ב"ח, חושן משפט שפ״ט:ג׳

א

ואלו מועדין מתחלה וכו' משנה ספ"ק דב"ק ופסק כת"ק דלא כר"א דאמר אם הן בני תרבות אינן מועדין אלא אפי' בני תרבות שאדם גידלן בביתו מועדין הן: ומ"ש אפי' בהמה גדולה מהן לא ידעתי למה הוצרך לכתבו ואפשר דלפי דבפרק אלו טרפות מחלק תלמודא בדין דריסה דנץ בין בדכוותייהו ובין בדרברבי מינייהו ובדזוטרא מינייהו לכך כתב דלגבי מזיק אין חלוק דאפי' בהמה גדולה מהן חייב לשלם הכל והעיקר נראה דלפי דבספ"ק (דף ט"ו) קאמר תלמודא דכלבא דאכל אמרי רברבי שונרא דאכלה תרנגולים רברבי משונה הוא דאין דרך כלב וחתול להורגן מכלל דאלו שהן מועדין אפילו בדרברבי נמי מועדין הן דאי לא היינו כלב. ומ"ש בשם הרמב"ם שכולם חייבים לשלם נ"ש בכל מיני היזק שיזיקו כלומר בין שהמיתו או שהזיקו בנגיחה או בנשיכה ודריסה וכיוצא בהן שאינו מעשה שן ורגל אלא מעשה קרן בין ברשות הניזק בין בר"ה חייב נ"ש וכ"כ הרב המגיד פ"א מנזקי ממון ע"ש וכן הסמ"ג עשה ס"ו ס"ז וכן פי' רש"י במשנה ז"ל והרי כלו מועדין אפי' בנשיכה ובכל נזקין ומשלמים בעלים שלהן נ"ש והאלפסי גם כן לא הביא אלא המשנה כצורתה ולא הביא הא דאמר שמואל ארי בר"ה דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב וטעמו מדאקשינן עלה דשמואל מברייתא דתני בה וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק טרפה בהמה ואכלה בשר משלם נ"ש אלמא דאורחיה הוא לטרוף ולאכול כמו לדרוס ולאכול ותולדה דשן הוא וברשות הניזק משלם נ"ש ובר"ה פטור לגמרי ואע"ג דמשני לה רנב"י אשינויא דחיקא לא סמכינן ולפיכך פסק כסתם משנה וכפשטא דברייתא ואין חלוק בין ארי וזאב ונחש זאת היא דעת האלפס הרמב"ם והסמ"ג אבל התוס' והרא"ש פסקו כהך דשמואל דלאו בכל ענייני היזקי חשיבי מועדים וכו' אבל קשה דרבינו בסי' שצ"א סעיף ב' פסק בסתם חיה שטרפה בהמה ואכלתה וכו' אורחיה הוא וחייב נ"ש והיינו כהך ברייתא שהבאתי וזה שלא כדעת התוס' והרא"ש דארי שטרף ואכל לאו אורחיה הוא וי"ל דרבינו נסמך על מ"ש כאן מחלוקת הרמב"ם ור"י והרא"ש דממילא צריך לפרש הא דכתב בסי' שצ"א לצדדים מפרשינן ליה להרמב"ם איירי בכל חיה שבעולם ולר"י והרא"ש לא מיירי אלא בכל חיה חוץ מהארי ואע"ג דתלמודא דפריך מהך ברייתא דתני בה וכן חיה לא מוקמי לה בזאב משום דחיה סתם קתני בין בארי בין בזאב אפ"ה בדברי רבינו שכבר גילה כאן מחלוקת הרמב"ם ור"י והרא"ש בעל כרחך צריך לומר שמ"ש בסי' שצ"א לצדדין מפרשינן ליה נ"ל: