שפת אמת, במדבר, חקת ד׳

א

תרל"ד

ב

ב"ה חקת בלק

ג

פי הבאר נברא בע"ש בה"ש. דכתיב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך. בור הוא מים מכונסין ובאר הוא מעין נובע. ובכל איש ישראל יש נקודה חיות דכתי' ויפח באפיו כו'. רק האדם צריך למצוא זאת הנקודה. והוא עבודת האדם להמשיך כל המעשים אחר זאת הנקודה. וזה שתה מים מבורך והיא העבודה בימי המעשה. ובש"ק ונוזלים מתוך בארך שנפתח המעין ובא אור חדש והיא נשמה יתירה. באר חפרוה שרים הם הצדיקים שהם שרים לבם ברשותם. כרוה נדיבי עם חפירה הוא למצוא מעין נובע וכרי' הוא להוסיף עומק. כי למצוא התחדשות הוא על ידי הצדיקים ואח"כ יכולין כל אחד למצוא יותר ע"י הנדיבות והתשוקה שיש בכל איש ישראל. במחוקק כי כל רצון עושה רושם וחקיקה בלב וצריכין להתחזק לבטוח בה'. שבדרך שרוצין לילך מוליכין. ולכן מי שיש לו רצון אמת צריך לבטוח בהש"ת שיעזור לו וזהו במשענותם. וממדבר מתנה מדבר היא הנהגה שמנהג האדם כל מעשיו אחר נקודה רצון הנ"ל בימי המעשה עי"ז זוכה בשבת למתנה דאיתא מתנה טובה בבית גנזי הוא ש"ק והגניזה הוא בימי המעשה כי המעשה הכנה לשבת והם ב' מדריגות טהרה וקדושה כמ"ש בזוה"ק טהרה היא מסטרא דטמא שרואין להיות טהור ומנוקה שלא להתלכלך במעשים שמביאין טומאה והוא ע"י ביטול להאחדות כמ"ש מי יתן טהור מטמא לא אחד. שהשי"ת ברא בעולם טומאה וטהרה כדי לראות שאין דבר נפרד. כיון שע"י הביטול חוזרין להיות טהור והוא ראי' על אחדותו ית'. והיא עבודה. ובשבת כתיב ויקדש אותו שמתחדש החיות בכל דבר מעולם העליון כנ"ל פי הבאר:

ד

זאת התורה כו'. דרשו חז"ל מי שממית עצמו עלי'. אף דכתיב וחי בהם. רק מצד האדם יהי' מוכן למס"נ. רק מצד מאמרו ית' וחי בהם. לכן בג' דברים ג"ע וש"ד וע"ז צריך האדם להיות מוכן למס"נ. וכפי הביטול להתורה כן מתקיימת בו כיון שהוא עיקר וחשוב אצלו. ובמד' ורש"י ובגוים לא יתחשב שמה שאוכלין בנ"י בעוה"ז בין האומות אין מנכים מחשבונם. והפי' כיון שאין עוה"ז חשוב לבנ"י וכפי מה שאינו חשוב בעיניו כן זוכה לחיים טובים בעוה"ז ושלא יהי' בחשבון כנ"ל. ואיתא שיש ב' השפעות מהשי"ת להבריאה. מצד הטבע שצריך הבורא לפרנס ברואיו. והב' מצד מעש"ט של ישראל [רק הרשעים שמאבדין העולם נחשב להם הכל לשכר. אבל בנ"י שמוסיפין מעש"ט אין השפעת הטבע בכלל השכר כנ"ל]:

ה

ואני תפלתי לך ה' עת רצון קבעוהו במנחת שבת שהיא עת רצון. והאמת כי בנ"י מעוררין בתפלתם עת רצון כמו שדרשו חז"ל אימתי עת רצון כשציבור מתפללין. וז"ש ואני תפלתי לך כו' עת רצון שהתפלה גורמת הרצון. רק מ"מ יש עתים שהקב"ה משתוקק לרצון זה שבנ"י יגרמו רצון. וזה רעוא דרעוין שהקב"ה יש לו רצון שיעוררו בנ"י עת רצון כנ"ל. ובשבת קודש שיש להקב"ה נייחא מהבריאה ע"י בנ"י שמעידין שברא עולמו בששה ונח בשביעי וזהו הרצון נותן חיות לכל השבוע הבאה. ולכן צריך האדם להשתוקק להשי"ת בסוף יום השבת לבקש שלא יהי' נפרד ע"י מעשים של חול וכמו מסירת מודעא קודם המעשה: