באר מים חיים, בראשית ט׳:א׳

א

ויברך אלהים את נח וגו'. עיין בחיבורנו סידורו של שבת (חלק שני דרוש ו' פרק א' מאמר א') מה שכתבתנו על מדרש ויברך אלהים את יום השביעי וכו' וכל מה שכתבנו שם שייך כאן כי זהו הברכה המעולה השלימה כשאלהים בחינת הדין מברך את האדם שהוא זוכה להתברך גם על פי מדת הדין לגודל צדקתו וזה הוא קיים לעד ולא יחסר ולא ינטל ברכתו עיין שם באריכות.

ב

ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ. להבין כפל אומרו פרו ורבו, ומלאו את הארץ, ולכאורה הכל אחד הוא. ואולם יצום ה' שלא יהיה הפרתם והולדת בניהם כבהמה למלאות תאות חשקו במעשה זו ולהוליד בנים שישמשוהו או שישיג מהם כבוד הבריות, או אפילו בסתם שירצה בבנים מצד הטבע שנטבע באהבת האדם לחשוק היות לו בנים ובנות, וכבר כתבנו כמה פעמים אשר מחשבה ודיבור ומעשה שאינם בכיוון נכון לה' אל אמת שורה עליהם הסטרא אחרא והרע, כי הוא סטרא אחרא כשמה צד אחר שאינו צד הקדושה וכמו שמובא בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רל"א) וזה לשונו: וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה לא יכוון להנאתו אלא לעבודת בוראו וכו' שאפילו דברים של רשות כגון האכילה ושתיה שינה וההליכה והקימה והישיבה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך וכו' עד וכן בתשמיש אפילו בעונה האמורה בתורה אם עשה להשלים תאותו או להנאות גופו הרי זה מגונה וכו' עד כאן.

ג

ועיקר הכוונה בקיום מצות פרו ורבו הוא לתקן שורש מצוה זו במקום עליון בשיעור קומה להשלים אילן העליון ואדם העליון לתקנו ולחבר הדודים יחדיו באהבה ואחוה ולגרום שפע וברכה רבה בכל העולמות על ידי זה, ולאקמא שכינתא מעפרא כנודע על ידי בירור הניצוצות שעיקרו נעשה מכוונת הזיווג הראוי, ועיקר בירור הנצוצות בזה הוא לברר נפשו ושכלו ולבו מכח תאות הרע, ויהיה גוף גשמיות הדבר ההוא מאוס אצלו בתכלית המיאוס ומשוקץ ומגונה ומטונף בשלימות לבבו, וכבר נודע אשר חז"ל (שבת קנ"ב.) סיפרו בשבח הדבר באומרם, אשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה, וכשיוגבר לבבו בזה שימאס בעיניו באמת, ולבבו ושכלו יבין מה גדלה מעשה הזה אם היא בכוונת אמת לשמו יתברך, אשר כמעט זה עיקר כל בריאת העולם יסוד עבודת האדם, וכשהוא עושה רצון מלך מלכי המלכים הקב"ה נודע שמעלתו גדלה מבחינת המלאכים, כי המה יראים את ה' ואוהבים אותו מטבעם, והאדם מצד הבחירה שבוחר בטוב ומואס ברע, ובזה הוא מברר הטוב מהרע כי מבין באמת ונעשה כן בלבבו אשר הרע הוא אצלו בתכלית המיאוס, כטינוף הצואה. ואל הטוב, לבבו יבער ויחשק ויתאוה ויחמוד כי מבין אשר זה הוא תכלית הטוב לזה נאה לו לעשותו באהבה, וכן נעשה בשורשו אשר הרע נכנע ונשבר ונמאס עבור זה, והטוב עולה ונתעלה ברוב המעלות עד אין קץ כאשר עם לבבו.

ד

ולזה אמר להם פרו ורבו, כי רבו הוא לשון גדלות הדבר וגם הוא גימטריא רז עם הכולל להורותם אשר הפרתם יהיה בכח וחיות הרוחניות וגדלות הנשמה שבו, ובסודות אלהינו יתברך שמו ולא ח"ו ברוח הבהמה היורדת היא למטה (קהלת ג', כ"א), רק ורבו למעלה, ברוח האדם העולה הוא למעלה למעלה לגרום יחוד באורות עליונים ולהרבות הנשמות הקדושות שהם דמות וצלם אלהים בעולם, ולא זולת.

ה

והנה נודע אשר בכח תאוה הזו נכללו כל התאוות והיא היותר חזקה שבכל התאוות לפי שנולד בכח תאוה הזו כמו שכתב ברמב"ם הקדוש (בסוף הלכות איסורי ביאה) ועיין ברד"ק (תהלים נ"א, ז') בפסוק הן בעון חוללתי וגו'. ואם אדם זוכה לכפיית התאוה הזאת למאסה אצלו בתכלית, ולהעלות כוונתה לה', בנקל לו להכניע כל שאר התאוות לצד שהיא היותר חזקה וכולם נכללו בה.

ו

ועל כן אמר ומלאו את הארץ כלומר אם תעשו כך במצות פרו ורבו לעשותה בכוונת אמת לשמו יתברך, אז תמלאו בזה כל דברי ארציות שבכם אשר בכל דברים הגופניים יהיה בכם כח למלאותם באלה שיהיו נמאסים בתכלית המיאוס, ולא תכוונו להנאת הגוף כי אם להרבות כבדו שמים לתקן שורש כל דבר בשמים ממעל ולברר מכל דבר הניצוצות הקדושים ולהכניע ולשבר כל כוחות הרעים והכל על ידי הלב כנזכר. ועל ידי זה