ב"ח, חושן משפט שכ״ב:א׳

א

החוכר שדה בין בפירות בין במעות וכו'. משנה שם המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו אם אינה מכת מדינה אין מנכה לו מן חכירו ר' יהודא אומר אם קיבלה ממנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מן חכירו ואמרינן בגמ' לית ליה דחש להא דר"י ופי' רש"י והא ליתא אלא בחכרנותא דאי בקבלנותא מאי מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו. אינו מנכה דא"ל מזלך גרם. בין כך ובין כך אפי' היא מכת מדינה אינו מנכה שעל המעות לא נגזרה הילכך לא עליה היתה פורענות זו עכ"ל. וכיון דהלכה כת"ק כתב רבינו החוכר שדה בין בפירות בין במעות ולאפוקי מדר' יהודא וכתב החוכר לאפוקי מקבל וכמו שפירש"י אבל הרמב"ם בפ"ח משכירות כתב השוכר או המקבל שדה מחבירו ואכלה אגב או נשתדפה אם אירע דבר זה לרוב השדות של אותה העיר מנכה לו מחכירו וכו' ותמה ה' המגיד איך הביא המקבל הא בע"כ בחכירות איירי ואולי מפני שלשון המשנה המקבל אחז לשון המשנה ופי' מקבל בשכירות או בחכירות ומ"מ היה לו לבאר עכ"ל פי' לפירושו דלשון חוכר אינו אלא השוכר בפירות לא במעות וכיון דלת"ק אין חילוק לכך תני המקבל דמשמע בין מקבל בשכירות דהיינו מעות ובין מקבל בחכירות דהיינו בפירות ולכן כתב הרמב"ם השוכר או המקבל פי' השוכר במעות או המקבל בפירות וכמ"ש בתחלת הפרק [*) דהשוכר במעות הוא הנקרא שוכר והשוכר בפירות הוא הנקרא חוכר כצ"ל] דהשוכר במעות הוא הנקרא חוכר הוא הנקרא שוכר והשוכר בפירות) והכי משמע מדמסיק התנא בדבריו ואמר מנכה מחכירו ואינו מנכה מחכירו דאלמא דבחכירות איירי ולא נקט רישא המקבל אלא לאורויי דאין חילוק בין מקבל בפירות למקבל במעות דלא כר' יהודא והרמב"ם גם הוא אחז לשון המשנה וביאר יותר ואמר השוכר או המקבל וכדפרישית: ואיזו היא מכת מדינה וכו'. שם ה"ד מכת מדינה א"ר יהודא כגון דאשתדוף רובא דבאגי עולא אמר כגון שנשתדפו ד' שדות מד' רוחותיה ופסקו הפוסקים כר' יהודא אבל הראב"ד פסק כעולא משום דאיתא התם אמר עולא בעו במערבא נשדף תלם אחד ע"פ כולה מהו וכו' משמע להדיא דעולא מביא ראיה לדבריו מדבעו הנך בעיא במערבא מכלל דס"ל דאפי' לא נשתדפו אלא ד' שדות מד' רוחותיה נמי הוי מכת מדינה ודלא כר' יהודא ומדס"ל במערבא כעולא אלמא דהלכתא כוותיה ובזה נדחו דברי הרא"ש שכתב לשון הרי"ף וסוגיין כרב יהודא ואח"כ כתב ובעיין דמערבא עולא קאמר להו עכ"ל דאדרבה עולא מביא ראיה לדבריו מבני מערבא דס"ל כוותיה וליכא מאן דמכחיש להא דאמר עולא דאין ספק דהכי קמיבעיא להו לבני מערבא כנ"ל דעת הראב"ד: לא לקו רוב השדות וכו' שם בעיות דאיפשיטו דבלקו כל שדותיו של מחכיר לא תלינן במזלו של מחכיר דאם כן היה משתייר ליה פורתא כדכתיב כי נשארנו מעט מהרבה והיינו דכתב רבינו שלא אמרינן מזלו גרם פי' לא אמרינן דמזלו של מחכיר גרם אלא תלינן במזלו של חוכר ואשתייר ליה למחכיר פורתא דהיינו הך חכירות דחייב חוכר לשלם למחכיר ואינו מנכה לו כלום וכן בלקו כל שדותיו של חוכר אפי' לקה רוב הבקעה תלינן במזלו של חוכר וליכא למימר אבל חוכר דמיקיים ביה כי נשארנו מעט מהרבה דהא חזינן דלא נשאר לכלום כך פירשו התוס' (דף ק"ו) בד"ה אי חזית ובמקצת ספרי רבי' כתוב דאמרינן מזלו גרם פי' מזלו של חוכר גרם: ואם המחכיר התנה עמו וכו'. הך דהתנה חטין וזרע שעורים או לא זרע כלל הלכה פסוקה היא לשם והך דזרעה ולא צמחה היא דעת רב אלפס ומסקנת הרא"ש לשם דאם זרעה ואכלה חגב אע"ג שהזמן עדיין ראוי לזריעה באותו מקום מנכה לו מחכירו וא"צ לזרעה עוד ודלא כפרש"י וב"י האריך בזה: ומ"ש חייב ליטפל בה כל זמן שראוי לזריעה. איכא להקשות מהא דתנן ר"פ המוכר פירות ורבינו כתבו לעיל סימן רצ"ב סעיף י"ח זרעוני גינה שאינן נאכלין חייב באחריותן דתלינן ריעותא בזרעים ויש לומר דשאני הכא דמכת מדינה היא דכולה באגי נמי לא צמחו לית לן למימר שכל בני באגי זרעו דרע שאינו ראוי לזריעה ועיין בפרק המוכר פירות בתוספות ואשיר"י: כתב בנ"י דהא דחייב ליטפל בה ולחזור ולזרעה וכו' היינו דוקא בקבלנות אבל בחכירות אינו חייב לחזור וליטפל לזרעה דנותן לו חכירותו ופטור ממנו משא"כ בקבלנות דאינו רוצה אלא בפירות משדה שלו: