אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה רצ״ו

וכשמגעילין את הכלי אין מגעילין אלא כלי שאינו בן יומו כדי שלא יאסור את המים שבכלי שמגעילין בו. ואע"ג דטעם לפגם לכתחילה אסור. הכא שמי הגעלה נשפכים ליכא למיחש. ואם הוא כלי בן יומו ואין במים ששים בכלי הרי המים נאסרים וכשיגעי' בהם כלי שני הרי הוא בולע מה שפלט כלי הראשון ואסור. הילכך אין מגעילין אלא כלי שאינו בן יומו. אי נמי אפי' בן יומו וכגון דאיכא ששים במם. וכלים שמגעילין בערב הפסח משום חמץ שבם בתוך ארבע שעות שלא חל עדיין איסור חמץ אומר רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל שמגעילין יפה בו ביום ואפילו הן בני יומן. דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם של היתר. כשמגעילין הסכין ביורה הרי טעם הסכין ביורה. ומהיורה לסכין אחר ועדיין הכל היתר. והוי כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאוכלם בכותח. אפילו לפי המפר' דוקא עלו אבל נתבשלו לא יש להתיר בשעת היתר בהגעלת חמץ אפילו בפחות מששים. כי י"ל שהטעם של חמץ בשעת הגעלתו כשיפלוט בפסח ויתערב עם תבשילו של פסח. אינו דומה לטעם בשר שבדגים שמתערב בהם טעם חלב שבכותח עם טעם הבשר. ואוסר לאותו טעם בשר שבדגים שמתערב בו. שהרי טעם חמץ הבולע בכלי שהוגעל לא יבא לידי אכילה בפסח עד שיצא מן הכלי ויתערב בתבשיל של פסח. ומיהו לא חשיב טפי מבר נותן טעם דדגים שעלו בקערה. שהרי קרוב הוא להיות בן בנו של נותן טעם מטעמא דפריך ויש בו טעם שלישי. ועוד כי יותר מתקלקל טעם החמץ בכלי שאינו ראוי לאכילה ממה שמתקלקל טעם הבשר בדגים שנתבשלו אחריו לפי שהדגים ראויים לאכילה והבשר נותן בהם טעם לשבח. ותמה רבינו יצחק בר שמואל למה נהגו כלי המוגעל לתתו במים צוננים מיד. וכן היורה שהגעילו בה נותנין בה מים צוננין מיד. הרי מה נפשך אי הגעילו ביורה שיש בה ששים הרי נתבטל האיסור וכי קא בלעה היורה היתירא בלעה. ואי כשאין בה ששים הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם שהכלי קיבל טעם מן המאכל ונתן בחמץ וחמץ ביורה דהיינו היתירא. ועוד אי צריך להשליך צונן כדי שלא יבלע מן האסור. והא אי אפשר שלא תבלע קודם שיטילו בה צונן. ויש. שרצו להביא ראיה מפרק דם חטאת וחכמים אומרים מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ולא נהירא דאדרבה משם ראיה דאין צריך לזה. דהתם מסיק אותה פרט לתרומה וכ"ש פרט לחולין. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהא דאמרינן בפ' דם חטאת. שטיפה יתירתא דהיינו דבעינן בקדשים שתי שטיפת בצונן. ובתרומה לא בעינן אלא פעם אחת והכי משמע לישנא דשטיפה יתירתא. ומטעם זה נהגו לעשות שטיפה בצונן כשאר הגעלות של איסור. אמנם רש"י זצ"ל פי'. שטיפה יתירתא שהיא שטיפה בצונן ולתרומה לא היתה כלל. ולדבריו אין ראיה למנהגינו:

[שם]
מתני' השפוד והסכלא מלבנן. ועד כמה מלבנן א"ר מני עד שתסיר קליפתן דרך הברזל להסיר קליפתן כשהוא חם ולאו היינו ניצוצות היוצא מתחת הפטיש אלא מעצמן ניתזין הקליפות. ירוש' הליבון שאמרו והוא שיהא ניצוצות ניתזין ממנה. כתב רבינו יצחק מסימפו' זצ"ל בפירושיו במסכת כלים דתנן כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אין להם טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. וכן לענין איסורן מדיחן בצונן דתני' בתוספתא דזבחים פ' כל התדיר כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה עכ"ל: