אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה רצ״ז

הרי פסק שאינם צריכין הגעלה א"כ רוצה לומר דלא בלעי כלל. ואי אפשר לומר דהא קמן שאדמה בולעת. והן שמורי רבינו אבי העזרי זצ"ל הקשה עליו. דתניא התם לעיל מינה בסמוך היה רבי שמעון אומר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה אבל טעונין הדחה משומ נותן טעם. ואי הדחה היינו שמדיחן בצונן. מה מועיל לזה נותן טעם הצונן אינו מפליט. ועוד דפ' דם חטאת מזבוח דאפי' תרומה בעיא הגעלה וכ"ש קדשים קלים. אלא ע"כ האי הדחה היינו הגעלה. הדחה נמי דקתני גבי כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה היינו הגעלה. וכן היה נוהג רבי' יואל הלוי זצ"ל שהיה מגעיל כלי אבנים אני המחבר יצחק בר משה נב"ה נראה בעיני דכלי עצם אין צריכין הגעלה ואם תחב כף של עצם חולבת לתוך קדירה של בשר אפי' בת יומא אפילו אין בה ששים אינה אוסרת דלא בלעה מן החלב כלום ולא פלטה לתוך קדירה של בשר. וראיה לדבר דאמ' בפ' גיד הנשה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה מ"ד בששים קסבר בשר ועצמות דזרוע בהדי בשר ועצמות דאיל משערי' והוה ליה בששים מ"ד במאה קסבר בשר להדי בשר משערינן והוה ליה במאה. ומוכח בירוש' להדיא דבשר דזרוע בהדי בשר ועצמות דאיל משערינן. ופריך התם כשם שאתה מוציא את העצמות מן הזרוע כך תוציא את העצמות מן האיל. ומשני לית יכיל שהטנופת של חולין מצטרף עם החולין לבטל את התרומה. הכא נמי הטנופת של בשר. דהיינו העצמות מצטרפין לבטל בשר הזרוע. ופרש"י זצ"ל דעצם דזרוע לא בעי לשעוריה דהא לא פליט טעמא מיניה. והשתא דפי' לא פליט ע"כ לא בלע. דאי בלע הוה פליט כדאמ' בבולעו כך פולטו. ותו דאי בלע על כרחך הוה לך לשעוריה בכל העצם דלא ידעי מאי דנפק מיניה אלא ע"כ לא בלע ולא פליט. ומ"ד נמי בששים לא בעי למימר דבלע ופליט ולהכי משערינן נמי בעצם דלא מסתבר למימר דבהא פליגי דלמר בלע ולמר לא בלע אלא אע"ג דלא בלע ולא פליט משערי' בהו וילפינן מיניה לעלמא. ות"ר ס"פ דם חטאת כל אשר יגע יכול אע"פ שלא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע. אי בבשרה יכול נגע במקצת חתיכה תהא כולה פסולה ת"ל יגע הנוגע פסול. הא כיצג חותך במקום שגגע בבשרה ולא בגידים ועצמות ולא בקרניים ולא בטלפיים. ואי בלעי ופלטי אמאי מיעטינהו רחמנא מאי שנא מחתיכה. אלא ש"מ דלא בלעי ולא פלטי. וא"ת אי לא בלעי ופלטי לישתיק קרא מיניה. לא היא דאי לאו קרא ה"א בלעי ופלטי. וקסבר האי תנא כדקיימא לן דגידין אין בהם בנותן טעם ולא פלטי ולא מידי. כדתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם. ואמ' בגמרא מתני' דקתני גיד הנשה אע"פ שמכירו אוסר את התבשיל. מפני טעמא דלא כי האי תנא. דתניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אין בגידין בנותן טעם וקבעי' התם הילכתא אין בגידין בנותן טעם. דלא יהבי טעמא ול"פ והואיל ולא פלטי לא בלעי. הילכך מיעט קרא בבשר ולא כגידין ועצמות דתרוייהו לא בלעי ולא פלטי. ותו אמר ס"פ דם חטאת מה אשם עצמותיו [מותרים] אף כל עצמותיו מותרין פ' רש"י ז"ל התם מה אשם עצמותיו מותרין לעשות מהן כלי שהרי נאכל לכהנים. ונותר בעצמות לא שייך אלא בדבר הנאכל. והיא עצמות בלעי אמאי לית בהו משום נותר. ובפרק כיצד צולין אמר מרי בר אבוה א"ר יצחק עצמות קדשים ששימשו נותר מטמאין את הידים הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור. נימא מסייע ליה העצמות והגידין ישרפו לששה עשר. הני עצמות היכי דמי אי דלית בהו למה להו שריפה כו'. והששא אי עצמות בלעי תיפוק לי דמשום הכי מטמאין את הידים ומשום הכי ישרפן שבלעו את הנותר. ולעולם שמוש נותר לאו מילתא היא אלא פשיטא ליה לתלמודא דעצמות לבעלי, ותנן בפרק דתרומות גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסין אסורין ואם השליכן מותרין. וכן עצמות קדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין ואם השליכן מותדין ופי' רבי' שמשון בר אברהם זצ"ל בפרושיו דמיירי בקדשים הנאכלים. דומיא דתרומה ובעצמות דחזו קצת לאכילה ומשום נותר דמוקי לה בירושלמי ר' אבהו בשם רבי יוחנן בראשי. הכנפים. והיא מפני שהם ראויים על ידי הדחק לאכילה אבל שאר עצמות שאינן ראויין לאכילה כלל אפילו בזמן שמכנסן מותרין אע"פ שנתבשלו עם הקדשים ש"מ דלא בלעי. דאי בלעי אמאי מותדין ואפילו כשמשליכין אמאי מותרין. והא בליעי בהו קדשים אלא ש"מ דלא בלעי ושאלתי להרב ר' יחיאל בר יוסף זצ"ל הוא הנקרא שיר ויויש. וכתב לי כלי עצם לא מצינו לו בליעה ואסור. וגם אל הרב ר' שמואל בר שלמה זצ"ל שלחתי והיה דוחה את ראיותיי ולא הבנתי את דבריו. וכאשר כתבתי בן נראה בעיני. ועל זה אני סומך לעשות מעשה: