שפת אמת, בראשית, לחנוכה ל׳

א

תרס"ב

ב

ב"ה

ג

כשעמדה מלכות יון כו' להשכיחם תורתך. ועתה שהקב"ה נקם את נקמתינו יש כח באיש ישראל לשכוח הבלי עולם כמ"ש שכחי עמך ובית אביך שצריך איש ישראל לשכוח בעסק עוה"ז ולזכור תמיד בעבודת הבורא ית"ש ולעשות מזה עיקר. והיונים רצו להשכיח אותנו העיקר ולעשות מטפל עיקר. וזה עצמו הרמז מזוזה מימין ונ"ח משמאל. דכתיב אורך ימים בימינה שכן צריך להיות באיש ישראל התורה ימין ועיקר והוא בחי' הנשמה. ועושר וכבוד יהי' לשמאל וטפל אל הנפש ובכח הנר חנוכה יכולין לבטל הגוף אל הארת הנשמה. וזה ג"כ ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע. שהציצית רומז אל ב' הדברים וזכרתם את כל מצות כו' ולא תתורו אחרי לבבכם. שהיא הזכירה בנפש. והשכחה במעשי הגוף. והרמז בעה"ב שאין היצה"ר שולט עליו והוא רק הלך ואורח. ובחי' הלל והודאה בודאי צדיק מאיר בו הנשמה ומתבטל הגוף. אבל גם כל איש ישראל עכ"פ יש בו בחי' הודאה שמודה ומבין שכך צריך להיות לעשות עיקר מעבודת הבורא ולשכוח בהבלי עולם ומשתוקק לבוא לזה ועי"ז זוכה לסייעתא דשמיא. וכדאיתא מודה על האמת ומזה בא להיות דובר אמת בלבבו:

ד

תקנו המצוה בפתח. כמ"ש ז"ל בנרצע דלת ומזוזה שהיו עדים שפסחתי עליהם ואמרתי לי בנ"י עבדים וזה הלך וקנה אדון לעצמו ירצע בפניהם. מכש"כ מדה טובה המרובה ובנ"י אעפ"י שהם בגלות ומשועבדים למלכיות אעפ"כ יודעין ומאמינים כי הם עבדי ה' ומשתוקקין לצאת מעבדות אחרות לקבל עליהם מלכות שמים בודאי נעשה רושם על הפתח והדלת ומתברר המאמר עבדי הם. ואמרו מזוזה בימין ונ"ח משמאל. כי בפ' שמע והי' אם שמוע הוא מלכות שמים כמו שהי' אחר יציאת מצרים שנעשו בני חורין וקבלו עליהם עומ"ש שלימה. אבל נ"ח משמאל לומר אפי' בגלות ת"י האומות אעפ"כ עבדי ה' אנחנו. וזה שרמזו ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע. כי קבעו חז"ל פ' ציצית אחר פ' שמע והי' א"ש. שפ' ציצית נחמה לבנ"י בגלות אחר שנתקיים בעונותינו מ"ש ואבדתם מהרה כו' ונתערבנו בין האומות. ניתן לנו מצות ציצית בד' כנפות לזכור מצות ה' אע"פ שנתפזרנו בד' רוחות העולם. וכתיב בו ב"פ אני ה' אלקיכם. אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי כמו שקבלנו מלכות שמים שלימה אחר יציאת מצרים. אני ה' אלקיכם פעם ב' אעפ"י שחזרנו להשתעבד תחת האומות. [וכעין שדרשו חז"ל בי"ג מדות ה' קודם שיחטא ה' אחר שיחטא] וכן מצינו בתורה אחר פרשת המרגלים שלא נכנסו לארץ ניתן להם פ' ציצית לנחמה. כי עיקר עבודת השי"ת בארץ ישראל. ובחו"ל נתן לנו הקב"ה עצות. ומצות ציצית לשמור אותנו כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם כו' עיניכם כו'. לפי שנתערבנו בין האומות צריכין שמירה יתירה. וזה מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל ובעה"ב בטלית מצויץ כנ"ל:

ה

בחנוכה ופורים תקנו לברך שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה. וביציאת מצרים בפסח לא תקנו נוסח זה. כי הנסים הכתובים בתורה שבכתב הם למעלה מן הזמן והיו מסודרים מעולם בתורה קודם שנברא העולם. אבל הנסים האלה היו לפי שעה ולפי הזמן וזה מזוזה בימין ונ"ח משמאל. מזוזה בימין בחי' תורה שבכתב והוא חיי עולם. ונ"ח משמאל בחי' תפלה וחיי שעה שהוא לפי הזמן כדכתיב לכל זמן ועת כו' תחת השמים. אבל התורה למעלה מן השמים. וחיי שעה לפי התשוקה וזכות הדור כמ"ש לכל חפץ. לכן נק' חנוכה ע"ש התחדשות לפי שאין כל חדש תחת השמש. רק מעין התחדשות לכן נק' חנוכה. ולכן המצוה מבחוץ ולמטה מעשרה. והוא הארה המתגלה בתוך הזמן והטבע והוא בחי' תורה שבע"פ כמ"ש קבעום ועשאום. וכן בפורים כתיב קיימו למעלה מה שקיבלו למטה שהי' בהתעוררות התחתונים והוא לחזק ידינו בגלות שגם בתוך החושך בכח בנ"י לעורר הנסים ויצאו מן הכלל ללמד על הכלל כולו:

ו

הלל מיוחד רק לבנ"י כמ"ש עם זו יצרתי כו' תהלתי יספרו. ולפי שאמרו חז"ל במלכות יון מעלה גרה היא שמקלסת להקב"ה ורצו לדמות עצמם לבנ"י. אך לרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי. לכן במפלתם תיקנו בהלל והודאה כי הלל מיוחד לעבדי ה' בלבד. הגם דכ' הללו את ה' כל גוים. מסיים הפסוק כי גבר עלינו חסדו. וזה יהי' לעתיד כשיבינו העובדי כוכבים ומזלות כח) להכניע עצמם להבטל אל בנ"י אז יהי' גם להם חלק בהלל אבל כאשר דימו להם שהם עיקר הי' להם מפלה [וי"ל עוד במדי דרשו ג"כ מקלסת להקב"ה ולפי שנאמר גבי כורש ויעבר קול כו' וגם במכתב כו'. לכן תיקנו בפורים מגילה בכתב והודאה בפה. וביון הי' רק בדיבור תקנו בהלל והודאה רק בדיבור]: