וכמבואר שם בכוונות שאותיות נג"ף הוא מלוי של ארבע שמות ומרו"ר הוא ג"כ כזה כידוע שמרו"ר עולה וכו' ועכ"ז יש המתקה בתוכו. כי מרו"ר הוא מלשון מ"ר דרור. כי באמת מפי עליון לא תצא הרעות וכו'. רק כפי עשיה שאדם עושה בעוה"ז כן הוא ממשיך עליו מן השמים. ואותה המדה בעצמה הצדיקים ממשיכים ממנה עליהם כל טוב. והרשעים להיפך ח"ו. כי בכל מדה ומדה יש כל המדות וזה לא יוכל להיות רק מצד שהקב"ה הוא אחד. ולזה אמר המדרש בו ביום ירדו למצרים. ולכאורה מהו הטובה בזה רק האמת הוא כמו שדברנו מקודם שבו ביום יש המתקה ג"כ לתכלית המחשבה שהיתה על גאולת מצרים שיש ביום הזה. כי זה הוא אמת אשר כל המקרים והשינויים שנתהוים בזה העולם הוא כן ע"ז האופן. מצד שקב"ה הוא אחד יכול לפעול פעולות שונות בעולם. ופעולה א' פועל לזה כך ולזה כך כמו שאמרנו מקודם נגוף למצרים ורפוא לישראל. וזה אין באפשרי להיות רק שהפועל הוא אחד:

לח

קדש לי כל בכור וגו' איתא במדרש. אמר הקב"ה כשם שעשיתי ליעקב בכור שנאמר בני בכורי ישראל. כך (לעתיד) אני עושה למלך המשיח בכור שנאמר אף אני בכור אתנהו. כך קדש לי כל בכור כו' ע"כ לשון המדרש:

לט

ונוכל לומר. כי בכור הוא דבר ראשון. והוא דבר גדול עד למאוד. כידוע כי בכור נקרא ראשית. ובאמת יעקב נולד אחרון ומפני מה נקרא בכור. אבל האמת הוא כפי שאמרנו כמה פעמים על הא דאיתא. זכה קדמת לכל העולם כולו לא זכה יתוש קדמך. ולכאורה הוא תמוה הלא בריאת האדם היה באמת אחר כל הברואים ואיך יכול להיות שיהא קודם לכל העולם. רק באמת הוא כך. זכה היינו כשמקיים מצות ומעש"ט מגביר הצורה על החומר. והצורה היינו החיות של ישראל אז קדמת לכל העולם כי החיות של ישראל הי' באמת קודם לכל העולם. כדאיתא במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים. לא זכה אז מגביר החומר על הצורה ר"ל. אז באמת יתוש קדמך כי החומר של אדם נברא אחר כל הברואים. וכשם שבכל בר ישראל כשעושה מעש"ט הוא קודם לכל העולם כמו שאמרנו. ופשיטא יעקב אבינו ע"ה. הגם שזאת הוא האמת שבזה העולם הוא נולד אחרון אבל בוודאי הוא הגביר הצורה על החומר והיה מנשמות הצדיקים שהחיות שלהם קדמה לעולם:

מ

וזהו פירוש המדרש. כשם שעשיתי ליעקב בכור. עשיתי דווקא. כי בזה העולם הוא אחרון אבל אני עשיתי אותו בכור. כי עשיתי החיות שלו קודם לעולם. ופשיטא דפשיטא מלך המשיח שנזכה שיבא במהרה וודאי יהיה בכור כי הוא ג"כ מהדברים שקדמו לעולם. כדאיתא ע"פ ורוח אלקים מרחפת על פני המים זה רוחו של מלך המשיח. ועוד דאיתא ששמו של מלך המשיח ג"כ מהדברים שקדמו לעולם. כדכתיב לפני שמש ינון שמו. ושמו היינו החיות של מלך המשיח קודם לכל העולם ולכך אני עתי"ד לעשותו בכור. אני דייקא. לכך כתיב קדש לי כל בכור. כידוע שפרשה זו של קדש רומז לחכמה שהוא קודם לעולם כי עולם חסד יבנה. וגם קודש נקרא ראשית כמ"ש קודש ישראל ליי' ראשית תבואתו. והחכמה ג"כ נקרא ראשית חכמה יראת יי'. וזהו שאו ידיכם קודש:

מא

והנה קדש הוא לשון קדושה מעצמו. קדש הוא לשון השפעת קדושה על אחרים. קדש ישראל לד' קדושת עצמן. וכאן כתיב קדש והוא פרשה ראשונה מתפלין והוא נגד ומחכמתך אל עליון. פרשה ב' נגד ומבינתך תבינני. פרשה ג' ובחסדך תגדיל עלי. פרשה ד' ובגבורתך תצמית אויבי. ולכך מתחיל קדש לי כל בכור. מדה ראשונה נקרא בכור:

מב

עוד אמר על המדרש הנ"ל כשם שעשיתי ליעקב בכור כו' כך לעתיד אני עושה למלך המשיח בכור כו' לשון קדש קאי על יעקב שראשית הבריאה הי' בשביל האבות ולכך נקרא בכור פטר כל רחם. פתיחת כל הרחמים קאי על מלך המשיח שגם הוא נקרא בכור שהוא היה ראשית המחשבה. רק מחמת שהיה מה שהיה. והארץ היתה תהו ובהו וכו' ויאמר אלקים יהי אור זה אורו של מלך המשיח. וסיים המדרש אזהר להו השי"ת לישראל ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שהזהיר על השבת זכור את יום השבת כן זכור את היום הזה וכו'. ונוכל לומר כי בשבת אנו אומרים זכר ליציאת מצרים והלא השבת התחיל בעת בריאת העולם. ויציאת מצרים נתחדש אח"כ ואיך יהיה שבת זכר ליציאת מצרים. אך האמת הוא כי גם יציאת מצרים היה בכוונת הבריאה ונקרא ראש כמו השבת שהוא ראש כל ימים ונקרא קדש ג"כ. והבן:

מג

והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ד' בפיך וגו'. ולכאורה קשה למה כתוב כאן אות וכאן זכרון. ומה זה שכתוב למען תהיה תורת ד' בפיך ומשמע כשמקיים מצות תפילין יהיה כל התורה בפיו הלא יש בתורה תרי"ג מצות:

מד

אכן נוכל לומר. אות הוא ל' התקשרות. וזהו והיה לך לאו"ת על ידך. היינו לקשר היד בקשר אמיץ וחזק שלא יעשה שום דבר בלא רצון ד' רק לעשות רצונו יתברך. וזה ידוע שהיד הוא נגד הלב ובלב כל התאוות לכן צריך לכוון בהנחת תפילין על היד לקשר הכל להבורא ב"ה. ולזכרון בין עיניך. כי הזכרון הוא במוח היינו במחשבה וצריך לזכור במוח לקשר בחי' היד והלב להבורא ב"ה. עוד בין עיניך שלא להסתכל בשום מקום שבלתי רצונו יתברך רק להסתכל במצות ד' ויראיו:

מה

למען תהיה תורת ד' בפיך. כי זאת ידוע לכל בר שכל כי לא זה הוא עיקר התורה מה שלומד על הדף כי מה יועיל הלימוד אם ח"ו לבו בל עמו באהבת ועבודת השם יתברך וכמאמר חז"ל לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה. היינו ג"כ כדברינו. לא עיקר הלימוד ללמוד דף אחר דף אך לא אתה בן חורין להבטל ממנה. כי בוודאי מחוייבים אנחנו ללמוד תורתינו הקדושה בכל מה דאפשר אך עיקר הלימוד הוא להתלמד מזה הלימוד הנהגה על כל היום. וזהו הפי' למען תהיה תורת ד' בפי"ך. שפי"ך יתלמד מן הלימוד עד שיעשה פיך רק תורת ד'. היינו לשמור פיו ולשונו מלדבר רע ח"ו. רק ידבר טוב סלה. היינו ללמוד ולהתפלל ולדבר כל דבר הנוגע לעבודת השי"ת. ובאמת בהפה יוכל האדם להתבחן בין לטוב בין לרע ח"ו. כמ"ש כחוט השני שפתותיך. חוט הוא ל' התקשרות שע"י חוט הוא מקשר ממטה למעלה ומלמעלה למטה. וזהו כחוט השני. היינו ל' של זהורית. כמו שלשון של זהורית הי' מתהפך מאדום ללבן ע"י מעש"ט של ישראל. כך הם שפתותיך יכולים להפך מדיוטא התחתונה למעלה העליונה ואיך נעשה הפה ע"ז האופן שדברנו שיכול להפוך מרע לטוב. היינו ע"י הכנת המצוה ומחשבתה ועשייתה. וזהו לאות על ידכה. היינו עשי'. ולזכרון. היינו המחשבה. ואח"כ תורת ד' בפיך זהו הדיבור. וממילא נמשך כמו שדברנו. וכפי דאיתא בזוה"ק זכה יתיר כו' היינו בתחילה זכה לבחי' נפש ואח"כ לבחי' רוח ואח"כ לבחי' נשמה: