שפת אמת, דברים, נצבים כ״ה

א

תרנ"ח

ב

בפסוק א"נ היום. בכ"מ שכ' בתורה היום הוא בכל יום. לעברך בברית ה'. וא"כ שיש לבנ"י קשר וברית בה' כמו שהוא ית' הי' הוה ויהי' כן יש לבנ"י חלק באחדות והתחדשות. והם למעלה מן הזמן בכח זה הברית. וצריך כל אדם לעורר זאת ההתחדשות בכל יום בכח הבריתות. וז"ש כי המצוה כו' אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך כו'. פי' זה הציוי המתחדש בכל יום א"כ הוא למעלה מן הזמן. מ"מ לא נפלאת הוא. בפיך ובלבבך לעשותו הם ברית הלשון וברית המעור מאחר שנק' בריתות א"כ הם למעלה מן הטבע כנ"ל. ובאמת ע"י כל מצוה יכולין להתדבק בזה השורש. אבל המצות שנק' בריתות הם עיקר כחן של ישראל. לכן כ' לא נפלאת הוא ממך דווקא אבל מכל הברואים הוא נפלא ורחוק מאחר שהם תוך הטבע כנ"ל. לכן יש ב' אותות בכל יום ברית מילה ותפילין מילה ושבת. מלה ברית המעור. ותפילין כח הדיבור כמ"ש רש"י טוטפת מלשון הטף אל דרום. וכמ"ש למען תהי' תורת ה' בפיך. וכן שבת סהדותא איקרי ובו נפתח פיהן של ישראל בתורה וזה קריאת התורה בשבת. וצריכין להתחזק בכח השבת ומכ"ש. בשבת זה שהוא שבת האחרון של השנה. ואיתא אלו משמרין בנ"י שבת א' או ב' שבתות מיד הם נגאלין ועכ"פ בשבת שבסוף השנה צריכין לדבק בו. וגם בשבת שבתחילת השנה החדשה. דכ' ויברך א' את יום השביעי. ומצינו כי מי שהוא מבורך יש בו ברכה בביאה וביציאה כדכ' ברוך אתה בבואך וב"א בצאתך. לכן השבת בבואו נותן ברכה וקדושה לבנ"י וכן בצאתו וזה קדוש והבדלה. וכדאיתא בזוה"ק שיש שמחה למעלה בכניסת שבת ויציאת שבת וכמו כן בשבת שבא בתחילת השנה. ושבת היוצא בסוף השנה משאיר ברכה בכניסה ויציאה כנ"ל: