אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה רצ״ח

בפרק כל שעה אמר ר' חייא בר אשי אמר שמואל כל הכלים שנשתמשו בהם חמץ משתמש בהם מצה חוץ מבית שאור שחמוצו קשה. בית שאור שחימוצו קשה כלי שהאשה שורה בו וממחה בו את השאור ונותנתו בעיסה ופעמים שוהא שם בלילה. אמר אביי ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי ואסור. אמר רבא הני אגני דלישא דבני מחוזא הואיל ותדירי למילש בהו חמץ בבית שאור שחימוצו קשה דמי ואסירי. פשיטא מהו דתימא כיון דרויחי (שליש בהו אוירא קמ"ל: השיב רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל על הריחיים של חרדל של גוים ועל המדוכה שנשתמשו בה כל השנה ששאלת אם מדמינן לה לבית שאור שחימוצו קשה ואינו מותר בהגעלה. ונראה לי דאפילו אם תמצי לומר דכבית שאור שחימוצו קשה דמי. אפי' הכי ראוי להתירו בהגעלה דלבית שאור שחימוצו קשה מועלת הגעלה דלא מפיק ליה תלמודא אלא מדין כלים שנשתמשו בהם חמץ בצונן דקאמר מותר להשתמש בהם בלא הגעלה. אבל בית שאור שאע"פ שלא נשתמש אלא בצונן לא ישתמש בו בלא הגעלה. אבל בהגעלה ודאי שפיר דמי דלא חמיר מכלים שנשתמש בהם בחמץ דשרו בהגעלה כך פיר' רבינו תם זצ"ל. ופעם אחת שמעתי שאסר רבינו תם זצ"ל המדוכה בהגעלה ושאלתי לו מאיזה טעם. והשיב לי שהוא תופס היתר בהגעלה בין במדוכת גוים בין בפסח. אלא הואיל דנפק מפומיה דרש"י זצ"ל היה נוהג להחמיר הואיל ואין בו רק זמן מועט של שבעת ימי הפסח חמץ חמור ואפילו אין רגילין לתת במדוכה. כמו שפי' רש"י זצ"ל ובבית חרוסת רגילין ליתן קמח אפי' הכי היה אוסר ר"ת זצ"ל את המדוכה בפסח אף בהגעלה כשיטת רש"י זצ"ל מפני שרגילין לתת בה פת. וגם היה אומר דאפי' נתיר כלי גוים בהגעלה לרש"י זצ"ל אף על פי שנאסור אותם בפסח. לפי שטעם שאור והחמץ קשה וחזק ונבלע במדוכה על ידי כח התבלין יותר בשמנונית איסור. ואף על פי שהייתי תמיה על דבריו מה כח שאור יש בפת האפוי שנותנים בבית חרוסת. שמדוכה נאסר שנפלט בה טעם על ידי כח חרוסת יותר משמנוניות של גוים. וכן אנו נוהגין. וגם אנו נזהרין מאותה שעה שלא להשתמש. כי אם במדוכה שידוע שלא נשתמש בהם חמץ מעולם הואיל ונפק מפומיה אף על פי שדומה לי היתר. והרב רבי שמשון בר יונה זצ"ל אסר בסדר שלו שפייט בשבת הגדול. שגנז כלי חרס והמדוכה. פי' שאין הגעלה נוהגת בהם. ונראה לרש"י זצ"ל שהשאור משתהא שם ונקלט טעמו בכלי אבל כאן אין החרדל שוהה שם אלא לפי שעה. וקצת היה דומה להתירו אפילו בלא הגעלה. מאחר דמסתברא דלא דמי לבית חרוסת כדפרי' וגם לא נשמש בהם גוי אלא בצונן אעפ"כ אנו נוהגין להחמיר בהם ולהגעילם ולערות עליהם רותחין עכ"ל. ורבינו יהודה בר קלונימוס בר מאיר זצ"ל כתב בשם רבינו שמריה זצ"ל ורבי' אברהם זצ"ל. כלי שמניחין בו שאור עד שמחמיצין ממנו דהואיל דשאור הרבה מובלע יש לחוש דשמא נתחמצה העיסה מיד שנשתמש בו מפני ריבוי השאור שיש בתוכו. אבל משום חשש דילמא בלעה איסור חמץ ממנו לא היה אוסר שהרי עיסה צונן היא ולא בלעה אלא מחמת חשש איסור חמץ ממילא קא אסר. והני אגני )דמחוזא דתדירי למילש בהו חמירא מפני שבני מחוזא עשירים היו והיו אופים בכל יום פת חמה והיתה עיסה חמוצה באנני. הילכך כבית שאור ממש דמי ואסור. מכלל דאגני דשאר מקומות שאין מחמיצין אלא פעם אחת בשבוע כמו שאנו עושים שיכול להשתמש בהם מצה בצונן. כך פירשו משם רבינו יב"א הלוי זצ"ל. הרי מתוך פירושו משמע דאפי' בהגעלה אסור ללוש בהם שתולה הטעם משום חשש חימוץ ממילא. הילכך אפילו הגעלת אינה מועלת. ומורי הישיש רבנא שמריה זצ"ל הורה שאין הגעלה מועלת לבית שאור. והראה לנו הלכה למעשה שהיה לו אגן של עץ שהיה מיוחד לקיבת חלב. ומולח הקיבה בתוך אותו אגן להעמיד בו חלב לגבן. וכאשר היה מולח הגבינות מאותו מוהל היוצא וזב מן הגבינה היה מוסיף על הקיבה וממחה בתוך אותו האוגן. ומפני [שרבינו] שמואל זצ"ל בעל מעשים היה כשפירש לנו ההלכה אמר אני רוצה להראות שאין הגעלה מועלת לא לבית שאור ולא לבית חרוסת. הדיח ושפשף ונקה אותו האוגן יפה יפה ואחר כך הגעילו. ולאחר ההגעלה יום או יומים נטל חלב שהוא חי ונתן לתוך אותו האוגן בלא כל דבר המעמיד. ומיד לאחר שעה נתחבץ אותו החלב. באילו נתן לתוכו הקיבה ואמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו חוץ מבית שאור שחימוצו קשה. עכ"ל: בפרק בתרא דתרומות ירושלמי תני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילה שלש פעמים בחמין ודיו. אמר ר' אבא ואין למדין הימנה לענין נבילה. אמר ר' יוסי קשיתה קומי ר' בא תרומה בעין מיתה ונבילה בלא תעשה. ואתמר הכן אמר ליה כמ"ד מאיליהן קבלו עליהן את המעשרות. ר' יוסטא בר שונם בעא קומי ר' מנא תנא הרכינה ומיצת הרי זו תרומה ואתמר הכן. א"ל כאן על ידי האור הוא מגעל פי' קדירה של חרס. ואע"ג דחרס אינו יוצא מידי דופיו בתרומה היקלו לפי שמאיליהן קיבלוה. קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן. ופרכינן ממה שמחמרת מתניתין גבי הרכינה ולא היה לנו להקל. ומשני שהאור מפליטה ומגעילה ואין זו קולא. לכאורא יש ללמוד מיכן קדירה של חרס שבישלה בה איסורא דרבנן מגעילה ודיו. אלא שמשמע שלשה פעמים צריך להגעילה. כך בתוב בירוש' שלפניי מגעילה שלשה פעמים. וכן כתב בפי' רבי' שמשון זצ"ל.