אורחות צדיקים י״ח

א

שער השמונה-עשר – שער הצייקנות

ב

הציקנות. זאת המידה היא מגונה ברוב ענייניה. ועל הציקן אמר שלמה עליו השלום (משלי כג ו): "אל תלחם את לחם רע עין".

ג

ואלה מידות צר העין: לא יתן צדקה, ולא ירחם על העניים. וכשיש לו משא ומתן עם חברו – מדקדק עמו יותר מדי, ולא יוַתר לו מאומה. אינו מאכיל ואינו מלבייש, ולא יֵהנה שום אדם ממנו. ואין לו ביטחון על מי שנותן לו הממון, והוא שנוא לבריות. אינו מהדר אחר המצוות, ולא יקנה לו רב וחבר, ומתוך כך יישאר ריק מן התורה ומן המצוות.

ד

ואם הוא ציקן בגופו – גם הוא רע ומר, שלא יעשה חסד עם בני אדם. ורע על כל רעות אם הוא כילי בחכמתו או בספריו, כיון שהוא אינו חסר בזה מאומה: כי החכמה דומה לאש, שאינה חסרה אם מדליקים ממנה נרות או אש אחרת. ועליו נאמר (משלי יא כו): "מונע בר – יקבוהו לאום". אבל בנדיב נאמר (שם): "וברכה לראש משביר". ופשט הכתוב מדבר בצדקה, והמשל על חכמתו.

ה

והטוב שבזאת המידה: שאינו מפסיד ממונו בהבלים, ופעמים נמנע מעבירות גדולות. ומחמת שמחסר נפשו מטובה, מתוך כך אין לו גאוּת כמו שיש לנדיב, כי מרוב טובה והנאה שיש לו לאדם – יבעט ביוצרו. לכן ידקדק האדם בעצמו, ויהיה נדיב במקום שראוי לו להתנדב, ובמקום שאין ראוי לו להתנדב יהיה ציקן וכילי. וישקול כל זה במאזנים של תורה.

ו

וילמד מיעקב אבינו שהיה ציקן שאין דוגמתו, שנאמר (בראשית לב כה): "ויִוָתר יעקב לבדו" – ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה, ששכח פכים קטנים וחזר עליהם. מלמד שהצדיקים, חביב עליהם ממונם יותר מגופם, לפי שאין פושטים יד בגזל (חולין צא א). ראה הציקנות הגדולה, שאדם עשיר כמו יעקב עליו השלום, היה לו לחזור אחר פכים קטנים. ומצינו במקום אחר שהיה וַתרן שאין דוגמתו, כמו שדרשו רבותינו זיכרונם לברכה (שמות רבה לא יז) "בקברי אשר כריתי לי" (בראשית נ ה) – מלמד שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית לבן ועשה כרי, ואמר לעשו: טול בשביל חלקך במערה. היש וַתרן כזה?!

ז

לכן מזה ילמד אדם שלא יפזר לריק ושלא לצורך. ובמקום מצווה, כגון בצדקה ובשאר מצוות התלויות במעות, כגון לקנות רב וחבר וספרים – יהיה וַתרן גדול, כדי להשיג מעלות עליונות, להשיב הנפש למקום טהרה, שתהא צרורה בצרור החיים, כדכתיב (שמואל א כה כט): "והיתה נפש אדנִי צרורה בצרור החיים".