אור זרוע, חלק א ל״א

א

היה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא פרש"י הי' קורא בתורה פרשת ק"ש והגיע זמן המקרא זמן ק"ש:

ב

גמ' מאי כיון לבו אילימא לצאת ש"מ דמצות צריכות כוונה לא מאי כיון לקרות והא קרי בקורא להגיה פירש"י ש"מ מצות צריכות כוונה שיהא מתכוין לשם מצוה ותקשי לרבא דאמר בר"ה התוקע לשיר יצא. לקרות אבל לצאת ידי מצוה לא בעינן שיהא מתכוין אלא לקרותה בתורה בעלמא. הא קא קרי הא בקורא קא עסיק תנא ואתא דקתני הי' קורא בתורה. בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה לא מיכוין עד כאן לשונו. משמע דאין ללמוד ממשנתינו דמצות צריכות כוונה או אין צריכות כוונה דלרבא הוא דמוקמי לה הכי אבל לדידן ה"נ דמצינן למימר דמצות צריכות כוונה מיהו הא ודאי יש ללמוד מיכן דברכות אין מעכבות. ופר"ח בקורא להגיה שאינו קורא המקרא בנקודה אלא ככתבה כלו' חסר יו"ד כו' כענין הזה היה קורא להגיה וזה שצריך לכוין את לבו אבל מי שהיה קורא במסורת המקרא והגיע זמן ק"ש בעת שקורא פ' שמע אע"פ שקראה בלא כוונת הלב לענין ק"ש יצא ש"מ דמצות אין צריכות כוונה וברכות אין מעכבות ובפי' אמרו בתלמוד ארץ ישראל אמר ר' אבין זאת אומרת ברכות לא מעכבות ע"כ לשונו. ותו פר"ח זצ"ל דהא דאוקימנא למתני' דתמיד ברכות אין מעכבות זא"ז ה"מ שלא כסדרן אבל לקרות ק"ש (אפי') בלא ברכה לא וה"מ בצבור וההיא דפ"ק דיומא דמתרץ הא בפרק ראשון הא בפ' שני לאו דוקא פרק ראשון אלא משום ר"ע [לקמן בסמוך] נקט פרק ראשון אבל א"צ כוונה כ"א פסוק ראשון וגבי הכהנים נישנית ומתני' דהכא ביחיד כדתנן היה קורא בתורה כו' עכ"ל. ת"ר שמע ישראל עד כאן צריכה כוונת הלב דברי ר' מאיר אמר רבא הלכה כר' מאיר פר"ח אע"ג דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' עקיבא דכל הפרשה כולה צריכה כוונה ואמר (רבא) [רבב"ח] אמר ר' יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה שצריך לכוין בפר' א' דהיינו כל פרשת שמע אעפ"כ אנו כרבא קיי"ל דבתראה הוא ותו מעשה רב דהא רב נחמן ורב יוסף עבדו עוברא ולא הוה מצערי נפשייהו אלא בשמע בלבד ואמר רב יהודה אמר שמואל נמי שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא. וגם אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמי' דרב אמר שמע ישראל ה' אלהינו ונאנס בשינה יצא כך פר"ח זצ"ל: